כתב הרמב"ם סידר אחר כתובות נדרים שפרשתת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לביתו וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדרים ומפני זה סמך נדרים לכתובות. עכ"ל. ובריש מסכת סוטה איתא בגמרא. איידי דתנא כותובות ותנא המדיר. תנא נדרים: לשון הר"ן נדר הוא באחד משני ענינים. אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם. או נדרי איסור שאסר על עצמודברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומסכת זו היא בענין נדרי איסור. וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור. והך דהכא היינו נמי בנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מסכתא אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר וכינויו. וידות. עיקר הנדר. הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכינוים וידות מפורשים במשנתינו עכ"ל: ומ"ש זהו נדר האמור בתורה ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי וע"ז נאמר בתורה (במדבר ל׳:ג׳) לאסור אסר על נפשו שיאסר על עצמו דברים המותרים. לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות נדרים ומינה דדוקא שיאסור או שיתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום. וכן מצאתי בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ע"ה שכתב כן בשם תשובה להרמב"ם. וסיים בה היה הנודר עם הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים: