תניא בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא ר"ג ונהג קלות ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו בכלי פשתן. אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא. תניא ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם לשאול היא עולה עמו לעתיד לבא, שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. אמר להו ר' ינאי לבניו, בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים האוליארין הבאים ממדינת הים, שהן אדומין קצת. ירושלמי: ר' יאשיה מפקד אלבשוני חורין חפיתיתין. אמרין ליה מה את טב מן רבך, אמר לון ומה אנא בהית בעובדיי. ר' ירמיה מפקד אלבישוני חורין חפתיתין, יהבין מסאני ברגלי וחוטרא בידי ויהבוני על סטרי אי אתא משיחא הא אנא מעותד. ונהגו העם בלבנים. וכן ראוי לעשות.
בפ' נגמר הדין: היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן. אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין. ודוקא במטה הנקברת עמו, ומשום דמחלפי בתכריכי המת.
ותניא באבל מזרקים כלים על המת, וקולטין ומצילין עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שהמת זוכה בהן אסורים בהנאה. חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקבורה. היו אביו ואמו וכו'. ותניא אידך באבל: כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים. ויש שמצילין ויש שאין מצילין. עד שלא הגיעו לארון מצילין משהגיע לארון אין מצילין אבל מלמדין לאדם שלא יהא חבלן מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר, ר' אלעזר ברבי צדוק אומר מנוולו, ורשב"ג אומר מרבה עליו את הרמה, ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם וכו'. ומסתבר כגון אלו הכלים שאסורין בהנאה בשבילו, נקברין עם המת. ולא עם המת ממש, שאין כבודו בכך, אלא עמו בתפיסתו, וכדתניא, קבור תקברנו, מצות עשה, מנין אתה מרבה הסייף שנהרג בו והעץ שנתלה בו והסודרים שנחנק בהן שכלם טעונים קבורה תלמוד לומר כי קבר תקברנו, הא כיצד, קבורה לו קבורה לעצו קבורה לאבנו. הא כיצד מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה.
ושורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, שנאמר ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים, ומה הן שורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן, ומעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס את מטתו וכלי תשמישו בשבעים מנה צורי. עוקרין סוס שרכב עליו. ואיזהו עיקור, מנשר את פרסותיו מן הארכובה ולמטה. בתוספתא בסנהדרין: כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות. הלכך אם בא לשרוף על הדיוטות מעכבין על ידו, דאיכא יוהרא והשחתה. בפ' נערה שנתפתתה: אמר רב חסדא האומר על תקברוהו מנכסיו מוציאין מן היורשין וקוברין אותו בעל כרחו. לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור.
אתמר בסנהדרין: האורג בגד למת, אביי אמר אסור, רבא אמר מותר, אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא, רבא אמר מותר, ואפי' מת קודם לכן וארגו הבגד לשם המת הזמנה לאו מלתא היא. והילכתא כרבא. בפרק אלמנה לכ"ג: ההיא איתתא דעיילא לי' לגברא איצטלא דמלתא בכתובתה, שכב, שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא. אמר רבא קניה מיתנא, א"ל נאני בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה דאמר הדין עמה לומר כלי אני נוטלת. אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביאנא, אלו מיגנב, יורשין חייבין לשלומי, כיון דאלו מיגנב יורשין חייבי לשלומי ברשותייהו קאים, רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ושמעינן מינה שאין אדם אוסר במת דבר שאינו שלו. ומת גופיה אסור בהנאה, דהתם אמרינן לענין תקרובת ע"א ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, ומת גופי' מנ"ל דגמר מעגלה ערופה בגזירה שוה. וגרסינן בסוף פרק ראשון דערכין: האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. והוינן בה אמאי נהנין בשערה איסורי הנאה נינהו. אמר רב באומרת תנו שערי לבתי. אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה. אמר רב בפאה נכרית, טעמא דאמרה תנו, הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר. קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני, מה התם גופה אף הכא נמי גופה. אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה. תני לוי כוותיה דרב, ותניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק. תני לוי כוותי' דרב, האשה היוצאת ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי מתה אין נותנין לה מפני שנויי המת אסורין בהנאה. תניא כוותי' דרב נחמן בר יצחק, האשה היוצאת ליהרג ניהנין בשערה בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זה לזה, זו מיתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה. ואע"ג דמתניתין כרנב"י דיקא, דינא דרב קושטא הוא בפאה נכרית, תו ליכא דפליג עליה. הילכך האשה שאמרו תנו פיאה נכרית שלי לבתי, וכן בכל נויי הגוף שלה המחוברין בגופה ומתה או שנהרגה, נותנין. לא אמרה הוה לי' כגופה ואסורין בהנאה. ושער ראשה אע"פ שאמרה תנו אסור בהנאה דכידה דמי. נגמר דינה נהנין בשערה מחיים, שאין גמר דין אוסרה אלא מיתה אוסרתה. וכן הלכתא. בשקלים: מותר המתים למתים. מותר המת ליורשיו. כיצד גבו למת סתם, זהו מותר המתים למתים. גבו למת זה, זהו מותר המת ליורשיו. ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ר' נתן אומר יעשו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו. והלכתא כת"ק. ולא משום דקני מיתא, דהזמנה לאו מלתא היא, אלא משום דזילותא הוי ליה בגוא דמלתא, ואחולי אחיל זילותיה ליורשים, הלכך אפי' גבו מעות נמי ליורשיו הוי.
באבל תניא: האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה. והאשה כורכת את האיש ואת האשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל לא את האשה. האשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעים. אבא שאול בן בטנית הי' אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. ואיכא דקשיא ליה, הא דאמרינן במנחות גבי כלי קופסא חייבין בציצית, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה, מאי טעמא אשר תכסה בה, אמר רחמנא, והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש חרף עושהו. אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת בתכריכיו, ופירשו "רמינן ליה" שמתירין אותם, כמו שרינן ליה. והא בורכא, שבכל מקום בגמרא הטלת ציצית לבגד נקרא כן, כגון לא הוי רמי חוטי, רמי תכלתא לפרזימא דאנשי ביתיה, ועקירת התכלת מן הבגד קורין בגמרא התרה, כגון מתירין מבגד לבגד, והוה ליה למימר שרינן ליה כאבא שאול דאמר התירו תכלת מטליתי. ועוד אכתי לא עייליה אפקתיה, והלא בטלית הזקן שעשאה לכבודו אנו עסוקין ופטרנוה מציצית, והוה ליה למימר: לא עשאה לכבודו והטיל בה בההיא שעתא, ודאי הכי משמע, כלומר אעפ"י שעד אותה שעה פטרנו אותה, באותו שעה ודאי אין פוטרין אותה, והיינו דקאמר ודאי. ודברי הבאי הם. ואומר בשם הרב ר' יצחק בן מלכי צדק דכשנושאין את המת לקברו מטילין תכלת לסדינו שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתות מצויצין, והוא הולך בלא ציצית, וכשקוברין אותו בקברו נוטלין אותו, משום דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. וכמה דחיקא זאת הסברא כיון שהטילו לו מה צורך להם לחזור ולעקור מהם את הציצית. ועוד שזה לעג גדול למתים וגנאי להם. וסמך הביאו לסברא זו של הרב ז"ל, במה שאמרו בפ' מי שמתו במעשה דרבי זירא ורבי שמעון ברבי דהוה שדי תכלתיה דרבי שמעון ואמר ליה דלייה שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו. ואילו היה למתים ציצית בטליתות שלהן אין כאן משום לועג לרש כלל. וגם זו אינה ראיה, שאעפ"כ כיון שאלו עסוקין במצות ואלו פטורין, איכא משום לועג אע"פ שנקבר בציצית כדרך החיים. וחכמי הצרפתים הביאו ראיה להטיל להם ציצית בשעת קבורה. ממאי דאיתמר באגדה דמתי מדבר דהוו רמי חוטא, ואמרו ליה לרבה בר בר חנה מכדי הנן חוטי וחוליי אתת למידע אי כב"ש אי כב"ה איבעי לך למימני ומייתי ומימר, אלמא רמי תכלתיהו. ויש שדוחין דהתם לא מתו על מטותיהן, אלא הם עצמם היו הולכים כל ערב תשעה באב וישנין בקברות שלהן שהכרוז יוצא לפניהן צאו לחפור כו' ולמחר הכרוז יוצא ואומר הבדלו החיים מן המתים, ונבדלין החיים וחוזרין לבתיהם, כדאיתא במגילת קינות. לפיכך היו הולכין בטליתות שלהן כמו שהיו לבושין בהן, אבל מת דעלמא אין מטילין לו תכלת. ואחרים הביאו בכאן ראיה ממה שאמרו בבגד שאבד בו כלאים עושין אותו תכריכין למת, משום דכתיב במתים חפשי. וזו אף לדבריהם תיקשי למה לא חששו לזה בשעת הוצאתו לקבורה, אלא בגד שאבד בו כלאים לית ביה משום לועג לרש חרף עושהו, שאין כלאים נכרין בו. ומיהו אפילו בכלאים גמורין מותר, דתנן בפרק בתרא דכלאים, תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. אלא דאפי' הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל, כטלית בלא ציצית. ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאינם מתחממים בהן ואינן מכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והמתים אינן נהנין ומתחממין בהן ואינן מכוונין להנאתן. וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק בן אברהם צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחביאו אותן בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה. ואנו ברחמי שמים עמדנו על עיקר ונסלק הספק הזה מישראל. מצינו בברייתא במס' ציצית משבע מסכתות קטנות, דתנן התם אין מתירין ציצית על המת, אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התר לי ציציות לפי שיש בה משום קדושה. וחכ"א אין בה קדושה אלא עושין אותה תכריך למת ומרדעת לחמור. זו היא החיצונה הזה. ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים דקיי"ל תשמישי מצוה נזרקין. ומכל מקום אפילו אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית, דהתם ליכא משום קדושה כלל, לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה משום מצוה כלל אלא משום לועג לרש. ונמצא שלדברי הכל מטילין תכלת לסדינו של מת, אלא שאבא שאול מטיל לו תכלת חדש לשם המת וחושש שלא יהיה בציצית שיש לו מחיים קדושה. ורבנן שרו בין בשלו בין בחדש. ומכל מקום הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם, והלכה כחכמים, ונמצאת קושיא זו בטלה. ואי קשיא לך לרבנן איך עושין אותו מרדעת לחמור הא איכא משום בזוי מצוה, כדאמרינן באין מתירין מבגד לבגד, ואבא דכולהו דם. לא קשיא ההיא בשרוצה בו ובמצותו, אלא שנוטל מקצת חוטין מזה ונותן לזה ונמצא כמכחיש אותה מצוה. אבל הכא מאחר שבא לבטל הטלית ולעשותו מרדעת הוה ליה כסוכה לאחר שבעה דנזרק, כדקיי"ל בכל תשמישי מצוה. נמצינו למדים הלכה רווחת שאין קוברין המת אלא בטלית שיש בה ציצית, בין טלית חדשה בין טלית מצויצת ישנה שלו, וטעמא משום לועג לרש כדמפורש בבמנחות, ואין כאן בית מיחוש.
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש, ועניים בכליבה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין. התקינו שיהו מניחין תחת הכל. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שהיו משחירין פניהם בשני בצורת, והיו עניים חיים מתביישין, התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים.
