בפרק בתרא דתעניות, מתניתין: ה' דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב, בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל. חרב הבית בראשונה מנא לן, דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל, וכתיב ובחדש החמישי בעשירי לחדש, ותניא אי אפשר לומר בז' שכבר נאמר בי', ואי אפשר לומר בי' שכבר נאמר בשבעה, הא כיצד, בשבעה בו נכנסו האויבים להיכל ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי עד [ שפנה היום שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, לעתותי רמשא הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחודש], והיינו דאמר ר' יוחנן אלו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי. ורבנן אתחלתא דפורענותא עיקר. ירושלמי: ר' יהושע בן לוי הוה ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי ועשירי, פי' מנהג חסידות היה להם, וכל המוסיף להתאבל על ירושלים זכות היא לו. בשניה, דתניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום ת"ב היה ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה היו אומרים, וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, לא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו, עד שנכנסו אויבים וכבשום, וכן בשניה. ולא שירה של יום היתה אלא איליא נפלה בפיהם.
תניא אמר רבי שמעון ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ורואה אני את דברי מדבריו, דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו', צום הרביעי, זה תשעה בתמוז שבו הבקעה העיר שנאמר בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר, ולמה נקרא שמו רביעי שהוא בחדש הרביעי, והוינן בה ממתניתין דקתני בשבעה עשר הבקעה העיר, ומפרקינן: אמר רבה לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בתשעה לחדש הבקעה העיר בראשונה, ובשניה בשבעה עשר בו. צום החמישי, זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו, שנאמר ובחדש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה וגו', ולמה נקרא שמו חמישי שהוא בחדש החמישי. צום השביעי, זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו, ולמה נכתב כאן, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ולמה נקרא שמו שביעי שהוא בחודש השביעי. צום העשירי, זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה, ולמה נקרא שמו עשירי שהוא בחודש העשירי. והלא ראוי זה לכתוב בראשונה, למה נכתב כאן, כדי להסדיר חדשים כתקנן. ואני אומר בחמשה בו באתה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בעשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר, ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ורואה אני את דברי מדבריו שהוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, אלא הוא מונה סדר חדשים ואני מונה סדר פורעניות. והלכתא ומנהג כר' עקיבא. ובתשעה בתמוז אין מתענין אבל בשבעה עשר בו מתענין, דכיון שמתחלה קבלו עליהם על שם שבו הבקעה העיר בראשונה, ובשניה הבקעה בשבעה עשר בו, נהגו להתענות בשבעה עשר, דחורבן שני חמיר לן, ומכל מקום צום רביעי הוא לבקיעת העיר ולצרות שהוכפלו בו, ומתניתין דקתני חמשה דברים פורעניות דתעניות קתני, והכי נמי מוכח בפרקא קמא דמגילה דשבעה עשר תענית, ומיהו בתשעה בו אין מתענין שלא רצו לגזור עליהם להתענות בתשעה ובשבעה עשר בו, דארבעה צומות קבלו עליהם, ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי.
קרי להו ששון וקרי להו צום, אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון בזמן דאיכא צרה עביד צום, והאידנא דליכא שלום וליכא צרה רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי, אלמה תנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין על אב מפני התענית, אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. פירוש יש שלום, היינו בזמן שבית המקדש קיים, יהיו לששון ולשמחה, אין שלום, כגון בזמן חורבן ואין צרה במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות, אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו כתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין הן בכולן, דלא גרע גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקין נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וארבעה צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמר במדרש תלים: וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום, וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום. ובתוספתא אמרו במסכת תענית: כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום אסורין במלאכה ברחיצה וכו', מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים, הא למדנו שאין תענית נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום, ובחומרין אלו כולן שוין הן לתשעה באב בעינוי, והא דנקיט בגמרא לאסורי תשעה באב בלחוד, משום דשארא ברצו מתענין אוקימנא, ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל. והיינו דאמרינן במגילה ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב, לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין צרה היה בימיו, ומשום הכי רחץ, הא מעקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו, וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה: מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אליעזר ורחץ ר' יהושע וסיפר, אמר להם צאו והתענו על מה שהתעניתם. הואיל ומתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.
מתניתין: משנכנס אב ממעטין בשמחה, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. בפרק החולץ: תניא קודם לזמן הזה, כלומר מראש חדש ועד התענית, העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע, ומארסין ואין כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין. מאי טעמא, משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ירושלמי: אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה, אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם: שמואל אמר בת"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו. אמר ר' נחמן לא שנו שאסור לכבס בשבת של ת"ב אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח קאמר. אמר רב ששת תדע דהא בטלי קצרי דבי רב. והלכתא כרב ששת, דתניא אסור לכבס לפני ת"ב אפי' להניח לאחר ת"ב, וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. פירשו הגאונים דהכי קתני: גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן שהוא אסור, הא כיבוס שלנו מותר, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ שלנו ולא כיבוס שלהם. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללבשו בשבת של תשעה באב. תניא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כולו אסור, ר"ש ב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה מאן דאמר מראש חדש ועד התענית אסור מחגה, ומאן דאמר כל החדש אסור מחדשה, ומאן דאמר אינה אסור אלא אותה שבת משבתה. אמר רבא הלכה כרבי מאיר ואמר רבא הלכה כר' שמעון ב"ג, ותרווייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש קמ"ל הלכה כרשב"ג, ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילו לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר, דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד עד התענית. ירושלמי: דרומאי נהגין חגה, צפראי נהגין חדשה, טבריאי נהגין שבתה, חזרין רבנן דטבריא למנהג כרבנן דצפוראי. ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית, ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו, ואסור לשנות מנהג אבות, עד כאן. תוספתא: תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתה ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש, ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג. תניא אידך שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. כיצד, חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה, חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי לפניו אסור לאחריו מותר חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת, ואם לא כבס בחמישי יכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא ואי תימא רב אחא בר יעקב אהא, פירוש מכבס ביום תשעה באב עצמו שחל להיות ערב שבת. ירושלמי: ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין. וכבוס זה האמור בשבת של תשעה באב לא לכבס עכשיו דוקא, אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא ללבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע בין באיש בין באשה ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור, דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי. והא דאמרי כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, ודאי בישנים הוא, דאלו בחדשים אפילו בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן, אלא בישנים היא, אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור, וכולה שמעתא במכבס ישנים היא, ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור. הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורין, וכן ישנים מכובסין כולן אסורין, ואפילו להניח אחר שבת, וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש, מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא, וכן כלי פשתן בכל מקום ואפילו בגיהוץ שלהם, וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו, ואפילו של פשתן. ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל, אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו, ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. ומי שתכפוהו אבלות של מת ושל תשעה באב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים, ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול, כדינו באבילות ועל פי מה שסדור למעלה.
מתניתין: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים, לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה, ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר. ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר, ותרוייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה, הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה, קא משמע לן משש שעות ולמעלה. ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה, קא משמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא. תניא כלישנא בתרא, ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין. תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין, רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה. כיצד ישנה, אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד, היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה, היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה, במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית: מהו ישנה, יחליף, היה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה, אין הוה רגיל שתי קסטא דחמרא ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, וחכמים אומרים ימעט. כיצד ימעט, אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא, אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג, ר' שמעון בן גמליאל אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו. ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט, ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו, אפילו הכי הלכתא כסתם מתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל, דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין, והני רבנן דברייתא כרבן שמעון בן גמליאל אמרי נמי, רשב"ג דמתניתין היא, דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה, דמיעוט ושנוי חד דינא אינון, ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרשי לדר' שמעון בן גמליאל מאי מיעוט ומאי שינוי, ולאו למימרא דסבירא להו, אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי, וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא, וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול בהלכותיו, ונוסחא דיליה ז"ל: אמר ר' יהודה כיצד ישנה, וסיפא דברייתא היא ור' יהודה תנא הוא ופליג, ולפי גירסא זו כל שכן שהדבר פשוט דהלכה כסתם מתניתין, דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי, אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה, ומכל מקום סתם במתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה. ומסתברא סעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אף על פי שדעתו לאכול עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ואחר כך אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין.
כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין. והרב רבי יצחק בן גיאות ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד, ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות, או מין אחד של ירק, ואין צריך לומר משני מינין, וכדברי הרב ז"ל עיקר, דכל שני מיני קדרה או שני מיני אילפס אסורין, והם שנקראין תבשיל בגמרא בכל מקום, אבל שני מינין בקדרה אחת לאו תבשיל הוא. ויש שמחמירין לאסור בשני מינין בקדרה אחת, ואפילו בדג וביצה שעליו, וחותך קפלוט תחת הדג, מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב. ואינו כן, קל הוא לענין עירוב שאמרו בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין, ואינו לענין תשעה באב. ומיני ירקות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין, ואפילו במינין הרבה. תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ, ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. פירוש כל שהוא מחמת תשעה באב, זהו הסעודה המפסיק בה שאסור לאכול בשר ולשתות יין, ומכיון שקבל עליו מקצת אבילות אסור לרחוץ, ואף על גב דאכתי לא עייל תשעה באב רחיצה הנאה דלאחר שעה היא, ונראה כרוחץ בתשעה באב ומשום הכי אסור, הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך, ורבי ישמעאל בר' יוסי לית ליה האי סברא אלא כל זמן שמותר לאכול דהיינו עד שתחשך מותר לרחוץ. ולישנא דתוספתא: כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לאכול שני תבשילין, ואסור לרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לאכול שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך, רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. והלכתא כתנא קמא דסתמא תניא, ור' ישמעאל בר' יוסי משום אביו יחידאה היא ולא סבירא לן כותיה. אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות, ושמא כתב הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין. ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים, דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסקא ליה קתני, איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני, ומשום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא, דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא, הלכך מכי אזיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו, ואסור לסוך כתשעה באב עצמו, כדאיתא בתוספתא. תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה, אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים. יין מגתו עד כמה, כל זמן שהוא תוסס, וכמה תסיסתו, שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ירושלמי: רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני.
גרסינן בפרק מקום שנהגו: אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור, וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות: ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין, אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש, ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבליה אבל היכא דקבליה עליה לתענית איתסר ליה למיכל ולמשתי, דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי ליעביד, מברך עליה ושתי ליה, כיון דאמר זמן קבליה עליה ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי, והכי נמי כתב הגאון ז"ל, עד כאן לשון הלכות. וזה הלשון מסתפק עלי, לפי שנראה ממשמעות הלשון הזה שהגאון סובר בזו ששנינו בתעניות אחרות אוכלין ושותין מבעוד יום, שהוא חייב להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה, ואף על פי כן חוזר ואוכל עראי עד שקיעת החמה, וכן הדין לדעתו בתשעה באב, והוא מה שהזכירו בגמרא סעודה המפסיק בה, לומר שמצוה להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה, ורבינו ז"ל נסכם על ידו של גאון ז"ל, ומוסיף לאיסור כל אכילה משעת קבלה כענין מה שאמרו בזמן דיום הכפורים. והראב"ד ז"ל מסייע על דברי רבינו ז"ל שהקבלה אוסרת להפסקה מזו הברייתא דקתני כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ, והוא ז"ל מפרש כל שהוא משום תשעה באב כגון ערבו של תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ משהפסיק, וכל שכן שאסור לאכול ולשתות כלום, אלא אפילו מן הרחיצה אסור אף על פי שלא פירש מרחיצה כלום, וכל שאינו משום תשעה באב כגון תענית צבור, אעפ"י שמפסיק מבעוד יום מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ אף על פי שהפסיק מלאכול