16. בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל וכו'. ראבי"ה הנ"ל, ר' אליהו מלונדריש בסוף פירושו לסדר ליל פסח,9בנספח לפירושי ר' אליהו מלונדריש, הוצ' הרמ"ל זק"ש (ירושלים תשט"ז), עמ' קנ"ח. רוקח סי' רפ"ג (קרוב לסופו), או"ז ח"א ה' ק"ש סי' מ"ג, י"ג ע"ד, פירוש תלמיד ר"ש בר' שניאור לשקלים, עמ' 32, רשב"א ברכות י"א סע"א, ועיין בתוספות שם י"ד א' סד"ה ימים, מאירי כאן קי"ז ב' (100 סע"ב) ומהר"מ חלאווה קי"ח א' סד"ה מאי (ס"ה ע"ג), ס' מנוח על הר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה ה"י, כ"ו רע"ב, שבה"ל ס' פסח סי' רי"ח, צ"ט ע"א, אבודרהם סדר של ליל פסח, ד"ו שכ"ד, פ"ו ע"ד,10נדפס שם בטעות, וכל העמוד שייך לדף פ"ד ע"ב, ופ"ד ע"ב שייך לפ"ו ע"ב. ארחות חיים ח"א ליל פסח סי' כ"א, פ' ע"ג (בשם הרא"ה), ס' אמרכל על ה' פסח, עמ' כ"ד (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' קס"ו). ועיין מ"ש רמא"ש במאיר עין הנ"ל (לעיל סוף שו' 12–13), עמ' 70 ואילך.
17. הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין וכו'. וכ"ה ("פרק ראשון") בד, בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה בפי' ר"א מלונדריש, בראבי"ה, בס' מנוח על הר"מ, בשבה"ל, באבודרהם, במאירי ומהר"מ חלאווה הנ"ל. אבל ברוקח הנ"ל: וקורין פסוק ראשון וכו', וכ"ה בס' אמרכל הנ"ל. וכן באו"ז הנ"ל: וקורין בפסוק ראשון. וברשב"א הנ"ל: וקורין פ' ראשון, ובפי' תלמיד רשב"ש למס' שקלים הנ"ל: וקוראין ראשון (ונשמטה המלה שבנתים) וכו'. ובשם הרא"ה באו"ח הנ"ל: וקורין פ' ראשון ושני. ועיין על פרקי ההלל במס' סופרים פ"כ ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 347. ולפנינו הכוונה על שני הפרקים הראשונים (כבית הלל בפ"י מ"ו), אלא משום שקראו חלק מן ההלל לפני האכילה וחלק אחרי האכילה, קראו לחלק ראשון פרק ראשון. אבל עיין בבבלי קי"ז ב'.
והראשונים הנ"ל העירו גם על הירושלמי ברכות פ"א ה"ה, ג' ע"ד: התיב ר' ירמיה הרי גאולה,11כלומר, הרי ברכת אשר גאלנו שבהגדה של פסח פותחת בברוך, אעפ"י שקדם לה הלל, והם היו מברכים על ההלל. שנייא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, כלומר והרי כשהוא שב לביתו אומר ברכת אשר גאלנו בלי הלל, ונמצא שאינה סמוכה לחברתה. וכן בירושלמי כאן פ"י ה"א, ל"ז ע"ג (ובמקבילות בשבת פ"ח ה"א, י"א ע"א, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב): מהו לשתותן בכרך אחד (כלומר, בלי הפסק ביניהם)? מן מה דאמר ר' יוחנן הלל אם שמען בבית הכנסת יצא, הדא אמרה אפילו שתיין בכרך אחד יצא (כלומר, שהרי אינו מפסיק באמירת הלל בין שתי כוסות האחרונות), עיין בפי' תלמיד הרשב"ש הנ"ל.