באבל תניא: מתירין שערות לכלות ומגלין פניהם של חתנים. ונותנין בריתו וקולמוסו בצדו, ואין חוששין מפני דרכי האמורי. תולין מפתחו ופנקסו של מת בארונו מפני עגמת נפש. וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן. והיה ר"ג הזקן ור' אלעזר בן עזריה מספידים אותו ואומרים: אחינו בני ישראל על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל. מלכים מתים מניחין כתרן לבניהם, עשירים מתים מניחים עשרן לבניהם. שמואל הקטן מת נטל כל חמדה שבעולם והלך לו. ועל זה נאמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ר' יהושע אומר על זה נאמר אבד חסיד מן הארץ.
בנגמר הדין: ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר. א"ר יוחנן משום ר"ש בן אלעזר מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר כי קבור תקברנו, מה ת"ל תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. תניא הלינו לכבודו להשמיע עליו עירות, להביא לו ארון ותכריכין, ולהביא לו מקוננות, אינו עובר עליו, שכל העושה אינו עושה אלא לכבודו של מת. ותניא אידך באבל: או כדי שיבאו קרובים הרי זה מותר.
מועד קטן: על כל המתים כלן מדחה מטתו הרי זה משובה, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ע"ש או ערב י"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. ותניא באבל על כל המתים כלן מרבה בעסקיו ומתגנה, על אביו ועל אמו משתבח. בד"א בזמן שהיו כדאי אבל לא היו כדאי אל ירבה בעסק שאינו אלא מנוולן. נהגו ישראל בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה, כדתניא, אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו. בתשובות הגאונים: וששאלתם היכא דמספידין בראש חודש מהו שיאמרו צדוק הדין. כך שנינו במועד נשים מענות אבל לא מטפחות. ודוקא לפני המת, דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. ומשנה זו הלכה היא שאין חכמים חולקים עליה. והלכך צדוק הדין אם עונין כלן כאחד מותר, ואם אחד מדבר וכלן עונין אחריו אסור. ואמר רב האי וצדוק הדין שאמרת כי התירו הגאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודומה לעינוי, ואסרו אחד אומר וכולן עונין אחריו, שדומה לקינה. וששאלת אי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים, ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך עינוי קינה, או אית מנהגא אחרינא במתיבתא. ליכא מדעם דמתמר בבבל וקרו ליה צדוק הדין, וזה מנהג מקום אחר שכתבו לפני הגאונים הראשונים האיך הוא ושאלום מה יעשו, והחזירו להם תשובה, אבל אין לנו מנהג בזאת. עוד אמר רב האיי מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ולומר בו תתכלי חרבא ולשאול בו טעם כחול. והרב רי"ץ בן גיאות ז"ל כתב ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין אחר המת בראש חדש ובמועד ובחנוכה ובפורים, דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק דינו של מרע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד, ואפילו בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת, דהללו ימי שמחה נינהו, דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. טעם אחר מפני שאומר בו הלל וזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ומצינו לרבינו שלמה המפרש ז"ל שכתבו תלמידיו משמו שאמר על מת צדוק הדין וקדיש בחולו של מועד, שאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכך נראה שאומרים בחולו של מועד צדוק הדין וקדיש כדרכן, וכן ביו"ט שני. אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום, וכן הלכה.
באבל תניא: אין מוציאין את המת במטה אא"כ היה ראשו ורובו קיים. ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן רובו. ומעשה ברבי חנינא בן תרדיון שיצא בנו לתרבות רעה תפסוהו לסטים והרגוהו ונמצא תפוח אחר שלשה ימים נתנוהו במכמורת והניחוהו במטה והביאוהו בתוך העיר והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו. כלומר אוי ואבוי על בנו של חכם וחסיד שכך אירע לו וכיוצא בדברים אלו. ואביו קרא עליו הפסוק הזה, ונהמת באחריתך ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי כמעט הייתי בכל רע, גמר וחזר לתחלת המקרא. אמו קראה עליו הפסוק הזה, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. אחותו קראה עליו הפסוק הזה, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ.
