מועד קטן: יתיב רבי חייא בר אבא ור' אמי ור' יצחק בן אלעזר אקילעא דר' יצחק נפחא ונפקא מילתא מבינייהו מנין לאבלות שהיא שבעה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבלות שבעה. ואימא עצרת דחד יומא הוא, ואיקרי חג. ההוא מבעיא ליה לכדריש לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש משום ר' יהודה נשיאה מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד, שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, ואשכחן עצרת דאיקרי חג דחד יומא הוא. פירוש דאבלות דכולהו חגים אקשי רחמנא, יש מהם ז' ויש מהן יום אחד, אלמא אבלות נמי פעמים שבעה פעמים יום אחד, הא כיצד שמועה קרובה שבעה, שמועה רחוקה יום אחד. ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ובפרק קמא דכתובות בירושלמי: משה תיקן להם לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות. שמועה רחוקה, כדבעינן לברורי קמן. ומנין לגזירת שלשים דכתיב ראשיכם אל תפרעו, מכלל דכולי עלמא מיחייבי, ואין פרע פחות משלשים כדאשכחן בנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו, ואין נזירות פחות משלשים יום, וכן בתכבוסת, דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה לבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, ואין בגדי אבל של "ימים רבים" פחות משלשים.
מאימתי התחלת אבלות משיסתם הגולל דתנו רבנן מאימתי כופין את המטות, משיצאו מפתח הבית דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר משיסתם הגולל, ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן כיון שיצאו מהפתח אמר להם רבי יהושע כפו מטותיכם, א"ל כבר כפינו על פי זקן. והלכה כרבי יהושע. פירש"י ז"ל גולל כסוי הארון של מת, וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה, ובעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותן לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר, נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון, ועוד השיבו ממה שאמרו בשחיטת חולין וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק, וכסוי ארון אינו בנגיעה ע"פ השדה אלא טמון בכוכין הוא, ועוד האריכו להשיב על הפירוש הזה בדקדוקי שמועות שאין זה מקומן והם אמרו שפירוש גולל הוא אבן גדולה שנותנין על הקבר לסתמו ולא לעשות נפש לקבר אלא לסתימה, מלשון וגללו את האבן, וכ"כ רב נתן בעל הערוך ז"ל וכן ראיתי בפירוש רבינו חננאל ז"ל במסכת חולין, גולל כסוי הקבר, דופק, אבנים מכאן ומכאן כמו כותלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם וכו'. והראב"ד ז"ל פירש כן, שהיא אותה האבן הגדולה שע"פ הקבר או הנסר שקובעין לו בתוכו, ולא סתימת הארון שעמו בבית, והביא לו ראיה ממה שאמרו בירושלמי הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלין דקסרין דקברין בבית שאן, אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה, מהו אחר גדול משפחה, ר' יעקב בשם ר' יוסי לחומרין, מהו לחומרין, שאם היה גדול משפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם היה גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה אלו שמכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל, ע"כ בירושלמי. והרי זו ראיה כפי דעת הרב ז"ל שסתימת הגולל במקום הקבורה הוא ולא עמו בבית. ואינה מכרעת, שיש לומר דבמטה היו מוליכין אותו לבית שאן מקום קרוב משם, או בארון פתוח, ומוציאין אותו משם וקוברים אותו, ואין ספק בדברי רש"י ז"ל, שלא כל אדם נקבר בארון, ואעפ"כ סתימת קברו נקרא גולל, אבל בא לפרש שאם נתנו את המת בארון וסתמוהו בבית, שאבלות נוהגת מאותה שעה לר' יהושע. וכשאמרו בגמרא כבר כפינו ע"פ זקן, רבי אליעזר, מפני שר"ג במטה הוציאוהו, וזמנו של רבי אליעזר קודם זמנו של רבי יהושע, משום דמודה ר"א בסתימת גולל הבית דהתחלת אבלות הוא אלא שהוא סובר במקום שאין שם סתימת גולל עדיין כגון היוצא במטה שהוא נוהג משיצאו מפתח הבית, וכן יורה ר"ש ז"ל באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון ודעתם להוציאו משם לקברו שאין מונין לו אלא משעת סתימת קברו. אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל לומר שכיסוי הארון הוא נקרא גולל, וסתימתו הוא בין בבית בין בבה"ק משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר, ונמצא לדבריו שהמוליך מת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע, אינו מונה שבעה ושלשים אלא משיסתם הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. נתנוהו בארון וסתמו כיסויו במסמרים וכיוצא בהן על מנת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה, וזהו סתימת גולל הארון בבית, כדעת הרב ז"ל. ודעת הגאונים אינו כן אלא כל זמן שהארון מגולה עמהן אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתם פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה.
