הגאוה במעשים להתגאות בעבודת ה':
משנת את בעליהם פוגע בעובדי ה' להשבית ענינם והוא מל' השגה על איזה דעה:
כי הנחוץ המהיר:
לסמוך לו מה שירחיקנה לחבר אליו ענין המרחיק הגאוה:
והיא הכניעה שהיא הפך הגאוה שירגיל עצמו מאד בשפלות רוח ולב נשבר עד שיוכל להשבית הע"ז הזאת מלבו וכבר כתבו חכמי המדות וזכרו הרמב"ם בח' פרקיו שהקדים לפרקי אבות שאע"פ שבכל המדות ראוי לאדם שיתפוס הדרך האמצעי דרך משל לא יהיה רגזן ביותר ולא רך לבב ביותר לא קמצן הרבה ולא נדבן הרבה וכן בכל המדות כשהאדם רואה שנוטה לצד אחד יותר יטה עצמו בכחו לצד השני ביותר עד שיעמוד טבעו על ענין אמצעי מלבד הגאוה שאין לבקש דרך אמצעי אבל יטה עצמו תמיד לצד הכניעה בכל מה דאפשר וכמ"ש חז"ל מאד מאד הוי שפל רוח וכו': Submission is the opposite of arrogance, that a person much habituates himself to be in lowliness of spirit and brokenness of heart, until he can eradicate this strange god which dwells in his heart. The masters of ethics already wrote, and the Rambam quoted them in his Shmonei Perakim introduction to Pirkei Avot: "Even though for all middot (character traits) it is proper for a man to go in the middle way. For example, to not be too hot-tempered nor too soft-hearted, not too stingy nor too generous, and likewise for all the character traits. When a man sees that he is tending too much towards one side, he should force himself to bend to the other extreme until his natural disposition stands on the middle way. The exception is arrogance, whereby one should not seek the middle way. Rather, one should tend himself always towards submission as much as possible. And like our sages said (Avot 4:4): "Be exceeding lowly of spirit..."
שורש העבדות שעיקר ענין העבדות הוא שהעבד נכנע לאדונו ועושה רצונו: that the servant submits to his master, since the primary matter of servant hood is that the servant submits to his master and does his will.
להבדל העבד וכו' שההפרש שבין האדון להעבד אינו רק מה שזה נכנע לזה:
וההודאה לאלהים צריך שנודה בזה לאלהים:
בהתיחדו בהם לבדו ר"ל בשהוא לבדו יחיד ונבדל ממדת הכניעה משא"כ בשום נאצל ונברא, שאעפ"י שיש בו סימן אדנות בערך מה שלמטה ממנו שהוא נכנע אליו יש בו סימן עבדות בנדון הכניעה שבו בערך מה שהוא למעלה ממנו, אפס זולתו ית' שלא יצוייר בו שום ענין מדות הכניעה, והוא לפיכך אדון האדונים ואלהי האלהים: [the attribute] of master hood, in that He alone is divested of the trait of submission unlike any created being, that even though it may have some signs of master hood relative to that which is below it which submits to it, nevertheless it also has signs of servant hood due to its own submission to that which is above it. The only exception is G-d - it is not conceivable to attribute to Him any vestige whatsoever of the trait of submission. Therefore He is the Master of masters.
לך ה' הגדולה וגו' שאע"פ שנאמרו המדות האלו לנבראים אינם רק דרך העברה בערך מה שלמטה מהם, ואליו ית' יאמרו בהחלט:
כי מי בשחק יערוך לה' ר"ל שאע"פ שיאמר בגדודי מעלה ל' אדון בערך מה שלמטה ממנו עכ"ז כולם נכנסים חחת סוג אחד וכל אחד אדון ועבד בהצטרף ונתפסים בערך אחד, אבל מי יערוך לה':
ומטיבה מענינה, כמו מה טיבו של עובר זה בל' גמרא: Submission is the bandage and medicine to excrete from a man the primary great poison hidden inside him, in his physical nature, and to expel from his insides the viper of his animalistic side - namely, arrogance, the head of all sicknesses of character traits, which requires one to bend himself greatly towards the ways of submission until he extracts this affliction from his heart
כי היא מרחקת הכניעה היא צרי ומזור לשלשל מן האדם הארס הגדול הצפון בקרבו בטבע חומרו ולהוריש מבטנו צפע בהמיותו היא הגאוה בראשית כל מדוי המדות אשר צריך להטות עצמו הרבה אל דרכי הכניעה עד שיוציא מדוה זו מלבו:
וחמוד מה שהוא גדול ממנו נפש רחבה מה שאין מגיע לה:
מסעיפי מענפי הגאוה:
בתוכן במדה:
אם הכניעה סמוכה כלו' אם הכניעה טפלה למדות הטובות או מדות הטובות הן טפלות אליה והיא העיקר:
להתקבץ שיהיו שניהם ביחד בזמן אחד: