איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו' (יט, ג). וי"ל מה קישור יש זה לזה. וכי תימא כדרשת חז"ל (ב"מ לב.) אם יאמר לך אביך חלל השבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצות וכו'. קשה, א"כ ה"ל ללמדינו זה בשאר מצות קלות, ואז הי' נלמד במכל שכן בשבת החמורה, מה שאין כן עכשיו. ב' קשה לשון שבתותי שהוא לשון רבים. ג' דהקדים כאן אם לאב, ודרשת חז"ל (קידושין ל:-לא.) ידוע.
ונראה לי דשמעתי בשם המגיד מו' מענדיל לתרץ קושיית התוספות במס' ביצה (טו: ד"ה לוו), שהקשו על הא דאמרינן בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוא נגד הש"ס דאמרינן לוו עלי ואני פורע. וביאר על פי הש"ס (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו', למה דוקא ב' שבתות ולא שבת אחת. ופירש, כי אדם השלם צריך לשמור שבת בב' בחינות, האחד, בדברים נוגעים לגופו, וב' לנשמתו. וביאר על פי משל למלך שנשבה בנו ידידו בשבי הקשה מכולם, ועברו זמני זמנים ותוחלתו נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו. וברוב עתים ושנים הגיעוהו מכתב אביו המלך, לבל יתייאש שמה, ושלא לשכוח נמוסי המלכות בין זאיבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו אל אביו על ידי כמה וכמה (טצטקאות) [טצדקאות] במלחמה או בשלום וכו'. ומיד שמח בן המלך שמחה גדולה, אפס שהי' מגילת סתרים, ואי אפשר הי' לו לשמוח בגלוי. מה עשה הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר, והם שמחו ביין שמחה גשמיות, והוא שמח באגרת אביו וכו'. וככל החזיון הזה הוא ממש מצות עונג שבת אל הגוף שהוא החומר, במאכל ומשתה, כדי שיהי' פנאי להצדיק לשמוח שמחה ב' שהוא שמחת הנשמה בדביקות הש"י כל היום, לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת קל וחומר מתפילין וכו'.
ובזה יובן קושיית התוס', כי מה שאמרו עשה שבת"ך חול, ר"ל שבת"ך, ולא של הקדוש ברוך הוא, יעשה חול, ולא יצטרך לבריות בתענוגי הגוף הגשמי. מה שאין כן שם אמר לוו עלי, אז אני פורע - כשיעשה לצורך שמחת הנשמה לשם הקדוש ברוך הוא, אז הוא פורע, וק"ל.
וז"ש אלו שמרו שני שבתות, שני בחינות הנ"ל, שבת להגוף ושבת לנשמה, והכל קאי על שבת א', ודאי מיד נגאלין, ודפח"ח.
והנה שבת הנשמה שהוא לטהר מחשבותיו בדביקות הש"י כל היום, אי אפשר כי אם שיהי' לו הכנה מיום ד' לקבל תוספת נפש שהוא מעולם עשיה, מלכות המקנן בעשיה. וביום ה' לקבל תוספת רוח, מתפארת המקנן ביצירה. וביום ו' לקבל תוספת נשמה, ואז סיפק בידו לטהר בקדושת שבת כל היום, מה שאין כן בלאו הכי.
וידוע מה שאמרו חז"ל בברכות (לה:), גוזל אביו (משלי כח, כד) זה הקדוש ברוך הוא הנקרא תפארת, ואמו זו כנסת ישראל, מלכות.
ובזה יובן איש אמ"ו ואבי"ו ת[י]ראו, אז את שבתו"תי תשמר"ו בודאי. ור"ל כשיכין את עצמו לקבל תוספת נפש מאמו ביום ד', ותוספת רוח מאביו ביום ה' שהוא תפארת, אז יקבל נשמה ביום ו', ויש סיפק ויכולת בידו לשמור ב' שבתות הנ"ל בגוף ובנשמה, וק"ל. והכל קאי על שבת א', רק בב' בחינות האמור, ואתי שפיר, והבן.
•
מצוה - קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם (יט, ב-ד).
והספיקות רבו, א' כפל דבר ואמרת. ב' למה פרשה זו נאמרה בהקהל, ודרשת חז"ל ידוע. ג' איך אפשר שכל ישראל יהיו בגדר קדושים שהיא מדריגה עליונה. ד' מה זה נתינת טעם כי קדוש אני, כי מי יכול לדמות עצמו לקדוש ה'. ה' מה ענין מצוה זו איש אמו ואביו תיראו אל פסוק קדושים תהיו.
ו' פתח ביחיד, איש, וסיים בלשון רבים תיראו, הרי כאן שנים. ומה שדרשו חז"ל (קידושין ל:) אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל תיראו הרי כאן שנים, א"כ למה נאמר איש, שזה סיפוק בידו וכו'. ויש להקשות, א"כ מאחר שאין סיפוק בידה למה נצטוית. והמפרשים פירשו דקאי על אלמנה וגרושה.
ז' ואת שבתותי תשמרו, לשון רבים, ב' שבתות. ח' מאי ענין זה לכאן. ט' אל תפנו ואלהי מסכה, למה נסמכה זה אחר זה. והנה כתבתי ביאור זה במקום אחר, ומה שחסר שם יבואר כאן.
ותחלה נבאר בקיצור סמיכת ב' פסוקים, קדושים תהיו ואיש אמו ואביו תיראו. כי יש איזה קושיא בפסוק קדושים, ויבואר בפסוק איש אמו ואביו ת[י]ראו.
כי נודע מה שהקשה מהרש"א בש"ס דברכות (לג:) דהקשה שם וכי יראה מלתא זוטרתי היא, ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וכו'. והקשה מהרש"א, הא אמר זה לישראל ואצלם לאו מלתא זוטרתי היא. וכתבתי ביאר קושיא זו במקום אחר כי משה רבינו ע"ה פתח צינור היראה בעולם, ואהרן פתח צינור אהבה, כמו רבי חנינא שפתח שביל וצינור פרנסה ומזון בעולם, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה כל העולם ניזון בשב"יל חנינא בני (ברכות יז:) דייקא. ובזה יובן אין לגבי דמשה זוטרתי, הכוונה אותו הדור שהי' לגבי דמשה, כשנפתח צינור היראה בעולם, הי' אף להם זוטרתי. ואחר כך בהסתלקות משה רבינו ע"ה מן העולם, נסתם צינור היראה, ואז יראת ה' היא אוצרו, והבן.
ואם כן ה"נ בגדר קדושה, מה שהקשתי לעיל ואיך אפשר שכל עדת ישראל יהיו קדושים. ולפי תירוץ הנ"ל לא קשה מידי, כי כשהיו כל עדת ישראל אצל משה אז הי' בנקל להם שיהיו כולם בגדר קדושים, הנמשך להם מקדושת משה רבינו ע"ה, כמו שכתבתי במקום אחר, שהקשו הקדמונים איך אפשר שכל ישראל היו כולם נביאים. ותרצו, כי על ידי משה רבינו ע"ה נמשך הנבואה לכולם, כמ"ש (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו'.
ובזה יובן דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי כפל ואמרת אליהם הוא לשון השפעה, כי בהקהל כל עדת ישראל אל משה, אז ישפע מקדושתו אליהם, שיהיו כולם בגדר קדושים. כמו איש אמו ואביו תיראו, שהי' זוטרתא למשה ודורו, והבן.
אך להבין נתינת טעם כי קדוש אני ה', ושאר הספיקות. נ"ל דאיתא בברייתא דאבות (פ"ו מ"ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר כי חיים וגו', ואומר רפאות תהי(') וגו', ואומר עץ חיים היא וגו', ואומר כי לוית חן הם וגו', ואומר תתן לראשך וגו', ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונשאלתי, דהל"ל שנותנת חיים ללומדיה. הגם די"ל כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ:), מכל מקום קשה, הל"ל העיקר.
ונ"ל דכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) וחי בהם (שם, ה), לפי כוונתו שרוצה חיים כך נותנין לו, יש רוצה בחיי עולם הזה, ויש בחיי עולם הבא, ויש רוצים לדבק בקדושתו יתברך וכו'. ובזה יובן גדולה תורה שנותנת חיים, הכוונה לפי כוונת עושיה שרוצה חיים כך התורה נותנת לו חיים, יש חיי עולם הזה, ויש חיי עולם הבא, והבן.
ובדרך פנימי י"ל, דכ' בספר הקנה לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), שהכוונה שעל ידי לימוד החכמה ימשיך השפע על ידי לימודי ה' לבחי' זאת שהיא מלכות וכו', יעו"ש. ובזה יובן גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, כי ע"י לימוד התורה ימשיך חיים אל המלכות המקנן בעשיה כנודע. וז"ש ט' פעמים ואומר, להמשיך ולהשפיע השפע מן ט' ספיר[ו]ת אל מלכות בחינה עשירית, כי ואומר הוא השפעה כנ"ל, והבן.
והנה בגדר קדושה יש ג"כ כמה בחינות, יש להתפאר, שעל ידי זה יהי' לו חיי עולם הזה, ויש שכוונתו לחיי עולם הבא. אמנם העיקר קדושים תהיו כי קדוש אני ה', לדבק בקדושתו יתברך. ויתר הביאור כתבתי במקום אחר, והבן.
ועל פי זה נבאר משנה באבות פ"ו (מי"א), כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי [בראתיו] יצרתיו אף עשיתיו, ואומר (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד.
להבין זה נ"ל דהקשה בזוהר (ח"ב קסג.) למה ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע שהוא עבד מורד באדוניו, ומשני משל לזונה וכו'.
והנחש הי' ערום מכל חית הארץ אשר עשה ה' (בראשית ג, א), וקשה ל"ל אשר עשה ה', ונראה לי דכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) תחבולת ההיתר נקרא ערמה וכו', ובזה יובן וכו'.
אמנם דכתבתי במקום אחר ביאור מדרש (ילקוט רמז תשפ"ה) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וכו' (במדבר לא, ב). וכן כתבתי במקום אחר (הגש"פ) צא ולמד כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל וכו'. הרי שאין עושה שליחתו יתברך.
ובאמת יענש עבור זו לעתיד, כמבואר בש"ס דסוכה (נב.), שלעתיד שוחט הקדוש ברוך הוא למלאך המות וכו', יעו"ש. אמנם שמעתי ממורי זלה"ה ענין שחיטת יצר הרע לעתיד לבוא, שמוציא ממנו הרע שהוא אות מ', ונשאר וכו', והוא שמו יתברך וכו', ודפח"ח.
ונודע כי העולם הזה נקרא עלמא דשקרא, בעת שליטת היצר הרע עתה בזמן הזה. מה שאין כן לעתיד שיתבטל היצר הרע, ויהי' נקרא עה"ז ג"כ עולמו של הקדוש ברוך הוא.
ובזה יובן כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמ"ו דייקא, דהיינו לעתיד, שגם עולם הזה יתקדש בקדושתו יתברך ונקרא עולמו של הקדוש ברוך הוא, לא בראו אלא לכבודו. מה שאין כן קודם, היצר הרע נגד כבודו יתברך, אבל עתה הוא לכבודו יתברך, שנאמר כל הנקרא בשמי דייקא, שגם היצר הרע יהי' נק' בשמו יתברך כנ"ל, ולתכלית זה בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וזש"ה ה' ימלוך לעולם ועד, דהיינו לעתיד, והבן.
•
מצוה - איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם (יט, ג).
לבאר מצוה זו, נבאר תחלה מצוה - מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה' (יט, לב). והספיקות רבו, תחלה הל"ל ויראת מאלהיך שהיא קודם לכל, ואחר כך מפני שיבה וגו'. ועוד, דהל"ל ותהדר פני זקן.
ונ"ל דהאלשיך פ' קדושים (יט, לב) כתב: שרים בידם נתלו (איכה ה, יב), שסמכו על כח ידם. ופני זקנים לא נהדרו, לשמוע דברי מוסר ועצתם וכו'. אך שמא תאמר מאחר שדרכי מצלחת למה לי לשמוע עצתם, דדוקא בצר פקדוך (ישעיה כו, טז), לבקש עצה לנפשו. לכך אמר ויראת מאלהיך שהוא מדת הדין בעוד שאני ה' מתנהג ברחמים, ודפח"ח.
ולי נראה, דבארתי פסוק (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו. דהקשה בכסף משנה (הל' שופר פ"ב ה"ד) דהרמב"ם כתב בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"ג) דמצות אין צריכות כוונה, ובהלכות שופר (פ"ב ה"ד) כתב דבעי כוונה. ומתרץ, דבמעשה לא בעי כוונה, דעכ"פ עביד עובדא, מה שאין כן בקול וכו', יעו"ש. ומהרש"א פירש ענין תואר קול יעקב, לשון עקב והכנעה, יעו"ש. וז"ש הקול צריך שיהי' קול יעקב, הן קול בתפלה ותורה או קול שופר, בעי הכנעה, שאז אפשר לכוין ויצא. מה שאין כן בעושה צדקה בידים מצות מעשיות וכיוצא, גם שיהי' ידי עשו סגי, דעכ"פ עביד עובדא, וק"ל.
ובזה יובן, כי אלו השרים שהחזיקו ידי הזקנים, לכך שרים בידם נתלו, וסמכו על זה. וזה הי' סיבה אשר פני זקנים לא נהדרו, מאחר שהוא מפרנסו ומחזיק בידו, וכמאמר חז"ל (סנהדרין נב.) בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר עמו וכו'. ועל פי זה ביארתי פסוק (שמות כה, ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. שאם יקח מהכלל גם שאינו נדיב לב, שגילה הכתוב שסופו כך - תחלה יקח זהב, ואחר כך כסף, ואחר כך נחושת, יעו"ש.
אך דכל זה הוא מי שהוא ירא את ה' יראה חיצונית, שהוא יראת העונש, א"כ גם דדרשו חז"ל (פסחים כ:, ב"ק מא:) ויראת מאלהיך לרבות תלמידי חכמים, כדמוכח מפסוק (דברים ו, יג) את ה' אלדיך תירא לרבות תלמידי חכמים, היינו ג"כ שלא יענש, א"כ בנותן צדקה ומפרנסו סובר שמגין זכותו עבורו שלא יענש. מה שאין כן הירא את ה' יראה פנימיות שהיא עם אהבה, גם לת"ח הוא ירא יראה פנימיות עם אהבה, אז גם שמחזיק בידו לא סר יראתו ואהבתו ממנו.
ובזה יבואר קושיית מוהרש"א בפ"ב דשבת (כג:) מאן דדחיל מרבנן וכו', מאן דרחים רבנן וכו'. והקשה, הא אהבה היא מעלה יתירה מיראה וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, דאיירי ביראה פנימיות שהיא קשורה עם אהבה, שהיא למעלה מאהבה גרידא, וק"ל. וכיוצא בזה כתב בספר עללות אפרים מאמר רצ"ט יעו"ש.
וב' מיני יראה א' נקרא אמא תתאה, כמ"ש ויראת מאלהיך, שהיא השכינה. וב' נקרא חכמה עלאה אבא כמבואר בכתבים יעו"ש.
ובזה יובן, איש אמו תחלה, אחר כך אביו, תיראו, שיעלה ממדריגה למדריגת יראה פנימיות. ואז את שבתותי שהם הת"ח שנקרא שבת דכולא שתא, כמ"ש בזוהר (ח"ג קמד:), וגם ערב שבת, המוני עם, מכין לשבת, לפרנס הת"ח שנק' שבת כנז' ברעיא מהימנא שם, תשמרו ליזהר בכבודם, גם שיחזיקו בידם. ואז אני ה' אלהיכם, אהבה ויראה ביחד, שהם ב' מדותי אלו הוי"ה אלדים כנודע, וק"ל.
ובזה יובן מפני שיבה תקום וגו', דכתב החסיד מוהר"י יעבץ בפ"ג דאבות במשנה (מ"ב) רבי (חנני') [חנינא] סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשל[ו]מה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את חבירו חיים בולעו. וזה לשונו: כי המתייסרים מעצמן מועטים הם, לכן הזהיר על המייסר מחוץ. ואמר רעהו, כי לא די שהגדול מחבירו בולעו כדגים שבים, אלא רעהו השוה לו בולעו, ודפח"ח.
העולה מזה כי יש ג' מדריגות, הטובה שבכולם המתייסר מעצמו, וז"ש מפני שיבה תקום, מעצמך, קדם שיבה דילך וכו' (זח"ג רכז:). מדריגה ב', ששומע עצת זקנים בתורה ומוסר ומתייסר וחוזר בו, וז"ש והדרת פני זקן. מדריגה ג', על המתייסר מבחוץ שהיא מוראה של מלכות, וז"ש ויראת מאלדיך שהיא מוראה של מלכות, כמפורש בכתבים הוי מתפלל בשלומה של מלכות, והבן.
•
מצוה - לא תעשו עול במשפט. מצוה - בצדק תשפוט עמיתך (יט, טו).
וי"ל, הא תרי"ג מצות מוטל החיוב על כל א' מישראל לקיימן, וא"כ זה שאינו דיין אינו בכלל ב' מצות הנ"ל, וחסר ממנו ב' מצות מתרי"ג, ועוד כיוצא בזה.
ונ"ל, דאיתא במשנה פ"ג דאבות (מ"ז) רבי אלעזר איש ברתותא א[ו]מר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר (דה"י א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וי"ל דהא דדוד למה לי. וגם לכאורה הוא כפל. גם לשון ידך הוא פורעניות, כמו (איוב יט, כא) יד ה' נגעה וגו'.
וי"ל, דאיתא במבחר פנינים המכונה לחכמי פליסופיא, בשער אמונה וז"ל: אמרו לחכם למה אין אנו רואים בך סימן דאגה, אמר להם מפני שלא קניתי דבר, ופקדתיו, ודאגתי עליו. ר"ל לא קניתי לי מאומה, רק הכל מה שהי' לי הי' מתת אלדים בידי, ואם יקחנו מידי לא אדאג עליו, כי ה' נתן וה' לקח (איוב א, כא), עכ"ל. ופירש בספר חסידים סי' קך"ג: ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כ"מעשהו (תהלים סב, יג), ר"ל שבאמת אינו קנינו ומעשיו של אדם, רק שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם כאלו הי' מעשהו של האדם, אך שבאמת הכל של הקדוש ברוך הוא, וגובה מבעל בנים בניו, ומעשיר עשרו, וזה חסד גדול שמשלם לו גמול בעולם הזה, כדי להביאו לעולם הבא, יעו"ש. נמצא הקדוש ברוך הוא גובה שלו משלו, היש חסיד גדול מזה.
והטעם באמת הוא שנחשב כאלו האדם מעצמו נותן, ולא שהקדוש ברוך הוא לוקח מעצמו, וגם מה שנחשב לצדקה לאדם, כאלו נותן לו משלו ולא משל הקדוש ברוך הוא, הוא על דרך שכתב האלשיך בענין הצדקה, כך הוא כאן ביסורין, שמקבל מאהבה כאלו הוא נותן מעצמו, וגם שהי' החזרה ליד הקדוש ברוך הוא בשמחה, כמו שניתנה לו בשמחה וקבלה בשמחה.
וז"ש רבי אלעזר איש ברתותא תן לו משלו, שאם פגעו בך יסורין בגופו או בממונו, תהא מקבל בשמחה, כאלו אתה נותן לו מעצמך, וז"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ומה שנחשב לך לכפרת עון וקבלת שכר לעה"ב, הוא על כי אתה מקבל בשמחה כאלו אתה הנותן מעצמך, ואינו לוקח מעצמו.
וזה נרמז בדוד ב' בחינות אלו, כי ממך הכל, ר"ל שיהי' בשמחה כמו בקבלת הדבר ההוא ממנו יתברך, כי ממך הכל. ומידך נתנו לך, כך כשפגע באדם יד ה', יהי' בשמחה, ואז נחשב כאלו הם בני אדם מעצמו נתנו לך משלהם.
ובזה יובן מצוה הנ"ל לא תעשו עול במשפט, ר"ל על משפט העליון לא תראה פנים עצבות, כאלו נעשה עול ומשפט מעוקל ח"ו מלמעלה. כי הלא הכל שלו, ויהי' בקבלת השמחה כמאמר החכם הנ"ל.
וז"ש ג"כ בצדק תשפוט עמיתך. כי הקדוש ברוך הוא נקרא רעך ועמיתך, שתראה אשר משפטו בצדק ומשפט וחסד גדול כאמור.
וזה יהי' המשך הפסוקים בפרשת האזינו (דברים לב, ד-ז), בתוארי הש"י, הצור תמים פעלו. דקשה הא הצור הוא מדת דין הקשה, ותמים הוא מדת החסד, אברהם שנקרא תמים. וגם, צד"יק הוא מדת הצדק המשפט, וישר הוא לפנים מהשורה, ואיך שיתוף ב' מדות אלו יחד, הא כשיש דין אין חסד, וכקושיית הש"ס (ר"ה יז:) על מדת חסד ואמת, עד דמשני תחלה אמת ואחר כך ורב חסד. וכן הקשה רבי אלעזר ולך ה' חסד, וכתיב כמעשהו, יעויין שם בראש השנה. ועוד, דתחלה איירי בתוארי השם, ואחר כך אמר שחת לו וגו', ופירש התרגום על ישראל, וזה אינו לפי המשך הפסוקים.
ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהודיענו משה רבינו ע"ה, כי במקום המשפט והדין שמייסר האדם על עונותיו, הכל הוא חסד, וז"ש הצור תמים פעלו, ר"ל הצור שהוא הדין והיסורין, הוא פועל במדה של תמים, שהוא חסד. והוא, כי כל דרכיו משפט ור"ל אף כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, שאין נושא פנים, ועל כל דברי האדם יביאנו אלדים במשפט. מכל מקום צדיק וישר הוא, שזה הצדק והדין הוא ישר לפנים מהשורה.
והוא - שחת לו, ור"ל מה ששחת ומייסרו לו לאדם, באמת הוא ל"ו לעצמו כביכול, כי הכל שלו ומשלו הוא לוקח, לא בניו, כי אינו של בניו. מכל מקום מייחס החסרון והעונש מצד מומם, כאלו החסרון הוא להם משלהם. וכל זה הוא מצד היושר וחסד לפנים משורת הדין, רק שהם דור עקש, שמעקשין היושר ומעציבין ואינם מקבלין באהבה, וז"ש הלידו"ד תגמלו זאת, ופירש רש"י לפניו אתם מעצי"בין וכו' הלא הוא אביך קנך. וכל המשך הפסוקים זכור ימות עולם, הכל על דרך זה, וק"ל.
עוד י"ל, בצדק תשפוט עמיתך על דרך שזכרתי בפירוש הפסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(ו)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שנדרש מסיפא לרישא ומרישא לסיפא, כמו ששמעתי בשם המנוח מוהר"ר ליב פיסטנר יעו"ש. וה"נ קאמר, שהחסיד כשרואה כשלון מעשה הדור, יתלה בעצמו, לפי שגמ(ו)ר החסיד חסידתו לכך פסו אמונים מבני אדם. ובני העולם כשרואין כשלון מעשה הצדיק וחסידי הדור יתלו בעצמן, ויתנו לב לשוב ולפרש הפסוק כי גמ(ו)ר חסיד, לפי שפסו אמונים מבני אדם. וז"ש בצדק תשפוט עמיתך, שידון לכף זכות כל א' את עמיתו, ראש הדור לבני דורו, ובני הדור לראשי הדור, וזה יתן לב לתקן את עצמו כדי שיתוקן בני דורו, וכן בני הדור יתנו לב לשוב כדי שיזכה ראש הדור (למעלת) [למעלה] יתירה עבור זה.
ובזה יובן תן לו משלו, ור"ל על דרך כלום נתתי לך גדולה אלא עבור ישראל וכו' (ברכות לב.), ועיקר רבות הגדולה עבור ישראל, רבתי בדעות, שיהי' לו דיעה והשכל שיוכל להנהיגן וללמדן משפטי האמת והצדק, כמו שאמר שלמה (מלכים א ג, ט) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הקשה וכו', תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ומשלו תלמדנו ותיישרנו.
ובזה יש מוסר גדול לראשים שלא יתנהגו בא' מך"ד [דברים] המעכבין את התשובה, וא' המתגאה על הציבור שלא לשם שמים וכו'. ולפי הנ"ל שכל גדולתו וחכמתו אינו משלו, רק משלהם, ובזה נקל לו להנהיגם לשם שמים, כי ככה גם הם יאמינו ויאמרו שהשפעת חכמת תורתם והצלחתם הוא על ידי צינור שנשפע בראשי הדור, וז"ש בצדק תשפוט עמיתך, וק"ל.