ואסור באכילה, הואיל ואין בהפסקתו היכרא לתענית, וגם לא פירש הפסקה לרחיצה, ורבי ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא דכל זמן שהיה מותר לאכול אם לא היה מפסיק, מותר לרחוץ, שהרי לאכילה הפסיק, לרחיצה לא הפסיק. זו היא שטתו של הרב ז"ל, והוא אומר בסעודה המפסיק בה שאין בדעתו לאכול עוד היום, או שמא עד שיאמר בפיו, מדלא קאמר שאין בדעתו לאכול עוד היום, וכיון שהלכה כתנא קמא בתשעה באב כיון שהפסיק אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן לאכול ולשתות ואפילו מים, ונראה שאם התנה תנאו מועיל לשתות מים ולרחיצה ואפילו לרחיצת כל גופו, כל אלו דברי הרב ז"ל. והם דברים שאינן נכונים לענין פירוש הברייתא, דכל שאינו מחמת תשעה באב לא משמע תענית צבור, וכבר כתבתי לשון התוספתא דקתני: כל שהוא מסעודת תשעה באב, וכל שאינו מסעודת תשעה באב, דהיינו סעודה המפסיק בה ושאינו מפסיק בה. ולענין עיקר דבריו שהוא אומר דמשהפסיק אסור ברחיצה וכל שכן באכילה ושתיה לא משתמע ברייתא הכי, מדלא קתני כל מצות שנוהגות בתשעה באב, ואדרבה "כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ" משמע דבתר הכי מותר לאכול בודאי, וכל שכן שאינו חולץ מנעל וסנדל. ומכל מקום אין דברי הגאונים בכאן מחוורין להפסיק בסעודה ולחזור ולאכול, וכי מניין יוציאו הגאונים דבר זה, ומניין לנו בגמרא כיוצא בה, שאילו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו, כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים, ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא, הא בתענית של בית דין והוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת, וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר, לא שיהא הדבר קבוע עליו חובה. והתם גרסינן: אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד. למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר, וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר, והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום, למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו. לא, למעוטי משחשכה. שמעינן מיהא דבתענית צבור "אוכלין ושותין מבעוד יום" דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר, ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב, מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר, ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא, אלא פירוקי ושינויי בעלמא, הילכך נקטינן לקולא דהא בדרבנן הוא, ומתניתין כפשטה נמי אתיא לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשכה קתני מבעוד יום, ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים, אלא הפסקה עם בין השמשות. וכתבו הגאונים מעשה ששנוי במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק, אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא ר' עלי, אזל עמיה, ואייתי קמוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר, ותמני עיגולין ריפתא פיתא מן פיתא, ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל, שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר, אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד פס, אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית, ולמה שמה נפשא דהיא נפישא. מכאן הביאו [ראיה] שהמפסיק ביום הכפורים חוזר ואוכל, ולא שקבלו עליו, אלא שאכל סעודה המפסקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול, וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו, והוא ענין ליום הכפורים בלבד, מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה ותוספת והפסק, אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל, אלא אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן, כמו שיראה מדבריהם ז"ל, הרי זו בתשובה עליהן, שהרי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר כן הרבה בסעודה גדולה. כן ראיתי להר' משה ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור. נתן להם תוספת כיום הכפורים, ואינו נכון, וקצרו של דבר: לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים, אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות, ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה, בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק, ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ליום הכפורים אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת.
ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות וימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחייב ידי אשם תלוי, ובשני בין השמשות חייב חטאת שמנה, אלא קודם בין השמשות הוא. ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין, ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים, ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר גדול של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכה, ותנן נמי וכולן בית הלל מתירין עם השמש, והתם אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין באכילה, וסוגיין בכולה גמרא כל זמן שהחמה זורחת מותר בכל מלאכה, וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועוד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא, ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה. וראיתי לרבינו תם בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא ההיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל פירש דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות, היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין איתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא. והוצרך רבינו תם ז"ל לפירוש הזה מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה, ג' חלקי מיל, אי נמי ב' חלקי מיל, ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעה מילין, ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעה מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין, נמצא עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעת מילין. וכמה הרחק הגדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין, והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו. אלא שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ, האמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין, ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל כאן אמרו משתשקע החמה, ששקעה כבר, ובפסחים אמרו משקיעת החמה, שקיעה עצמה בכלל. ולפי דבריו ופשטו זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן ביאת השמשות, והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין, הוא בכלל תוספת מחול על הקדש מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו, ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת הזה למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשום תוספת ולא משום ספק לילה, וליכא למימר בכל שהוא ממש הוי, דהא אי אפשר לצמצם ולאכול עד בין השמשות ממש, ופשיטא דיוסיף, אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודאי, והיינו דאמרינן במס' ברכות: רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, והוא זמן קרוב לתחלת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של ארבע אמות בקרוב, דקא סבר רבי יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן, דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים, לשל ערבית, והתם איתמר אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת [ כר' יהודה א"ל] מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו, וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואע"פ שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעה מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט, וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל שמש לשקוע והגיע שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן. ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתן אינה מתחוורת אצלי עדיין, דודאי משעת צאת הכוכבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות, ובאיזה זמן הוא התוספת הזו, ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה, וזו השעה ודאי אינה צאת הכוכבים דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, הא כי שלים בין השמשות בצאת הכוכבים שלים, אלא שמע מינה משעה שהשחיר העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הכוכבים, והוא בין השמשות דר' יוסי, ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. והא דאמרינן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי לאחר זמן, בהפלגה קאמר, שאם היה מתחיל מיל אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין, דבר שאי אפשר לעמוד עליו, וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משיכסוף העליון והשוה לתחתון עד צאת הכוכבים, אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו. ויש לומר בהן שהן כוכבים גדולים, אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות ובלבד דתחמון תלתא כוכבים כד מן חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת. והא דתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנר, לא שהחשיך, אלא בין השמשות ותוספת שלו בכלל, דמשקיעת חמה ממש חשיכה הוא, וכן בכל מקום מזמן איסור קרי חשכה וכן הא דאיתמר במסכת ביצה דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרי להו ולא מידי, הכי נמי קאמר שאוכלין עד שתבא עליהן רגע דמשום ספק חשכה הן מפסיקין, ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי, ועברי אספיקא דבין השמשות, אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא, משום הכי נקט "תוספת" לומר דלא מחינן דהוא ודאי דאורייתא ובספק חשיכה נמי לא מחינן. וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. וגרסינן התם בפרק מאימתי קורין: תני כל זמן שפני חמה מאדימות זהו יום, הכסיפו זה בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זו לילה, רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בה"ש, אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ובשעה שהחמה זורחת. פירוש רבי חנינא מתרץ לה לברייתא דרבי וקתני בה, רבי אומר סוף גלגל חמה לשקוע. מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע, ונמצא עביה של רקיע בשחר נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום, שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי חונה נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום, ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו. אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחר שנתקשה לנו, והוא שאמר שם בפרק במה מדליקין, הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית לראשי ההרים ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה. ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת חמה אנו משערין, אלא שנראה לפי הירושלמי דהכי קאמר אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא, נמצא שטבל ביום ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות דר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל, וכך אמר בירושלמי: ר' שמואל בר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון. עד כאן פירשנו בשיעורי ביה"ש ותוספת חול על הקדש אע"פ שיצאנו קצת מענין דברינו, אלא שהדברים צריכין ביאור, ומ"מ לא עלה בידינו תוספת אפילו לת"ב אלא לאסור כל בין השמשות שלו, ואין צ"ל לשאר תענית ציבור שאינן בכלל, וכן הקבלה שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו, אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה, והוא מפלג המנחה ולמעלה, הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי ביום של דבריהם, הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשות כיום עצמו, וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצ"ש ואומר הבדלה על הכוס ואע"פ שאינו מותר במלאכה כיון שהבדיל בו כבר עשיתו כלילה, וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של ת"ב, וזו סברא תלויה. ואע"ג דבין השמשות דתשעה באב אסור דילמא ספקו לחומרא, לענין קביעא דירחא לא מחמרינן, דתניא אין בין ת"ב ליו"ה אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר, וא"ר שישא בריה דרב אידי לקביעא דירחא לגבי ת"ב לקולא.