בפרק מי שמתו: תנו רבנן אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין, ומקשינן: איני, והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע. ומפרק: אדם חשוב שאני. פי' שאין כבודו להתעסק עד שיקבר בכבוד. ירושלמי: תני אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אא"כ הקדימו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. פירוש אלמא סמוך לק"ש הוציאוהו ומבטלין קריאתה בשביל המת. ופריק תפתר באלין דהויין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה. ובאבל תניא: אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא א"כ הקדימו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. הוציאוהו סובלי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה צורך בהן פטורים מק"ש ואסורים בנעילת הסנדל, ואת שלאחר המטה שאין למטה צורך בהן חייבין בקריאת שמע ומותרין בנעילת הסנדל, אבל אלו ואלו פטורים מן התפלה ומן התפלין. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה עומדין ואחר כך קורין ואם לאו קורין ומתפללין ואחר כך עומדין. והוא לאו דוקא היא, אלא אם כן יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד עד שלא יגיע לשורה מתחילין וגומרים קודם השורה, ואם לאו עושין שורה ואח"כ קורין ומתפללין. ובשורה עצמה הרואה את הפנים פטורים ושאינה רואה את הפנים חייבין, כדבעינן למימר קמן. ובירושלמי בברכות: תני הכתפים אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה. תנו רבנן מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו. אמר ר' שמואל בר איניא משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר. רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני, כלומר ששמש ת"ח בלמוד, לית ליה שעורא. לבעל הלכות: לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן. והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן. וטעמא דמסתבר הוא, דהא איכא קדיש ושורה וברכת אבלים ומעמד ומושב דבעו עשרה. ואיכא מאן דקא מוקי להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא, וקא גמרי לה מדאמרינן פ' מגלה נקראת פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה. ואיכא דמפרשי לה הכי: מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והיינו דקתני אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהי' מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, אלמא שאר רבנן לא מבטלי, דרשות קתני. לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת, דהא אפילו שאר מתים שקולין כת"ת.
ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים: תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסא הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא, מאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום, מאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים, א"ל ר' אמי שלח מאנן והב ליה. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת, מותר לבטל קאמר. ואין דעתנו מסכמת לפירוש הזה ולסברא הזאת, אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני, לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף, הכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף, דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת, כל שכן מת מצוה. עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף מולאחותו, אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי, דכולא מלתא בעיא ופשטא משום הך בעיא נקיט לה. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד אין מדקדקין עליו להפשיטו, שתלמוד תורה דוחה לאו זה. וכן אם היה כהן יושב בבהמ"ד וטומאה מן המת מאהלת עליו, אין מצריכין אותו לזה לצאת, דמותר להטמא משום דברי תורה, ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת, דר' יוסא הוה מתני לתלמידיו והיה שם בשכונה שלו מת שאהל שלו נכנס לשם, ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר ליה כלום, ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר ליה כלום, וכן הענין הזה. שנו בירושלמי בפרק מי שמתו, דגרסינן התם: מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה, דר' יוסא הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא, מאן דיתיב לא אמר ליה כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר אבא לא הוה עבר תחות כפתא דקסרין, ור' אמי הוה עבר. פי' שהיה שם טומאה, ור' אמי היה עובר שהיתה דרך בית המדרש עוברת שם ולא היה צריך להקיף, דסבר מטמא כהן לת"ת. ר' חזקיה ור' נתן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין הגיעו לכפה ופירש ר' נתן, הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן, אמר לון במה הויתון עסקין, אמר ר' חזקיה לר' יעקב בר אחא לא תימא ליה כלום. אין משום דבאש ליה דפרש, שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין, ואין משום דהוה טייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת אלא טומאת חו"ל ובית הפרס, אבל טומאה דאורייתא לא. מ"מ נאמר במת שאין עמו כל צרכו חייבין לבטל תלמוד תורה להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה זו ששנויה באבל בבנו של ר"ע, עד כאן היינו חייבין בת"ת מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתני וכו', שמע מינה למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ, וה"מ למאן דקרי ותני אבל בעלמא מת דלא קרי ותני לא מבטלינן. שוין דבריו לדברינו בדיניהם. אבל מה שפירשנו הוא הנכון.
