השער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר. אכלול בו ג' ענינים הא' הדברים שתשב עליהם משום ולד מן הודאי או מן הספק ושאינה יושבת עליהם אלא משום נדה בלבד. הב' מהו שנקרא דם טוהר ומתי תתחיל לספור ליושבת על דם טוהר ובמה הדבר תלוי אם בהפסק דם וימים וטבילה או אפילו בלא הפסק דמים ראשונים. הג' דין יושבת על דם טוהר בזמן הזה אם נוהגים בו על ידינ התורה אם לאו:
המפלת חתיכה אדומה ושחורה בין ירוקה מלבנה קורעה ואם אין בה עצם אינה מטמאת לידה אבל טמאה נדה ואע"פ שלא יצא עמה דם שא"א לפתיחת הקבר בלא דם וכן המפלת וידוע לה בבירור שהוא תוך ארבעים ואחד טמאה נדה ואינה טמאה לידה שאין הולד נוצר בפחות מארבעים ואחד ויש מי שהורה דכל שלא גמרו מ"א יום ולא יצא עמו דם אפילו לנדה אינה חוששת שאינו אלא במים ואין לו פתיחת הקבר ויש לחוש להחמיר. המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים פושרין אם נמוחו בידוע שהוא דם יבש וטמאה נדה ואם לאו טהורה מכולם שאין זה אלא דם בריות בעלמא ואין חוששין לדברי קטנים כאלו פתיחת הקבר. ואין בזו שהוחזקה מעוברת לשלא הוחזקה מעוברת במה דברים אמורים בשלא יצא עמהם שם אבל יצא עמהם דם ואפילו כל שהוא טמאה נדה. וכמה שרייתן מעת לעת והוא שיהיו המים פושרין כל מעת לעת. וכבר פירשתי בשער מראות הדמים כל ולד שיש בפניו מקצת צורת בנ"א כגון המצה והגבין והעין וגבת הזקן הרי זה ולד ואמו טמאה לידה אע"פ שכל גופו כמין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ושרצים. אבל אין בו מצורת אדם בפנים אמה טהורה לידה. דבר תורה שאין הכל הולך אלא אחר הכרת צורת פנים עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות בכולן חוששין לולד ואמו טמאה לידה מספק. ואם היה נדמה זה זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה. ולד שנברא בעין אחד ובירך אחד בין מן הצד בין באמצע אמו טמאות לידה מספק. היה ושטו אטום או שהיה גופו אטום מלמטה עד ארכבותיו או שהיתה גולגולת ראשו אטומה או שהיה פיו טוחות שאין חוטמו בולט ואין צורתו נכרת או שהפילו בריה שיש לה שני גבין וב' שדראות אמו טמאה לידה מספק. המפלת מלא דם מלא מים או שהוא מלא גווני בין שהוא מלא בין שאינו מלא וכן מלא בשר בין צלול בין עכור אע"פ שאינו מרוקם הרי זו טמאה לידה מספק ויושבת עליו שבועים שמא נקבה היא. מי שלא היתה מעוברת והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו טמאה לידה מספק ויושב שבועים שמא ולד היה ונקבה היתה. המפלת חתיכה קורעה אם יש בתוכה עצם או חתיכה לבנה היא טמאה לידה ויושבת לנקבה אבל אין נותנין לה ימי טוהר שמא הפילה אותו חתיכות והרחיקה לידתה ושמא זה במה שהפילה רובו של ולד ושלמו ימי טהרה. במה דברים אמורים בחתיכה לבנה שמתוכה ניכר שחתיכת ולד היה אבל של שאר מראות לא. ויש מי שהורה להחמיר ואפילו בשאינה לבנה לפי שאין אנו בקיאין במראות וכן המפלת יד או רגל שיש להם חתוך אצבעות הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה כמו שאמרנו. ואם אין לה חתוך אצבעות אינה חוששת לולד כלל אבל טמאה נדה ומגדולי המורים הודו שאין טמאה לידה. המפלת ולד שושטו נקוב או שפניו ממוסמסין כגון כלי מתכות שנצרף טמאה לידה. וכן המפלת ולד מרוקם הרי זה ולד גמור ואמו טמאה לידה ומדברי סופרים אין נותנין ימי טוהר עד שימלא גופו שערות כולדות הנגמרים. המפלת שליא הרי זו טמאה לידה לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ואעפ"י שאינו נמצא עכשיו בתוכו ודאי נימוח שפיר של שליא זו במה דברים אמורים בשליא גדולה טפח אבל פחותה מטפח טהורה אלא שיש להחמיר עליה כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות. דיולדת תאומית מונין לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה כיצד ילדה נקיבה קודם שקיעת החמה קודם שקיעת החמה ונקיבה אחרת לאחר שקיעת החמה מונין לה שבעתים מולד שני וכן הדין לימי טוהר והוא הדין ליולדת ב' זכרים. ילדה נקבה לפני שקיעת החמה מונין לה מן הנקבה לפי שימי טומאה וימי טהרה של זכר נכללין בתוך ימי הנקבה ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם זכר אם נקבה הולכין באלו לחומרא ומונין לה שבועים מן הנפל שמא נקבה היא וימי טהרה מן הראשון שמא נפל זכר היה. וכן מונין לה בסוף מספק ימי נדה מן הראשון וימי נדה מן האחרון. וכן הדין כשילדה זכר לפני שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה מונה שבועים מן האחרון שמא נקבה היא וימי טהרה מן הזכר. ילדה ואחר כך הפילה שליא תולין שליא זו באותו ולד שיצא ראשון ואין חוששין לולד אחר מחמת שליא ואפילו יצאתה השליא לאחר הולד כ"ג ימים. במה דברים אמורים בשילדה ולד חי אבל הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא חוששין לולד אחר לפי שאין תולין את השליא בנפל אלא בולד חי חוששין שמא נימוח שפיר של שליא זו ונימוחה שליא של נפל זה ולפיכך מונין לה ימי טומאה משעת יציאת השליא ויושבת עליה לזכר ולנקבה. הפילה השליא ואחר כך ילדה בין ולד חי בין הפילה נפל כל שהשליא יוצאת קודם לולד אין תולין אותה בולד זה אלא בולד אחר לפי שאין שליא יוצאה לעולם קודם לולד.