מצאתי באבל דתניא, עד מתי מטמא להן, ר"מ אומר כל אותו היום, ר' שמעון אומר שלשה ימים, ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל. וכי האיך אפשר לומר שאפי' סתמו ארונו בבית לא יטמא בנו עליו, אלא סתימת קבר הוא. וקתני סיפא מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל לאחר שנסתם הגולל, ובאו ושאלו את רבי טרפון וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראהו, ושוב מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והיו בני משפחה מעוררין ואומרים יבדק ובאו ושאלו את החכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו. מכל אלו נראה שסתימת הגולל הוא לאחר שיקבר ושוב אינו זז משם, כדעת הגאונים ז"ל. ובענין אגדה במדרש תהלים מצאתי שאמרו על האבות, לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל בפניהם. תניא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרין את הרבים. רבי שמעון בן אליעזר אומר קבר שאולה היתה לו לרבן גמליאל וכו' נסתם הגולל מכסה את ראשו, בא לעבור בשורה מגלה את ראשו, פי' לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו, נכנס לביתו באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה את ראשו ופוטרן.
ירושלמי: היו מפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון, ואית תניי תני משיסתם הגולל השני, ר' יונה הוה ליה עובדא, שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתם הגולל הראשון. רבי ירמיה הוה ליה עובדא שאל לר' זירא וא"ל משיסתם הגולל השני. כד אתו לגביה אמרין ליה חומרא הורי לך, ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין הדא דתימא בתוך ז' אבל לאחר שבעה כבר עברה, בשנתנו דעתם לפנותו אבל לא נתנו דעתם לפנותו משיסתם הגולל הראשון. נמצא עכשיו דכל היכא שנסתם הגולל ונהגו אבלותם שבעה ואח"כ נמלכו לפנותו למקום אחר אין מונין לו כלל מנין אחר, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואם נסתם הגולל על מנת להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפילו תוך שבעה אין מונין אלא משיסתם הגולל הראשון, ואם מתחלה קברוהו על מנת לפנותו כשיזדמן מתחילין אבלותם מיד, ואם פינוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיסתם גולל שני, ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם, ואין מתאבלין עליו פעם אחרת.
מתניתין פרק מי שמתו: קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו. העומדים בשורה הפנימים פטורים, והחיצונים חייבין. ותנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה ושאין רואה את הפנים חייבת, ר' יהודה אומר באין מחמת אבל פטורין, מחמת הכבוד חייבין. לישנא דתוספתא: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה פנימית הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת, ר' יהודה אומר אם אין שם אלא שורה אחת העומדין לשם כבוד חייבין, לשם אבל פטורים, ירדו להספד הרואין את הפנים פטורין ויש אומרים ושניים שלהם ושאין רואין את הפנים חייבין. הסופד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. מעשה שהפסיקו רבותינו בין לקריאת שמע ובין לתפלה. פי' פטורין דקתני בירדו להספד מתחלה קאמר. והלכתא כרבותינו שהפסיקו בין לקריאת שמע בין לתפלה. ופירש רבינו האי ז"ל כך היה מנהגם, שבאין משם לאלתר לאחר קבורת המת לשדה בוכין שמספידין בה את המת וקושרין שורה ראשונה כנגד המת, להספיד קרוביו ורעיו ומכבדיו יותר מן הכל, שורה אחרת מי שהוא עמו ובאהבתו ובכבודו פחות מעט מהן, ושלישית שהן בכבודו פחות מן הראשונים. והכי פירושו הפנימים הרואין פני האבל שהן קרובים לו מן הכל וכו'.
בפרק כהן גדול: מת לו מת לכהן גדול אינו יוצא לאחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עד פתח העיר דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא, וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם, וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הספסל. תנו רבנן בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם עוברין, היו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו עם זו, זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהו אבלים עוברין וכל העם עומדין. אמר רבי בר חמא החזיר ר' יוסי בצפורי את הדבר ליושנו, שיהו אבלים עומדין וכל העם עוברין. ואבלים לשמאל המנחמין עומדין, ואין שורה פחותה מעשרה בני אדם, ואין אבלים מן המנין, [בין שאבלים עומדין וכל העם עוברין], בין שאבלים עוברים וכל העם עומדין.
בהקורא את המגילה: אין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים פחות מעשרה. מאי ברכת אבלים, ברכת רחבה, דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ובפרק בתולה נשאת אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. ואקשינן עלה והא תניא חתנים ואבלים מן המנין, ופריק כי תניא ההיא בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן בשורה. והוינן בה: אלא הא דאמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מין המנין, ברכה בשורה מי איכא, והדרינן ופרקינן: אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ומקשינן, אלא הא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין, ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין, ברכת רחבה כל שבעה מי איכא, ומפרקינן, אין: משכחת לה בפנים חדשות, כי הא דרבי חייא מקרי בניה דריש לקיש הוה שכב ליה ינוקא, יומא קמא לא אזיל לגביה, למחר דבריה לר' יהודא בר נחמני מתורגמניה ואזל לגביה, אמר ליה קום ואימא כל קבל ינוקא פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים, ואת חשיבת לאתפוסי אדרא. א"ל קום ואימא מילתא כנגד שבחו של מקום, פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו, אדיר וחזק ברוב מוראו, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, ברוך מחיה המתים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים המדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת, היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית, אחינו, בעל הנחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך משלם גמול. א"ל קום ואימא מלתא כנגד כל ישראל. פתח ואמר רבון העולמים פדה והצל עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות בעולם טרם נקרא ואתה תענה ברוך עוצר המגפה. ויש אומרים שברכת רחבה הזו טעונה כוס, דאמרינן בפרק אין בין המודר אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום. מה היא, כוס של בית האבל. ופירשו חכמי הצרפתים ז"ל שברכות הללו ראשונה פותח בה בברוך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הגדול ברוב גודלו. והאחרות כלן סמוכות לה ואינן פותחות, כסדר כל הברכות כלן. ואיני נסכם לדעתם בזה מפני שהם שנויות בלשון הגמרא בלא פתיחה, ושם נשנו ברכת חתנים בפתיחות שלהם. ועוד אני רואה מתורגמניה של ריש לקיש שלא היה עושה אותן כסומך אלא בכל אחת ואחת היה ריש לקיש מצוה אותו בה, נראה מזה שהן ברכות מפוזרות וריש לקיש מכנסן, ומצינו בברכות של שבח תחלת ברכה בלא פתיחה, כגון צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כו', וכן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו, וכל הברכות הללו שבח ובקשת רחמים הן, ולא הקפידו בהן בפתיחה.