ירושלמי בפרק אלו עוברין: נמנו בעליית בית ארוס בלוד הלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למורי בטבריה. שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא, שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה, וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה, הלמוד קודם. דלמא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון מייתי קומי ר' אלעזר, אמר לון אן הויתון, אמרין ליה גמלין חסד. ולא הוו תמן חורנן, אמרין ליה מגירי הוה. פי' גמלינן חסד, שלוו את המת. ואמר להם ר' אלעזר: ולא היו שם אחרים, ולמה בטלתם מתלמוד תורה. והשיבו שכן שלנו היה ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד. ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי יעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ודוקא להוצאת המת, אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין, אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו, אי נמי חבורתא דמיפלגא בהו מיתא אין מבטלין, דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים, כדאמרינן לעיל בפרק מי שמת אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו, ואם לווהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.
ובירושלמי: א"ר יוסי אלין דקמי' מקמי מיתיא לא קיימין אלא מקומי אלין דגמלין ליה חסד. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל: שמע מינה עומדין מלפני המת, וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין, עד כאן. לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדים מפניו.
באבל תניא: עיר שמתו בה שני מתים כאחד מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני, אם היו מלינין את הראשון מוציאים את השני, מפני שאמרו כל המלין את מתו הרי זה מנוולו. אם בשביל הנאת עצמו לחפור לו קבר להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרובים ממקום אחר ה"ז מלינו ואין בכך כלום. חכם ותלמיד מוציאין את החכם. תלמיד ועם הארץ מוציאין את התלמיד. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, מוציאין את הראשון, פי' אותו שמת תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה, מפני שהאשה קרובה לבית הנוול. הוציאו את הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיוציאו את השני. הוציאו את השני וקברוהו באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים. ואין מנחמים שני מתים כאחת אלא אם כן היה כבודן שוה, ואין מוציאין שני מתים במטה אחת אא"כ היה כבודן שוה וקלוסן שוה. ומעשה באיש אחד שנפל הבית על שני בניו ועל בתו, ובאו ושאלו לרבי יהודה ואמר יוציאו שלשתן במטה ונתנו שני חתנים בראש אחד וכלה בראש אחד והיו מקלסין ואומרים הוי הוי על חתנים וכלה. פירוש שני חתנים, שהיו עושין חופות ועטרות חתנים למתים. והתם תניא אידך: עושין חופות לחתנים ולכלות ותולין בהם אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו, דברי רבי מאיר. וחכ"א אין תולין בהם אלא דברים שלא הביאו אוכל. ואלו דברים שתולין בהם, אגוזין שלא הביאו אוכל, גלוסקאות שלא הביאו אוכל, ורמונים שלא הביאו אוכל, ולשונות של ארגמן וצלוחית של שמן ערב. אלו דברים שאין תולין בהן אגוזין שהביאו אוכל ורמונים שהביאו אוכל וצלוחית שמן מתוק. כללו של דבר התלוי בחופה אסור בהנאה. ובמכילתא אחריתי דאבל: עושין חופות לחתנים ותולין בהן בין פירות גמורים בין פירות שאינן גמורין שכל הנתלה בחופתו של מת אסור בהנאה, כלומר ולפיכך אסור, שאין מפסידין אוכלין ואין אוסרים אותן שלא לצורך.
בפרק כהן גדול: ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת לאחר המטה יוצאות, לפני המטה יוצאות, ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה. אמרו לו לא היה אלא לפייס את העם ונתפייסו, שהרי יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, שנאמר וידעו כל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר. ובירושלמי: מאן דמר נשים מהלכין תחלה ואנשים אחריהם, שהן גרמו מיתה לעולם, מאן דמר האנשים מהלכים תחלה והנשים אחריהם, מפני כבודן של בנות ישראל שלא יהו מביטין בהן אנשים. בתוספתא: מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין, לאחר המטה הולכים. מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים, שלא לשאול אין שואלין.