וזה יהי' כוונת המשנה בפ"ב דאבות (מ"א), רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ור"ל שכל שהאדם המיוחד, כל שיושפע בו דבר שהיא תפארת לעושיה, כגון גדולה וחכמה ועושר, יבין לאשורו שהתפארת הזה נמשך לו מן האדם, לא זכות עצמו גרמה לו זה, רק מן הראשי חכמי הדור נמשך זה שפע חכמה ועושר לכל בני דורו. וכמו שמצינו ברבי פרידא (עירובין נד:) או שיחי' ת' שנה, או שתזכה את וכל בני דורך לעלמא דאתי, ויהבי ליה תרתי וכו'. והוא הדין הראשי הדור יתנו לב להבין שזה החכמה והגדולה הוא עבור בני דורו. וזה הוא ודאי דרך הישר לכולם, בין לראשי הדור בין לבני דורו, וק"ל.
ובזה תבין מ"ש הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו'. דכתב במשנה פ"ד דאבות (מ"ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו', ששכר מצוה מצוה וכו'. שהוא תמוה מה זה שאמר ששכר מצוה מצוה.
הגם לפי מ"ש לעיל בפירוש המשנה תן לו משלו, יובן זה ג"כ, כי כמו שנראה חסדו יתברך בגמול העונש, שלוקח משלו, כן בשכר המצוה שעושה אדם משלו יתברך, כנזכר במדרש (ויק"ר כז, ב) מי הקדמני ואשלם וכו' (איוב מא, ג), כשעושה צדקה הוא משלו יתברך, וכן למול בנו וכיוצא, ומצוה התלויה בבית ובשדה הכל ממנו יתברך, ומה מקום ליתן שכר. מכל מקום, עיקר השכר הוא לפי השמחה ששמח בעסק המצוה והתורה והתפלה. וכן שמעתי ממורי ששכר מצוה מצוה, שאין לך שכר גדול מזה ממה שיש לו תענוג ממצוה עצמו בעשותה בשמחה, שהוא גדול אף אם לא היה שכר יותר די, הגם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה.
אך דאיתא ברז"ל ששכר מצוה מצוה, הוא שנמשך לו מזה עוד מצוה לעשותו, כמ"ש (אבות פ"ד מ"ב) שמצוה גוררת מצוה וכו'.
אך קשה, דאם כן כפל התנא לשונו במתני' הנ"ל, דנקט שניהם, מצו"ה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה וכו'.
ונ"ל דמצאתי כתוב בהרמב"ם הלכות תשובה פ"ט (ה"א), בענין השכר והעונש, שהוא לעולם הבא, ומ"ש בתורה (ויקרא כו, ג) אם בחוקתי תלכו וגומר, שיש טובת עולם הזה, הענין כך הוא, שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בה תמיד, אז יסיר ממנו כל דברים המונעים כגון רעב וחולי, וישפיע בנו כל טובות עולם הזה המחזיקים ידינו לעשות התורה, שובע ושלום, כדי שנשב פנויים ללמוד ולעשות המצוה, ונזכה לעולם הבא. ובהיפך, שישמן ישורן ויבעט, יסיר כל טובת עולם הזה כדי שלא יקנו עולם הבא ויאבדו ברשעם, וכמ"ש (דברים כח, מז) ועבדת את אויביך תחת אשר לא עבדת את ה' וכו', יעו"ש.
אם כן אף שבעצם אין ראוי לשכר על המצוה, שכל זה הוא משלו יתברך, מכל מקום על שמחת המצוה יתברך יתן לו שכר, וא"צ לשכר יותר כשיתן לו פנאי לעשות עוד מצוה. וידע האדם שיבקש שלום ועושר כדי שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה, ולא לתקות שכר אחר, עולם הבא וכיוצא, שאין זה מאהבה, כמ"ש הרמב"ם שם בפרק י' וכו'.
וא"כ ב' פירושים הנ"ל אמת, כשיש לו תענוג ושמחה גדולה בעשית המצוה אשר אין האדם מבקש שכר אחר, רק די לו בתענוגי המצוה. אז משפיעים לו טובת עולם הזה לא בתורת שכר, רק שיהי' לו פנאי לעשות עוד מצוה, גם שסוף עולם הבא לבוא ג"כ בהכרח.
וז"ש שכר מצוה מצוה, ר"ל המצוה עצמה הוא שכרו שמתענג בו, ואז ג"כ יזכה ממצוה זה עוד מצוה אחרת לעשותה.
וזה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ור"ל אלו הי' אדם עושה המצוה לתשלום שכר, הי' מקום להדר אחר מצוה חמורה לעשותה, שיהי' שכרה מרובה, מה שאין כן כאן באבות מילי דחסידות, הוא לעשות המצות לשם פועלן, לא לתקות השכר, שאין זה לשמה, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, ואם כן עיקר המצוה הוא הזריזות והשמחה. וז"ש הוי רץ למצוה קלה, כי שמחת המצוה קלה תגרור המצוה חמורה. ובורח מהעבירה אפילו קלה, פן תגרור החמורה חס ושלום. וכמו שאמר שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
אך שלא תטעה בזה, כי הרי מצינו לפעמים גם הרשע עושה מצוה ואינו גוררת למצוה שני', ושני' לשלישית, וכן כסדר הזה עד שיהי' צדיק. או הצדיק לפעמים נזדמן עבירה לידו ואינו גוררת לב' וכו'.
ולבאר זה ביאר כוונתו ואמר ששכר מצוה מצוה, שלא דיברה כאן במתים רשעים שעושה מצוה כפורע חוב, ופורק עול המצוה ממנו ועושה מצות אנשים מלומדה. רק ששכר מצוה שיש לו הוא המצוה עצמו, שיש לו תענוג בעשית המצוה, שאם לא הי' לו שום שכר רק זאת המצוה עצמה שמתענג בשמחתה, די לו בשכר זה, אז השמחה של המצוה גוררת עוד מצוה אחרת. וכן עבירה שנזדמנה לצדיק ומצטער בה ושב עלי' מיד, אינו גוררת אחרת, כי אם לרשע שמתענג בעבירה, גוררת לו אחרת, הבא לטמא פותחין והבא לטהר מסייעין (שבת קד.).
ובזה נבאר הנ"ל, דודאי יאחז צדיק דרכו לאט לאט, שיהי' תחלה סור מרע ואחר כך ועשה טוב, ואחר כך יכנס לגדר צדיק, ואחר כך יכנוס לפנים מהשורה שיהי' ישר, וכמ"ש (תהלים יא, ז) ישר יחזה פנימו. מה שאין כן אם יאחז(ו) דרך החסידים שלא בהדרגה, ויעליגו עליו, ויהי' סבה לפרוק הכל. וז"ש איזה דרך ישרה ר"ל שיבוא למדריגות ישר, אינו בפעם א', רק תחלה צריך שיראה שיהי' תפארת לו ותפארת מהאדם, והוא כמו שכתב במדרש שמואל, כגון זה שמניח ב' זוגות תפילין דרש"י ור"ת, שאם יעשה זה הקל שבקלין, אף שהוא מצוה ותפארת לעושיה, מכל מקום אין לו תפארת מהאדם, שמעליגים עליו, רק יאחז תחלה בתמימות עד שישוב למדריגת ישר.
אך כל זה הוא בדבר שהוא לפנים מהשורה, אבל מה שהוא מצוה מהתורה, הוי זהיר במצוה קלה וכו', שאל תניחנה מלעשותה מפני המלעיגים שיאמרו ראה זה מהדר אחר מצוה קלה, וכי חסיד הוא. דזה אינו, דאתה יכול להשיבן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה שתניחה מפני המלעיגים, כנגד שכרה שתרויח מהם בהנחת המצוה. לכך אל תחוש להם, והזהר ועשה לשם פועלן ואז תשכיל, וק"ל. ובזה מדוקדק לשון שאין אתה יודע, כי הוא ללמוד מה שתשיב למלעיגים, ודי בזה.
ונחזור לענין הנ"ל, בביאור מצוה בצדק תשפוט עמיתך כנ"ל. וכן מצאתי בספר חסידים סימן קי"ג: אם ירננו על צדיק שמקרה רע קרהו, תדע שהוא בעון הדור, שנאמר (איכה ד, כ) משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. אם כן קאמר בצדק תשפוט עמיתך, תחלה קאי על הקדוש ברוך הוא, דלא עביד דינא בלא דינא אף בעונש הצדיק. ושמא תאמר יש לחשוד הצדיק שאין תוכו כברו, לזה יש לפרש גם כן בצדק תשפוט עמיתך, שהוא באמת צדיק בדינו, רק שהוא נענש בעון הדור. וכן הצדיק ישפוט בצדק הדור שהם נענשין עבורו. ויתחברו שניהם יחד לשוב כאחד, שהם חיבור הגוף והנפש, שתחלה יקשט את עצמו שיעשה מהגוף שלו נשמה, שיתהפך מחומר אל הצורה, וכמו שעשו בפרט כך יעשו בכלל אם אנשי דורו שהוא הנפש והצורה, ובני דורו הם גופו וחומרו. ויראו הם ג"כ להתחבר עם הנפש שלהם, אז בנקל נתהפכו ונעשו מחומר צורה.
וזה נראה לי פירוש המשנה (אבות פ"א מי"ד) הלל אומר, אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. והוא תמוה. וי"ל דרמז כאן מוסר גדול על ראשי הדור, כמו הלל שהי' נשיא ישראל, איך יתנהגו עם בני דורם. וגם מוסר לבני דור איך יתנהגו עם ראשיהם. לכך כפל במלות שונות.
והוא, אחר שכל העולם הם קומה שלימה פרצוף אחד, בסוד עולם שנה נפש, ומה שיש בפרט באדם יחידי כך הוא בכלל. וכמו שיש באדם פרטי חומר וצורה, כך הוא בכלל עיר או מדינה, הראשי עם הם הצורה והנשמה של בני דור, ובני הדור הם החומר של הצורה. לכך דרשו בש"ס דעירוכין (יז.) זה דור דור ודורשיו, שהדור לפי דורשיו, ודורשיו לפי הדור. כי לפי זכות ובהירות הנשמה כך הוא זכות הגוף, שאם הנשמה עכורה הגוף יותר עכור, וההיפך בהיפך. לכך משה שהי' סוד הדיעה, לכן בני דורו היו גם כן דור דיעה. וכן בכל דור ודור הוא בערך בחינה זאת.
לכך אם רוצה לתקן הכלל, צריך תחלה תיקון הפרט בתיקון עצמותו שיעשה מחומר שלו צורה, ואז ממילא נתעורר בהם שהם כלולים בו ג"כ התעורר[ו]ת תשובה. ובנקל יוכל לתקן דורו, שיעשה מחומר שלהם צורה.
וכאשר כתבתי בחיבורי על ש"ס דעירוכין (טז:) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה וכו'. כי כשמוכיח את הרבים ואינו כולל את עצמו בתוכחתו, אין עושה בהם רושם.
וכן שמעתי בשם מורי בענין התפלה וכוונתה ויחודים, שצריך לקשר את עצמו בהם, וידוע שהוא עולם קטן, ובהתעורר[ו]ת דלמטה יתעוררו למעלה למעלה, וישפיעו למטה עד מדריגתו של זה האדם המכוין זה, ומקבל משפע' וכו'.
ואמרתי שזה פירוש הפסוק בפרשת התשובה דנצבים (דברים ל, יא-יד) כי המצוה הזאת לא נפלא"ת הוא מ"מך וגו' לא בשמים הוא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ור"ל כי המצוה הזאת, התשובה והתפלה בכוונה וביחודים, אינו דבר (מפורש) [מופרש] ומובדל ממך, כי הוא בך בעצמך, וז"ש לא נפלאת מ"מך. כי לא בשמים היא, ר"ל שתכוין הכוונה למעלה בשמים וכאילו אינם בך, כאלו הוא דבר נבדל ממך, דזה אינו, רק בפיך ובלבבך לעשותו, כשתעשה היחוד בפיך בלבבך, בך בעצמך, לעשותו, אז ממילא נתעורר ונעשה מיד למעלה. והבן זה, כי הוא פנה ויתד שהכל תלוי בו, בין בתורה ותפלה ותשובה בין בעצמו בין באחרים, ועל דרך שזכרתי.
וזה שרמז הלל נשיא ישראל בצחות לשון, רמז מוסר לעצמו ולבני דורו, וממנו ילמדו כל דור ודור ודורשיו. כי נודע שיש מדה ראשונה הנק' אין, וכנזכר באדרא (זח"ג קכט.) היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז), ומדה אחרונה נק' אני, ואותיות דדין כאותיות דדין, בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו). וכל מה שיש בעולם של מעלה יש בשנה ובנפש האדם, שיכול האדם לתקן ולעשות ממדה אחרונה שתהי' ראשונה, כי מן אותיות רש"ע שהוא המיתה מדריגה אחרונה, כשחוזר בתשובה נעשה שער אשר צדיקים יבואו בו. וז"ס כפשע ביני ובין המות (שמואל א כ, ג). וז"ס אין בין חמץ למצה אלא משהו, ואין כאן מקומו.
וכמו שיכול האדם לעשות זה בפרט מן הגוף וחומר שלו, שהוא הפחות שבמדריגות, יכול להפכו אל מדריגות צורה שהיא ראשונה, כך יכול לעשות בכלל, לעשות מן רש"עים להפך לאותיות שערים שצדיקים יבואו בו. רק שאין בכלל אלא מה שבפרט, שבתיקון הפרט את עצמו, שהוא ראש כולל בני דורו, אז בנקל יכול לתקן בני דורו שהם איבריו וחומר גופו.
וז"ש אם אין אני ל"י, ר"ל כשאין אני בעצמי מתוקן תחלה להפך מחומר אל הצורה שיתהפך ויעשה אי"ן מן אנ"י, וז"ש ל"י ר"ל בעצמי תחלה, אם כן מ"י ל"י, ר"ל אם כן מי מאחרים שיהי' ל"י שיתקרבו לי ויתהפכו לבחינתי, אחר שלא תקנתי הדבר תחלה לי ר"ל בקרבי, לעשות מן החומר שלי צורה בעצמי בקרבי בגופי ונשמתי, כל שכן שאי אפשר לתקן אחרים. לכך צריך תיקון את עצמו תחלה, ואחר כך את אחרים.
אך אם תיקן את עצמו ועשה תשובה על חטאיו הנודעים לו לפי רז"ל, ובני דורו אינם חוזרים בתשובה ועומדים לעצמם כאלו הם נפרדים ממנו, הוא בשביל א' מן ג' סבות, והוא כוונת המשנה באבות פ"ב (מ"ד), הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך וכו', ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו', ואל תאמר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע וכו'.
והוא דמניעת תיקון ראשי הדור את בני דורו הוא על א' מסבות שנזכר, או שלא תיקן את עצמו תחלה, והוא כולל לכל בני דורו.
או שאינו עם בני דורו בסוד זווג ראשון, רק זווג שני, כנודע מכתבים שכל מאכלי אדם ועם ביתו ומשא ומתנו ודורו וזווגו, הכל באין עם האדם בתולדתו מנצוצין שלו. זכה האדם במעשיו הטובים, ונזדווגו ונזדמנו לו נצוצין שלו ששייכין לו בתולדותו לתקנם, וזה נקרא בסוד זווג ראשון, ונעשה לו עזר, שעוזרים לו בדביקות הש"י לעמוד על משמרתו ועבודת ה'. ואם לא זכה, אז הוא כנגדו, שנזדמנו לו נצוצין אחרים במאכלו וח"ו מחטיאין אותו, כמו שנעשה ליוחנן כהן גדול שנעשה לסוף פ' שנים צדוקי (ברכות כט.), על ידי אכילתו בקדשים בלא כוונה, שנזדמן לו ניצוץ א' והחטיאו. וכן באשתו שהיא רעה, ובני דורו שהם סרים ומרים נגדו, בסוד זווג שני, והם כנגדו.
ובתיקון מעשיו, אז כשם שאישה רעה מצוה לגרשה ויבקש זווג הגון, כך ילך מעיר הזה - דביש לי' בהא מתא ליזל במתא אחריתי (עי' ב"מ עה:), כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות דיעות (פ"ו ה"א), אולי יזדמן לו זווג ראשון. או שהגלות עם התשובה מכפר עונו, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז), שיהיו הראשונים סרים למשמעתו, ויתחבר הגוף עם הנפש כאחד, ויהי' נעשה מן זווג ב' ראשון.
והנה יש עוד בחינה, שהוא אפשר שתיקן מעשיו, ואינו צריך לחזור ולשוב עוד, ומכל מקום אי אפשר להחזיר למוטב את בני דורו, כי לא בדעת ובהשכיל עשה תשובתו, כי טעה בזה מה שאמרו חז"ל (ב"ב ס:) יקשט את עצמו תחלה ואחר כך יקשט אחרים, וסבר שיש זמן בין קישוט שלו לקישוט אחרים, כאלו אחרים הם נפרדין ממנו, וקישט את עצמו תחלה לבד, ולא נתכוין לכלול אותם עמו, לכך נשארו באמת נפרדין לעצמן. אבל צריך עכשיו כשהוא בקישט את עצמו, לכלול גם כן את בני דורו אתו עמו, ואז בנקל יכול אחר כך לתקן אותם ולהחזירן למוטב. וז"ש הלל וכשאני לעצמי, ר"ל כשכוונת קישוט את עצמי הוא רק לעצמי, בלא שיכלול אתו עמו את בני דורו, א"כ מה אני, ר"ל שוב אי אפשר לתקן אחרים ג"כ, אחר שהוא הפרידן מעצמו. לכך אם לא עכשיו אימתי, ר"ל מיד בקישוט את עצמו יכוין ג"כ לכלול כל נצוציו שהוא כל בני דורו, ואז טוב לו ולהם סלה, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי להבין פירוש ש"ס דיומא (פו:), גדולה תשובה דמוחלין לו ולכל העולם. והקשה הרי"ף ומוהרש"א וכו'. ולדברינו אתי שפיר, וק"ל.
ומה שרמז כאן, פירש הלל במפורש במשנה פ"ב, וז"ש אל תפרוש מן הציבור כשתעשה [תשובה, ור"ל] שיאמר האדם מה לי לדאוג על הציבור, אראה לקשט את עצמי. לכך אמר דזה אינו, כי באמת כל ישראל הם אחדות א', זה חומר וזה צורה, וכמו שהחומר שהוא הגוף צריך הנשמה, כך צריך הנשמה אל הגוף. לכך אל תפרוש מהם, ותתחבר עמהם להשגיח עליהם בעין חמלה להחזירן למוטב.
ושמא תאמר אני איני פורש מהם, הם פורשין עצמן ממני, והם מנגדים לי בכל דבר. לכך אמר אל תאמין בעצמ"ך, ר"ל מה שאתה בעצמ"ך שנפרשו ונבדלו ממך, תדע שזה סבת עונך, ואף על פי שיודע אתה שאינך חוטא לפני המקום, אל תאמין בעצמ"ך, ר"ל מאחר שאתה רואה שאתה נשאר גלמוד מהם ואתה רק לעצמך, זה אות ומופת שאל תאמין בך. וז"ש אל תאמי"ן, והראי' שאתה בעצמ"ך, כי ברצות ה' דרכי איש הלא גם אויביו היו משלימין אתו, אלא ודאי שאינך מתוקן עדיין.
ואחר שאמר רמז מוסר לחכמי וראשי הציבור שלא יפרוש מהציבור, חזר והיסב פניו אל הציבור להוכיח אותם איך יתנהגו עם ראש הדור לבל יפרשו את עצמן ממנו בכל דבר, כי הנזק גדול להם כפרישות הגוף מן הנשמה וכו'. ואם נפשך לומר שאתה פורש ממנו מחמת שאין דרכיו ומעשיו ישרים בעיניך, לכך אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, בשלמא אם אתה היית במדריגתו לעשות כל מעשיו הטובים, אז היית יכול לדונו כך או כך, במדה א' שנראה לך גרוע או בב' וג' מדות, אך מאחר שאתה אינך בגדרו ומקומו, שהוא בחינת נשמה ואתה בחינת הגוף וחומר, ואין החומר יכול לדון את הנשמה לזכות או לחובה.
ואם אתה פורש ממנו לא לגדר מואסך בו, רק לפי שהוא מזהיר על דברים שאי אפשר לאדם לעמוד בו, כי לא ניתנה תורה רק לאוכלי המן, מה שאין כן לאיש טרוד בפרנסת אשתו ובניו, ויש עליו עול מסים וארנונות. לזה אמר ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להשמע, ור"ל חזר הלל והשיב פניו אל ראשי הדור שיאחז צדיק דרכו לאט לאט, ולהיישיר את העם בהדרגה, מה שאין כן שאם יחמיר עליהם, אף שבשעת מעשה נשמעו דבריו, מכל מקום אין סופו להשמע, יהי' סיבה שלא ישמעו כלל וכו', וז"ש אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, רק בהדרגה, ואז שסופו להשמע.
ואחר כך חזר והשיב פניו אל הציבור, ואמר, אף שאמרתי לראשי הדור שיאמרו לך בהדרגה כדי שסופו ישמע, כל זה אמרתי לו בדרך עצה בשביל חלושי הדעת נשים ועמי הארץ, שאם לא ירגילנו בהדרגה יפרוק עול מכל וכל. אבל אתה החכם והמשכיל אשר נקרא איש, שהוא זריז ונשכר שעושה תשובה מיד בבחרותו כשהוא מוצא ומצוי, ראוי לעסוק בתורה ומעשים טובים כל זמן שאתה יכול, כי אם אתה ממתין על הסוף שסופו להשמע, אין זה דרך המובחר, וז"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה שלא יהי' סבה לבטל הכל - שמא לא תפנה.
או יאמר על דרך שכתב האלשי"ך (משלי ו, ט) כי באים הרהורי תשובה לכל אדם, ובעת יחם לבבו ורוצה לנדור ולהזיר את עצמו מכל עניני עולם הזה, אז בא היצר הרע ואומר, טוב עצתך, רק תחלה תגמור עסק משא ומתן זה שיהי' הכנת פרנסתך, ואחר כך תעשה מה שלבך חפץ, וכוונתו לדחותו רק משעת חימום וכו'. לא תאבה לו ולא תשמע אליו, רק מיד בעת חימום ידור נדר ויעשה וכו'.
וז"ש, אם שהזהרתי לראשי הדור שיאמרו לך רק מה שסופו להשמע, ולא מיד. אבל אתה שיודע בעצמך כי יחם לבבך ובוער בקרבך אהבת ה', אל תשמע ליצר הרע האומר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. כי היצר הרע רוצה רק להדיחך מעת חימום, רק מיד חזק ואמץ וה' יהי' בעזרך. וז"ש הלל גם כן במשנה הנ"ל אם לא עכשיו אימתי, וק"ל.
איברא דיש במשנה אם אין אני לי וכו', דבר פנימי. וגם להבין מ"ש בזוהר פנחס (רכב:) לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני (עי' תהלים פו, א-ב) אמאי כדי שתתחסד עם אני, דאתמר בי' אני והו, ווי למאן דאפריש אני מן הוא, הה"ד (דברים לב, לט) כי אני אני הוא אנ"י אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא וכו'.
לבאר זה לפי ענין הנ"ל, הוא דאיתא עוד שם דף ר"מ ע"א: פתח ואמר, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' (ישעיה נא, א), רודפי צדק, אינון דאזלין בתר מהימנותא, רודפי צדק ודאי, [אינון דאזלין בתר מהימנותא רודפי צדק ודאי] אינון מבקשי ה', אי בעיתו למנדע מהמנותא, ולאחדא להאי צדק, לא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא דגרמו מיתה לגרמייהו על דא, אבל הביטו אל צור חוצבתם וכו'.
וכבר שמעתי פירוש מאמר זה ממורי, הוא ענין כלל גדול בעבודת ה', וכעת נשכח ממני כולו. ונראה מכל מקום להעלות מעט קט, ואיני יודע אם הוא בכללות דבריו או לאו, והש"י יצילינו משגיאות.
והוא, שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהי' לתועלת השכינה, שהיא נקרא תפלה - ששואלת ומתפלל(ו)ת מדודה למלאות חסרונה, וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה, וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה, שגם שם היא א' מאיברי השכינה, כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ואין לך מקום פנוי ממנה.
אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העתים שוות, שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול, ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה. ויותר הי' ראוי להתפלל עליה, כי ממנה פנה ויתד שהכל בה. או שהוא מתפלל, ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה, רק שאינו יוכל להתאפק על צער עצמו. ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא, רק שיהי' פיו ולבו שוין, כי דובר שקרים לא יכון וגו' (תהלים קא, ז), וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל, ודפח"ח.
והנה בחינה פחותה הוא נקרא מלכות בלחוד, מה שאין כן כשמייחד השכינה בהקדוש ברוך הוא בתפלתו, על ידי שנותן לב שזה היא השכינה המתפללת אליו יתברך, אז הוא דבוק אל חיים, שזעיר אנפין נקרא חיים, מה שאין כן מלכות נקרא רגלי' יורדת מות (משלי ה, ה). וכשמייחד מלכות על ידי יסוד צדיק הנקרא חי, אז הוא ג"כ נדבק שם בחיים.
אם כן ז"ש שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', דלא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא, המתפללין על עצמן, רק איזה חסיד המתחסד עם קונו. וז"ש רודפי צדק מבקשי ה', דאינון צדיקיא שליחא דמטרוניתא הן, וכאלו הם מבקשין אל ה' עבור צדק, לייחד שכינתא בהקדוש ברוך הוא, וז"ש הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור וכו', והבן.
וז"ש דוד שמרה נפשי כי חסיד וכו', ר"ל שתשמרני מן הצער שלא ירד על המדריגה פחותה הנ"ל, כי חסיד אני, אמאי, ר"ל לא לתועלתי רק כדי שאוכל להתחסד עם אני, שיהי' תפלתי עבור השכינה, לייחד אנ"י עם הו"א, מה שאין כן כשאדם בצער, אי אפשר להתפלל ולייחד בדרך זה כנ"ל.
וז"ש, כי יש ב' מדריגות, והוא, אני - ר"ל מלכות בלחודא, כתפלת המוני עם. ויש עוד בחינת תפלה לשלומי אמוני ישראל, וז"ש אנ"י הו"א, ר"ל שמייחדין בתפלתן אני עם הוא, שהוא יחוד ה' עם ו'. ועתה ביאר הפסוק עצמו טעם דבר זה, כי יש הפרש גדול בין ב' מדריגות כהפרש בין מות לחיים, כי אנ"י אמית, ר"ל כשהוא בלחודא נקרא מיתה, מה שאין כן בחיבור ו' אחיה, וז"ש ואחיה, ר"ל ו' אחיה, כנ"ל. וז"ש מחצתי, ר"ל דקאי על אני בלא ו' שנזכר בריש פסוק. מה שאין כן כשהוא בחיבור ו', ואני ארפא. לכך שפיר הוצרך דוד להתפלל שמרה נפשי שלא אבוא למדריגה פחותה הנ"ל, שהוא מקום מיתה ח"ו.
והנה יצא תועלת, שאם לא יכול האדם לעלות במעלת רמות, וע"כ מתפלל בהדרגה זו, וכשנזכר שהוא במדריגה כ"כ עד מקום המות ח"ו, ונפלה עליו אימה ופחד, אז נתייחד יראה עם נורא, ונעשה ג"כ ייחוד, והש"י יכפר אם שגיתי.
וזה צחות לשון הלל אם אין אני לי מי לי וכו', שאין זה לשון בתמי' כפי פשט העולם, רק הוא בניחותא, אם אין אנ"י ל"י, ר"ל אם אין התפלה הנקרא אנ"י כנודע, ל"י, ר"ל לתועלת עצמי, רק כאלו השכינה היא המתחננת ומתפללת מהקדוש ברוך הוא דהיינו יחוד קב"הו. אז מ"י לי, כי יש מדה הנקרא מי שהוא בינה הנקרא אלדים חיים, והוא חיי המלך שממנה החיים. ואחר שקשר את המלכות אל הקדוש ברוך הוא שהוא החיים, הנמשך לו מוחין מבינה הנק' חיים, אז ממילא גם לי נמשך חיים, כי אי אפשר בלאו הכי, אף שלא נתכוין לעצמו. And this is the elegance of Hillel’s phrasing, “If I am not for myself, who is for me, etc.” For this is not the phrasing of a question, like the simple understanding of the world. Rather, it is a statement: If I am not for myself, meaning if the prayer, which is called I, as is well-known, is not for me, meaning for my own benefit, but rather as if it is the divine presence that is pleading and praying from the Holy One, blessed be He – that is [for] the unification of the Holy One, blessed be He, and the divine presence – then Who [Mi] is for me. For there is a trait that is called Who, which is Understanding [Binah], which is called the living God, and that is the life of the King, from which there is life. And since he has connected Kingship [Malkhut, which is the diving presence], to the Holy One, blessed be He, which is life, then minds from Understanding, which is called life, are drawn to him, so life is automatically drawn to me, as it is impossible for it to be otherwise. [This is the case] even though he did not intend it for himself
מה שאין כן כשאנ"י לעצמ"י, ר"ל כשהתפלה הוא לעצמי שהיא מדריגה פחותה הנ"ל לתועלת עצמו, מה אני וכו'.
לכך יש לאדם שהוא במדריגה זו להיות ירא וחרד על עצמו, ואז נתעלה, וז"ש ואם לא עכשיו אימתי, והבן.
ועל פי הנזכר לעיל נראה לי לבאר מתני' דפרק ד' דאבות (מכ"ב), הוא הי' אומר הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא וכו'. והנה מתני' זו פלאי, מלבד הדקדוקים דהל"ל והמתים לחיות, כמו למות, מאי להחיות, משמע את אחרים להחיות. גם ג' לשונות כפולות, לידע משמעותו מאחרים, ולהודיע לאחרים, ולהוודע מעצמו, כמ"ש הרב יעו"ש, ולמה זה, ומה בא להודיע בזה.
ונראה לי לבאר תחלה ש"ס דראש השנה (טז:) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן ג' ספרים נפתחין בראש השנה, א' של צדיקים גמורים, וא' של רשעים גמורים, וא' של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים לאלתר. של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינונים, תלוים ועומדים עד יום הכפורים, זכו נכתבו לחיים לא זכו וכו'. והקשה הרי"ף ל"ל ג' ספרים, ב' סגי, דבינונים אם זכו נכתבו בין צדיקים גמורים ואם לא נכתבו בין רשעים גמורים וכו'. ועוד הקשה, אם לא זכו נשאר בינוני א"כ למה נכתב למיתה, ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
ונ"ל, דכבר זכרנו שכל עיקר ותכלית בריאת האדם שנברא בחומר וצורה, הוא שישתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה, ואחר שעשה זה בפרט בקישוט את עצמו, יעשה בכלל לקשט את אחרים להחזירן למוטב. כי הצדיק שהוא הנשמה והצורה של כללות העולם, והרשעים הם החומר ובעלי הגוף של כללות העולם, וצריך הצדיק להשתדל כל ימיו לעשות מחומר צורה, שיקרב את הרשעים תחת כנפי השכינה, שהוא עיקר ותכלית הכל. אך דכתבו בעלי המחקר שאי אפשר לקרב ב' הפכים, כי אם על ידי דבר ממוצע, כמו שהי' בעת בריאת העולם בחינת ממוצע בין אין ליש, והוא הנקרא היולי, כן בכל דבר צריך להיות בחינה ממוצעת, המחבר ב' הקצוות שני ההפכים מצד שיש לו בחינה א' קרובה אל כל אחד משני הקצוות האלו, וכן הענין ד' היסודות וכמ"ש הרמב"ן בשם חכמי הטבעים (בראשית א, א), על פסוק (שם א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וכו', עיין בעץ חיים שער החשמ"ל דף רך"ב ע"א, יעו"ש.
ובזה נבוא לבאר הנ"ל, דקשה עוד מה שהקשה הרי"ף, דהא משמע דיש יותר מג' ספרים כמשמעו בש"ס, ספר"י חיים וספר"י מתים פתוחין לפני[ו] וכו' (ר"ה לב:). ועוד, דמשמעות הש"ס צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים, משמע שיש צדיק שאינו גמור, וכן יש רשע שאינו גמור, ורשע גמור, ובינוני. ועל כרחך הוא כמו שכתב מוהרש"א דצדיק גמור כולו זכיות, שקיים כל המצות רק שוגג א' עשה, כי אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא שוגג א'. וצדיק שאינו גמור, שקיים רק רוב מצות וזכיות. ורשע גמור כולו עונות רק זכות א' יש לו, ורשע שאינו גמור רובו עונות ויש לו מיעוט זכיות, ובינוני הוא מחצה על מחצה. הרי יש ה' ספרים, ואיך אמר רבי יוחנן ג' ספרים ותו לא. ועוד, דבינוני שלא זכה עד יום הכיפורים נכתב למיתה כמו רשע גמור, היתכן זה.
לכך נראה לומר בביא[ו]ר דבר זה, כמו שהקשה הבית יוסף (ד"ה ומ"ש דשמנה) על טור ביורה דעה סימן ך"ט, דאמר ח' מיני טריפות הן, וברייתא (חולין מב.) מנה י"ח טריפות. ומשני, מנין דשמונה עדיף שהם סוגים יותר כוללים, כי הרמב"ם (הל' שחיטה פ"י ה"ט) מנה ע' טריפות, יעו"ש.
וה"נ אעפ"י שיש יותר מג', מכל מקום כולם כלולים בג' ספרים, שהם ספר וספור וסיפור, כמ"ש בספר יצירה (פ"א מ"א), ובהם העולם נברא, שהם ג' קוין בחכמה ובתבונה ובדעת, אשר בהם ידע בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ וכו' (ברכות נה.), ובאמת יש ה' מדות בפרט, ועוד הם ז' מדות בפרטי פרטן, שהם ז' ימי הבנין, אלא שהכל נכללו בג' קוין. וה"נ בספרים הנ"ל, נקט סוג היותר כולל שהם רק ג' ספרים, ימין ושמאל ואמצעי המחברם, לכך תני מנינא, למעט שאר הספרים, כי נכללו באלו.
והנה הצדיק גמור עם הרשע גמור שהם שני הפכים מקצה אל קצה, בזה אין מקום להמתין עד יום הכיפורים, שמא יתקרב זה הרשע אל הצדיק ויעשה מחומר צורה, דזה הוא בלתי אפשרי כלל, שאין לזה שייכות עם זה כלל, כרחוק מזרח ממערב. והחוש והנסיון מעיד על זה, אשר עינינו רואות מאלו הרוכלין המחזירין בעיירות, שבבוא איש חכם צדיק ישר ונאמן לעיר של צדיקים חכמים, דבריו נשמעין, וההיפך בעיר שאינן צדיקים, אין משגיחין בדבריו ולא נכנס באזנם כלל. מה שאין כן איש בינוני או צבוע, בבוא לעיר מלא חכמים צדיקים אין דבריו נשמעים, וההיפך בין רשעים נשמעין דבריו. והוא כפי הנמשל ששמעתי ממורי שנשלח בן המלך מעל פניו וכו', ולא החזירו ע"י שר, כי אם על ידי איש המוני כמו שנעשה הבן.
לכך דקדק שפיר רבי יוחנן בלשונו ואמר, צדיקים גמורים ורשעים גמורים, שהם שני הפכים, אין להם מקום להאריך עוד, שאלו ואלו נכתבין ונחתמים מיד בראש השנה, זה לחיים וזה למיתה.
מה שאין כן הבינונים, ר"ל הבחינה הממוצעת שבין צדיקים גמורים ורשעים גמורים, והם בבחינה פרטית באמת יש ג' כתות, צדיק שאינו גמור, ורשע שאינו גמור, ובינוני [ובזה מבואר קושיא דלעתיד אמר ג' כתות, וכאן אמר ג' ספרים], א"כ זה הבינוני יש לו חיבור עם הצדיק שאינו גמור, מצד זכיות שלו שהם כמעט קרובים בבחינותיהן, וגם יש לו שייכות עם הרשע שאינו גמור, מצד עונותיו. וגם צדיק שאינו גמור עם רשע שאינו גמור אינן רחוקים מאוד, לכך תלוין ועומדין עד יום הכפורים.
זכה זה הבינוני הפרטי להתחבר עם הרשע שאינו גמור, לקרבו לזכות ולהכריעו בקו הימין, ולעשות מחומר צורה. או שזכה צדיק שאינו גמור שג"כ נקרא בינוני דרך כלל בג' ספרים הנ"ל, לזכות זה הרשע שאינו גמור לקרבו בימין, נכתב עמו לחיים. לא זכה, אלא נשאר זה הבינוני, דהיינו רשע שאינו גמור שנקרא בינוני בכלל הנ"ל, נשאר בטבעו שלא נתקרב אל צדיק שאינו גמור, ומכל שכן אם נתקרב בינוני הפרטי או הצדיק שאינו גמור שנתחבר אליו ג"כ, ונעשו כולם רשעים שאינן גמורים ח"ו, נכתבים למיתה.
וממילא זה הבינוני הפרטי, שהוא באמת בינוני, שנשאר מחצה על מחצה, נשאר בספרו הבינוני, שלא נכת(ו)ב כאן וכאן, ובזה אמרו בש"ס (ר"ה טז.) אדם נידון בכל יום. ושפיר צריך ג' ספרים, כי ודאי נשארים בינונים בכל השנה, ונשאר בספרו, וק"ל.
ובזה נראה לי לפרש מאמר הש"ס דשבת (קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. וכבר זכרתי בשם הרב המגיד מבאר, יעו"ש.
ולי נראה פשוט, על פי מאמר חז"ל (סנהדרין פב:) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה, יא), לפי שהיו שבטים מבזין אותו, הראיתם בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, לכך יחסו הכתוב אחר אהרן.
והענין במה שדקדק לומר לכך יחסו וכו', מה שאין כן בלאו הכי. והוא, דזכרנו דאי אפשר לחבר ב' הפכים הנקרא שלום, כי אם על ידי בחינה ממוצעת וכו', דאז יש לו חיבור ושייכות עם בחינה זאת, וגם יש לו חיבור עם בחינה שכנגדו. והנה כשיש בחינה ומדה גרועה לחכם וצדיק, וברשעים יש קצת מדה טובה, אז יש מקום חיבור זה עם זה. ומה שאין כן אם הצדיק בתכלית השלימות, והרשע בתכלית הגרעון, אין מקום חיבור ביניהם. ולכך אמרו (יומא כב:) מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא הי' בו דופי, כי צריך שיהי' קופה של שרצים תלוין אחריו, אז אינו גבה לב ורוח, ונתחבר עם כל המדריגות הנמוכין ועולה עמהן.
והנה נתעלמה הלכה מכולן הבועל ארמית שקנאין פוגעין בו (סנהדרין פב.), רק פנחס אזר כגבר חלציו לקנא ולעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, כמאמר הכתוב (במדבר כה, יא) השיב את חמתי מעל בני ישראל, כי הוא היה בחינה ממוצעת, בין הקדושה, והקליפה שהם רשעי ישראל, כי מצד אם הי' ממי שפיטם עגלים לע"ז, ומצד אביו הי' שלשלת היחוס והקדושה מזרע אהרן, ואם כן לו נאה לעשות שלום לחבר ב' הפכים יחד, וז"ש הנני נותן ל"ו בריתי שלום. וז"ש לפי שהיו השבטים מבזין אותו וכו', וזה גרם לו שנתייחס אחר אהרן, וניתן לו ברית החיים והשלום, וק"ל.
ואם כן שפיר אמר כי המבזה תלמיד חכם, ועל כרחך מצד שמצא לו איזה חסרון, אם כן אדרבה עם זה ראוי לך לחבר, שהוא בחי' ממוצעו' בינך לבין הקדושה. דאם אינך מתחבר עם זה, מכל שכן עם גדול במעלות רמות פשיטא אין לך שום חיבור והתקשרות אתו עמו, ואם כן אין רפואה למכתו, והבן.
ובזה יובן משנה דאבות הנ"ל, הילודים וכו'. טעם שנקרא הכשרים ילודים, על דרך הכתוב (תהלים ב, ז) אני היום ילדתיך. וגם שמוליד בכל יום ורגע, כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בר"ר ל, ו). מה שאין כן הרשעים והקליפות, שנקראו עקר וסריס שאינו מוליד, בסוד סירס הזכר וכו' (ב"ב עד:), וק"ל.
הילודים למות והמתים להחיות, אם ראית איש הישר וכשר שירד ממדריגתו, וכל מי שיורד ממדריגתו נק' מת, וכמ"ש בסוד מיתת ז' מלכים, וכן כי מתו כל האנשים המבקשים [את] נפשך (שמות ד, יט) - שירדו ממדריגתן וכו'. וא"כ ז"ש, אם ראית הילודים שהם הכשרים, למות, ר"ל שירדו ממדריגתן, הנקרא מיתה, היינו סיבה כדי להמתים להחיות, כדי שיהי' להם חיבור עם הרשעים אשר בחייהם קרויין מתים (ברכות יח:), להחיות אותן ולקרבן תחת כנפי השכינה, כמו המשל להוציא בן מלך מעכירות גשמיות על ידי בן כפר, והבן.
והחיים לידון. והוא, כי הנה בקושיא זו של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו נתחבטו בקושיא זו נביאים ראשונים ואחרונים, שאמר משה רבינו ע"ה הודיעני דרכיך (שמות לג, יג), וכן ירמי' אמר (ירמיה יב, א) צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר א[ו]תך, מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וכו'. והרבה תירוצים יש על קושיא זו, וננקיט בידינו ג' תרוצים הנצרך לשלשה בחינות שנזכר במשנה זו.
והוא, יש יסורין שהם נסיונות לצדיקים, וזכרם הרב האלשיך בתהילים סי' י"א (פסוק ה) לפרסם צדקתו בעולם וכו', יעו"ש, הרי בחינה א' להודיע צדקתו לאחרים. ב', הוא מ"ש בספר חסידים קי"ג וז"ל: אם ירננו על צדיק שמקרה רע קרהו תדע שהוא בעון הדור שנאמר (איכה ד, כ) משיח ה' נלכד בשחיתותם וכו'. אם כן בחינה ב' הוא לידע שמאחרים בא לצדיק היסורין, כמו יסורי רבי ור' אלעזר להגין על הדור. עוד יש בחינה ג', שהוא עצמו ידע מהות עצמו, וכמ"ש האלשיך בפ' עקב (דברים ח, ב) למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו וגומר, והקשה היתכן כי יצטרך הוא יתברך לנסות או לדעת את אשר בלב אנוש. וביאר כי הוא לדעת - שתדע אתה בעצמך את אשר בלבבך, שהיית בטוח בעצמך שצדיק אתה וכו', יעו"ש.
ואם כן ז"ש במשנה הנ"ל והחיים לידון, ר"ל מה שראתה עינינו כי החיים שהם הצדיקים הנק' חיים (ברכות יח.:), לידון ביסורין, הוא על אחד מג' סיבות. א' לי"דע שהוא מאחרים, בעון הדור. ב' להודיע, לפרסם צדקתו לאחרים. ג', ולהוודע את עצמו, וכמ"ש לדעת את אשר בלבבך, שתדע אתה בעצמך מהותך וכו', וק"ל.
ואמר שהוא אל הוא היוצר וכו'. ור"ל גם בלא ג' סיבות הנ"ל ג"כ לא תיקשי על יסורי הצדיקים ושלות הרשעים, כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב, ג). והוא ביאר קושיא א' שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים, והוא הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ח) ובעל עקידה (שער כב) והאלשיך, לפי דברי הש"ס (מו"ק כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, והוא נגד הפסוק והי' עקב תשמעון (דברים ז, יב) וגו' ואם בחקותי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג). ועוד דבש"ס מאן דאתילד במאדים וכו' (שבת קנו.), אם כן בטלה הבחירה, ושכר ועונש למה. וכיוצא בזה בענין הזווג קושיות עצומות. עיין שם במקומ[ו]תם תשובת כל אחד.
והרב האלשיך במשלי ביאר קושיא זו בסוף סימן ך"א, בביאור צדיק וטוב לו וכו'. העולה משם, וזה לשונו: כי הש"י בראו במזל הראוי לו לתקן מה שחטא בגלגול הקודם, אם חטא מרוב כל וישמן ישורון ויבעט, יבוא בגלגול ב' במזל עוני שיהי' בחסר כל. ונהפוך הוא אם יהי' בראשונה תם וישר ולא השיגה ידו לחונן דלים, בפעם ב' יבוא במזל עושר. א"כ אף שהכל תלוי במזל, מכל מקום עיקר לפי מעשה האדם שם אותו יתברך במזל ההוא, כי אל דעות ה', ובזה צדקו כל המאמרים וכו', יעו"ש.
וז"ש שאל תתמה אל החפץ אם ראית צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, כי הוא אל המענש לאדם על מעשיו בגלגול ראשון כמ"ש (תהלים ז, יב) אל זועם בכל יום, שהוא מדת הדין לענש, וכפי מעשיו כך עונשו. וכי תימא הא בש"ס אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, הרי שהצדיק נספה בלא משפט ח"ו, לזה אמר דזה אינו, כי הוא היוצר והבורא כל מזלות, ושם את האדם הראוי לפי מעשיו במזל עוני או במזל עושר, והכל לפי המעשה, וזה שאמר הוא המבין הוא הדיין, ר"ל שיש בחינות שונות לפעמים הוא עונש על העבר בגלגול ראשון, ונקרא הקדוש ברוך הוא דיין ליפרע ממנו בגלגול ב' בעוני על דרך הנ"ל. ולפעמים עושה הקדוש ברוך הוא זה בלתי עונש שנתחייב מקדם, רק לטובתו בעתיד, שהוא המבין ויודע שאם יהי' לו עושר שיהי' לרעתו, מביאו במזל עוני שיהי' נכנע להש"י. ופעמים הוא מבין שאם יעני יעבירנו על דעת קונו, מביאו במזל עושר. כי יש בני אדם שיש להם בחינות שונות, זה עובד הש"י יותר מעוני, וזה עובד הש"י יותר מתוך הרחבת עושרו, וכמ"ש שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, לפי בחינתו. ואל דעות ה' הוא המבין ויודע אשר לו לאדם היותר נכון לפי בחירתו, ורצון יריאיו יעשה, וק"ל.
ועל פי ענין הנ"ל שבארתי בענין חומר וצורה, נראה לי לבאר מתני' בראש השנה פ"ג (מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצר[ו]ת, שמצות היום בשופר. והוא תמוה. א', למה נקרא שופר של ראש השנה, ולא סתם שופר, או ה"לל שופר בראש השנה יעל פשוט. ב', טעם של יעל פשוט דוקא. ג', פיו מצופה זהב. ד', שתי חצוצר[ו]ת. גם להבין ג' בחינות אלו, וג' בחינות המתקיע ותוקע ושומע. ה', שופר מאריך וחצוצר[ו]ת מקצר[ו]ת, זה צריך טעם.
הגם לפי מ"ש בעל עקידה בפ' אמור (שער סז) וז"ל: להיות הכוחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצוניות ונעזרות מהן, כמו מלאכי הנגון שהוא לעורר השמחה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) והי' כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלדים. ולפעמים כלי המנגן מעורר הבכי, כמ"ש (ירמיה ט, טז) קראו למקוננ[ו]ת וכו', וסיים שם: וכלי המיוחד לעורר הצער והחרדה הוא השופר, כמ"ש (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכו', יעו"ש. וההיפך הוא החצוצרת לעורר השמחה, וכמ"ש (במדבר י, י) ביום שמחתכם ותקעתם בחצוצר[ו]ת.
ומעתה יש לפרש מ"ש שמצות היום בשופר, לפי מה שקבלתי ממורי, מה שהזהירו חכמי הקבלה בכל מצוה ותורה ותפלה שיהי' בדחילו ורחימו, שהיא אהבה ויראה, מכל מקום בראש השנה היפך, שיהי' היראה יותר מן אהבה, מה שאין כן בשבת וי"ט יהי' אהבה יותר מיראה. וז"ש שופר של ראש השנה הי' ב' חצוצרות מהצדדים, שופר באמצע, שהם ב' בחינות כלים לעורר האהבה והיראה. אך בראש השנה חצוצרות מקצרות ושופר מאריך, שמצות היום בשופר, ואתי שפיר.
אך להבין איך מרומז באדם חצוצרות ושופר, שהלא האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש בשנה ויש בנפש האדם, וכמ"ש הראב"ד בספר יצירה.
ונ"ל, אחר שנדקדק למה ב' חצוצר[ו]ת מב' צדדי השופר, די בשופר אחד וחצוצרת מצד אחד. ונ"ל, שהוא רמז ג' ספרים הנפתחין בראש השנה (ר"ה טז:) הנ"ל שזכרתי בג' כתות רשעים וצדיקים ובינונים.
והנה בחצוצרות יש ב' מיני חצוצרת, הרומז על ב' מיני שמחה, א' צדיקים גמורים, שהם מארי דחושבנא דבר יום ביומו לשוב ולתקן מה שקלקל ביום ההוא, וכמ"ש בש"ס (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה, והם השמחים ביום הדין, וכמ"ש בעל עקידה בשער הנ"ל, ומביא ראיה מפסוק (משלי כא, טו) שמחה לצדיק עשות משפט, וכן כתיב (תהלים סח, ד) וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני אלדים, שהוא דין וכו'. וכן רשעים גמורים שאינם חרדים מיום הדין והמיתה, ולבם בריא אולם, והם ג"כ תמיד שמחים, הרוג בקר ושחוט צאן וכו' (ישעיה כב, יג).
ויש עוד כת, אשר כל השנה הולכין בשרירות לבם, ובבואו יום הדין והנורא, אז מתחרדים בבוא המלך המשפט, וכמ"ש הטור (או"ח סי' תקפא) משל למלך ששלח לגבות מס וכו', בר"ה כולם יוצאים לקראתו לחנן ולבקש. וכת זה נק' שופר, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שופר הוא כלומר עורו ישינים מתרדמתכם. ר"ל מי שהיה ישן כל השנה ועכשיו נתעורר משנתו, זה נקרא שופר. וזה מרמז על סוד נסירה וכמ"ש בפרי עץ חיים (ש' השופר פ"ה) יעו"ש. וכדי להבין זה, שכל מה שיש למעלה ע"כ יש דוגמתו למטה, וא"כ גם הנסירה יש למטה. ולהבין הנסירה שיש באדם למטה, נ"ל לומר באימה וביראה כי הוא זה, דנודע כי דם הנפש שהוא חיות האדם, נמשך מהלב, ומתפשט בכל איברי האדם בוורידין ועורקי דדמא, ובלילה בעת השינה נתקבץ הדם בלב האדם בסוד קיסטא דחיותא וכו', וכשנתעורר האדם מהשינה חוזר הדם והחיות להתפשט בכל איברי האדם.
וכל זה הוא בפרט, באדם יחידי, וממנו תבין אל הכללות העולם שהם ג"כ פרצוף אחד, זה ראש וז"ש ראשי אלפי ישראל (במדבר א, טז), ויש בחי' עין - עיני העדה, ויש בחי' לב שנאמר (שופטים ה, ט) לבי לחוקקי ישראל, והם עיקר חיות העולם, הוא משכן הנפש שבאדם, ושאר המוני עם הם שאר איברי האדם.
והנה דם החיות שבלב הוא לא נעדר אף בלילה, והם הצדיקים שבהם הדבקים בה' תמיד, שהוא חיות האדם הצדיק הנקרא לב, ושאר איברים שהם המוני עם ההולכין כל ימיהם ושנותם באישון לילה, ונעדרו מן החיות שלהם, שנתקבץ בלב לבדו, והם בסוד תרדמה ושינה, גורמין גם לצדיקים מעט שינה שנתמעט חיות הצדיקים קיסטא דחיותא, וכמ"ש על פסוק (תהלים יב, ב) כי גמ(י)ר חסיד, לפי שפסו אמונים מבני אדם, בש"ס (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. לכך צריך שופר, לומר עורו ישינים מתרדמתכם, להתפשט חיות מן האדם הצדיק הנקרא לב אל שאר איברים, כי הצדיק הוא צנור להמשיך שפע החיים מן חיי החיים אל שאר איברים שהם בני דורו, על דרך בשביל חנינא בני (ברכות יז:).
וכדי לעורר לבות בני אדם מהשינה, נ"ל להמשיל משל ששמעתי ממורי, שפעם אחד נזדמן מלחמה כבידה, והי' בדור ההוא גבור עריץ מאוד, והי' העם מובטחין בגבורת הגבור ולא עזרו חיל לעמוד בקשרי המלחמה גם הם אתו עמו, והגבור הי' לו כמה מיני כלי זיין, ובתוך הזמן שהסדיר כלי זיינו לפניו שיהיו מוכנים, והשונא שכנגדו התחכם בתחבולת רשע, וגנב מהגבור כלי זיינו אחד לאחד, עד שלא הי' לו במה להלחם, ודפח"ח.
ונתתי לבי להתבונן בדרכי המשל, להבין דברי חכמים וחדותם, וכעת לפי קורת הזמן אשר קרה מקרה לעובדי ה' אשר אלו הלוקין בה' הדביקים, אמרתי שלזה נתכווין ג"כ, כי הגבור הוא ראש הדור צדיק יסוד עולם היודע בקשרי המלחמה לעמוד נגד הצורר אותנו תמיד, וכלי זיינו הם תלמידיו הלומדים תכסיסי מלחמה ושימשו אותו, או שאר צדיקים שבדור הנטפלים עמו, שע"י קישור ואיסור תפלתם יחד לזרוק חצים ובליסטראות אל חויא כנודע, מה שאין כן השונא בתחבולת גנב כלי זיינו, שאחד המיוחד שבעדר הצדיקים חטפו מהעולם, הוא מוהר"ר ר' ליב (פוסטנר) [פיסטנר] זלה"ה שהי' מגין בעד כמה אלפים מישראל, ושאר צדיקים וגאונים נדים ונעים מדוך לדוך שאין להם לעמוד בקשרי מלחמה, ושאר אנשי המלחמה הנשארים לקחם בשבי ממדינתם שהי' להם מקום מיוחד, אל מדינה אחרת, וכל כוונתו לעשות פירוד בין הדביקים שלא יעשו קשר וחיבור להלחם בו.
ועתה אין לנו על מי להשען, כי אנחנו אלה פה היום כולנו נצא במלחמה זו לעורר משינת התרדמה, לעורר לבבינו הטהור עד פור התפוררה על העדר הצדיקים וגלות השכינה, ולשתף בצער המדולדלים והמטורפים, ולזעוק מרה צרה כמבכירה, וקול תשובתינו יעלה עם קול השופר לעורר אדם העליון משינתו, ולהמשיך חסד ורחמים מעיני פקיחא דלא נים תדיר, ואחר עשות תשובה כנ"ל שלא יהי' מסך מבדיל, כי יש עוד תקנה, כי גם שהנפשות רחוקים מכל מקום הלבבות קרובים, שנצרף כוונתינו אל יחידי סגולה אשר בארץ היודעים ומכוונים לעשות יחוד וזווג על ידי קול השופר למעלה למעלה עד אין סוף.
ונראה דמשום זה תקנו חז"ל ג' כתות בתקיעת שופר, נגד חיבור וקישור ג' מדריג[ו]ת יחד. והוא, אחד המקרא את התוקע, והב' הוא התוקע, והג' הם השומעים. והענין המקרא, נגד בחינת אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז). התוקע נגד בחי' בינונים, עורו ישינים וכו'. השומעים הם נגד פחותי העם. שיעשו כולם חיבור אחד, בפרט בעיר אחד, והם יתחברו כולם עם כוונת אנשי יחידי סגולה ועולין יחד, שהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל.
ובזה נבוא לכוונת המשנה, דנקט יעל ולא איל כנזכר כמה פעמים. וגם פשוט למה לי. ונראה, דמצינו (שבת קיט:) היו שריה כאילים (איכה א, ו), מה איל מכניס ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך היו חונפין שרי' זה לזה, שלא הוכיחו זה את זה. לכך נקט יעל, דפירש הט"ז (או"ח סי' תקפו סק"א) שהוא מן עזים וכו', ר"ל כמו עזים דמסגי בריש עדרא (ב"ק נב.), כך ילך בראש להיישיר בתורה ומוסר את העם. ואף אם מסתיר את עצמו בכל השנה, מכל מקום בראש השנה הזמן גורם לזה לפתוח פיו במוסר, וכן שמעתי ממורי מפורש וכו'.
רק שיהי' המוסר בבחינה ממוצעת, כי הלא יש ג' בחינות זהב וכסף ונחשת, והנה נחשת הם נחשים השרפים אשר נאמר עליהם (במדבר כא, ו) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מוכיחין המעוררים ח"ו דין על בני העולם, וכאשר כתבתי מזה ג"כ על פסוק (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך וכו', נמצא הם נחשת לשון נחש, וכמ"ש חז"ל (בר"ר לא, ח) ויעש משה נחש נחשת (במדבר כא, ט), לשון נופל על הלשון.
ויש בחינת כסף, שהוא כולו רחמים מלהתעורר במוסר שהוא קצת דין, וכמ"ש (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו.
אבל בחינה ממוצעת היא זהב, שהוא לומר דברים נחמדים, וכמ"ש (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו', גם שהוא דין כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), והיינו לעורר לבבות ישראל שישובו בתשובה אל אבינו שבשמים בדברי כבושים הנכנס בלב כל א' וא' לפי בחינתו. ואז יש תועלת גדול, שגורם להמשיך שפע, וכמ"ש בתיקונים י"ט דף ט"ל ע"א וז"ל: וכד אינון מקבלין, כל ספיראן מקבלין דא מן דא, ומלאכין לתתא מקבלין דא מן דא וכו', מאן גרם דא ישראל כד מקבלין דא מן דא בין באורייתא בין בממונא, גרמין לקבלא לעילא דא מן דא ולאשפעא דא לדא.
ואגב נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (תענית כה:) קול שני ריעים אני שומע וכו'. והוא תמוה. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, כשיש משפיעין למטה זה לזה בתורה או בממון, גורם גם למעלה שיקבל זעיר אנפין הנק' קול יעקב שפע מאבא ואמא הנקרא תרין ריעין דלא מתפרשין, והוא משפיע למלכות הנקרא אנ"י, וז"ש אני שומע, שהוא לשון וישמע את העם (שמואל א טו, ד), אסיפה והשפעה, והבן.
וכן מפורש אחר כך בדף מ"א ע"א: וברכות לראש צדיק (משלי י, ו), דא עמודא דאמצעיתא דבי' שריין ח"י ברכאן דה' עלאה, ומניה אתמשיכו לה' זעירא על ידא דצדיק, דגוף וברית חשבינן חד, ע"כ.
ובזה נראה לי לפרש מ"ש בתיקונים שם (תי"ט) דף ל"ח ע"א: דאתמר בה לוו עלי ואני פורע, איהי פתיחא וכו'. וימין פירש שם כמה פירושים. ולפי הנ"ל אתי שפיר, לוו שהוא לשון לוין זה מזה, וגם הוא לשון חיבור, ושניהם אמת - כשנתחברו למטה יחד, כנודע בסוד החיבור ע"י זווג שמשפיעין זה לזה, כך על ידי שמשפיעין זה לזה בתורה או ממון וכוונתם עלי, כדי שיגרמו להשפיע עלי וכנ"ל, אז באמת ואנ"י פורע, ר"ל שגורם לחבר השכינה אנ"י עם ו', וישפיעו לו ג"כ, כי נוצר תאנה יאכל פריו (משלי כז, יח), והבן.
וה"נ בראש השנה, על ידי השפעתו בתורה ומוסר להמוני פשוטי עם, אז נקרא יעל פשוט, שהוא מעלה את הפשוט ליותר מדריגה, לעשותו מחומרו צורה כנ"ל. או מי שהוא בתואר שברים מחמת שברי עונות כמ"ש בשל"ה (מסכת ר"ה פ' תו"א), יעשה אותו פשוט, שיהי' אדם ישר וכו'.
ובזה יובן שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ר"ל יעל למדריגת פשוט, או ממדריגת פשוט ליותר מדריגה. וז"ש ופיו מצופה זהב, ר"ל שיפתח פיו בחכמה ומוסר בדרך הממוצע הנקרא זהב. וז"ש מצופה, שלא יסתיר את עצמו רק יהי' מצופה, מלבר, כדי להשפיע להם, ויגרום שפע למעלה.
או י"ל על דרך הלצה, תינח התלמיד חכם יכול להשפיע, ושאר בני אדם ובני איש שאינן בני תורה במה ישפיעו, לזה אמר ופיו יהיה מצופה זהב, שיחזיקו אותו על ידי ציפוי זהב, כדי שיהי' להם לפה, וזה ישפיע להם בתורתו והם ישפיעו לו בממונם.
ושתי חצוצר[ו]ת מהצדדין, שיתחבר עם ב' כתות אחד לימינו שהם הצדיקים, ואחד לשמאלו שהם הרשעים, שיהי' זה מקרא וזה תוקע וזה שומע, המרמז על חיבור והתכללותם יחד, רק שחצוצרת מקצר, ושופר שהוא הבינוני מאריך, שמצות היום בשופר וכנ"ל, וק"ל.
•
וי"ל דהל"ל בעמיתך, כמו באינך. ונ"ל לתרץ משנה באבות (פ"א מי"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. והוא תמוה מה ענין זה לזה.
וגם שפירשו המפרשים מצד הגוף השתיקה טוב, ולא לדברים הנוגעים אל הנשמה שהיא חכמת תורתינו. וקשה, הא אמר באבות (פ"ג מי"ג) סייג לחכ"מה שתיקה, הרי גם לחכמה צריך גדר השתיקה. ופירוש חז"ל ידוע.
הגם דקושיא זו לבד הי' אפשר לתרץ, על פי קושיות המפרשים דהל"ל שתיקה סייג לחכמה, כמו באינך.
ונראה, דאיתא בש"ס דחולין דף פ"ט (ע"א), אמר רבי יצחק האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב), מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם, יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם וכו'. אך להבין, דפשיטא דאין לשתוק בתורה שהוא כמה אזהרות, והגית יומם ולילה (יהושע א, ח) וכיוצא בו, ואין צ"ל הוא.
לכך נראה לי לפרש הפסוק עם דרשת הש"ס על דרך מוסר, וכמ"ש בזוהר חקת (קפג:) ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א) לבשה רוח הקודש, מאי טעמא זכתה להאי אתר, בגין דנטרה פומא דלא לחוואה מידי, הה"ד (אסתר ב, כ) אין אסתר מגדת וכו', ואוליפנא כל מאן דנטיר פומי' ולישנא זכה לאתלבשא ברוחא קדישא, עכ"ל. ופירוש רוח הקודש, שמקבל רוח החכמה הנק' קודש, וכמ"ש בזוהר אחרי מות דף ס"א (ע"א) יעו"ש.
ואם כן פירוש הפסוק על פי דרשת רבי יצחק הנ"ל אתי שפיר, האמנם אלם, מי שעושה עצמו אלם דנטר פומי' ולישנא, ובזה ממשיך על עצמו רוח הקודש שהוא רוח החכמה הנקרא קודש, ואז צדק תדברון, על פי רוח החכמה שבו זוכה לתורה הנקרא צדק, שידבר בו.
וז"ש סייג לחכמה שתיקה, שהם גדר שיזכה ליכנס לחכמה עליונה, הוא שתיקה שבגו"ף, שעל ידי זה יוכל וכנ"ל. וא"כ אינו סותר מ"ש ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה עם מ"ש סייג לחכמה שתיקה, שהם על כוונה א' וכנזכר, ואתי שפיר.
איברא כדי להבין סיפא דקרא מישרים וגו'. נ"ל לפרש הפסוק על כוונה אחרת, ולפרש פסוק (קהלת ה, א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלדים, כי אלדים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. והנה פסוק זה סותר מרישא לסיפא. מלבד שאין לו שחר כלל.
ונ"ל, דמצינו בחז"ל דהתוכחה נק' דבר, כמ"ש (דברים א, א) אלה הדברים, שהן דברי תוכחת. ושאר ראיות, יעו"ש. ובא פסוק זה ללמד דעת את המוכיח בשער את העם, לבל יפצה פיו ולשונו להוציא עון אשמת כל איש ואיש בפרטות, רק יבחר בתוכחה מוסתרת לומר ברמז, וכמו שמצינו אלה הדברים - מפני שהם דברי תוכחת, אמרו וכו' אמרן ברמז במדבר בערבה וכו'.
והטעם י"ל מפני ב' דברים, א' כי באומרו דברי קנטורין על ישראל שמחייבן למטה בזכירת עונותם, פן ח"ו יהי' מקום למדת הדין הנקר' אלדים לקטרג על ישראל למעלה, וזה שמצינו בהושע וישעיה ואלי' שנענשו שאמרו קנטורין על ישראל, ובגדעון שלמד זכות על ישראל נחשב לו לזכות גדול (תנחומא שופטים ד) כמבואר שם, כי הש"י רחמן ואינו חפץ בקטרוג מדת הדין המותח תמיד להשגיח בעולם, והם הנקר' עיני ה' המשוטטות בארץ (זכריה ד, י), עיין בזוהר פקודי דף רס"ה וכו', לכך כשאומר ברמז, בזה אין מקום תפיסה למידת הדין על ישראל, וכל איש הרואה נגעי עצמו וידע מרת נפשו מרגיש אף ברמז, כאיזמ(י)ל בבשר החי.
ב', כי כבר זכרנו בש"ס (דכריתות) (עי' ערכין טז:) אמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח וכו'. והעולה משם, כי סבת חטא ראש הדור גורם אשמה לכל אנשי דורו, דאי רישא דעמא טב כולהו טב וכו' (זח"ג קיד.), ולכך צריך דברי תוכחה התלוין בפה המוכיח רק במעשה, שיתקן את עצמו תחלה, ונתקן כל בחי' של דורו הכלולין בו, ובמעט דברים נכנס באזני הדור, וכמ"ש (ברכות ו:) כל אדם שהוא ירא שמים דבריו נשמעין, והיינו לטעם הנ"ל, וקצרתי כאן כי בכמה מקומות זכרתי מזה. וא"כ מאחר שכל דברי תוכחה שמוכיח בשער להעם נוגע גם על עצמו ובשרו, בודאי יקצר. ומכ"ש אם לא נכנס המוכיח בגדר זה כלל, שדברי תוכחה שלו הוא מהשפה ולחוץ ולא מקירות לבו, בודאי שטוב לו שתיקותו מדיבורו, ואין צריך לומר שלא ירבה דברי תוכחה, כי בנפשו דבר, כנודע.
ובזה יובן פירוש הפסוק אל תבהל ע"ל פיך, ר"ל לא מבעיא כשאין דבריו יוצאין מקירות לבו רק מהשפה ולחוץ, וז"ש על פי"ך לבד, פשיטא שראוי לו שלא להוציא הבל פיו לבטלה, ולא עוד שגורם להפוך מן הבל שנעשה בלהת שהוא אותיות תבהל [וזה מביא בראשית חכמה שער הקדושה פ"י], כי מאחר שאינו מהלב ואינו בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וקליפות הנקרא בלהת אוחזין בו, ובודאי יפה לו שתיקתו מדיבורו. אלא אפילו כשהתוכחה יוצא מהלב מכל מקום ראוי ליזהר שלא ידבר קנטורין על ישראל, וז"ש ולב"ך אל ימהר לה"וציא דבר לפני אלדים, ור"ל שלא לה"וציא בפירוש, דב"רי שהוא קשות, בזכרו עונות פרטי כל איש ואיש לפי מדת הדין הנקרא אלדים, כי בזה שאתה מחייבן אתה מעורר את מדת הדין העולה בשמים ומסטין, וז"ש אלדים בשמים ע"י שאתה מעוררו על הארץ לכך יהי' דברי רכות בצדק ובמישור, וזהו טעם אחד.
ועוד טעם ב', שכל דבר תוכחה שאתה אומר להעם הם נוגעין אליך ג"כ וכנ"ל, על כן יהיו דברי"ך, ר"ל שהתוכחה הם תוכחתיך הנוגע ל"ך, וכאשר תחשוב כך בודאי יהיו דבריך מועטים, וק"ל.
ובזה יובן ג"כ ש"ס דחולין, בדברי רבי יצחק האמנם אלם צדק תדברון, ור"ל אף שאומנתו של אדם בעה"ז שיעשה עצמו אלם, כאשר נבאר אח"ז בטוב טעם, מלבד טעם הנ"ל, מ"מ צדק תדב"רון שהוא דברי תוכחה לקיים מצות עשה הוכח תוכיח (ויקרא יט, יז). אך שמא יגוס דעתו, שלא יתן לב על מה שזכרנו שראוי אליו ג"כ, וא"כ יצדיק את עצמו וירשיע את העם, לכך כתיב משרים תשפטו בני אדם, שיוכיח במישור וטוב, לזכותן ולא לחייבן, וכמ"ש (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמי"תך, שהוא עמיתך, כמוך כמוהו, וק"ל.
ובזה יובן משנה דאבות, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב מש"תיקה. כי זה גדר שיכנס אל החכמה על ידי השתיקה וכנ"ל.
ועוד טעמא רבה בזה, דאיתא בכתבים בלקוטי תורה פ' עקב: על כל מוצא פי ה' יחי' [ה]אדם (דברים ח, ג), כי חיות האדם הוא הבל היוצא מפיו, וראי' שאחר יציאת נשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דיבור, לכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו, וכפירוש הר"ש לא ייחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג), אם טוב ואם רע לעשות סניגור או קטיגור, ואם כך באדם וכו', יעו"ש. הרי מבואר דהשתיקה טוב לגוף, שבזה לא יצא חיותו בדברים של בטלה הנוגעה לגוף.
וגם בדברים הנוגעים אל הנשמה שהדבור צריך לו, כגון לדרוש בשער בת רבים, וכמ"ש צדק תדברון, מכל מקום לא המדרש עיקר אלא המעשה (אבות פ"א מי"ז), שיתקן את עצמו תחלה, ובמעט דברים יחדל פשע העם, כי דבריו נשמעין וכנ"ל. וכל המרבה דברים, שאינו אומר התוכחה ברמז, רק מרבה ומפרש אשמת כל איש ואיש, ומעורר קטיגור מדת הדין, מביא חטא וכנ"ל, לכך אף בין החכמים נחשב השתיקה למדה טובה, וק"ל.
ובזה יובן פירוש הפסוק, כי אחר שאמר בצדק תשפוט עמיתך, ור"ל אף שאמרתי בפסוק צדק תדברון, מכל מקום בתוכחה זו תחשוב ותשפוט שהוא עמית"ך, כי כל החסרונות שבו הוא בך ג"כ, אז בודאי תשפוט אותו בצדק, לכך אמר לא תלך רכיל בעמך, ור"ל שלא תלמד קטגור בעמך כדי שלא תעמוד על דם רע"ך כמוך כמוהו, כי אני ה' רחמים, ולא תעשה שתהפך רחמים למדת הדין ח"ו.
וז"ש ולא תשנא את אחיך, ר"ל שאין לך (לשנואתו) [לשנאותו], כי אחיך הוא, אף אם יש בו חטא אשר ראוי (לשנואתו) [לשנאותו] מכל מקום יש פגם זה בך ג"כ, כי כ"י הם פרצוף אחד קומה שלימה, והשנאה הוא מצד ב' לבבות שבך ג"כ, והוא היצר הרע, והיצר הטוב שבך ג"כ כמוהו, רק הוכח תוכיח א"ת עמיתך, ור"ל כשהוכ' לחברך תוכיח את עצמך אתו עמו מאחר שהוא עמיתך, ולא תשא עליו חטא, ר"ל שלא תטיל החטא עליו לבדו ולא בך ג"כ, רק שניכם כאחד שוין, ובזה לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך כמוך, וק"ל.
ובדרך אחר נראה לי פירוש הפסוק לא תעמוד על דם רעך אני ה' וגו', ואהבת לרעך כמוך אני ה' (יט, טז-יח). דאיתא בלקוטי תורה של הרב האר"י זלה"ה פ' קדושים: רעך זה הקדוש ברוך הוא, וז"ש אני ה' וכו', יעו"ש. ובעקבו דרכתי בפירוש הפסוק זה על דרך הסוד של ספירה, שעיקר חיותו של ז"א הנקרא הוי', הוא על ידי התפשטות א' דאהי', ונעשה מ"ה, הוי' במילוי אלפין, ומשם מתפשט לנוק' המילוי שהוא י' א א א גימטריא אהבה, בסוד כי חולת אהבה אני (שה"ש ב, ה) עיין בלקוטי תורה פרשת ויחי בפסוק אביך חולה (בראשית מח, א) יעו"ש, והוא גימטריא אחד, כי בהזדווגו עם נוקב' דז"א נקרא אחד, שנשלם השם מ"ה על ידי א' אחרונה שבשם מ"ה כמ"ש בתיקוני', הרי כי על ידי מעשה התחתונים ח"ו פוגמים למעלה שנסתלקה אם מעל הבנים כמו בגלות מצרים, נשאר ד"ם, שם מ"ה חסר א' דאהי', ובתשובה שמתקנים מעשיהם חזרה אם על הבנים, יעו"ש בסוד גלות מצרים וגאולת מצרים.
ובזה יובן לא תעמוד על ד"ם רעך, ובאיזה רעך אמרתי, אני ה', שלא תגרמו ח"ו ששם מ"ה ישאר ד"ם, שהוא פגם גדול למעלה, רק תתקן מעשיך ואהבת לרעך כמוך אני ה', ר"ל ע"י תיקון מעשיו גורם ייחוד וזווג להמשיך סוד אה"בה מן מילוי של שם מ"ה לשכינה, ואז מייחד אנ"י ה', שהם קב"ה ושכינתי', שהוא על ידי אהבה גימטריא אח"ד, ודי בזה, והש"י יכפר.