ובתשובות מצינו שנהגו לפני הגאונים במקומנו כשחוזרין עם האבל מן הקבר מברכין על הכוס ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין הרחמים. שופט אמונות שדינו דין אמת, כדכתיב הצור תמים פעלו, ברוך אתה ה' מנחם אבלים. ושותין אבלים. ואמר רב פלטוי וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים, אנו אין מנהגנו בישיבה כל עיקר, ולא בבבל כלל אבל אתם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה, מיהו אין צריכה עשרה, שלא מצינו י' אלא בברכת רחבה בלבד. סובר הגאון הזה שאין ברכה זו של כוס ברכת רחבה, לפי שראה זו בברכת האבל, וברכת רחבה ברחבה, כשמה. ובלשון אחר נמי שנאוה בגמרא כמו שכתבנו למעלה. ובירושלמי מצינו עוד: אלו הן ברכת אבלים, מה שהן אומרים בבית הכנסת, אלו הן תנחומי אבלים, מה שאומרים בשורה. וגם זה חולק עם הגמרא שלנו בפשוטן של דברים, שבגמרא שלנו פירשו ברכת אבלים ברכת רחבה, ולפנינו נסדר הענין כתיקון הכל.
ירושלמי בפרק בתולה נשאת: תניא ר"מ אומר ברכת חתנים כל שבעה, רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה, א"ל ר' זעירא והתני ר' יוסי אומר ברכת אבלים כל שבעה, אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה, מאי כדון. מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו, מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין. פירוש מזכירין עמו, ומנחמין עמו, פנים חדשות לנחם ולהזכיר האבל, ומברכין עמהם כל שבעה. אית תניי תני אבלים מן המנין, ואית תניי תני אין אבלים מן המנין, אמר ר' אבינא מאן דמר אין אבלים מן המנין באבלי אותו המת, ומאן דמר אבלים מן המנין באבלי מת אחר.
בהמוכר פירות לחבירו: תנו רבנן אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדי, א"ל כדתניא, אמר ר' יהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו, א"ל אם כן אף בשבת מותר לעשות כן. פי' דלרבנן היו מזכירין ענין של צדוק הדין או של אנינות כגון הוי ואבוי וכיוצא בהן כשהן עומדין על כל פעם ופעם. אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבא ליה לרב אויא, שכיבא עבד ליה מעמד ומושב. אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבד אפילו ברחוקים, וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני. אביי אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והוא עבד בעיר. רבא אמר אפילו בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג. שמע מינה העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה. והתם תנן: אין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, מאי טעמא כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו, בבציר מעשרה לאו אורח ארעא.
אמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה, דכתיב ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו, וענו חבריו. אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע ראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו. פירש הרב רי"ץ בן גאות ז"ל כיון שהאבל אסור בנתינת שלום, בזמן שפוטר את המנחמים שוחה, כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום, וזהו פטירתן. א"ר אבהו מנין לאבל שהוא מיסב בראש, שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. לרבינו האיי: מנהג המנחמין בבית האבל שהאבל יושב ויושבין לפניו ומתכנסין לאחר תפלה שורות שורות מיושב, ושליח צבור עומד ומכריז נשיילו רבנן טעמא ואבלים אומרים ברוך דיין האמת, והכל עונין עושה שלום במרומיו יעשה שלום על כל ישראל, ונגשין ומנחמין אחד אחד ושנים שנים כאשר רוצים, ועל תלמידי חכמים דרכם לעמוד בשורה. בשור שנגח: רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא נינחמיה מר, אמר מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי מאי אפשר למעבד, הא אפשר למעבד עבדי, אזל הוא לחודיה לגביה, אמר ליה ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסעוד למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך, שתי פרדות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית. ומה בשביל שתי פרדות חס הקב"ה על שתי אומות של רשעה ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה.
וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כך: היו קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא הנקרא מקום מעמדן של בני משפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד, והעם מסדרין לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים, ושניה בחברים ושכנים, ושלישית בכל אדם, ואין שורה מהן פחות מי' ואם היו מועטין נעשין כלן שורה אחת, וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחית המתים, כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו, ומבקשין רחמים על המת לומר יזכה פלוני לתחית המתים ואינו חותם בזו, כמו שמוזכר בתוספתא ברכות שנכתבו לפנינו, ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לחדתא וכו', וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים, ואח"כ במקום שנהגו עומד שליח צבור ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדים ואומרים ברוך דיין האמת, וכיוצא בזה דברים של צידוק הדין בקצרה, ואח"כ חוזר השליח צבור ואומר שבו יקרים שבו, וכך עושין, עד שבעה פעמים, ובפעם שביעית כשאומרים להם עמדו יקרים עמודו, עומדין, וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו ועוברין משמאל האבלים, ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים, משם הולכין למקום אחר סמוך מזה והוא נקרא מקום הספדו וסופדין ומקוננין כדרכן, משם לרחובה של עיר ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה ברוך אתה ה' מנחם אבלים, ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקב"ה ולחתום בה מחיה מתים וכנגד המנחמין לחתום במשלם הגמול, וכנגד כל ישראל ולחתום עוצר המגפה, אומר, לפי שברכות הללו ברכת השבח הם ורשות בידו לרבות בהן כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקב"ה ובקשת רחמים ממנו, ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מסב בראש ושליח צבור אומר נשיילו רבנן טעמא, ואבל עונה ברוך דיין האמת. וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי שרואה לדרוש בנחמה כעובדא דעבדי וזולתן בגמרא. ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב והולכין ממקום ההספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבהכ"נ, כמו שמוזכר בירושלמי למעלה, ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל, וזהו שאמרו כוס של בית האבל. והיו נוהגין לצאת לבה"ק כל שבעה להספיד, וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכין ברכת רחבה הזו כל שבעה, והוא שיש שם פנים חדשות, ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו, כמו שעושין ביום ראשון כעובדא דריש לקיש, ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין מברכין אותה בבית כמו שמוזכר בירושלמי, ונמצאו כל דברי חכמים קיימין וכפי מה שסדור למעלה. ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היה חובה לכוף בהם, אלא שהדורות נהגו בכך, ואפילו הברכות האלו כלן רשות הן, שמצינו ברכות של רשות בשבח, כדאמרינן לענין זמן: רשות לא מבעיא לי, כי קא מיבעיא לי חובה. ומצאתי במסכת ברכות דתניא בתוספתא, מקום שנהגו לומר ברכת אבלים בשלש כולל את הראשונה בתחיית המתים, וחותם בה מחיה המתים, שניה בתנחומי אבלים וחותם בה מנחם עמו בעירו, ג' בגמילות חסדים ואינו חותם. המפטיר בבית עולמים אינו חותם, עד כאן בתוספתא. ואנו למדין ממנה שברכותיו של מתורגמניה דריש לקיש במנהג תלו אותן, ותנא דתוספתא מברך ראשונה כמתורגמניה דר"ל וחותם בה כמותו מחיה מתים, ושניה מברך, אלא שהוא משנה בחתימה לומר מנחם עמו ישראל בעירו, ושלישית הם חולקין דמתורגמניה חתים משלם הגמול, ובתוספתא קתני אינו חותם, ובברכה רביעית כולה פליגי, דתנא דתוספתא לא נהיג בה כלל. ומכל מקום למדנו שכל הברכות הללו חלוקות להם במנהגים חוץ מאחת מהן והיא שחותמין בה מנחם אבלים שכולן מברכין אותה, והיא ברכת אבלים השנויה בכל מקום, ובמקומות שנהגו לומר אחת, כולל ענין תחיית המתים ומשלם הגמול ועצירת המגפה באחת, וחותם בה מנחם אבלים, ובודאי היו נראין הדברים שהיא חובה, אלא כיון שלא נהגו עכשיו כלל נדחוק בה לומר שהיא עצמה רשות היא, ובאותן זמנים היו הכל נוהגים בה, ועכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו אין משנין על ידן בדבר מכל מנהגות הללו. אלא כך נהגו עכשיו: נותנין את המת בקבר וסותמין גולל הקבר, וחולצין מנעל וסנדל, ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחיאה מתיא ולשכלולי היכלא ולמבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחן נוכראה מארענא ולאתבא פולחנא דקוב"ה לאתריה בהדריה וזיויה ויקריה בחייכון וכו' תתכלי חרבא ושביה ומותנא מננא ומכל אחנא בית ישראל ואמרו אמן וכו'. והכי אמר גאון: מנהגנו להרחיק מבית הקברות שיעור חמשים אמה או מאה אמה, ויש מקומות שבונין בו בית לדבר זה, אבל בתוך ארבע אמות לא, דמת תופס ארבע אמות לק"ש, וכן אמר רב מתתיה אין אומרים יתגדל בבה"ק אלא אם כן מרחיק ארבע אמות כק"ש.
ובמסכת סופרים מצאתי: מביא כוס אחר ומברך בורא פרי הגפן, ואחריו בא"י אמ"ה אשר בעגלא גדול דור דורשים וכו' וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים, לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה, וברכת אבלים, בערב לאחר התפלה בפני המתפללין על הכוס, בשבת שאין אבלות נוהג בפרהסיא, כרבי אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה כח של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לאבלים ולמנודין ואחד לחתנים, ובשבת היו מתקבצין יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול להם חסד, לחתנים לקלסם וללותם לבתיהם, ולאבלים לאחר שיגמור החזן תפלת המוסף הולך לו לביהכ"נ ומוצא שם האבל וכל קרוביו, ואומר עליהם ברכה ואח"כ אומר קדיש, ואין אומרים בעלמא דהוא עתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן, עד כאן שנו במסכת סופרים. ונראה מכאן דבקר וערב לאחר התפלה בפני המתפללין מברכין ברכת אבלים על הכוס כל שבעה בפנים חדשות, וכמו שבארנו למעלה. ומוסיף בכאן שאומרים קדיש על הברכה הזו כדרך שאומרים אחר קבורת המת, ואין אומרי' בעלמא דעתיד לחדתא אלא על תלמיד דרשן. וטעמא דמילתא שאין מזכירין עולם חדש אלא למי שמעשיו מוכיחין עליו שהוא בן תחיית המתים אבל לסתם בני אדם לא. וכן הדין בבית הקברות לאחר קבורה שאין אומרים כן, אלא מקדישין ואומרים בעלמא דברא כרעותיה ותתכלי חרבא וכו'. ונהגו לומר על הכל, ואפי' על אשה, מפני המחלוקת, שאין הדור דומה יפה.
ונשאל גאון: נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבה"ק רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם ויושבין על הדרך מה טעם. וחשיב: אין צריכין לרחוץ, ואם נהגו ורוחצין אין בכך כלום, וכשאמרו חכמים במי שחזר מאחורי המת לישב שבע פעמים לא אמרו אלא במי שהולך לבה"ק ובחזירתו, ובקרובים וביום ראשון, ובמקום שנהגו, וצריך לישב שבעה פעמים כנגד ז' הבל הבלים וכו', מפני שהרוחות מלוות אותם, וכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהם, ואמר רב האי לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר, וכך אנו רואים דמאן דעביד הכי אין בו כלום אלא שרי למעבד. אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו המטה, ע"כ לגאונים. ובמקומות הללו נהגנו בכך: לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש, ולרחוץ ידים במים, ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם, כענין שאמרו באגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר, למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר, לפיכך נבדקה במים ובעפר, אם טהורה היא כברייתה, ואם לאו חוזרת לעפרה וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם, והעשב רמז לתחית המתים כענין ויציצו מעיר כעשב הארץ, ומפי אחד מרבותי שמעתי קבלה שבידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא בכענין שלשה דברים הללו, במים ואפר ואזוב, וזה טעם יפה.
ובתשובות: שאילו מקמי דמר יהודאי, אבל מנודה מהו להברותו, ולא איפשט מיהו כיון שאין יושבין בד' אמות שלו אין לו שורה, ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, שכל שהוא כבוד החיים אין עושין לאבל מנודה. וכן יראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד את עצמו ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין שאין עושין לו כבוד, ולא עוד אלא שמבזין אותו, כדאמרינן סוקלין את ארונו, אבל כבוד של חיים עושין לאבלים, עומדין בשורה ומנחמין, והיינו דאמרינן בפטירתו של ר' אליעזר הגדול הותר הנדר הותר הנדר, לומר שאינו כשאר מנודין שמתו שלא להספיד ושלא לקרוע ולסקול הארון, לפי שהיה רב שלהם וחייבין לנהוג בו כבוד, ומורא רבך כמורא שמים, ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו ולא ירבו מחלוקת בישראל. והני מילי לאפקרותא ולעובר על דעת חכמים, אבל לממונא, כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין לו ארון ומספידין כראוי לו.
בפרק היה קורא: וכשמת טבי עבדו של ר"ג קבל עליו תנחומין. אמרו לו לא למדתנו רבינו אין מקבלין תנחומין על העבדים, אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה. ת"ר העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ומעשה שמתה שפחתו של ר' אליעזר ונכנסו תלמידיו לנחמו, כיון שראה אותם עלה לעליה, ועלו אחריו, נכנס לאנפלין ונכנסו אחריו, נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו. אמר להם כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין, ועכשיו אי אתם נכוין אפילו ברותחין, ולא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרין לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך [ כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך]. והעבדים והשפחות לא מספידין עליהם, ולא אומרים עליהם לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. ומסתברא דלית הלכתא כרבן גמליאל, ורבנן פליגי עליה ואמרי לעולם אין מקבלין תנחומין על העבדים. ואני תמה על מה שאמרנו אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים, ואפילו היו לו בנים והלא אין להם חייס, ואין בהם שאר כלל שיתאבלו קרובים עליהם. וראיתי בירושלמי שהקשו על תנחומין שקבל רבן גמליאל, אם על בני חורין אחרים אין מקבלין עליהם תנחומין, לא כ"ש על העבדים, אלא משום דהוה חשיב עליה כבריה. ואפשר ששנו אף ברכת אבלים מפני שהוצרכו לשנות בתנחומין והספד, ושמא נאמר דאע"פ שאין להם שאר לענין יוחסין, מתאבלין הן לענין קרובים.