מתניתין: אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגיל את ההספד. פי' במועד תנן, לפי שאסור להרגיל את ההספד אלא לכבוד ת"ח כדאמרינן. ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי נהרדעי לא שנו אלא של חיה פי' שקרובה לבית הנוול, אבל כל שאר נשים מניחין. ור' אליעזר אמר אפילו כל שאר נשים אין מניחין, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה, וכן הלכה. באבל תניא: דברים שבין איש לאשה: מניחין את האיש ברחוב ואין מניחין את האשה ברחוב, עולין בחבר עיר על האיש ולא על האשה, מברין אצל האיש ולא אצל האשה. ר' יהודה אומר אם יש לה בנים קטנים מברים עמהן. כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב חסדא מילתא דבחייו לא סבר ניקום ונעבדיה, דאמר רבי חלבו אנא חזיתיה לרב הונא דבעא יתיב אפוריא והוה יתיב ספר תורה עליה וכף כדא אארעאי ואותיב עליה ספר תורה והדר יתיב עליה, אלמא קסבר אסור לישב במטה שס"ת מונח עליה. לא הוה נפיק פורייה אבבא, סבור לשלשולי דרך גגות א"ל רב חסדא הכי גמר לי מיניה חכם כבודו דרך פתחים, סבור לאשנויי ממטה למטה, א"ל רב חסדא הכי גמיר לי מיניה חכם כבודו במטה ראשונה. דאמר רב יהודה אמר רב מנין שכבוד ת"ח במטה ראשונה שנאמר וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה. פרוס בבא ואפקוה. פתח עליה ר' אבא ראוי היה רבי שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו. שמע מינה כל מה שעושין לכבוד תלמידי חכמים עושין.
בפרק האשה שנתארמלה: ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. פי' מעבירים, אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירים את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה אחת. ואי קשיא לך ההיא דתניא התם באבל כך היו חבורות שבירושלם עושין אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה, בית האבל קודם. שבוע הבן ולקוט עצמות, שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו, מכאן היה רבי אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה, אלא כל שבעה, דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמח חתן וכלה ולברך להן שש, אלא שזו של אבל קודמת. ובתוספתא דמגילה קתני, אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה אלו לסעודת נשואין, ואלו לשבוע הבן, ואלו ללקוט עצמות, שבוע הבן ולקוט עצמות שבוע הבן קודם מלקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית אבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל משנת ר' ישמעאל היא, והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן. ובמכילתא אחריתי דאבל תניא: יתומה לשאת ויתומה ליארס, יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן, שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת, שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה הכלה קודמת. המלך והכלה המלך קודם, שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם, ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם, מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים, והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. שמע מינה מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת, אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה, שכבוד החיים קודם. ובשאלתות דרב אחאי: ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם, הוצאת המת עדיף דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה, או דילמא הכנסת כלה עדיף משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא וכן הילכתא, עד כאן לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהירא, דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה ולמקרא מגילה, ודוחה טומאה ונזיר ופסח ומילה, ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כולה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה, משא"כ במת אחר, כמו שבארנו. והר"ם ז"ל כתב מי שהיו לפניו מת וכלה מניח את הכלה ועוסק עם המת, וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו.