המפלת דמות בהמה חיה ועוף ודגים ושליא קשורה בו אין חוששין לולד אחר ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר זכר ונקבה לפי שהנפילים הנראים לשאר המינים בשיש להם שליא אין שליאתן מהן וזו הואיל ולא יצאה קשורה עמו ודאי של וולד אחר היה ונמוח. ילדה נקבה ובתוך ימי טהרתה חזרה וילדה זכר הרי זו יושבת לזכר שבעה ואעפ"כ עולין למנין ימי טהרת הנקבה ואין משלימין לה ז' ימים טהורים שהתורה אמרה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה רצופים ולא מפוזרים פעמים שהאשה מעוברת ומתעברת ואותו ולד אחרון פוחס צורת של ולד הראשון הוא שקראו חכמים סנדל שדומה לסנדל של ים שאין לו צורה סנדל זה לעולם יוצא כרוך עם הולד אע"פ שהסנדל אין לו צורת פנים נדון כולד ולד היה אלא שנרצף מדוחק הולד השני ולפיכך יצא עם זכר יושבת לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היא יצא בפני עצמו ביודע שאינו סנדל אלא חתוכה וקורעין אותה אם יש בה עצם טמאה לידה ותולין אותה בבן קיימא ואין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה כמו שבארנו. המפלת טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה וכן טומטום וזכר ואנדרוגינוס וזכר. מאימתי מונין לולד ימי טומאת וימי טהרה אם יצא כתקונו מונין לה משיצא ראשו ולא כל ראשו אלא אפילו פדחתו בלבד. ולא סוף דבר שיצא ראשו לחוץ ממש אלא משיצא חוץ לפרוזדור. הראש שאמרו בין של ולד חי בין של נפל ואפילו יצא מחותך לעולם הראש ברובו. יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד עד שיצא רובו של ולד בין חי בין נפל בין שלם בין מחותך. הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד. נולד מונין לה ימי טומאה וימי טהרה משעה שיצא רובו או ראשו כמו שבארנו. הוציא רגלו טמאה נדה שא"א לפתיחת הקבר לאברים בלא דם ונראה לי שאינה מטמאה לידה לא אמרו ביד אלא שהסכימו הדבר למה שכתוב ויהי וגו' ויתן יד הכתוב עשה לידת יד לידה אבל בשאר אברים לא אמרו ויש מי שהורה בין ביד בין ברגל ויוצא דופן אין אמו טמאה לידה אפילו יצא עמו דם דרך דופן טהורה מכולם. אינה טמאה לידה עד שיצא דרך רחם ואינה נדה אלא בדם היוצא דרך רחם. כבר בארנו שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולפיכך כל היולדת בזמן הזה כיולדת בזוב ואפילו לא ראתה דם כלל לפי שכבר החמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים על דם טיפה כחרדל והיולדת בזוב צריכה ז' נקיים מכל דם ולפיכך היולדת זכר יושבת ז' לזכר והיולדת נקבה יושבת שבועים בין רואה דם בין אינה רואה דם שהכתוב קראה נדה אעפ"י שישבה ז' לזכר ושבועים לנקבה אינה טהורה לידתה עד שתספור ז' נקיים מדם לגמרי. ז' נקיים אלו בין שספרה אותם אחר שבוע של זכר ושבועים של נקבה בין שספרה אותם בשבוע של זכר ושבועים של נקבה שימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה לספירת ז' אף על פי שדבר תורה כל היולדת ששלמו לה ז' לזכר ושבועים לנקבה טובלת לערב וטהורה לבעלה בין רואה בין אינה רואה ואפילו שופעת בשטובלת שהמעיין אחד הוא והתורה טהרתו וכל דם שתראה משעת שטבלה ואילך טהור וזהו דם טוהר שאמרו תורה. עכשיו החמירו בנות ישראל לאסור כל דם כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות כמו שהחמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים על דם טיפה כחרדל כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות בין ימי נדה לדם זבה כ"ש שיש לחוש שלא יבא הדבר לכלל טעות בלידה עצמה לפי שאינן בקיאות בדין מנין ימי לידה שמא הוציא העובר ראשו או רובו קודם בין השמשות וגמר לידה לאחר בין השמשות או שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור קודם בין השמשות ואינן בקיאות בכך ויבאו לטעות להוסיף יום בימי טהרתה לפיכך כל שרואה דם ואפילו בתוך מ' של זכר ובתוך פ' של נקבה טמאה ויושבת עליו ז' ימי נקיים :