ובדרך אחר נראה לי פירוש הפסוק האמנם אלם צדק תדברון וגו', ופירוש המשנה סייג לחכמה שתיקה, ופירוש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. דאיתא בזוהר תזריע דף מ"ו ע"ב: שומר פיו ולשונו שומר מצר[ו]ת נפשו (משלי כא, כג) [נפשו] ודאי, כי הנשמה שהיא נפש דההיא חי' עלאה הנקרא ג"כ צדק, היא רוח ממללא המדברת תמיד קדם קב"ה, ובגין מלולא בישא דבר נש נשמתא עבידא משתוקא, וז"ש (תהלים לט, ג) נאלמתי דומי' וכו', יעו"ש.
ובזה יובן האמנם אלם, שהגוף אלם, אז נשמתא הנקרא צדק תדברון, וח"ו בהיפך הוי איפכא. לכך בודאי ראוי ליזהר כי משרים תשפטו בני אדם, לדון כל אדם לזכות ולא לדבר עליהם לשון הרע. וז"ש סייג לחכמה שיכול לדבר בתורה הנקרא חכמה, הוא שתיקה לגוף וק"ל.
•
מצוה ל"ת - לא תלך רכיל בעמך. מצוה - ולא תעמוד על דם רעך. מצוה ל"ת - לא תשנא [את] אחיך בלבבך. מצוה - שלא להלבין פני אדם מישראל שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (יט, טז-יז). והרמב"ם במנין המצות מנאן בסי' ש"א ש"ב ש"ג וכו', יעו"ש.
ותחלה נבאר, דכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות (הל' א-ב) וז"ל: המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמך וגו', וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, ודואג האדומי וכו'. איזה רכיל שטוען דברים מזה לזה וכו', אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב העולם.
ויש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, המספר בגנות חבירו אעפ"י שאמר אמת, כי האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו.
אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו' דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' וגו'.
וכתב הראב"ד בהשגות: אבל בעל לשון הרע זה שיושב וכו', וז"ל: א"א, לא, אלא קשה הראשון מן השני, דהראשון הוא תליתאי והורג נפשות, והשני אינו הורג אלא את עצמו, בינה זאת, עכ"ל.
והספיקות רבו, א' קושית הראב"ד שהוא חזקה. ב' מה בין בבא ב' לבבא ג', דשניהם בשם לשון הרע יכונה. ג' תואר לשון הרע אין לו שחר כלל. ד' שיושב ואומר וכו', צריך הבנה. ה' קשה יכרת ה' וגו', קאי על שפתי חלקות, אחד בפה וכו'.
ונ"ל, דאיתא בפרק (ד') [ו'] דחולין (פט.), אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, ת"ל צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ת"ל משרים תשפטו בני אדם. ויש להקשות מהיכי תיתי לומר שישים עצמו אלם גם בדברי תורה דכתיב מפורש (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, וא"כ איך אמר יכול אף לדברי תורה וכו'.
ועוד, דקאמר יכול יגיס דעתו וכו', ואיך אפשר לומר דע"י עסק התורה יגיס דעתו, הלא איפכא אמרינן בש"ס פרק ג' דעיר[ו]כין (דף טו:) מה תקנתא של מספרי לשון הרע אם עם הארץ ישפיל דעתו, ואם תלמיד חכם יעסוק בתורה, ואי סלקא דעתך שעל ידי עסק התורה יגיס דעתו, א"כ תקנתו קלקלתו, שע"י שיגוס דעתו יבוא לידי לשון הרע, וכמ"ש מוהרש"א שם שזה גורם לזה, דלכך נכללו בפסוק אחד (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו'. אלא שמע מינה שעל ידי עסק התורה אם אבן הוא נימוח היצר הרע (קידושין ל:) שהוא החמץ שנרמז בגסי הרוח כנודע, ואיך אפשר לומר כלל שעל ידי זה יגיס דעתו.
ועוד דמשני, מישרים תשפטו בני אדם, שאין ענין זה כאן כלל. ורש"י פירש וכו'. וכתב מוהרש"א דהוא דוחק, יעו"ש.
ונ"ל דאיתא בפרק ג' דעירוכין (טו:), אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרה באפי מריה לית בי' משום לישנא בישא, אמר לי' אביי כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא.
ובזה נבוא לביאור ג' חלוקות שזכר הרמב"ם, שכל א' נוסף על הראשון, והראב"ד אתי ג"כ שפיר לפי שיטת הש"ס, אלא דהרמב"ם נתכוין לענין חדש.
והא, דסתם לשון הרע הוא שלא בפניו, והוא רכיל שהולך מזה לזה וכו' שזכר הרמב"ם בחלוקה ב', דמספר גנות חבירו באפ[י]ה מרי' חמיר טפי כדאביי דאיכא לשון הרע וחוצפה, ולכך לא כתב הרמב"ם בזה הולך וטוען דברים מזה לזה כמו בבבא א', דזה אינו, דמיירי בפניו והוא משום חוצפא ולשון הרע גם באינו טוען מזה לזה.
ולי נראה חטא נוסף בזה, ולכך דקדק הרמב"ם בחלוקה ב' יש עון גדול מזה עד מאוד וכו'. והוא, דבפסוק ישעי' (א, ד) אמר הוי גוי חוטא וגו' עזבו את ה', ואחר כך תואר קדוש ישראל. וגם תיבת את מיותר. ועוד מאי נזורו אחור.
ונראה לי, דאיתא במדרש איכה (פתיחתא ב) על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב) שהם התלמידי חכמים וכו'. ולי נראה בפשוטו, דדריש את ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים וכו' (ב"ק מא:), וה"נ עזבו את (הא) [ה'], שהם התלמידי חכמים שלא החזיקו בידם. ועפ"ז בארתי קושיית התוספות (קידושין מ: ד"ה אין, סנהדרין ז. ד"ה אלא) בהא דשואלין תחלה נשאת ונתת באמונה, ואחר כך קבעת עתים לתורה וכו' (שבת לא.), יעו"ש.
ואחר שעזבו את ה' הרשיעו עוד יותר שנאצו קדוש ישראל, הם שלומי אמוני ישראל המקדשין עצמן למטה כדי וכו' (יומא לט:), ונקראו קדוש ישראל, והם מנאצים אותם לספר גנות בפניהם ובפני כל עם, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים לח, כא) ישטנוני תחת רדפי טוב, ומכח זו נזורו אחור, שלא יוכלו לעמוד בפני המלעיגים, ושבקו לחסידותן וקדושתן, ואחרים שהיו ג"כ רוצין להתקדש נזורו אחור, וכאשר שמעתי כמה בעלי תשובה נסוגו אחור, וגדול עונם מנשוא, שהוא חוטא ומחטיא, וזהו חלוקא ב' הנ"ל.
ויש עוד חלוקה ג' החמור מכולן, ונקרא בעל לשון הרע, כי איש ובעל הוא ראש העיר או מדינה, כמ"ש בתוספות יו"ט איש ירושלים וכו' (אבות פ"א מ"ד). וז"ש היושב, כמו (שמואל א א, ט) ועלי יושב, ודרשו חז"ל (מדרש שמואל א) שאותו יום מינהו ראש, וכן (בראשית כג, י) ועפרון יושב (בר"ר נח, ז). והכוונה על תלמידי חכמים ראשים מוכיחים העם בשער בת רבים, שצריך ליזהר בתוכחת מוסר, שיאהב אותם ומצד אהבה מוכיחם, כמו אב האוהב בנו שחרו מוסר, וכמ"ש (משלי ג, יב) את אשר יאהב יוכיח, וכיוצא בזה. אבל אלו שרוצין להתגדל ח"ו על ידי זה וכיוצא בזה, כגון להנאת ממון וכדומה שאינו לשם שמים, ומעורר בקול, וכמו ששמעתי הי' לי דמעתי לחם (תהלים מב, ד), ושמעתי ממורי שח"ו גורם על ידי זה וכו', ח"ו גורם מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שזכרתי בביאור (במדבר כא, ה-ו) וידבר העם בה' ובמשה וגו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, שהם ב' מיני מוכיחים, והוא על פי משל ששמעתי ממורי ששלח המלך בנו ידידו מעל פניו, ושילח את ב' עבדיו, וחזר א' והלשין הבן אל אביו וכו'. והשני אמר כדברים האלה, רק שדיבר מצד שהי' צער לו בצער המלך ובנו שנשלח מעל פניו זמן רב עד שנשכח ממנו נמוסי המלכות וכל מכבדו הזילוהו, ואז נתמלא המלך רחמים וכו'. כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל, וח"ו על ידי זה גורם נחש הקדמוני וכו', וז"ש וישלח ה' בעם הנחשים השרפים, ששורפין בארס שבפיהם וכו', יעו"ש.
וא"כ פיו ולבו אינן שוין, שמכוין להנאתו, ואומר בפיו שעושה למען כבודו יתברך, וח"ו גורם רעה כאמור. שנית שמלבין פני חבירו ולא את עצמו, שנאמר ולא תשא ע"ליו חטא - שהוציא עצמו מהכלל, ובאמת שצריך לכלול עצמו עמהן וכמו שכתבתי הוכח לעצמך כשתוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן דברי הרמב"ם בחלוקה אחרונה אבל בע"ל לשון הרע שיו"שב ואומר וכו'. על דרך בשעה שהחכם יוש"ב ודורש וכו' (מדרש משלי י), והוא איש מיוחד שבערך צאן קדשים, המוכיח לעם בשער בת רבים, באומרו כך (וכן) [וכך] עשו פלוני ופלוני דברים של גנאי, ועושה בין ישראל לאביהם פירוד, וישראל אחוזין בשמו כמ"ש (יהושע ז, ט) והכריתו את שמנו [ו]מה תעשה לשמך הגדול, וכאלו ח"ו כורת ומפריד אותיות השם, לכך יכרת ה' וכו', ובפיו ובשפתיו יכבד לאדון הכל ולבו בל עמו כי אם להנאתו, ורעתו רבה לעורר ח"ו מדנים, ועונשו יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. והראב"ד סבר כפשוטו, לכך הקשה שפיר, ובאמת נתכוין לענין חדש הנ"ל, וק"ל.
ועתה לא נפלאת ממך להבין ג"כ דברי הש"ס דחולין הנ"ל, אמר רבי יצחק מאי דכתיב וגו'. דהי' קשה לי' כל הספיקות שזכרנו לעיל, לכך אמר מאי דכתיב האמנם אלם, ר"ל גם ששבח האדם יותר על כל בעלי חיים הוא סגולת דיבור, דלכך נקרא חי מדבר, א"כ שמא תאמר בו תמיד, להודיע שבח חי מדבר, לכך בא לסתור, אלא מה אומנתו של אדם בעה"ז, ר"ל בדברים הנוגעים לעולם הזה יעשה עצמו אלם, כמ"ש חז"ל (אבות פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
והטעם מבואר בספרי הקדמונים, ומהם בעל עקידה שכתב בפרשת מצורע (ש' מד) וז"ל: אחר שמותר האדם משאר בעלי חיים סגולת הדיבור, הנה מהמחוי[ב] אליו שאל יוציא מדלתי שפתיו רק במה שישאר לו הבדלו שיהי' חי מדבר, ולא לשון הרע שנקרא מת מדבר וכו', יעו"ש. וכן כתב הרמב"ם (פיה"מ אבות פ"א מי"ז) בחלקי הדיבור, בשם חכם אחד, שהרבה בשתיקה בשלשה חלקים, רק בחלק ד', יעו"ש.
אלא דסלקא דעתך גם בתורה סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג), וז"ש יכול אף לדברי תורה, ת"ל צדק תדברון [ורימז צדק, להצדיק הבריות כאשר יבואר בסמוך], ר"ל דהוי אמינא בדברי תורה שהם דברי מוסר, ג"כ יעשה אלם, כי מידי חשש ריעותא לא נפיק - שאם ידבר טוב על ישראל זהו נקרא חנף, וכמ"ש בספר עללות אפרים (מאמר ריא) שופר שצבעו וכו' יעו"ש. ואם ידבר סרה על ישראל פן יהיה כבעל לשון הרע הנ"ל לעורר מדנים ח"ו בין ישראל לאביהם שבשמים. נוסף לזה שיהי' ח"ו מכלל המלבין פני חבירו ברבים שנאמר ולא תשא עליו חטא וכנ"ל. וא"כ שתיקתו יפה לו מדבורו, לכך אמר דזה אינו רק צדק תדברון.
אפס בכלל צדק (ידברון) [תדברון] שהם דברי תורה יש בו ב' סוגים, א' שיאמר דרושים נחמדים בחריפות ובקיאות, ב' שיאמר תוכחת מוסר. אלא דבכל א' אלי' וקוץ בה, כי בסוג א' ניצול מחשש הנ"ל שלא יהי' רכיל ומלבין פני חבירו וכו', אפס שיש בו קוץ מכאיב כי יגוס דעתו בדברים חריפים לפרסם חריפתו ובקיאתו, ויהי' מאנשי שם אשר בארץ. ובסוג ב' ע"י מוסר, אם אבן הוא נימוח ונשבר לבו בקרבו ואין חשש שיגוס דעתו, ונגד זה יש חשש הנ"ל.
וזהו שאמר יכול יגיס דעתו, ר"ל שיבחר לומר פשטים וחריפות שיגוס דעתו בזה שהודיע לרבים חריפתו, מאחר שעכ"פ יהיה ניצול מחששות הנ"ל מן רכיל ומלבין פני חבירו, מצורף לזה שע"י כך יהי' נוח בעיני הבריות כדאמרו חז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא וכו' (כתובות קה:), וכשהוא נוח לבריות רוח המקום נוחה הימנו ג"כ (אבות פ"ג מ"י). לכך בא לסתור זה, ואמר שיש דרך להנצל מן הכל, והוא שרימז צד"ק תדברון, וסתם והדר מפרש דפירושו מישרים תשפטו בני אדם, ר"ל שיאמר מוסר הנקרא משפט מחמת אהבת הש"י ואהבת ישראל, גם שאינן עושין כהוגן, הכל מחמת שכרות ולא מיין רק מחמת הגלות, ואין לך גלות השכינה גדול מזה כשכל אחד מישראל רוצה לדבק בו יתברך בכל טצדקאות ושא[ו]ר שבעיסה מעכב, וכיוצא בזה, באופן כי משרים תשפטו בני אדם, וק"ל.
ובזה יובן כל המצות, לא תלך רכיל בעמך, ר"ל על כלל עמך ישראל, שלא לעורר קטיגור על ידי זה. ובזה לא תעמוד על דם רעך רק ואהבת לרעך כמוך, ומצד אהבה הוכח תוכיח [את] עמיתך כי אוהב בנו שחרו מוסר, וטובה תוכחת מגולה מצד אהבה מוסתרת (משלי כז, ה), וק"ל.
ועל פי זה מבואר פסוק (ויקרא יד, ב) זאת תורת המצורע. כי גם בתורה ומוסר ימעט שלא יהי' מוציא רע על ישראל וכנ"ל.
ובזה תבין מילה דוחה צרעת (שבת קלב.). ר"ל, כמו מילה למול ערלת לב ישראל דוחה שבת, כך דוחה צרעת, כי המזכה רבים אין חטא וכו' (אבות פ"ה מי"ח), שיהי' מוציא רע.
ובזה נבאר ש"ס דמועד קטן דף י"ד (ע"ב), מצורע מהו שינהג צרעתו ברגל, אמר רבא תא שמע והצרוע לרבות כהן גדול.
ונבאר תחלה מה שהקשה הט"ז באורח חיים סימן תך"ט (סק"א) שואלין בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום, הלכך וכו'. והקשה הט"ז מה ענינו של הלכך הנזכר בש"ס ג"כ וכו', לזה ששואלין ל' יום וכו'.
ועוד בטור כתב רק שואלין, ובש"ס פסחים (ו.) שואלין ודורשין. ועוד קושית הר"ן, דתניא משה תיקן לישראל לדרוש הלכות פסח בפסח וכו' (מגילה ד.), ואיך אמר קודם ל' יום. והרב בית יוסף (סי' תכט) תירץ דנפישי דיני פסח צריך ל' יום, מה שאין כן שאר י"ט וכו'.
וכבר בארתי זה בארוכה על דרך הפשט. ועתה נראה לי על דרך הלצה, דקשה, למה לי דורשין, דסגי בשואלין, כי הלומדין יודעין ואין צריך לדרוש להם, ולהמוני עם שאין יודעין בדיני פסח ישאלו מה שיצטרכו. ועל כרחך לומר שלא ידעו המוני עם שיש בזה איסור כדי שישאלו דינו, לכך דורשין כדי שידעו לשאול. וקשה א"כ ה"לל דורשין ושואלין. ודברי הט"ז שכתב בזה יעו"ש.
ונ"ל דדיני פסח כולל ב' ענינים כמו בכל המצות, ובכללן הוא מצות תפלה שיש בו גוף ונשמה, ומרגלא בפומא דאינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. כך יש במצות ביעור חמץ גוף ונשמה, דהיינו המעשה, עם הכוונה השייך לביעור חמץ הוא דיני מוסר שרמזו הקדמונים על ביעור חמץ הוא היצר הרע, ובשעת ביעור חמץ יכוין לבער היצר הרע מקרבו וכו'. והגעלת כלים הוא תשובת המשקל, כפי תשמישן בחימום היצר הרע כך הכשירו בחמין, ושאר פרטי דינים הנזכרים בספריהם עד"ז. וא"כ זהו שאמר שואלין, ר"ל דיני חמץ במעשה. ודורשין, הוא דיני מוסר השייך למעשה ביעור שידרוש החכם שיהי' במצו' ביעור חמץ והכשר כלים ואינך, שיהי' להם גוף ונשמה.
איברא דבדיני מוסר יש זמן לאומרו ולפזר, ויש זמן למנוע ולכנס, וכמ"ש בביאור משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' (סוטה מז.). וכן הרם קולך כשופר (ישעיה נח, א), דה"לל כשופר הרם קולך. וביא[ו]ר, דאם הזמן מסכים כמו ראשי תיבות שופ"ר (שטן) שט"ן ואי"ן פג"ע ר"ע, כ"כ הט"ז בהלכות ראש השנה (או"ח סי' תקפה סק"א) יעו"ש. ובזה יובן (עוקצין פ"ג מי"ב) אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. ואיך אמר סתם שואלין ודורשין דמשמע בכל זמן, וזה אינו. וגם יש מניעות מחמת שזכרנו בדף הסמוך שלא יהי' רכיל, מלבין פניו וכו', יעו"ש.
איברא דכל זה אתי שפיר בכל השנה, דרשות נתונה בידו אם לומר תוכחת מוסר אם לאו, ואז ישקול בשכלו הקודש אם למנוע או לאומרו, מה שאין כן ל' יום לפני הפסח דחל עליו חוב"ת הביעור דייקא, להודיע איך יבערו חמץ, והוא דאמרו בפרק השואל (ב"מ צז.) אמרו לי' רבנן לרבא שאיל לן מר וכו', עד דמסיק ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה דדורשין לפני רגל בדיני רגל, דלא מצי לאשתמוטי וכו'. א"כ שפיר קאמר שואלין ודורשין ולא מחלק בין זמן לזמן, הלכך שמע מינה דלעולם חל עליו חוב"ת ביעור ל' יום קודם פסח לפרש להם ביעור חמץ במוסר השכל.
וכל זה בדורות הקדמונים, בימי חכמי הש"ס, שקבעו הדבר חובה לשמוע מוסר, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים על ידי תוכחת מוסר (עי' משלי ו, כג). מה שאין כן בזמן הטור חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ולא קבעו חובה בזה, על כן נקט רק שואלין, ומ"מ נקט הלכך וכו' לשון הש"ס. (והנה אנכי פב"פ אשתקד סמכתי על הטור, מה שאין כן עתה ראיתי, וכמו שכתב האלשיך בפ' דברים (א, א)).
אמנם כדי לבאר למה נק' אלו ל' יומי דכלה, נ"ל דכתב בכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' (מגילה ג.) יעו"ש. ועפ"ז נבאר המשך הפסוקים דמצורע, כי מצורע חשוב כמת שהם הקליפות הנקרא' רע. ובזה יובן זאת תורת, שימעט תורתו עד שמוציא רע, וק"ל. ובזה נבאר מדרש (ויק"ר טז, א) לפיכך משה מזהיר זאת תורת המוציא רע. ונודע מ"ש בס' חסד לאברהם (עי' מעין ב נהר נו-נז) כי אלו ל' יום קודם הפסח הם כמו ימי תשובה לצאת מנ' שערי טומאה, ובפסח יהי' הכנסת כלה ליחדה עם דודה וכו', יעו"ש. ושפיר נק' יומי דכלה, וצריך לעורר לבבות אנשים בדברי מוסר שיוציא המת ואחר כך יהי' הכנסת כלה, ודי בזה.
ועכשיו מבואר הש"ס דדרשו הצרוע לרבות כהן גדול וכולי עלמא בימי הרגל. ור"ל גם שתיקן משה לישראל לדרוש הלכות פסח בפסח, כי שפתי כהן שמרו דעת תורה יבוקש מפיהו וכו' והשיב רבים מעון (עי' מלאכי ב, ו-ז), עם כל זה צריך שמירה ודעת איך ינצל מחששות הנ"ל, שח"ו גורם למוציא רע מפיו על ישראל, שילקה בצרעת, כמו משה רבינו ע"ה שאמר (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי, ונלקה בצרעת שנאמר והנה ידו מצורעת כשלג (שם ד, ו). וז"ש מהו שינהג צרעתו (ש)ברגל, כי אם ידרוש ברגל, שפתיו לא יוכל לעצור במילין, וכן יהי' מוציא רע וגורם לצרעת, לכך שאל אם ינהוג צרעתו ברגל, או לאו דעל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י, יב). והשיב, הצרוע לרבות כהן גדול, שאם הוא גדול בחשיבות שכוונתו לשם שמים, ולעצור במילין לא יוכל, שסבר וקיבל שינהוג צרעתו ברגל שידרש מוסר, והכל לאהבת המלך אולי ישוב הבן אל אביו.
ובזה יובן צחות לשון המדרש לכך הזהיר משה דייקא, שתיקן הנ"ל, וגם הוא נלקה בזה, לכך הזהיר את ישרא"ל שהם החשובים אשר תורה יבוקש מפיהם, אותם הזהיר זאת תורת המוציא רע, והבן.
ובזה יובן, בצאתם אל החצר החיצונה (יחזקאל מד, יט), כי מצורע משתלח לחוץ. וז"ש ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם, לומר דיני מוסר, שיש בו חשש לצאת לחוץ, אם מוציא רע מפיו על ישראל. לכך יפשטו את בגדיהם (ולא יגוס דעתו, וז"ש יפשוט בגידתו ג"כ) יאמר פשט לשון ופשט את בגדיו אשר ישרת בם והניחם בלשכת הקודש, ולבש בגדים אחרים שהם לבושי התורה, ולא פנימי' אשר ישרת בם בקודש.
ולא יקדש[ו] העם בבגדיהם - ר"ל בגד בוגדים, שלא יאמר שעל ידי חשש הנ"ל שיהי' בוגד ח"ו, בזה יתחבר עמהם ויכול להעלותן ולקדשן, דאין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה ד:). וגם ש"ס דחולין (דף פט.) יתפרש כך ודו"ק. מה שאין כן ברגל הוא איפכא, כנ"ל.
עוד י"ל ביא[ו]ר הש"ס דחולין הנזכר לעיל, האמנם אלם צדק תדברון, מה יעשה אדם בעולם הזה, כאלם יהיה, יכול אף בדברי תורה, ת"ל צדק תדברון, יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם. וכבר זכרנו קושיא לעיל איך אפשר שעל ידי התורה יגיס דעתו וכנ"ל. ועוד איך סלקא דעתך יגיס דעתו, הא מצינו כמה אזהרות על זה בפ"ק דסוטה (ד:). ועוד מה ענין משרים תשפטו לזה. ומוהרש"א הרגיש בזה ופירש, יעו"ש.
ונ"ל, דאיתא בזוהר פ' וארא דף ך"ה ע"ב: הן בני ישראל וגו' ואני ערל שפתים (שמות ו, יב), והא בקדמיתא כתיב (שם ד, י) לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והקדוש ברוך הוא השיבו (שם ד, יא) מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו'. אלא משה הוא קלא, ודיבור דילי' הוי בגלותא עד דאתייהב אורייתא, כדין אתחבר קלא ודיבור שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלדים וגו' יעו"ש.
ולהלביש דבר זה נראה מה ששמעתי קצת ונופך משלי, דנודע כי עשר בחינות יש בתפלה, והוא נגד עשר לשונות של תפלה, וצעקה א' מהם, והיא גדולה מכולם, כדאיתא במדרש, וגם שהיא בוקע כל אוירים שהם מלא מקליפות שהיא המחיצה של ברזל שבינינו לבין אבינו שבשמים מיום שחרב בהמ"ק (ברכות לב:), וגם ראיתי בספר א' טעם לצעקה בשבת, יעו"ש.