בפרק בכל מערבין: תניא ת"ב שחל להיות בשבת וכו', חל להיות בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, דברי ר' יהודה שאמר משום רבי עקיבא. אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבא וחל ת"ב להיות ערב שבת והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא מפני שתאב היה אלא להורות בה הלכה לתלמידים. רבי יוסי אומר מתענה ומשלים אמר להם רבי יוסי אי אתם מודים לי בת"ב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל בשבת מבעוד יום ומתענה, אמרו לו אבל, ומה לי ליכנס לה כשהוא מעונה ומה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה, אמרו לו לא אם אמרת לצאת ממנה כשהוא מעונה שכן אוכל ושותה כל היום כולו, תאמר ליכנס לה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו. אמר עולא הלכה כר' יוסי. ומסקנא דרש מר משמיה דרב הלכה מתענה ומשלים, וכן הלכתא. והאידנא לא מיקלע. והאי "מבעוד יום" דקתני מפני שמוסיפין לשבת בין מלפניה בין לאחריה יותר מבין השמשות, ות"ב בין השמשות שלו נמי אסור, לפיכך היו חוששין שלא יכנס תענית בכלל השבת, שאפילו בתענית יחיד שבין השמשות שלו מותר, כיון שהחמה שוקעת עליו כבר ונכנס בתוספת שבת ונגע נמי בבין השמשות שלו כיון שהחמה שוקעת עליו כבר, אלא שפסקנו הלכה מתענה ומשלים.
תנו רבנן כל מצות עשה שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובהגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לקרות, וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר"מ. ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ות"ב אסור באכילה ובשתיה כדרך איסורן ביה"כ, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה, ומכין אותו מכת מרדות. וגרסינן בפרק מקום שנהגו: דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך, אין צריכין אומד אלא מאכילין אותו, דבמקום חולי לא גזור רבנן. וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בת"ב כדרך שאסור ביום הכפורים. וגרסינן בתעניות: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים. אמר רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. והלכתא כתנא קמא, והני מילי טבילה בזמנה, דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה אסורה, וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה. ונעילת הסנדל ומנעל כדינו לענין אבלות, ולפי מה שסדור למעלה. בפרק יום הכפורים: זעירא בר חמא אושפזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין הוה, אמר ליה ליוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך, ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה, ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף חבלי שינה מהן. ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים דכל רחיצת מצוה מותרת, ונטילת ידים לתפלה מצוה היא, ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כל שכן. אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה. ובירושלמי: בת"ב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו. אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש, דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאות ז"ל. אבל הרב רבי משה ז"ל כתב: ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה. ואין זה נכון, אלא שאין לי להאריך כאן. וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בת"ב בבית הכנסת, לפי שאסור לקרות בתורה. ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום, ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום, ואומר כדרכו ואינו חושש.
מתניתין: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמן כתלמידי חכמים. תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה. תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים. ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים. וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמתה. וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא: אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה. פי' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. כך אמרו בירושלמי: אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה.
ולענין כפיית המטה דתנן ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול. ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול. אלא מאי בינייהו. אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו, דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו. ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שיישן על מטה כפוייה. אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. מיהא שמעינן דלא מחייב בכפיית המטה, ואע"ג דהיא ממצות הנוהגות באבל. ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל, אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב. והוא הדין לעטיפת הראש, ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתא מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד. ומסתברא דחייב במצות תפילין בת"ב, ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבלות, לא חמור תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני, ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה. תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבלות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן בשאלת שלום, שכן באבלות לאחר שלשה משיב שלום. עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה, וכאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים, ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאחר שלשה אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל, שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל. הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב. ונותן תפלין ביד ובראש, שלא ראו לבטל מצוה משום אבלות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר, וכדאמרן התם מצוה שאני, כך נראה לי.