וכן העירו הראשונים הנ"ל ואחרים (לקוטות הרמב"ן בסוף מכילתין, הר"ן ועוד) על התוספתא בסוכה פ"ג ה"ב (עיין מש"ש) שמפורש שם שקורין את ההלל בלילי פסחים, ובמס' סופרים הנ"ל מפורש: ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות ולברך עליהן12ועיין על מחלוקת הגאונים והראשונים בעניין ברכה על ההלל בספרים שציין להם היגר במבואו למס' סופרים, עמ' 56. וכו', וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים. ועיין מ"ש להלן.
17-18. וחוזרין ובאין וגומרין את כולו. וכ"ה בד ובכי"ל. וכ"ה ברשב"א, מהר"מ חלאווה וא"ח הנ"ל. ואצל תלמיד הרשב"ש הנ"ל: וגומרין הלל. וכן במאירי הנ"ל: וגומרין את ההלל. ובכי"ע: וגומרין עד סוף. וכ"ה בפי' ר' אליהו מלונדריש, ברוקח, או"ז, ס' מנוח, שבה"ל וס' אמרכל הנ"ל. ובראבי"ה הנ"ל: וגומרין עד סוף העניין. ושמא טעה הסופר שחשב שיש כאן קיצור ולפיכך הוסיף "העניין". אבל עיין בלשון התוספתא סוטה פ"ו ה"ב ואילך.
18. ואם אי איפשר להן גומרין את כולו. כלומר, קורין את כל ההלל בבית הכנסת, וחוזרים ואוכלים בבתיהם, ואם יודעים את ההגדה (ואינם יודעים את ההלל) מסדרים אותה בבתיהם, ועיין במאירי כאן הנ"ל, ומ"ש לעיל. ועיין מ"ש להלן, שו' 27–28, ד"ה המצה והחזרת.
18-19. ההלל אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. ולפי פשוטו פירושו שאסור לגרוע מהלל שלם. וכבר נחלקו הראשונים והאחרונים אם הלל הוא דאורייתא או דרבנן, עיין מ"ש הרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, רנ"ד ע"ג ואילך, והרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' 163 ואילך. ובפירוש הרא"ה על הרי"ף ברכות, עמ' כ"ד: א"נ אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל דאורייתא, דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות, אבל נוסח שלו מדרבנן, ועיין בהערה כ"ג שם. ואפילו אם הנוסח הוא דרבנן ראו אותו כקבוע ולא הוסיפו ולא גרעו ממנו. ומן הבבלי בתענית כ"ח ב' מוכח שרב כשבא מא"י תמה בראותו אותם קוראים את החלל בר"ח, ולא ראה כן בא"י אפילו קריאה בדילוג, עיי"ש. וכן מוכח מן המשנה שם, עיי"ש בבבלי. ועיין בראבי"ה תענית ח"ב סי' תתע"ט, עמ' 643 ואילך, ובהערות 11, 12 שם, ועיי"ש עמ' 644, הערה 10, ועיין בתוספות סוכה מ"ד ב' ד"ה כאן, ובחילופי מנהגים בין ישיבות סורא ופומבדיתא לר"ש אסף סי' ה'. ולהלן סוכה פ"ג ה"ב נראה שבמקורות א"י הגירסא הנכונה היא "קורין את ההלל" ולא "גומרין את ההלל". ועיין לעיל פ"ד הי"א, שו' 67, ד"ה הלוים עומדים.
וברור שבא"י לא היו קורין כלל הלל לא בר"ח ולא בפסח (חוץ מיום ראשון), וכפשוטן של המדרשות, עיין פסיקתא דר"כ, קפ"ט ע"א, ובהערות שם, ובילקוט משלי סוף רמז תתק"ס. ובפיוט של ר' נחמיה (ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קל"ג): תנות בראשון הלל, ובאחרון שיר. ולא ידעו שם על דילוג כלל, מפני שההלל אין פוחתין ממנו, כמפורש כאן. ואף אין מוסיפין עליו, ושלא כר' טרפון, עיין בבלי קי"ח א'. ועיין להלן סוכה פ"ג, שו' 7, ד"ה קורין ומש"ש.