והנה סוד גלות מצרים שהי' הדעת בגלות, דורו של משה שהי' בסוד הדעת, כמבואר בכתבים הלכות פסח (פע"ח ש' חג המצות פ"א) יעו"ש, ולכך הי' הדיבור בגלות, כי נודע אמירה בחשאי, ודיבור בהכרזה, כדאיתא במדרשים. ולכך מי שדעת שלו בגלות היצר הרע שהוא המיצר, נקרא גלות מצרים, ואלו הם האנשים אשר עליהם וכיוצא בהם נאמר (עי' ישעיה כט, יג) יען בשפתיו כבדוני ולבם רחוק ממני ותהי להם מצותי מצות אנשים מלומדה וגו', לכך כל תורה ותפלה הוא באמירה ובחשאי ולא בקול המעורר הכוונה. וגם משה עצמו שלא היה בגלות, מכל מקום הדי"בור שלו הי' בגלות, איך ירום קולו באין אנשים עמו והוא יחיד בדבר זה. מה שאין כן במתן תורה שאז כל ישראל עלו במדריגת משה אז יצא הדיבור מהגלות, לכך וידבר אלדים את כל הדברים האלה וגו' (שמות כ, א), ר"ל בהכרזה ובקול רם, ומאז והלאה לא הי' הדיבור שלו בגלות, שהיו כולם כאחד מרימין קולם בתפלתם ותורתם.
והנה מה שהי' הוא הוה ויהי' עד ביאת משיחנו במהרה בימינו, שזה הגלות מצוי בכל דור ודור, שהיא מלחמה לד' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז), שהי' מזנב (כך) [בך] לחתוך כל מילת זכרים וזרקן כלפי מעלה (תנחומא תצא י).
ולהלביש דבר זה נ"ל כי קבלתי ממורי כי יש עשר ספירות באדם הנקרא עולם קטן, כי המחשבה נק' אבא, ואחר הצמצום להחליט נקרא אמא וכו', עד והאמנה נק' תרי ירכי קשוט, ותענוג בעבודת הש"י נק' יסוד צדיק ברית המילה וכו', ודפח"ח.
ואם כן מחמת שהדעת בגלות, שהוא בוש להרים קולו, או מצד מצות אנשים מלומדה, ומתפלל ולומד בחשאי. והדיבור בגלות אף ליחידי סגולה שאין דעת שלו בגלות ורוצה להרים קולו, ואי אפשר ביחידי מכמה טעמים כנודע מסוג זה. ומאחר שאין קול לעורר הכוונה והשמחה אז עמלק שהוא היצר הרע חותך מילת זכריו, שנוטל מהם התענוג מאנשים שנקרא זכרים ולא נקבות.
ולכך נאמר בפסח (שמות יב, מח) כל ערל לא יאכל בו, כי מ[י]לת זכריו מעכבת (פסחים צו.). והטעם נודע, פ"ה ס"ח - מה שהוא ס"ח ב"פה, הן דיבור תורה או תפלה, צריך שיהי' בשמחה ובתענוג הנקרא ברית, מה שאין כן מי שהוא אטום, ערל לב וערל בשר לא יאכל בו, וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות סוכה ולולב (פ"ח הל' טו) יעו"ש.
ובזה יובן פירוש הש"ס אמר רבי יצחק מה אומנתו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם, ר"ל על מנהג עולם ידבר, שכך אומנתו לעשות עצמו כאלם לא יפתח פיו בין בתורה ובין בתפלה, מאחר כי רבים מהמוני עם אשר מצד אבותם הוא אצלם מצות אנשים מלומדה ופיו ידבר ולבו בל עמו, מאחר שאינו רוצה להרים קול לעורר הכוונה, א"כ גם יחידי סגולה ישים עצמ"ו כאלם כנ"ל.
יכול אף בדברי תורה, ר"ל שמא תאמר שכוונת הפסוק לומר שיפה נהגו כך אף בדברי תורה, כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) בהלכות דעות כל היגע בתלמודו בצנעא מחכים וכו' שנאמר (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. לכך כתיב צדק תדברון, לשון רבים, שאז ברבים טוב יותר להרים קול, בין תפלה שנקרא צדק כנודע, בין בתורה, תדברון בהכרזה, אבל בלחש שוכח.
יכול יגיס דעתו, ר"ל שמא כשרוצה להסתיר מעשיו ולדבר בחשאי כדי שלא יגיס דעתו ג"כ אינו רשאי, רק ידבר בהכרזה בבית הכנסת להתפאר ויגיס דעתו, מה בכך. לכך אמר מישרים תשפטו בני אדם, ר"ל שלא השיבו סתם שלא יגיס דעתו, פן יאמר אני לא גס דעתי, ובמה תדע שלא יגוס דעתך כי אין עניו יותר מן הגאוה, וכמו משל המלך שכל מה שהי' נוהג יותר בענוה נתגאה יותר וכו'. לכך אמר אני נותן לך כלל, אם תחזיק לכל אדם יותר טוב ממך, שהוא מדריגות מש"רים תשפטו בני אדם, אז אין בך גסות רוח*וזהו כוונת הפייט הגאוה והגדולה לחי עולמים, א"כ אין להשתמש בשרביטו, לכך הדיעה והדיבור לחי עולמים, ר"ל מעתה אין הדעה בגלות ולא הדיבור רק לחי עולמים, ידבר גם בהכרזה, וק"ל..
וזהו כוונת המשנה דאבות פ"ק (מ"ו) עשה לך רב, ר"ל שתחזיק לכל אדם שהוא רב לך, וכמ"ש ספרי המוסר טעם לזה. ואז תוכל להתחבר עם כל אדם, וזהו וקנה לך חב"ר, להתחבר. ואז תוכל לדון כל אדם לכף זכות, היפך הקנאה, שהוא שנאה מחמת קנאה על חבירו עבור שהוא גדול ממנו, שהוא אחד מג' דברים המוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"א), ר"ל שאין לו התחברות עם העולם, ומוציא את עצמו מכללות העולם. ועל זה התפלל דוד אם דרך עוצב ב"י [ו]נחני בדרך עולם (תהלים קלט, כד) וק"ל.
ובזה רימז הפסוק (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ופירש רש"י ואלה, מה ראשונים מסיני וכו', ולמה נסמכה למזבח וכו'. והקושיא מפורסמת, בלא זה ה"ל להקשות זה.
ונ"ל דיש לומר לאחד משלשה דברים נתכוין ללמוד מסיני, א' כנ"ל שהי' בהכרזה שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלדים וגומר, וכנזכר שהוא כלל גדול בתורה ובעבודת ה' לעורר הכוונה והשמחה על ידי הקול.
או י"ל, דשמעתי פירוש הש"ס דמשנה דאבות פרק קמא (מ"א) משה קבל תורה מסיני. דהוה לי' למימר בסיני. ובארתי לעיל דמלאו לבו לקבל התורה ולא גס דעתו, כי למד מסיני על שהי' נמוך מכל הרים ניתן עליו התורה, כך סבר שהוא נמוך מכל אדם וכו', ודפח"ח. וא"כ נלמד מסיני שלא יגיס דעתו בתורה.
או י"ל שניהם כאחד, וזה נמשך מזה, לפי שמצוה להרים קול כמו בסיני, ואז יש לחוש שיגוס דעתו, לכך נלמד מסיני ג"כ שלא יגוס דעתו, רק שהי' שפל ברך כמו סיני ג"כ.
ובזה יובן ואלה המשפטים, ופירש רש"י ואלה מוסיף על הראשונים, מה ראשונים מסיני וכו'. והנה יש לפרשו בג' פנים ללמוד מה ראשונים מ"סיני, ר"ל נלמד מסיני, א' לענין הכרזה והרמת קול, ב' לענין שלא יגוס דעתו נלמד מסיני, ג' שניהם כאחד, מה ראשונים נלמדו מסיני כך אלו משפטים יש ללמוד לענין הנ"ל מסיני. והמקשן לא נחית לזה, וסבר שבא להקיש לסיני לענין שלא יגוס דעתו, והקשה א"כ למה נסמכה לפרשת מזבח, דבלא זה הוה אמינא לזה שלא יגוס דעתו נסמכה, דכתיב (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות על מזבחי, ודרשו וכו', מה שאין כן השתא דנלמד זה מסיני וכו'. והשיב, ללמוד שתשים סנהדרין אצל מזבח, וק"ל. או י"ל דנחית המקשין לכוונה הנ"ל, אלא שרצה לידע דעתו בזה, ואתי שפיר.
עוד שמעתי עשה לך רב, התחבר עם הרבה אנשים, כמו עם רב וגו'. ור"ל שאם מתפלל ביחיד מחמת אנסו, יתכוין כי יש הרבה עוברי דרכים שמתפללין ביחיד, או מחזיקי כפרים, ותתחבר עמהם, וז"ש וקנה לך חבר, ועל ידי זה הוי דן כל אדם לכף זכות - שעל ידי החיבור נעשו היחידים רבים, ותפלות רבים אל כביר לא ימאס (ברכות ח.), ובזה ממש דן אותם לכף זכות, וק"ל. והוא הדין בעושה תשובה יתחבר עם רבים באופן הנ"ל, וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסף לקח.
•
מצוה - לא תעמוד על דם רעך אני ה', לא תשנא את אחיך וגו', ואהבת לרעך כמוך וגו' (יט, טז-יח). והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.
וקודם נבאר ש"ס דסוטה (ה.), אמר רבי אלכסנדרי כל מי שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר (ישעיה נז, כ) והרשעים כים נגרש וגו', מה ים שיש בו כמה רביעי[ו]ת רוח קמעה עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית דם על אחת כמה וכמה. וכתבו התוספות (ד"ה אדם), פירש ר"ח דם הצלול אין בו אלא רביעית הלוג, [ושיעור רביעית הוא משקל ך"ה סלעים, ע"כ]. והספיקות עם ביאורו במ"א.
ונבאר קושית מהרש"א אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא (ברכות לג:), והקשה הא לישראל אמר זה. וכתבתי ביאור זה ג"כ במ"א. וכעת נראה לי להלביש כוונת הספירה המבואר בפרי עץ חיים שהוא התפשטות י' דמים של ה' חסדים וה' גבורות שבדעת זעיר אנפין, הנמשך מן א' דאהיה ברבוע המתפשט בגופא דזעיר אנפין, וע"י א' מן אהי"ה נעשה מן ד"ם אד"ם וכו', וזהו סוד גלות מצרים, שנסתלק הדעת למעלה, ובגאולת מצרים נתפשט הדעת למטה ונעשה מן ד"ם בחינת אד"ם וכו', יעו"ש.
ולהלביש דבר זה, ענין הסתלקות הדעת שהם חו"ג בימי הגלות, והתפשטות הדעת שהם חו"ג בימי הגאולה. הוא על פי מה שכתבתי במקום אחר במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, דכתב הרב מהר"י יעבץ (אבות שם) כי השפלות הוא מופת מובהק שהש"י נגד עיניו תמיד, ומביא משל ב' עשירים, א' דר בכרך וא' דר בכפר, שזה עניו וזה גס רוח וכו', יעו"ש. וכן כתבו חכמי מוסר משל לא' העומד בפני המלך, ובא א' וביישו בפני המלך, ממה נפשך ראוי שלא להשיבו דבר, אם עשה זה על ידי ציווי המלך וכו', ואם לאו המלך עצמו יתבע עלבונו וכו', יעו"ש.
והכי נמי באדם שיש לו דעת ונותן לב להבין גדולתו יתברך, ולפי גדולתו שם ענותנותו להשגיח באדם ולהטיב עמו בחסדו הגדול, אף גם שהאדם מלא גבורות היצר הרע ומלוכלך בחטאים וכמ"ש (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד. וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור מדת נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז, יח) שכתב בחסד לאברהם וכו' יעו"ש. ודאי אם יש לו דעת זה, מזה נמשך ענוה ושפלות נגד כבודו יתברך. וזה שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מי"ז) אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. כי דעת גורם לבחינת בינה שהיא ענוה ושפלות כנודע.
וכל זה כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהוא בימי הגאולה בין בכלל או בפרט, אז יש התפשטות הדעת הנ"ל.
מה שאין כן בימי הגלות, בין בכלל בין בפרט אדם אחד, כשהוא בימי הקטנות והגלות אז נסתלק הדעת הנ"ל, ואין נותן לב להבין חסדיו יתברך נגד גבורות וחטאים של האדם, ואינו משים לב שיהי' חטאתו נגדו תמיד, רק מעט טוב שעושה הוא נגדו תמיד, וסובר שראוי שיעשה לו הש"ית כל הטובות, ואם ח"ו בא לו איזה רעה מתרעם על מדותיו יתברך כביכול, וזה נקרא הסתלקות הדעת שהם החו"ג, וזה גורם לגסות הרוח היפך ענוה, ועל פי זה כתבתי במקום אחר דשמעתי פירוש הפסוק (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב וכו'.
ובזה יובן קושיית מוהרש"א הנ"ל, ועתה מה ה' שואל מעמך, כי ה' שואל בחינת ענוה שנקרא מ"ה, ממך, ואז יהי' גם לישראל יראה מלתא זוטרתי, כי עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד), וק"ל.
ובזה יובן ש"ס דסוטה הנ"ל, כל המתגאה וכו'. וכתבו התוס' פירש ר"ח וכו'. כי א' של אהי"ה ברבוע גימטריא ד"ם, זה נקרא רביעית ד"ם, וע"י ענוה בחינת בינה נתפשט בגופו של אדם רביעית דם הנ"ל שהוא חיות אדם, מה שאין כן המתגאה נסתלק בחינת אהי"ה רבוע ד"ם הנ"ל ורוח קימעא עוכרתו, לכך צריך שישפיל דעתו ונעשה מן ד"ם אדם גימטריא מ"ה, והבן.
וזה נראה לי פירוש המשנה מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. כי הכפל מורה - מא"ד שהוא אותיות אד"ם, זה נמשך מן מ"ה גימטריא מא"ד, לכך כופלו, להורות ענין זה, והבן.
והנה כתבתי במקום אחר כי על ידי שפלות גורם שלום, וזה רמז ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב), כי על ידי אזוב שהוא שפלות הוא גורם שיהי' באגודה אחת וכו'. וכן שמעתי ויחן שם ישראל (שמות יט, ב) באחדות אחד, לפי שהיו נגד ההר שהוא הגאוה שנקרא הר, וכתבתי מזה במקום אחר.
והנה כתבתי במקום אחר בפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי על ידי אחדות ישראל למטה גורם כך למעלה, וז"ש אני ה' וכו', יעו"ש.
ובזה יובן לא תעמוד על דם רעך אני ה', הכוונה כי הקדוש ברוך הוא שנקרא רעך לא תעמוד על דם רעך כביכול, כי על ידי הגאוה נסתלק א' מן א"דם ונשאר דם ח"ו, וגורם ח"ו כך למעלה, והיינו ע"י הגאוה גורם שנאה, לכך הזהיר לא תשנא את אחיך וגו', אלא ואהבת לרעך, כי השלום נמשך מן השפלות וענוה, ואז נעשה מן ד"ם אד"ם גימטריא מ"ה. ושפיר נמשך אלו ג' מצות זה אחר זה לא תעמוד על דם רעך, לא תשנא וכו', ואהבת לרעך וכו', והבן.
•
מצוה - הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (יט, יז).
לבאר זה נ"ל דהקשה האלשיך בפ' דברים (ד"ה עוד יתכן דרך שני) וז"ל: למה בחר בתוכחה מוסתרת והטמינה ברמז וכו', ואם מפני כבודן של ישראל, מה הי' שאחרי כן לא חש על כבודן באמור להם (דברים ט, ז) ממרים הייתם עם ה' וכו'. וביאר, כי הלא המוכיח בשער ומה גם לדור דעה הלא יחוש מוכיחם פן יקוצו בתוכחתו, על כן פתח ברמז לראות אם יתחמץ לבבם או לאו, וכאשר ראה שמקבלים המוסר בשמחה אז דיבר תוכחת מגולה וכו', יעו"ש.
ולי נראה לפרש עוד, דהקשה החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"א) על פסוק (משלי ט, ח) (ייסר לרשע וישנאך) [אל תוכח לץ פן ישנאך], והקשה, היתכן מי שטעה בדרך והורהו חבירו, הישנאהו, הלא ברכות יעטה מורה וכו', יעו"ש.
ונראה לי דיבואר קושיא זו על ידי קושיא אחרת בפסוק (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. והקושיא מפורסמת, דמי שאין לו כסף ראוי לשתות מים ולא יין וחלב, והפסוק אמר בהיפך.
ונראה לי דכבר כתבנו מ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א), כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק, כך יש חולי הנפש, ואומר על טוב רע ולרע טוב.
ובזה יובן, כל צמא לכו למים, מי שצמאה נפשו וכוסף לעבודתו יתברך ולתורתו, לכו למים, שהיא התוכחת מוסר לומר מפורש לו כל צרכיו, כי ודאי שותה בצמא דבריהם. מה שאין כן אשר אין לו כסף, ר"ל שאינו כוסף לשמוע כלמודים דברי מוסר מחמת חולי נפשו, כמ"ש (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו, מכל מקום אל ידחנו מכל וכל, רק ישקנו יין וחלב, להלביש המוסר בפסוקי התורה שיהיו מתוק לחיך הטועמו כמו יין וחלב, כמו שנותנין לחולים סמים מרים לרפואתו בתוך יין וחלב שאז יהי' מוטעם לחיך.
ובזה יובן יסר לרשע וישנאך, שאם אומר לו מוסר כפשוטו ודאי ישנאך מחמת חולי נפשו הטועם מתוק למר, לכך יטעימנו מרירות המוסר במתיקות היין וחלב שהם בלבושי מתיקת פסוקי התורה, ויטעום מר למתוק, וק"ל.
ובזה יבואר קושיית האלשיך הנ"ל, תחלה אמר משה דרך רמז, פן יש נפש רעה מחמת חולי הנפש, מה שאין כן אחר שראה ששותים בצמא דברי מוסריו, אז אמר תוכח' מגולה לנפש הטוב, וק"ל.
עוד י"ל דרך איפכא, דשמעתי ממורי פירוש הפסוק כל מכה אשר לא כתובה בתורה (דברים כח, סא) זו מיתת ת"ח (כך נוסחה במ"ד). וביאר על פי משל שהי' למלך שרים ועבדים, ופעם א' חטאו למלך אחד מהשרים ואחד מעבדיו, וציוה להכות להשר דרך כבוד, ולעבד שלא בכבוד. לימים שמע המלך שזה השר מתגאה בזה שנלקה דרך כבוד ואמר להעבד שאני חשוב ממך, אז ציוה המלך להלקותו כמו לעבד. ובזה יובן, דנודע כי ע"י הכאתו בשפתיו במוסר ותוכחה נקרא מיתה אל המדה רעה של הת"ח שמצוי בהם הגאוה, וז"ש מכה אשר לא כתובה בתורה, שיהי' הכאה בלא פסוקי התורה, רק יאמר לו מפורש, דאם לא כן אלא יאמר לו דרך כבוד להלביש המוסר בפסוקי התורה והלכותיו א"כ יהי' זה סבה להתגאות יותר, לכך מכה אשר לא כתובה זו מיתת ת"ח, שיורד ממדריגתו שהי' לו נקרא מיתה. וזה על ידי מכה אשר לא כתובה בתורה, ודפח"ח.
ובזה נראה לי פירוש הפסוק (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. כי על ידי הכאתו שנלקה דרך כבוד, תוסיפו סרה להתגאות יותר, ועיקר ההכאה הוא עבור הגאוה, ועתה תוסיפו סרה יותר, וק"ל.
ובזה יובן, כי תחלה אמר דרך כבוד מפני כבודן של ישראל, וכשראה שעל ידי זה תוסיפו סרה, אז אמר תוכחת מגולה, ממרים הייתם וכו', וק"ל.
עוד י"ל, ונבאר תחלה הפטורה חזון ישעי' (א, א-ה), שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן, הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור, על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו'.
והספיקות רבו, למה במשה רבינו ע"ה כתיב (דברים לב, א) האזינו השמים ותשמע הארץ, וישעי' אמר איפכא. ב' משה רבינו ע"ה אמר ואדבר"ה, אמרי פי, וישעי' אמר כי ה' דבר.
הגם דב' קושיות אלו יבואר חדא באידך, כי קושיא ב' הי' אפשר לבאר על פי ביאור הש"ס (סוטה פ"ט מ"ט) משרבו המנאפים בטלו המים המאררים. כי לאשה זונה גם שלקח הכהן מים קדושים מ"מ ובאו בה המים למרים, שסובר שכל מוסר סובב עליו וכו', יעו"ש. א"כ לא קשה מידי, כי בימי משה רבינו ע"ה שהי' צדיקים, וכשהאשה טהורה אז הם מים קדושים ומקבלת בסבר פנים יפות, לכך אמר ואדברה וגם אמרי פי, כי לא חשש להם שיתרעמו. מה שאין כן ישעי' שהיה בימי החורבן שרבו המנאפים, והוא רצה לומר דברים קשים ומרים, ופן יתרעמו - כל א' יאמר אליו נתכוין, לכך התנצל ואמר כי ה' דבר, ולא עלי תלונתכם כי אם על ה'.
ועתה יבואר קושיא א' ג"כ, דאיתא בחלק (סנהדרין צח.) מאי וליוצא ולבא אין שלום מן הצר (זכריה ח, י), אמר רב אף תלמידי חכמים שיש בהם שלום שנאמר (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתיך, אין להם שלום מפני הצר. ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים שקולין. ופירש רש"י מפני הצר - מרוב הצרות, לישנא אחרינא מפני יצר הרע. כל השערים שקולין - מפני היוקר.
להבין במאי פליגי רב ושמואל, נראה לי להקשות על הש"ס דחלק (סנהדרין צז.) אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מהכיס. ויש לתמוה, דאיתא בסוף מלאכי (ג, כב-כד) זכרו תורת משה עבדי וגו', הנני שולח לכם אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים. וכתב האלשיך כי הנה בית הראשון נחרב בעון ביטול תורה, ובית שני על שנאת חנם (יומא ט:), ואמר שיתקנו שניהם, על הא' זכרו תורת משה עבדי, ועל השנית העדר השלום על כן הנני שולח והשיב לב אבות וגו' והי' זה שלום, ודפח"ח. הרי שאי אפשר שיבוא בן דוד ויבנה הבית כי אם בתיקון החטא אשר עבורו נחרב הבית, וא"כ מאחר שעבור העדר השלום נחרב הבית, ואיך אפשר שיבא בן דוד כשיכלה פרוטה מהכיס, וזה אינו, דדרשו חז"ל שהשבע הוא סיבת השלום, ובזה פירשו הפסוק (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום, והוא על ידי כי חלב חיטים ישביעך, מה שאין כן כד אזיל קמחא מכדא אתי תיגרא (ב"מ נט.). וא"כ בכלה פרוטה מהכיס הוא סיבת העדר השלום, ואיך בן דוד בא שעדיין לא נתקן החטא אשר עבורו נחרב הבית.
ונראה לי דיבואר קושיא זו על ידי קושיא הנ"ל שזכר האלשיך, מה ענין זכרו תורת משה לזה שאמר הנני שולח וגו'. הגם שביאר הרב הנ"ל, מכל מקום נראה לי על ידי דקד[ו]ק א', דאמר(ו) זכרו תורת משה ולא אמר(ו) למדו או עסקו בתורת משה. ועוד למה תאר תורת משה ולא תורת ה'.
ונ"ל דאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ) לא ניתנה תורה כי אם לאוכלי המן וכו'. והנה מן היה בזכות משה, כי באר בזכות מרים, וענני כבוד בזכות אהרן, וכמ"ש בש"ס (תענית ט.) ג' פרנסים טובים היו לישראל. א"כ שפיר מה שזכו לתורה הוא עבור משה שבזכותו ירד המן, וא"כ שפיר נקרא תורת משה. וזהו שאמר זכרו, כי מה שצווה הש"י לגנוז עמר מן לדורותיכם למען יראו וגו' (שמות טז, לב), כדי שיהי' לזכרון במה נתפרנסו אבותינו, כמו שהוכיחן בזה ירמי' על שאינם עוסקים בתורה, וכפירוש רש"י יעו"ש. וכמ"ש בזוהר (ח"ב סה:) שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) בשטותא וכו', מי שהי' בוטח בה' ירד מן לפני פתח ביתו וכו'. ואתי שפיר מ"ש זכרו תורת משה עבדי, ואז ג"כ יוכלו לתווך השלום ביניהם על ידי שהי' פרנסתן מצוי', והבן.