ושוב מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב. הוו יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו, וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום. ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב מה שהוא אסור בתשעה באב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בת"ב ואסורין באבל, כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפלין הרשות בידו, אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין, ואם רצה להסיר מנהג אבלות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון, זכינו להסכים לדעתו. ומכל מקום אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפלין דהא לא נהוג בהו אבלות אלא ביום ראשון. ולענין סדר היום: אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים, ומפטירין אסף אסיפם. ותניא חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד. רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד, וקיימא לן כרבי יוסי, דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה. ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך, ועל נהרות בבל, ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה, בכאן דברי קבלה מקדימים לדברי קדושה. וגרסינן התם: יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב, ומתרגם לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכ"ש בנים זכרים. והקורא בת"ב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין, ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר. ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום, עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכל שכן לשוח עם הארמי. ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא, וכך היו נוהגין שאחד קורא מגילת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגילת אסתר, ומברך בקריאתה על מקרא מגילה, וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר. וכאן אמרו שמברך ברוך דיין האמת, ונמצא שמברך עליה שתים. וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין, מנהגי נינהו. וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות, ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה. וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטה, וכמו שפירשנו למעלה. וכך אמרו שם: ערבית אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש, ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאחר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברכו בקול נמוך, ואין מזכירים קדוש, ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש, עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
ירושלמי: ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי ניהו, רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים, הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה, ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגו'. ר' אבדימא דצפרין בעא קומי ר' מונא, ואיכן הוא אומרה. אמר ליה ועדיין אין את לזו. א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא לבא אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה. מתניתא אמרה כן ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל: ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים, וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר.
וסוגיין בפרק מקום שנהגו דת"ב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה, ולא לעשרים וארבע ברכות. ואע"ג דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות, ולדידיה לענין נעילה ועשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש, סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון, דמאי "אינו כתענית צבור" לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות, אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילא אחרי. וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה, משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין, לענין איסורין תניא, וקולי קולי קתני דלא חמיר תענית צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה אבל בתפלות לא איירי, דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ר"ה: רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מני הדין עובדא דצריכא ליה אבל הוא, תענית צבור הוא. ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור. אלא מיהו חזינא סוגיא דמסכת מגילה דמשתמע מניה דאיכא נעילה בת"ב. דגרסינן התם: איבעיא להו תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין, אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה, כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה, דהיא כעין תפלת המוספין, תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני: ט' באב ותענית צבור שלשה. ואיתמר עלה: אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי, דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה. זה הכלל, לאתויי מאי, לאו לאתויי ת"צ וט' באב. כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה, אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסף תפלה. הדין הוא סוגיא דשמעתא, אלא איכא למימר בגמרא תענית צבור איבעיא להו, דאיכא ודאי מוסף תפלה. ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאתויי מאי, ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור, ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע. דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאתויי תענית צבור הוא דהוה בענין, אבל תשעה באב לא, הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא, ולא קשיא ולא מידי. הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמר בדוכתא דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור, והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר. וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכתא יתירתא. ואין זה עולה לנו כלל. דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני, אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה, ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים, אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו.
כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת דמתבע תיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאילו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול, ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדיש על הכוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה, הילכך ליתרח עד דנפיק חד בשבת ומבדיל בה, שרי בתעניתיה מקמי דליטעום, ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היום כולו, כל היום אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוא אסור ליה למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא, וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא ליבריך. אלו דברי בעל הלכות ז"ל, ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו, כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא, דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכא דלמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דלמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מיבדיל בלא זמניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמא יומא כלילא של מוצאי שבת הוא, ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוה לילה ויום. וכיון דראינו לרבינו הגדול ז"ל שהזכיר לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמן דיום הכפורים איסור כרת חששו, ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה דבדרבנן לא גזרינן ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מילתא היא, דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא: וליתן לתינוק ישראל, אתי למסרך, כדאיתא בפרק נוטל, ואע"ג דלאו איסור כרת הוא, ולא שכיח טפי. והיא היא פירכא דרב אחא בר יעקב דאיהו קשי וליתן ליה לתינוק ישראל, ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין. שמע מינה דאפילו באיסורי דרבנן ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא. ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס, בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל.