באבל תניא: הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות להן, משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב, שכל הגונב כשופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד אלא כאלו עובד ע"א ומגלה עריות ומחלל שבתות. פי' לפי שבורחין ובאין לידי סכנת נפשות, ופעמים מגיעין לידי חילול שבתות וע"א. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר. מאימתי מתחילין למנות משנתיאשו לבקש, מצאוהו אברים אין מונין להם עד שימצאו ראשו ורובו. רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו.
ונשאל מרבינו שרירא ורבינו האיי מאן דאיתא במדינתא וקרוביו במדינה אחרת והרגו שלטון ולא נתן לקבורה, קרוביו מאימתי מונין, משעת שמועה, ומדמינן לה להא דבהלכות כד נפיק שכבא ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי רגל הלה עלייהו אבלות, או דלמא להא דאמרינן הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתיאשו מלשאול. היכא דלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך, וקרוביו דורשין ומחפשין מכאן ומכאן לעמוד על אמתת הדבר, משעה שנתיאשו ופוסקין דרישתן, כי נתקררה דעתם שכבר מת, מאותה שעה מונין, אם ההרוג הזה דומה לזאת עושין בו כן. ואם ידוע אימתי נהרג כמו שמת מעצמו דמי, ומשעת שמועה מונין לו. וזהו שאמור בהלכות גמרא בהדיא הוא דאמר להו רבא לבני מחוזא וכו'. עד כאן דברי הגאונים ז"ל. ודברי תימא הם, דהא קתני הרוגי מלכות, אלמא בשהרגן ודאי קאמרינן, ועוד מצאוהו אברים דקתני אין מונין, הרי מת ודאי, דבמכירין אותו בסימני גופו אמרינן, ושמע מינה אפילו במת ודאי אין מונין עד שנתיאשו מלבקש או שימצא ראשו ורובו. וכבר כתבתי דעת הרב הגדול בעל התוספות במת ודאי שאין מונין לו עד שיתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר, ותו לא מידי.
תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם, ממקום רחוק מונה לעצמו, ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב, מונה עמהם. אמר מר שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. תא שמא דא"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהן. והתניא מונה לעצמו. לא קשיא הא דאתא בגו תלתא, הא דלא אתא בגו תלתא, כי הא דאמר להו רב לבני הצלפוני, דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו, דלא אתא בגו תלתא לימני לנפשיה, וכדאמר להו רבא לבני מחוזא, כגון אתון דלא אזליתון בתר ערסא מכי הדריתו אפיכו מבבא דאבילא אתחלו ומנו. ר' שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן. אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצלו. איבעיא להו ננערו לעמוד ולא עמדו מהו, תיקו. והלכה כר"ש, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. הדין הוא גמרא, והוו רבנן בפירושא ובפסקא. בהלכות גדולות אמור: והלכה כרבי שמעון דאמר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן, ואע"ג דליכא גדול הבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבה"ק וכו'. אתא בגו תלתא יומי מונה עמהן ואפילו בא ממקום רחוק, לבתר תלתא יומי ממקום רחוק מונה לעצמו, ממקום קרוב מונה עמהן כר' שמעון. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כתב: טובא מיערבב הדין פסקא, קשיא ליה ממקום רחוק מי הזכירו למנות עמהן, עד כאן לא נחלק רבי שמעון אלא ממקום קרוב, אבל רחוק מונה לעצמו לדברי הכל. ועוד אמר כיון דרבי שמעון במקום קרוב בלבד הוא דפליג, היכי מיתוקמא דר' יוחנן עלה הלך גדול לבית הקברות ואתא בגו תלתא או לא אתא בגו תלתא, אלא אליבא דת"ק. ורב חננאל ז"ל כתב אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית, ואפילו הלך לבה"ק ובא בתוך שלשה מונה עמהן. בא לאחר שלשה ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק מונה לעצמו כדאמר להו רב לבני הצלפוני וכו'. בא ממקום רחוק, בתוך שלשה מונה לעצמו, מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב [ מונה לעצמו. ר' שמעון אומר אפילו בא ביום ז' ממקום קרוב] מונה עמהן ואוקמה ר' יוסי בן שאול והוא שבא ומצא מנחמין אצל האבלים, כלומר עדיין לא נסתלקה האבלות. וכתב הרב רבי יצחק והאי פיסקא דדייק טפי. נראה שמסכימין לפרש שהבא ממקום קרוב מונה עמהן הוא שיהיה גדול הבית, ואפילו בא שביעי ממקום קרוב כר' שמעון לא היה גדול הבית שם כלל ולא חלה עליו אבלות עמהן, זה שבא לכאן אינו מונה עמהן לא שנא בשני ולא שנא בשביעי. ואם הלך גדול הבית בבית הקברות ובא זה ממקום קרוב לכאן רואין אם חוזר גדול הבית לבית בתוך שלשה ימים מונה זה הבא עמהן דהוה ליה כמי שמצאו אותו בבית. נתעכב גדול הבית בבית הקברות עד לאחר ג' ימים, זה הבא מונה לעצמו ואפילו בא ביום שני ממקום קרוב. וכל שכן כשבא לאחר שלשה ועדיין גדול הבית שם בבה"ק. והטעם לזה לפי שהגדול ההולך לבה"ק עצמו כשחוזר בתוך שלשה מונה עמהן, ואפילו היה בבה"ק רחוק, לפי שכבר היה עמהן שם בשעה ראשונה וחזר אצלם. לפיכך זה הבא ממקום קרוב מונה עמהן ועם גדול הבית ונמצאו כלן במנין אחד. חזר גדול הבית מביה"ק לאחר שלשה מונה לעצמו, ואפילו היה בבה"ק במקום קרוב, הלכך זה הבא ממקום אחר נמי אינו נגרר אחר הקטנים נמצא גדול הבית מונה לעצמו ואבלים שבבית מונין לעצמן. כך נראה מסברת חכמים הללו ז"ל. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. והם אמרו דלאו דוקא בגדול הבית אלא אפילו בקטן הבית שהלך לבה"ק בא בתוך שלשה מונה עמהן, לאחר שלשה מונה לעצמו בין לר"ש בין לרבנן בין שהיה בבה"ק קרוב או רחוק. והיינו דאמר להו רב לבני הצלפוני דאתא בגו תלתא לימני [ בהדייכו, דאתא לבתר תלתא לימני] לנפשיה. והראב"ד ז"ל הלך בדרך זו הסברא שכתבנו אלא שהוא מפרש "הלך גדול הבית לבית הקברות מהו" במנין הגדול עצמו קאמר, ועליו אמרו הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו ג', ל"ש בבה"ק קרוב או רחוק. אבל הבא ממקום אחר כל שלא מצא גדול הבית בבית ממש מונה לעצמו אפילו ביום שביעי, והוא שבא קרוב. ואם בא מבית הקברות אפילו רחוק. ולשון הרב ז"ל ידחק בזו שאמר רב לבני הצלפוני דאתא בגו תלתא לימני בהדייכו, ודאתא לבתר תלתא לימני לנפשיה, שהוא ז"ל יפרש על הגדול שהלך לבה"ק, ולשון הגמרא משמעו על כל הבאים. ורי"ף ז"ל פסק סתם כרבי שמעון ממקום קרוב אפילו בשביעי מונה עמהן והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית, והשמיט מלכתוב דין גדול הבית שהלך לבית הקברות. לפי שהסוגיא כפשטא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא, כתנא קמא אתיא. והשיבו עליו שהיא סוגייתו של ר' יוחנן, ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר"ש. ואנו כך דעתנו כדברי רבינו ז"ל. והיא הסברא המתחוורת בהלכה זו. דר"ש לא קפיד ביומיה, ושביעי כשלישי דמי ליה, ולא שנא גדול ול"ש קטן. אלא ר' יוחנן תרוצי הוא דמתרץ לה לברייתא דקתני מונה לעצמו, ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן, אלא איהו כר"ש ס"ל ביומי. וכך פירוש השמועה: מדאמרינן והוא שיש גדול הבית בבית, הא גדול שבא ממקום אחר לכאן אינו נגרר אחר הקטנים, בעי בגמרא הלך זה הגדול לבית הקברות מהו נגרר הוא עמהן או הן נגררין אחריו, ואין מונין עד שיסתם הגולל. ואמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. ומקשינן עלה ברייתא דקתני מונה לעצמו. ומתרץ לה ההיא כשבא לאחר שלשה כרבנן, דגדול שבא מבית הקברות אצל הקטנים וקטן שבא ממקום אחר אצל גדול הבית שוין הן, ואין חילוק והפרש בין שיהיה ביה"ק קרוב או רחוק, שהרי במקום קרוב היה להם כשחלה להם אבלות. כדאמר להו רב לבני הצלפוני שהלכו מהם לבה"ק דאתא בגו תלתא לימני [בהדייכו, דאתא לבתר תלתא, לימני] לנפשיה, אפילו קטן וממקום קרוב. ומיהו איהו ודאי אינו נוהג אבלות אלא לאחר שיסתם הגולל אלא שמונה עמהן כשבא אצלם לתנא קמא תוך שלשה ולר"ש כל שבעה, דמשלשה לרבנן נשמע כל שבעה לר"ש דלית ליה קפידא ליומי. זהו הפירוש שנראה לנו, והענין מחוור אצלנו מכל מה שנאמר למעלה בהרבה פנים. וכענין הזה הוזכרו הדברים בירושלמי. וזו היא סוגיא האמורה שם: ריב"ל אמר הלכה כר"ש בשאינו גדול משפחה, אבל אם הוא גדול משפחה מונה לעצמו. הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלין דקברין בבית שריי אית תניי תני אלו שכאן מונין משיצא המת, אלו ששם מונין משיסתם הגולל, ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול משפחה, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסא לחומרין, שאם היה גדול משפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל, ואם אין שם גדול משפחה אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. וזו הסברא של בני הגמרא הזו חולקת עם דברי ר' יוחנן שאמר אפילו הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן, וסוברת כדרך הבעיא שהכל הולך אחר גדול הבית. ומכל מקום ראיה היא לדברינו שהדברים אמורים על ההולכים לבית הקברות מאימתי מונין, ולא על הבאים ממקום אחר לכאן ומוצאין גדול הבית בבה"ק. ובין שיהיה פירוש השמועה כדברינו או כפירוש הלשונות שכתבנו, מ"מ נאמר שזו שאמרו בגמרא הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא אליבא דרבנן אתמר, ולתרוצא לברייתא לאוקמה בדידהו, אבל לר' שמעון לית ליה שלשה כלל, אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום שלישי. וזו סברתנו בלא ספקא יתד היא שלא תמוט, וכן