הרי כי הסיבה לשנאת חנם היא מיעוט הפרנסה, אך דכל זה אינו להולכים בדרכי התורה, כי אמרו חז"ל (אבות ו, ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וכבר הקשו רבים ושלמים מאי אשרי בעולם הזה. ופירשו כי מדת הסתפקות הוא הדרגה אל התורה, שא"צ לטרוד תמיד אחר טרף מזונו, ועיקר זמנו יבלה בטוב נעימות התורה, באופן כי אשריו בזה ובבא.
ונ"ל שזה פירוש הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך, ור"ל כי אוהבי התורה מסתפקין במה שיש לו, ואין עינו צרה בחבירו עבור קפוח פרנסתו, ויש שלום ביניהם, וק"ל.
הגם די"ל שלום רב לאוהבי תורתי"ך דייקא, ולא אמר סתם לאוהבי התורה. ונ"ל דכתב האלשיך בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב), כי הנגלה נקרא תורתו של האדם, והנסתר נקרא תורת ה'. ובזה תבין צחות לשון הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך, וקשה שדברי חז"ל (סנהדרין כד.) סותרין זה, שנקראו חובלים. וגם דרשו חז"ל (קדושין ל:) את והב בסופה (במדבר כא, יד) דייק ולא בתחלה.
ונ"ל דבארתי במקום אחר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא) יעו"ש. והוא, דאמרו חז"ל (עירובין יג:) אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים. להבין זה, כי עולם הבנין אשר חסד יבנה יש בו דברים הפכים ימין ושמאל, מה שאין כן משם ולמעלה הנקרא אלדים חיים הכל אחדות אחד. וא"כ בזה תבין צחות דברי חז"ל והב בסופה, אהבה בסופה, כי תחלת למודי הת"ח בלבושי התורה סוד ו"ק ימין ושמאל, שם הם ת"ח מנגחים זה את זה בפלפולם כדי לשבר הקליפות, כדי לכנוס אחר כך בפנימו' התורה שהיא תכלית האחדות, ושם אהבה בסו"פה דייקא, א"כ שפיר דייק הפסוק שלום רב לאוהבי תורתיך דייקא, וק"ל, ועיין מזה בכתבים.
ונחזור לענין אין בן דוד בא עד שי"כלה פרוטה מהכיס, כי תיבה זו סובל ב' פירושים, א' כפשוטו, ב' כלתה לתשועתך נפשי (תהלים קיט, פא). וא"כ ב' פירושים אמת, כמו שכתבתי כלל בזה. ובזה יובן אין בן דוד בא עד שי"כלה פרוטה, ר"ל שיהי' כוסף שיכלה פרוטה מהכיס, שלא יצטרך לטרוד בחימוד ממון ופרנסתו בריוח, כי אם שיחמוד להתנהג בדרכי התורה מדת הסתפקות, וזהו סיבה להסיר שנאת חנם, ואז בתיקון חטא זה ודאי בן דוד בא, וק"ל.*והנה דרך פנימי יש לומר, עד שיכלה רפ"ח ניצוצין, שהוא חיבור ו"ה עם ב' אותיות ראשונות, שהיו בסוד רפ"ח ועם הכולל פרט. מהכיס, כמו מן התיק, בסוד (תפילת עמידה) ולמלשינים אל תהי ת"קו"ה יעו"ש, דמטי רגלין ברגלין, אז יבוא משיח בן דוד במהרה בימינו אנס"ו, והש"י יכפר.
ובזה יובן ש"ס וליוצא ולבא אין שלום, אלו תלמידי חכמים שיש בהם שלום, שנאמר שלום רב לאוהבי תורתיך, אין להם שלום מפני הצר, שכל אחד צר עינו בחבירו, היפך מדת הסתפקות שהוא סבת שלום. וז"ש שמואל מפני היוקר, כי שנת השבע הבריות נראות יפה זה לזה ואין עינו צרה, וק"ל.
ובזה יתורץ קושיא א' הנ"ל, שאמר משה רבינו ע"ה האזינו השמים, כי אז ירד המן ואין עין ברי' צרה בחבירו, וכמו שנאמר השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך, ובפרט בת"ח שיש בהם שלום שנאמר שלום רב לאוהבי תורתיך, לכך אמר האזינו מקרוב, שיש קורבה ביניהם יותר משאר המוני עם שאמר ותשמע הארץ מרחוק. מה שאין כן ישעי' שהי' בימי החורבן, שהי' קטגוריא בתלמידי חכמים, וליוצא ולבא אלו תלמידי חכמים אין שלום, אמר שמעו שמים שהם התלמידי חכמים, מרחוק, ולהמוני עם הי' קרוב יותר עמו ואמר האזיני ארץ, וק"ל.
וזה נראה לי פירוש הפסוק (ישעיה נב, ג) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. שעל ידי שנאת חנם נמכרתם - שנחרב הבית, ולא בכסף - שלא יכסוף אל כסף, ויתנהג בדרכי התורה, אז תגאלו, וק"ל.
ונחזור לדברי הנביא שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. הגם דזכרנו לעיל שהתנצל על עצמו. מכל מקום י"ל שהי' לתועלת ג"כ, מאחר שכבר דיבר ה', וכמ"ש האלשי"ך וינחם ה' על הרעה אשר דיב"ר (שמות לב, יד), ודפח"ח, וא"כ מה שאמר ואדברה, א"כ אינו יכול לחזור בו, שהם דברי הנביא, מה שאין כן כי ה' דיבר, מהני חזרה מרעה לטובה, וק"ל.
בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. יבואר על פי מה שכתב בי"מ (במדב"ר כ, כג) על פסוק (במדבר כה, א) ויחל העם לזנות (את) [אל] בנות מואב, ופירש בשם הגאון שערי אפרים לשון ויחל, שזה עיקר החטא, דבש"ס דע"ז (לו.) חשיב דגזרו על פתן משום יין, ועל יין משום בנותיהם. והם עשו שלא כסדר, רק תיכף ויחל העם לזנות, וזהו חטא חמור, ודפח"ח. וה"נ כך, כי יש חטא ועון ומרד ופשע, והם בתחלה תיכף פשעו בי, שלא בהדרגה.
ועוד כי אני עשיתי להם הטובות בהדרגה כמו אב לבנים, כדי שיתקיימו בידם, כמ"ש חז"ל על פסוק (שה"ש ו, י) הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, בישראל עלייתן בהדרגה, מה שאין כן לאומות העולם, יעו"ש בזוהר פרשת תרומה (קכו:, ח"א קע.). וז"ש בנים גדלתי, אחר כך רוממתי, בהדרגה, כדי שיתקיים בהם הגדולה, והם פשעו בי שלא בהדרגה.
עוד יש לפרש, כי בזה עצמו שגדלתי ורוממתי אותם, זהו עצמו הסיבה שפשעו בי. וכמ"ש האלשיך על פסוק כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו וכו' (דברים יד, כד) יעו"ש, ודפח"ח. וכן דרשו חז"ל (ברכות לב.) על פסוק (דברים א, א) ודי זהב יעו"ש. וז"ש וה"ם פשעו בי, בזה עצמו פשעו בי.
עוד י"ל, כי על ידי רוב שפע רוב שלום כנ"ל, והם על ידי שגדלתי ורוממתי אדרבה בזה פשעו בי, כי על ידי שנאת חנם עשו פירוד בשם כביכול, וז"ש פשעו בי.
וביאר הנביא יותר מפורש, ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
והנה אם יש לתרץ התמי' איך רוב שפע יהי' סבה לשנאת חנם, היפך הסברא, וכמ"ש השם גבולך שלום ע"י כי חלב חטים ישביעך.
ואם נפשך לתרץ זה ולומר הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג). ושמעתי פירוש הפסוק (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי, על פי הנ"ל, כי יותר שיש לו מתאווה יותר, כי מי שיש לו אלף מתאווה עוד, ומי שיש לו רבוא מתאווה לריבוא, א"כ יותר שהוא עשיר יותר הוא ריש לפי תאוותו. וז"ש ריש ועושר, ר"ל שהוא ריש ע"י עושר שיש לו, זה אל תתן לי, רק שיזכה למדת הסתפקות, ודפח"ח. וז"ש הנביא ידע שור וגו', כדי להסיר מלבם הרע נפש רחבה, וכמו שכתבתי במקום אחר בביאור הש"ס (שבת קיח:) המענג השבת נותנין לו משאלות לבו, והוא סותר הנ"ל דאין אדם מת וכו'. ובארתי, דאדם רשע שנקרא מת, בזה אין חצי תאוותו בידו, מה שאין כן הצדיק גיל יגיל במדת הסתפקות, יעו"ש.
מכל מקום הנביא רצה להסיר כעס מלבם, וביאר בטוב טעם, כי ידע חמור אבוס בעליו, והענין, כי השור ידע, מה שאין כן החמור שאין משכיל שכלו כשכל השור לידע הבעלים עצמם, מכל מקום יודע שהם רק אבוס בעליו ולא שהם בעלים עצמם, וכמ"ש האלשיך. וישראל לא ידע עמי לא התבונן, כי אלו היו ישראל התלמידי חכמים יודעין זה, לא הי' מקום לשנוא את חבירו התלמיד חכם שסובר שהוא מקפח פרנסתו, וכן כל אומן לא הי' שונא המוזג או החנוני אומנתו, מאחר שהי' יודע שכל פרנסתו ואומנתו הוא רק כמו אבוס, שהוא כלי שבו יושפע פרנסתו מבעליו שהוא יתברך, ואם יוסתר אבוס זה הלא יוכלו בעליו לעשות אבוס אחר, שאין האבוס עיקר כי העיקר בעליו, והם יוכלו לעשות כמה מיני אבוס לכל אחד מבהמתו להכין בו פרנסתו. ואם היו נותנין ישראל על לבם זה, לא היו שונאין זה את זה, ולא היו צריכין להחניף הנשפע למשפיע או זה את זה, או שיעשה תורתו ועבודתו להראות לבני אדם, כי אם לנחת ורצון בוראו שהם בעליו. ומאחר שאינם עושים כך, על כרחך הם סוברים שזה האבוס הוא העיקר וחש שלא יקופח ע"י חבירו, א"כ הוא שוטה יותר מחמור. וז"ש ישראל לא ידע, עמי שהם המוני עם פשיטא שלא התבונן.
וכן כתב במדרש על משנה (אבות פ"ג מי"ז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', שנאמר (ירמיה יז, ו) והי' כערער בערבה וכו'. שהקשה, מה ענין פסוק זה לכאן. וביאר שם, כי זה שחכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו הוא להראות לבני אדם אשר בוטח בהם. מה שאין כן מי שמעשיו מרובין, והוא שנאוי בעיני בני אדם ובטוח בה', יעו"ש.
וה"נ שייך מוסר זה לכל אחד, להרבנים וחזנים שעושין לנחת רוח לבני עירו, והמלמדים, וכל עניני האדם שהוא עושה להתפאר, אינו משים על לבו כי זה שהשפיע לו אינו רק אבוס בעליו, וראוי לעשות נחת רוח בכל מעשיו לבעליו עצמן. וכן העושה צדקה או מצוה להתפאר, ואם ישים אליו לבו אם לא ישפיע לו בעליו לא יהי' לו במה להתפאר, וא"כ ראוי שישים לבו כמו החמור עכ"פ להבין כי זה אינו רק אבוס בעליו. ותן לחכם ויחכם עוד, שנכלל כל עניני עולם בזה, שישקול בשכלו הקודש שהדין נותן שאין ראוי להחניף ולעשות נחת רוח כי אם לבורא יתברך, כמו מאמיני החידוש ולא מאמיני הקדמות שזכרנו לעיל, ודי בזה.
הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים. לבאר זה, נראה לי דאיתא בחלק (סנהדרין צח.) אמר רב פפא אי בטלי יהירי בטלי אמגושא, בטלי דייני בטלי גזיפ"טר"א, שנאמר (ישעיה א, כה) ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך וגומר. וכתב מוהרש"א וז"ל: שדימה יהירים שעושין עצמן ככשרים, לסוג הזה שאינו ניכר זיופו בתוכו, ודימה את האמגושי שהם חנופי רשעי אומות העולם, לבדיל שמעורב בתוך הכסף. וזה מדה כנגד מדה, כשיכלה מכם יהירי לא ישלטו בכם אמגושי חנופי אומות העולם, וכן כשיבטלו דייני רשעי ישראל וכו' לא ישלט בכם שוטרי אומות העולם וכו', יעו"ש.
וז"ש הוי אם תמצא גוי חוטא, שמצערין לישראל, הוא מכם, שנמשך מן עם כבד עון, כי ישראל נקרא עם כמ"ש (במדבר כג, ט) הן עם לבדד ישכון, והם עם כבד עון, שהם היהירי שהוא כבד עון, כמ"ש בסוטה (דף ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם וכו', ואלו בכל העבירות כתיב (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם. ועוד שם אמר רבי שמעון בן יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז, ורבי יוחנן אמר ככופר בעיקר שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. רב חמא בר חנינא אמר כאלו בא על כל העריות וכו'. בנמוכי הרוח אמרו בפרק ו' דסנהדרין (מג:) אמר רבי יהושע בן לוי כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא בזמן וכו', כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלדים רוח נשברה, ולא עוד שאין תפלתו נמאסת שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה וגו'. הרי כי יהירי הוא כבד עון.
וגם זרע מרעים, שהם שוטרי אומות העולם הנקרא גזיפטרא, שרודין ומכין בישראל ומריעין להם, הוא בסיבת בנים משחיתים, דייני רשעי ישראל שהם החבלים ומשחיתים על ידי רשעותם.
עוד י"ל שכל ד' ענינים אלו הם בישראל, והם נגד ד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש (יומא פו.). ומבואר בכתבים שהם נגד ד' אותיות הוי"ה, וז"ש (ישעיה סו, כד) הפושעים בי, והם נגד ד' עולמות אבי"ע התלוין בשמו יתברך, יעוין שם. וכן כתוב ברעיא מהימנא פרשת נשא (קכב.) פקודא דא תשובה וכו', כד ב"נ איהו חוטא גרים לאתרחק' ה' וכו', דא יה"ו מן אות ה' וכו', יעו"ש.
וז"ש הו"י גוי חוטא, ר"ל שגרמו בחטאם להתרחק ג' אותיות ראשונות מן ה' אחרונה, ונשאר הו"י, בסוד איכה ישב בדד (איכה א, א), איך ה' ישבה בדד מן ג' ראשונות.
וחשיב סדר ד' חלוקי כפרה, נגד פגם ד' עולמות התלוין בד' אותיות הוי"ה, א' גוי חוטא, ר"ל בשוגג, בלא דעת נפ"ש לא טוב, בעשי' הוא פגם הנפש במצות עשה כנודע. עם כבד עון, שהוא חמור מחטא, והוא פגם ביצירה ע"י מצות לא תעשה. זרע מרעים, שעבר על כריתות, פגם בבריאה, לכך תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין שהם מבריאה מכפרין, שנאמר (תהלים קיח, יח) יסור יסרני י"ה, שהם או"א. בנים משחיתים, שחטא בחילול השם, פגם באצילות, שמשם נקרא בנים, והוא שפגם בו נק' בנים משחיתים, יסורין תולין ומיתה ממרקת, וזהו בנים משחיתים - לשחת נפשו עד שישוב.
עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור. לבאר זה, נ"ל דכתב רמ"א סי' אורח חיים סימן א', וז"ל: שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלדים וכו', עד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד, ע"כ. הרי שצריך שלא יעזוב האדם מורא הש"י מפניו תמיד כאמור, ואם אי אפשר שיהיה תמיד, עכ"פ בעומדו בתפלה בבית הכנסת ובעוסקו בתורה ובמצות, ראוי שיהי' כל מעשיו הטובים לא להתראות לבני אדם שיאמרו שהוא חכם וישר, רק שיהי' לנחת רוח לפניו יתברך הרואה ללבב שהוא נגד פניו, ולא שיהי' נראה לעיני בני אדם כמו מאמיני הקדמות, שאלו האמין שהוא חידוש העולם, ע"כ הוא לכבודו יתברך, ואינו ראוי שידרוש לכבוד עצמו ולעזוב את ה'.
ולא די להם בזה שהם עזבו את ה', אלא שנאצו קדוש ישראל, ר"ל שהם מנאצין לשלומי אמוני ישראל העושין לשמו יתברך שנקראו קדוש ישראל, שמקדשין עצמן בכמה מיני קדושה, הם מנאצין אותן, על שאין עושין כמותן מקנאין בהם, וכמו שכתב במדרש שמואל במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, והוא שנוי בעיני העולם, ובטחונם בו יתברך יעו"ש, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים לח, כא) ישטנוני תחת רדפי טוב. ועל ידי זה גורמין כי נזורו אחור, כי היו כמה וכמה בני אדם שהיו רוצין להתקרב לתורתו לשמה (ולעבודות) [ולעבודתו] יתברך, ועל ידי זה שרואין כי מכעיסין ומנאצין לאלו המתקדשין והמטהרין, נזורו אחור, ונקראו חוטא ומחטיא שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, כמבואר (פ"ד) [פ"ה] דאבות (מי"ח), וק"ל.
על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. וכבר ביארנו לעיל על פי משל שחטאו עבד ושר, וז"ש מכה אשר לא כתובה זהו מיתת וכו'.
עוד יש לפרש, על פי פירוש הפסוק (תהלים סט, יג-יד) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפילתי לך ה' עת רצון. וי"ל מה ענין זה לזה.
ונבאר המשך פסוקי תהלים סימן ל"ח, כי עוני אגיד אדאג מחטאתי (יט), ואויבי חיים עצמו וגו' (כ), ישטנוני תחת רדפי טוב (כא), אל תעזבני ה' וגו' (כב), חושה לעזרתי וגו' (כג). דכבר כתבתי ביאור משנה (כלים פכ"ה מ"ט) שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה, והמחשבה אינו מבטל וכו'. והוא על פי ביא[ו]ר פסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמ(י)ר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שיש לפרשו מרישא לסיפא ומסיפא לרישא יעו"ש.
והנה בש"ס דב"מ (לג:) אמרו, הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו ת"ח ששגגות נעשה זדון, ולבית יעקב חטאתם וכו'.
ובזה יובן, כי עוני אגיד, ר"ל גם אם אמר לי לבי להתוודות על חטאי, שנחשב לי השוגג הנקרא חטא למזיד הנקרא עון, מכל מקום אדאג מחטאתי שנמשך מזה הענין להמוני עם אשר אצלם נקרא חטא, וכאלו חטאם הוא חטאתי, שאני הגורם כנ"ל. והתקנה לזה כמ"ש (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, ששמעתי בשם הרב המגיד מבאר, שלא לבד דברי המוסר שיאמר בפיו להמוני עם הוא עיקר התועלת, כי אם שיקשר את עצמו אתו עמו ולהעלותו, ודפח"ח.
אך דהוא קישור מלחמה מי הגובר, וזה שאמר ואויבי חיים עצמו, כאמור ישטנוני תחת רדפי טוב, כמ"ש במדרש שמואל (הנ"ל) במשנה וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו', ששונאין אותו, ובטחונו רק בה' יעו"ש. וז"ש אל תעזבני ה' חושה לעזרתי, ר"ל שיהי' הוא הגובר להעלותו, וק"ל.
והנה יש שאין זה גובר להעלותו, וכן אין זה הרשע גובר להורידו לזה הצדיק, ומכל מקום מצד שיקשר את עצמו עמו נשאר חלק הטוב של הרשע אצל הצדיק, וחלק הרע של צדיק להרשע, ובזה גורם (לשנואתו) [לשנאותו] יותר. וזש"ה (יסר לרשע וישנאך) [אל תוכח לץ פן ישנאך] (משלי ט, ח), שהקשה מוהר"י יעבץ (אבות פ"ד מ"א) למה ישנאהו וכו'. ולדברינו אתי שפיר.
ובזה יובן ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, והיינו בעת שאני מתפלל עבורם לקשרם ולהעלותם, אז הם מתלחמים כאמור, וק"ל. וז"ש על מה תוכו בשבט פיו של תוכחת, אז תוסיפו סרה, כי הוסר ממנו חלק הטוב כולו ונשאר רק רע ממה שבירר מחלק הצדיק.
ובזה יבואר כל אחד יש לו חלק בגן עדן ובגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן (חגיגה טו.), והיינו כאמור, וק"ל.
כל ראש לחלי וכל לבב דוי. וכתב האלשיך כי מה שתוכו עוד תוסיפו סרה, הוא שאומרים כל ראש לחלי, הלא הוא הנוגע בשאר מקומות ג"כ וכו'.
ולי נראה לפרש במה שכתבתי בספרי פירוש הפסוק (ישעיה נח, א) קרא בגרון אל תחשך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. והוא סובב על קוטב האחדות שיש בין ראשי העם עם המוני עם, וכמ"ש הרב האלשיך בפסוק (ויקרא ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא זה נמשך מאשמת העם וכו'. וכן מבואר בפסוק (תהלים יב, ב) כי גמ(י)ר חסיד מטעם כי פסו אמונים. הגם דיש לפרש איפכא, מכל מקום ראוי לכל אחד שיתלה הסרחון בו ולא בחבירו, וז"ש הגד לעמי פשע"ם, שהם יאמרו שבהם תלוי הסרחון, ולבית יעקב תאמר כי חטאת"ם גרמו, וק"ל.
וז"ש כי כאן הם המהפכים סדר הנ"ל, באמרם כי מצד שכל ראש לחלי מזה נמשך כי כל לבב דוי לכל המוני עם, ובאמת זה אינו.
וז"ש הנביא, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה וגומר (ישעיה א, ו). דלכאורה איפכא הל"ל, כלשון בני אדם, מראש עד רגל וגו', אלא דבא הנביא לסתור דבריהם, כי המכה והחולי נמשך מכף רגל שהם המוני עם ונתפשט עד הראש, כמאמר פסוק התורה כי חטא כהן המשיח נמשך מן אשמת העם.
וז"ש ארציכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדיכם וגומר. ור"ל והראי' שאתם הרבים גורמים, ולא יחידי שלומי ישראל, כי אדמתכם וארציכם ועריכם הוא החרוב, מה שאין כן שלימי בת ציון שהם הכשירים ונותרה כסכה בכרם וגומר, שלא חרב משלו כלום שלא שלטו בהם זרים, וק"ל כי בלאו הכי לא הי' לו חלק ונחלה עמך, ה' הוא נחלתו, ויאכלון בכל מקום שהם, מה שאין כן אתם קציני סדום כמו שביאר הנביא אחר כך, עד כי ירוחמו משמים, כי ציון במשפט תפדה, כי הת"ח והכשרים שנקרא ציון המצויינים בהלכה, גם שהוגלה עמהם מכל מקום במשפט תפדה, מצד המשפט והדין, מה שאין כן שביה בצדקה, הם נפדין בצדקה לפנים משורת הדין, גם שגרמו כל אלה מכל מקום מצד רחמיו יתברך וחסדו לפדות השבים בצדקה, וק"ל.
ובזה יובן מצות עשה שבפתח דברינו, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. דקשה ל"ל כפל. הגם שדרשו חז"ל (ב"מ לא.) אפילו מאה פעמים, אפס מדאיצטרך להוכיחו מאה פעמים שמע מינה שאינו בצ"ט פעמים, והוא נגד דברי חז"ל (יבמות סה:) שאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. הגם שהקדמונים כתבו וכו', יעו"ש. ב' קשה תחלה אמר לשון נסתר, ואחר כך נוכח. ג' דקאמר ולא תשא עליו חטא, אין לו שחר כלל.
ונ"ל דלדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי יש לומר חטא ראש הדור נמשך לאשמת העם, או איפכא, וא"כ איך יאמר המוכיח שהוא עכ"פ איזה ראש בעיר או בדור, איך [י]פתח פיו בתוכחת מוסר לבני העולם שהם עושין כך וכך, הלא יאמרו אתה הגורם, הגם שהוא יאמר שהם גורמים, מכל מקום מאן מוכח, ולכאורה שב ואל תעשה עדיף. לזה ביאר הפסוק באמת הוכח לעצמך, ואחר כך תוכיח לחברך, וז"ש ולא תשא עלי"ו חטא דייקא, וק"ל.
עוד י"ל ב' פירושים על פסוק עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור. ותחלה נבאר פסוקי הנביא ישעי' סימן מ' (א-ב) נחמו נחמו עמי יאמר (ה') אלדיכם, דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה. והספיקות רבו, א' ל"ל כפל נחמו. ב' מאי יאמר לשון עתיד, אמר הל"ל. ג' קשה, גבי נחמה כתיב מדת הדין אלדיכם, ובפורעני' כתיב מדת הרחמים כי לקחה מיד ה' כפליים. ד' קשה, וכי סלקא דעתך שנפרע כפליים. ה' להבין ענין מלאה צבאה ונרצה עונה בכל חטאותיה. ו' קשה, לקתה ה"לל.