בסוף חזקת הבתים: תנו רבנן כשחרב הבית באחרונה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להם רבי יהושע בן חנניא אמר להם מנין לכם, אמרו לו נאכל בשר שהיו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל, אמר להם לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, אפשר בפירות, פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים, אמרו לו אפשר בפירות אחרות, אמר להם מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים, שתקו, אמר להם בני בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים, סד אדם ביתו ומשייר בה דבר מועט. וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט, א"ר חסדא כסא דהרסנא. עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא, אמר רב בת צידעא. ותניא התם אין מציירין ואין מכיירין ואין מפחמין בזמן הזה, לקח חצר מצויירת ומכויירת ומפוחמת הרי זו בחזקתה, נפלה אינו חוזר ובונה אותה. אם אשכחך ירושלים גו', מאי על ראש שמחתי, אמר ר' יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח ליה, במקום תפלין, שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
בפרק עגלה ערופה: בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית. בפולמוס אחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר. עטרות חתנים, אמר רב לא שנו אלא של מלח ושל גפרית אבל של הדס ושל ורד מותר, ושמואל אמר של הדס ושל ורד אסור של קנים ושל חילת מותר, ולוי אמר של קנים ושל חילת אסור, וכן הלכה. ועל האירוס, מאי אירוס אמר ר' אליעזר טבלא דחד פומא. עטרות כלות מאי נינהו, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב, תניא נמי הכי, אי זהו עטרות כלות עיר של זהב. ודוקא לכלה, אבל שאר נשים מותר, כדתניא ולא בעיר של זהב, מאי עיר של זהב, ירושלים דדהבא כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו, אלמא אינה אסורה אלא לכלות. וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא חתנים, אבל שאר כל אדם מותרין בהם, לא גזרו אלא בשעת שמחה, כענין שאמרנו אפר מקלה שבראשי חתנים. וגרסינן בפרק קמא דגיטין: אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וגו'. אמר ליה רב חסדא קרא כתיב, כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, לומר לך כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם וגו'. ואמרינן רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה, אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי, וההיא לבתו כלה גדיל, וכן הני גברי דאסר להון כלילת חתנים נינהו, דעטרות חתנים תנן, ודומיה דגברי בנשי מותר, כך פירש רבינו תם ז"ל. נמצא חתנים אסורין בכל העטרות, והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב, ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן. וקשה לי מה שאמרו בפרק במה אשה יוצאה ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים, ואין מטמא בנגעים ואין יוצאין בה לרשות הרבים, משום ר"א בר"ש אמרו אין בה משום עטרות כלות. אלא יש לומר דכל דאנסכא אסור משום עטרות, לאו דוקא עיר של זהב, ואצטמא יש בה משבצות זהב, וכיון דעיקרא בגד לא גזרו. ודרבינא של מיני צבעונין הוה, כדקאמר דקא גדיל, דומיא דמצנפת, דאסורה לחתנים ומותרת לכלות שאי אפשר לנולן לגמרי. והיינו דתניא סתם: אי זו היא עטרות כלות, עיר של זהב, אבל עושה היא כפה של מלח. לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מלח הזו. והתם תנן: שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור, שרטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ולשלח להו בשיר לא ישתו יין. אי מההיא הוה אמינא דמנא אסור, אבל זמרא דפומא שרי קמ"ל דאסור. ובסוף סוטה: אמר רבא אודנא דשמע זמרא תעקר, ואמר רבא זמרא בביתא חורבא בביתא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף. אמר רב הונא זמרא דנגרי ודבקרי שרי, דגרדאי אסור, פירוש שאלו לסייע בכובד מלאכתן, ואלו לזמר בעלמא. אמר ר' יוחנן כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'. פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא דפומא אסור, ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו, כגון מה שישמעאלים קורין אשע"ר, אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית משתאות בקול נגינות, ולא מצינו מי שמיחה בזאת, ע"כ בהלכות רבינו ז"ל. בפרק אין עומדין להתפלל: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כלומר בזמן גלות שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר' שמעון בן לקיש שלא מלא שחוק פיו מכי גמרא להאי שמעתא מפומיה דר' יוחנן רביה.