דעת רבינו הגדול ז"ל, אלא שהשמיט דין גדול הבית שהלך לבה"ק. נמצאו כללי השמועה בקצרה: אבל הבא ממקום קרוב ומצא גדול הבית בבית, מונה עמהן אפילו בא ביום שביעי. והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית. היה זה הבא לכאן גדול הבית, או שהיה גדול הבית במקום אחר וזה הבא לכאן קטן אצל קטנים, הוא מונה לעצמו. הלכו מקצתן לבית הקברות ומקצתן נשארו בבית, אלו שבכאן נוהגין אבילותן משהחזירו פניהם מן המת, ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אבילותן עד שיסתם הגולל. חזרו ההולכים לביה"ק ובאו בתוך שלשה ימים מונין עם אלו שבכאן, חזרו לאחר שלשה, מונין לעצמן בין שהיה קרוב או רחוק, בין שהיה ההולך לשם גדול הבית או קטן, הכל דין אחד הוא. בא אבל ממקום אחר והוא מקום קרוב, ומצא קטנים בבית וגדול בבה"ק, אם הגדול מונה עמהן כגון שבא בתוך שלשה הרי זה כמי שבא ומצא לגדול הבית בבית ונגרר עם הגדול ומונה עמהן, חזר הגדול לאחר שלשה כיון שהוא מונה לעצמו אין הבא נגרר אחר הקטנים אלא מונה לעצמו. וזה כדרך רבינו חננאל וחכמי הצרפתים ז"ל. אבל כפי סברתנו שתלינו אותה ברבינו הגדול ז"ל ההולכים לבה"ק מונין עם אלו שבבית בין גדולים בין קטנים בין שבה"ק קרוב או רחוק בין באו בתוך שלשה בין ביום שביעי, והוא שבאו ומצאו מנחמין. וכן הבא ממקום אחר לשם ומצא שהלך גדול הבית לביה"ק, כיון שחזר גדול הבית אצלם אפילו ביום שביעי ומונה עמהם אף זה נגרר עמו, ונמצאו כולן מונין מנין אחד, והוא שבא זה ממקום קרוב. וזהו הנכון והראוי לסמוך עליו. להרב רי"ץ בן גיאות ז"ל: ומאן גדול הבית, ההוא דסמיך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא בן, ול"ש אח קטן. לבעל הלכות: וכמה קרוב, עשרה פרסי סוגיא דחד יומא כיון דאלו שמע ביומא קמא הוי מצי למיתי כמאן דאיתיה מעיקרא דמי. והגאונים סמכו בזה. ובתשובה לרב נטרונאי: מי שמת לו מת והיה במקום רחוק ולשני נכנס למקום קרוב, ועיכב שם שלשה ימים או ארבעה ולאחר מיכן בא למקומו, כיון שנכנס במקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ביה ומונה עמהן, דהלכה כרבי שמעון דמיקל באבל. ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך שלשה לרבנן היכי משכחת לה, הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי, ועוד לרבי שמעון דלא קפיד ביומי מה לי נכנס למקום קרוב מה לי בשני או בשביעי. וא"כ בא ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם. ואין הפרש בין ששמע על מתו באותו מקום שהיה שם מתחלה, ובין ששמע עליו באותו מקום קרוב שנכנס לשם או שלא שמע עד שבא ומצא אבלים בביתו, הכל דין אחד הוא. ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו, כלומר שמצאן באבלות, בחליצת סנדל ובעטיפת הראש, והרבים מתעסקין עמהן כבתוך שבעה, לפי שמקצת יום שביעי ככולו, אם רצה נוהג כולו אבלות או נוהג מן המקצת כמה שירצה. הלכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהן. הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם, כבר בטלו מהן גזירת שבעה וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו, ואפילו היו מנחמין עמו, שאין מנחמין לאחר שבעה. והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחלו ומנו, נראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא במוליכין אותו מעיר לעיר דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו, ויאוש כסתימת גולל. אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקרובים ויאמרו להם כבר נקבר שהרי דעתם עליו, וכמונח לפניו דמי, אינו אלא שנמסר לכתפים, ומותר לאכול בשר כדאמרן. וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב: מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעין מתי יקבר מעת שיחזירו פניהם מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. אבל דברי בעל הלכות מטין לומר שאפילו נקבר בעירו נמי כך דינו. שכך כתב בהלכותיו: והיכא דמית במעלי יומא טבא ודחילו דלמא לא מספקין למקבריה מקמי יום טוב ושקלוה ארמיים למקבריה כד נפיק ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל חלה לה אבילות עליהם ובטלה ממנו גזרת שבעה.
כתב הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל מדאמרינן במעשה דרב ורבי חייא דאמר ליה דאבא ואימא אינן קיימין, וא"ל לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ, שמעינן מינה דמי ששמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד. היו קרובות, או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשניהם כאחד שבעה ושלשים שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שלו שבעה ושלשים.