בביצה: אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים, ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. מה שא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי, אבל לא אשתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מאי טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא ופירש רש"י ז"ל בפרק תולין מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים כגון שמת בשבת ולמחר יום טוב. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל ממה שאמרו שם בגמרא, שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו, ושלח להו מת בי"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה: איני והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה או מאחריה, ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין, ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה. מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה, ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי אי מלאחריה ומשום דאשתהי, הא בי"ט בעלמא משהינן ליה. ודאמרינן לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, אי"ט שני קיימי לאעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דוקא. ויש אומרים בעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת, והוא שהצריכם למיתי קומי ר' יוחנן, ורבי יוחנן התיר סתם, וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה, שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן, לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר"י אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא, אבל אנו נניח ספקות וסתימות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין, וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן, ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמי מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני דאיכא למימר הכי קאמר, מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום, אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון, מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמי כלל, דסתם י"ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן, ועוד מדפלגינן בי"ט שני בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון, שמע מינה התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאשתהי, ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד, דאם כן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י"ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו', מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו, בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות, אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל, לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל וההוצאה מותרת, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, כדברי ב"ה, והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות כמו שכתבנו בפ' המצניע. ולפי דעתי שטעו בטלטול וטעו בהוצאה לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא, שאין בית הלל אומרים בה מתוך, משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש דומה לאכילה, כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות גבי לבעול בתחלה, רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור, ואמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש. וא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה. א"ל אנא צורך לכל נפש הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש דומה לאכילה שהוא צורך לכל נפש, שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש כגון צבי לרב אחא אסור היה לשוחטו, ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה, לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש, ולא אמרינן ביה מתוך, אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא, כבר בטל טעמם בדין מתוך. וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים, וכבר אסרנו הענין למעלה. ועוד בכאן אסור יותר שהוצאה זו לקבורה כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו ועממין בקבורתו, ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפילו טלטול ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה, אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך, הם שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכל שכן שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא, החמירו בתחלתו משום סופו, כדאמרינן בפרק כל הכלים: אימר דשמעת להו לב"ש הוצאה, טלטול מי שמעת ליה, אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ"ש הוצאה כלן לצורך קבורה, והיא נעשית ע"י עממין, הילכך ליכא אפילו כבוד הבריות, והכל נעשה ע"י עממין, תחלת דינא כסוף דינא.
וכתב בעל הלכות, עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון, דאמר רבא יתעסקו בו עממין, ומאי עממין, ארמים, אבל עבדים לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך, כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור להו למיעבד ואי קברי מחינן להו, ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ וינפש בן אמתך, בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל, כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הרי עבד מל אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך, בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לאו כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד, דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד, עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל, שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות, והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות, אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל, אבל אלו ארמים ערלים אינן בכלל. ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ואם תאמר אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש. עממין יוכיחו. ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחא משבחא שהחמיר בשאלתות ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו, משום דע"י ישראל אי אפשר. ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו, שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שוויוה רבנן. והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בה טורח אבל חפירת הקבר אסור, והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחולו של מועד אסור ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד, וכ"ש ביום טוב, אפילו שני. וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהוא מאבות מלאכות איסורן שוה בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר, דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד, מחפירת הקבר שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא רבותא קמ"ל שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה שהיה אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה, ואפשר ליה נמי בלא הדס ובלא חופת חתנים ואפ"ה מותר, שאפילו כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות: והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו בין צרכי דידיה בין בצרכי קבר, דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד אנו עתידין לפרש אותו בשער הזה לפנינו. ושם בהלכות: ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום, ביו"ט שני אפי' חוץ לתחום, וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאות ז"ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת, שיש לומר שאין להם אלא אלפים, ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלעת תחומין, אבל לחזור יותר מד' אלפים לא, אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, כדאתמר ביום הכפורים, וצריך לימוד. וראיתי בתוספות שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה, וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר, כעין ששנינו לגבי עדות החודש: מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור, ואפילו במטה, ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות. השתא בעדות החודש שהיה צורך כל ישראל, ודבר שמחללין עליו את השבת, חששו לשבות זה, ולא התירו אלא במקום דלא אפשר, כל שכן דבר קל שאינו דוחה שבת אפילו בעממין, הלכא לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור, אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו, במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה, דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שויוה רבנן.
אמר לוי בר חיתא אמר שמואל הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגומ'.