ונ"ל דכתב הטור אורח חיים (סי' תקפא) ויש להתענות בערב ראש השנה, משל למדינה שמרדה במלך ובא אלי' בחיל גדול, כשהוא קרוב יוצאין גדולי העיר לקראתו ומוותר שליש וכו', יעו"ש. ובזה פירש האלשיך פסוקי ישעיה סימן נ"ה (א-ב) דרשו ה' בהמצאו, דהיינו בעשי"ת. אך עצה היעוצה שלא תמתין עד זמן ההוא, כי אם קראוהו בהיותו קרוב לימצא, דהיינו קודם ראש השנה, וז"ש וישוב אל ה' וירחמהו מאז, דהיינו קודם ראש השנה שהוא רחמים, והתועלת - כשיחזור להתחזק בתשובה בראש השנה שהוא מדת הדין שהוא אל אלדינו, אז ירבה לסלוח וכו'. דאם לא כן קשה, איפכא הוה ליה למימר, ולפי הנ"ל אתי שפיר, ודפח"ח.
איברא כדי לתרץ קושיית הט"ז (סי' תקפ"א) שם, מאחר דבערב ראש השנה מוותר שליש א', ובראש השנה שליש ב', וביום הכיפורים שליש ג', איך אמר ביום הכיפורים יוצאין כולם מוותר הכל, הלא אינו רק שליש א'.
ובארתי במקום אחר כי הגדולים יוצאין עבור עצמן, שלא יתפסו בעון הציבור, שהגדולים נתפסין, כמ"ש (דברים א, יג) ואשימם בראשכם, ואשמ' בראשי הדור שלא מיחו. וכשנחלק הדור לג' כתות, הגדולים הם הצדיקים כת א' נק' שליש, שמפייסין המלך שמיחו ולא נשמעו דבריהם, וכמ"ש הרשב"א בביאור ההגדה בפ"ק דברכות (ז.) אמר רבי יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא הי' אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבא לאה והודתה שנאמר (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה'. וז"ל: בהיות כת עובדי ה' שפלים תמעט האמונה ותרבה הכפירה, כמ"ש (דברים לב, לו) כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמר אי אלדימו צור חסיו בו. וכשתגבר יד עובדי הש"י והעמים רואים בהצלחתם, תרבה ההודאה, וכשנולד יהודא ראש למלכות בית דוד ובו נאמר (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך, אז בא ההודאה וכו', יעו"ש. וז"ש (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם וכו'. ולי נראה כי לא בלבד תרבה הכפירה ובהיפך ההודאה מן העמים לבד, אלא גם מאחינו בני ישראל שייך כל זה ביותר, וכמ"ש האלשיך פסוקי ישעי' הנ"ל (מ, ד) כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו וז"ל: כי יש בני עניים חרדים על דבר ה', והמה שפלים ונבזים בעיני העם, ולעומתם יש גסי הרוח ריקים ומתגאים וחשובים מחמת עשרם, ועל ב' סוגים אלה דבר, על הא' אמר כל גיא ינשא, ועל ב' אמר וכל הר וגבעה ישפלו.
ובזה כתבתי בספרי פירוש הש"ס (חגיגה יד.) י"ח קללות קילל ישעי' לישראל ולא נתקררה דעתו עד שקילל (ישעיה ג, ה) ירהבו הנער בזקן וכו'. דקשה וכי הי' אכזרי ח"ו וכו'. ובארנו שם, שזה הי' רחמנותו על הגדולים שלא יתפסו בעון הדור או בעון העיר, מחמת שנבזים בעיני העם אין דבריהם נשמעין, וניצולו בזה, יעו"ש.
הרי מבואר כי בערב ראש השנה יצאו לקראת המלך גדולי העיר לפייסו עבור עצמן בטענה הנ"ל, ומוותר שליש, דהיינו שליש שלהם השייך לכת הצדיקים, והם בני חורין.
ומעתה נשארו בינונים במקום גדולים, כי במקום דליכא ע[י]דיות נקראו הבינונים עידיות, לכך אחר כך יוצאין הבינונים ומפייסין המלך עבור עצמן, ומוותר להם שליש, ונשאר הכל על המדינה.
ואחר כך ביום הכיפורים יוצאין הכל, גם ב' הכתות שנמחל להם יוצאין לפייס המלך, ולא על עצמן יוצאים כי אם על הכלל כולו יצאו לפייס עבור המדינה, ואז מוותר הכל לגמרי. ואתי שפיר מה שנאמר (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם. ומבואר קושיית הט"ז יעו"ש.
ובזה יבואר נחמו נחמו עמי יאמר אלדיכם. כי עמי הם הצדיקים, ראוי לקבל נחמה כפולה על כפולת צערן, כי גם קודם ראש השנה שהי' מדת רחמים שבו והתענו ונצטערו שלא יתפסו עבור המדינה, ובראש השנה ויום הכפורים שהוא מלך המשפט ימי הדין הנקרא אז אלדיכם, ג"כ מצטערין ומתענין עבור המדינה, א"כ אז בימי הדין כי ירבה לסלוח כנ"ל, אז יאמר אלדיכם נחמו נחמו, נחמה כפולה לכשירי הדור הנקרא עמו. וג"כ דברו על לב ירושלים, שהם המוני עם, וכמו שפירש האלשיך בזה, יעו"ש, וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, ור"ל דאיתא במדרש איכה (פתיחתא דאיכ"ר ב) וצבא תנתן על התמיד (דניאל ח, יב), אין צבא אלא מלכות וכו', יעו"ש. ולדברינו י"ל, אין מלכותא אלא ת"ח, שנאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו. והודיען כפילות טובתן, שלא תאמר כי נרצה עונה מצד שנתפסו הגדולים הם הת"ח עבורן, לזה אמר כי זה אינו, כי מלאה צבאה, שהם מלאים ושלימין הת"ח שנקרא צבא מלכות, ומ"מ נרצה עונה. והטעם, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה, שלא המתינו הגדולים עד ראש השנה ימי הדין, רק שבו בתשובה בימי הרחמים קודם ראש השנה שנקרא הוי"ה רחמים, וחזרו ושבו אחר כך עבור המדינה שהם רק שליש א' מן ג' כיתות והם שבו נגד ב' שלישים, עד שנעשו מזדונות זכיות, וז"ש כי לקחה, דלכאורה קשה דהל"ל לקתה, ולדברינו אתי שפיר דלענין הצער והתשובה קאמר, ואז כי נרצה עונה נקרא לקיחה באמת, שזכתה שלקחה זכיותיהן על ידי תשובתן מהזוכים והמזכים, וק"ל. ואח"ז יבואר שאר הפסוק.
קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלדינו כל גיא ינשא (ישעיה מ, ג-ד). והענין, כי טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה, ח), א"כ מי שהולך בדרך ה' ג"כ יורה חטאים בדרך. אך כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מח, י), כמו שבארתי לעיל, כי הורגלו עד הזקנה שלא להשגיח על המשגיח, כמו ענין (רות א, א) שפוט השופטים, לכך גם שירצו אחר כך להיות להם משגיח לא יוכל לראות ולהשגיח כי אם בטורח.
וז"ש פנו דרך ה', להורות חטאים בדרך התשובה שהיא דרך הש"י. ואם אי אפשר לעשות דרך סלולה לרבים, מכל מקום ראוי לעשות להישיר מסילה ליחידי סגולה דרך קטן, לאלדינו - ר"ל לעשות מסילה, וכמו שבארתי פסוק (במדבר כ, יט) במסילה נעלה, יעו"ש, וכמ"ש ברמ"א ויעקב נסע סכתה (בראשית לג, יז) על ימים אלו, יעו"ש, וק"ל.
ובזה תבין דרך לבוש ענין התקיעות שהם נגד האבות, אברהם ששמר דרך ה' כנ"ל, והחזיר שמאל יצחק בימין, על ידי יעקב שנסע סכתה, ודו"ק.
עוד י"ל, יעשה שלום לי (ישעיה כז, ה), והענין כי דרך המתווך השלום וכו', כן הענין, ראש הדור יתפלל לפני הש"י שינהג חסדו בכל דור, מדת אברהם, ואל ישראל יאמר מדת הגבורה דיצחק, וכשיעשה שלום על ידי ממוצע הוא מדת יעקב, ודו"ק.
ונחזור לביא[ו]ר (כי) עזבו את ה' וגו'. דאיתא במדרש איכה (פתיחתא דאיכ"ר ב), כי מאסו תורת ה' צבאות (ישעיה ה, כד), זו תורה שבכתב. ואמרות קדוש ישראל נאצו, זו תורה שבע"פ.
והענין, דאיתא בפ"ק דמגילה (יד.) מ"ח נביאים עמדו לישראל וכו', ופריך איני וכו', ומסיק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, שלא נצרכה לא נכתבה וכו'. א"כ נבואה שנכתבה ודאי שנצרכה ושייכה לדורות, א"כ מעתה אלו הי' בנמצא שיעמוד מוכיח בשער בת רבים ויאמר דברי הנביא הכתובה בספר בלי להוסיף ובלי לגרוע, ודאי ימאסו לשמוע אליו כלל, ואדרבה יהי' כמו חוכא ואטלולי בעיני העם, בפרט בעיני הלומדים, שיאמר דברי הפסוק כפשוטן. וע"כ צריך המוכיח לומר פירושים בדברי הנביא שיהי' מתוק לחיך וחדוד, ואז יעלו חדודין על בשרו, וינאץ יותר שיאמר אליו נתכוין בפרושי המוסר. ועל ידי זה יחדלו מכל וכל, שלא לומר המוכיח דברי מוסר כלל.
ובזה יבואר, כי מאסו תורת ה' צבאות, זו תורה שבכתב, ימאסו, לא שילמדו הן עצמן, או שישמעו דברי מוסר שדיבר הנביא הכתוב בספר דברים כפשוטן, ימאסו מלשמוע מפי המוכיח בשער דברים בפשטן. ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ר"ל מה שיאמרו מפי עצמן, גם שהוא קדוש ישראל ודבריו באמת וצדק, יותר (נאצל) [נאצו] כנ"ל. ומכח זה נזורו אחור שלא לומר כלל דברי מוסר ותוכחה.
ובזה יובן כי עזבו את ה', ר"ל תורה שבכתב שהיא עצם שמו יתברך כנודע, עזבו מללמוד או לשמוע דברי הנביא הכתובה בספר, וגם מפי מוכיח בשער ימנעו לשמוע, אדרבה נאצו קדוש ישראל כנ"ל, ומכח זה נזורו אחור וכאמור, וק"ל.
עוד י"ל, ונבאר פסוק (ישעיה נד, א) רני עקרה לא ילדה וגו'. וכבר בארתי במקום אחר העושה עיקר מהניגון, זה אינו מוליד, וכמו שבארתי משנה דסוטה (פ"ט מט"ו) יעו"ש.
איברא נראה לי, דכתוב בספר עוללות אפרים דף נ"ח (מאמר רל) ביאור פסוק (ירמיה ד, א) אם תשוב אלי תשוב, היינו שלא תשוב כי אם לשמי, לבלתי היות מן הכתות שאין תשובתם לשם שמים כי אם כדי שיהיו בעיני הבריות בחזקת כשרים, והם מרבים בצומות בגלוי בעבור ספר שמם. וז"ש במדרש (בר"ר לט, א) שכחי עמך ובית אביך כי הוא אדוניך וגו' (תהלים מה, יא), לך לך מארצך וגו' (בראשית יב, א), שלא יפנה במעשיו להתפאר בפני הבריות ובית אביו וכו', אלא להש"י שהוא אדוניך, יעו"ש שהאריך.
ונ"ל שזה פירוש הפסוק (תהלים צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ופירש הט"ז (או"ח סי' תקפה סק"ז). והוא כולל ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, שיהי' להש"י לבדו ולא להתנאות בו לפני בני אדם, דהיינו תורה ועבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"א).
תורה יש בו ב' סוגים, חריפות הנקרא חצוצר[ו]ת, או מוסר הנקרא קול שופר, כמו שהוכחתי זה במקום אחר. עבודה זו תפלה יש בו ג"כ (ג') [ב'] סוגים, בשיר וניגון הנקרא חצוצר[ו]ת, או להתעורר בבכי כמו קול שופר שנאמר (עמוס ג, ו) היתקע שופר בעיר וגו', וז"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה. גמילות חסדים ג"כ יש ב' סוגים, צדקה ברגלים זמן שמחה, או ח"ו על צרה, וזה שנאמר (במדבר י, י) וביום שמחתכם וכו'. וז"ש בחצוצר[ו]ת וקול שופר הריעו לפני המלך ה', [הריעו כולל קול חצוצר[ו]ת ושופר, ב' סוגים הנ"ל, וז"ש (תהלים פט, טז) יודעי תרוע"ה] שיהי' נחת רוח לפניו יתברך, ולא להתנאות בו לפני בני אדם וק"ל.
וז"ש רני עקרה לא ילדה, שיהי' כוונת רני לשם שמים, וכאלו את עקרה שלא ילדה, רק אתה עומד לפניו יתברך. וכמו ששמעתי פירוש פסוק (שמות לד, ג) ואיש לא יעלה עמך, ודפח"ח. ובזה תבין אשרי העם יודעי תרוע"ה אשר ה' באור פניך יהלכון, שזה כוונה כולל גם לעם, וק"ל.
עוד י"ל פנו דרך ה' וכו'. ונבאר המשך פסוקי האזינו השמים וגו' עד כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברים לב, א-ג). וכבר זכרנו הספיקות והתרתן לעיל, יעו"ש. וכעת נחזור עליהן כי אין בית המדרש בלא חיד[ו]ש, א' לשון האזינו ולא שמעו כמו ישעיה. ב' לשון ואדברה קשות, ואחר כך אמרי פי דמשמע רכות. ג' האזינו לנוכח, ואחר כך אמר ותשמע שלא לנוכח, דאם לא כן הל"ל ושמע הארץ אמרי פי. ד' כי שם ה' הוא רחמים, הבו גודל לאלהינו הוא דין. ה' כי וגו' מה זה נתינת טעם.
ונ"ל כי שמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר ביאור פסוק (ישעיה מב, יח) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. דקשה אם הוא חרש אינו יכול לשמוע, והעורים אינו יכול לראות. והוא, כי שמעתי הלצה, הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו (ברכות ו.) כי יש מרבנן שאינן מחבבין התורה של זולתן רק של עצמו, ובשמעו איזה ד"ת מזולתן מעבירין כלאחר יד כנהוג על בגדיו פעם א' ושתים עד דבלו, וז"ש הני מאני דרבנן דבלו, מחופיא דידהו של עצמן, לפי וכו', ודפח"ח. והם עצמן המזיקין דמזיקי ומפסדי בגדיהן מחופיא דידהו, וק"ל. והנה אנשי המוני עם שאינם יודעים אם זה המוכיח דבריו ישרים או לאו, הוא משגיח על הלומדים אם ייטיב בעיניהם, וז"ש החרשים שהם הלומדים, כמו החרש והמסגר (מלכים ב כד, טז), שמעו, כי העורים שהם המוני עם הביטו לראות, אם ייטיב בעיני הלומדים ישמעו הם ג"כ, ודפח"ח.
וזהו עצמו צחות לשון משה רבינו ע"ה שביקש מהלומדים הנקרא שמים כנודע, וז"ש האזינ"ו השמים, ומזה נמשך כי ותשמע הארץ הם המוני עם ישמע ג"כ אמרי פי.
וביאר כי הצדיקים והלומדים ישמעו מוסר גם כי אדבר קשות נגדם, מה שאין כן המוני עם הלואי כי ישמעו אמרי פי רכות ודרך פיוס. וכמ"ש הרב האלשיך בפסוק אלה הדברים אשר דיבר משה (דברים א, א) שאמר ברמז מפני כבודם, ואחר כך אמר ממרים הייתם וכו' (שם ט, ז), וביאר יעו"ש, וה"נ כך.
וז"ש, ידעתי כי יערף כמטר לקחי, אצל הלומדים שהם לקחי הלומדים ממני, יהי' נדמה להם כמטר, שזה נוח בו, וזה קץ בו הם ההולכי דרכים, כך מי שהוא בביתו נוח לו דברי מוסר, מה שאין כן מי שאינו בביתו גם כשהוא בביתו הנקרא עוב"רי דרכים, אין נוח להם דברי מוסר, כנודע. מה שאין כן להמוני עם תזל כטל אמר"תי שהוא נוח לכולם, כך אמרתי שהם רכות.
והטעם שיהי' דברים קשים להלומדים ודברים רכים להמוני עם, הגם שנלמד מהש"י שאמר למשה רבינו ע"ה בתחלת קבלת התורה (שמות יט, ג) כה תא"מר לבית יעקב ות"גיד לבני ישראל, ודרשו חז"ל שיהא נוח לזה וקשה לזה, מ"מ צריך טעמא. לזה ביאר כאן טעמו של דבר, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, והענין כי דשא שהוא עשב קטן ורך, גם רוח סערה אינו מזיק לו, מה שאין כן העשב שהוא גדול וקשה, אם יבוא רוח סערה עליו יושבר, וכמו שדרשו בש"ס (תענית כ.) לעולם יהא רך כקנה וכו'. והנה אמרו חז"ל (זח"ג רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), קדם שיבה דילך. כי יבשה אותיות שיבה וכו', ות"ח שעבר עבירה ביום ודאי עשה תשובה בלילה (ברכות יט.) קודם שנתייבש. מה שאין כן המוני עם עשב יבש וגדול, צריך כרביבים עלי עשב, שיהיה נוח שלא ישבר.
ואמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו, ר"ל עוד יש טעם נכון שצריך יותר זירוז להלומדים ולדבר קשות, מה שאין כן להמוני עם. דאיתא בטור אורח חיים (סי' תקפא) בערב ראש השנה הגדולים מתענין, משל למדינה וכו'. וביאר הרב האלשיך בזה פסוק (ישעיה נה, ז) וישוב אל ה' וירחמהו, שהוא קודם ראש השנה שהוא רחמים, ואל אלדינו שהוא בימי הדין ירבה לסלוח יעו"ש. וז"ש כי שם ה' אקרא, ר"ל שאני אקרא להלומדים שישובו קודם ראש השנה, שאז הוא רחמים, כמו במשל שיצאו תחלה גדולי המדינה לקראתו, מה שאין כן אתם המוני עם די אם הבו גודל לאלדינו, שישובו בימי הדין, וג"כ ירבה לסלוח, וק"ל.
ובזה יובן פנו דרך ה', שיסורו קלקול הדרכים וישובו קודם ראש השנה, בימי אלול שהם רחמים ונקרא דרך ה', גם שהוא רחב בלי שום מעיק ומשטין, גם הטעם שנקרא חודש זו דרך, עיין בכתבי האר"י. וא"כ אתי שפיר פנו דרך ה', שלא להמתין עד ראש השנה, כי אם מי שלא שב אז נשאר מסילה לאלדינו בימי הדין, וק"ל.
עוד י"ל, דבארתי קושיא על מצוה ואהבת את ה' אלדיך (דברים ו, ה) שהוא דבר שבלב, ואיך אפשר לצוות עליה. ועיין בספרי זה דעולה שם התירוץ, כי התורה נקרא דרך ה', כמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ז) בענין אברהם שנאמר עליו (בראשית יח, יט) כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', א"כ אז ממילא יבוא לאהבת ה', כי אדם בדומה לו (ב"ק צב:). וז"ש (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך, וכ"ת איך אפשר זה הא רשע שונא לצדיק, לכך בא התשובה, ראה שיהי' כמוך, ואז באמת יהי' דומה לך, יעו"ש.
ובזה יובן פנו דרך ה', ואז בשמרך דרך ה' אז תוכל לבוא למדריגת אהבת ה' שהוא חסד ורחמים שנקרא הוי"ה, ועכ"פ יישרו מסלה לאלדינו מצד היראה ממדת הדין בימי הדין, מי שלא שב קודם ראש השנה עדיין יש תקנה. אפס שיש מונע מצד מלעיגים שהם בני עולם הזה, לזה ביאר ואמר כל גיא ינשא וגו', וק"ל.
עוד יש לפרש כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו וגו'. ונבאר תחלה עני' סוערה לא נוחמה (ישעיה נד, יא). לבאר זה, נבאר פסוק (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם. להבין כפל אנכי, הוא עד"ז דכתב הרב האלשיך בפסוק סוף מלאכי (ג, כב-כד) זכרו תורת משה עבדי וכו', הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים וגו'. וז"ל, כי בית ראשון נחרב על ביטול תורה [דפח"ח, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב)], והשני על שנאת חנם, ולתקן שתיהן, על האחד זכרו תורת משה עבדי, ועל השנית העדר [השלום, על כן הנה אנכי שולח וגו', ודפח"ח.
ובזה יובן,] שיהי' נחמה על שני חורבנות צריך להשלים ב' סוגי אנכי, על חורבן בית ראשון צריך להשלים אנכי ה' אלדיך, ועל הב' העדר השלום צריך שיבוא הנה אנכי שולח וגו', שיהי' שלום בינ[י]כם, ואז הוא מנחמכם, שיהיה באמת נחמה, מה שאין כן קודם תיקון הקלקול ביטול תורה והעדר השלום, אי אפשר שיהיה שום נחמה עד שיתוקן, וק"ל.
ובזה תבין כוונת התוספות בפרק קמא דראש השנה (טז: ד"ה כדי) לערבב השטן, וכתבו התוס' בשם ירושלמי, דכתיב (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, וכתיב (ישעיה כז, יג) והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. ויש להבין איך אפשר שיטעה בין שופר זה לשופר גדול. ועוד הלא כבר למוד בכל שנה ושנה ששומע שופר כמה פעמים ואין קול וקשב שיתבלע. ועוד פירש רש"י כדי לערבב, שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין מצות מסתתמין דבריו ע"כ. והתוספות פירשו בשם ירושלמי בהיל ולא בהיל וכו'. דקשה מה מחולק רש"י ותוס'.
הגם די"ל על דרך הלצה, דכתוב בטור אורח חיים סי' (תקפה) דאשכנזים תוקעים בעצמן ומחבבים המצות, מה שאין כן בני ספרד ששוכרין מי שיתקע וכו'. ונראה לי ללמד זכות על ספרדים ג"כ, דנודע המאורע בעיירות קטנות עבור התקיעות, באשר שכל א' מתאמץ בערכאות של גוים שיתקע, וכאשר השטן רוצה להשטין בזה, נתערבב, כי תשובתו בצדו שעושין זה מחמת חיבוב מצוה. מה שאין כן בספרד שהם שלומי אמוני ישראל שבאים בסוד ה', אשר לאו כל מוחא סביל סוד כוונת התקיעות, לעורר בשופר תחתון שופר גדול כנודע למשכילים, אז תסמר שערת ראשם ובורחים מזה, כי מי ראוי לכך. וזהו כוונת רש"י ותוס', שרש"י כתוב למנהג אשכנזים, והירושלמי שהביאו התוס' כתב למנהג הספרדים, וק"ל.
עוד נ"ל דבהיל ולא בהיל בזמנא תני[י]]נא. דאמר בכתבי האר"י תקיעה דמיושב לבטל יצר הרע דלשון הרע. ונודע (ירושלמי פאה פ"א ה"א) כי דורו של אחאב וכו', א"כ בביטול לשון הרע ומחלוקת א"כ אין לו (בית) בית דירה כלל, דכתב האלשיך מ"ש מאין תבוא וכו' (איוב א, ז), וק"ל.
ונ"ל דיבואר עוד קושיא ב', דיש להקשות בש"ס שם (ר"ה טז.) אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות שופרות וכו' כדי שיעלה זכרונם וכו', ובמה בשופר. דהוא תמוה, דכאן לא איירי בתקיעה בשופר, כי אם באמירת פסוקים של זכרונות ושופרות, ואחר כך איירי בתקיע', ואם כן אין לו שחר כלל זה שאמר ובמה בשופר.
ונ"ל דיבואר על ידי קושיא ג', כשופר הרם קולך (ישעיה נח, א), איפכא הוה לי' למימר הרם קולך כשופר. ונ"ל דכתב בטור אורח חיים סימן תקפ"ה: רמז לדבר אין שטן ופגע רע ר"ת שופ"ר. והקשה בט"ז (שם, סק"ז) אדרבה וכו', ומשני, דאיתא במדרש (פדר"א פמ"ו) דס"מ נעשה סניגור, יש לך עם כמלאכים, שיש שלום ביניהם, א"כ גם שיש שטן מ"מ אין פגע רע, והוא ר"ת שופ"ר שטן ואין פגע רע.
וכבר זכרנו בביאור ש"ס (סוטה פ"ט מ"ט) משרבו המנאפים בטלו מי המרים, כי אשה זונה שסרה מבעלה, מים קדושים נעשים לה מרים, וה"נ אם יש אנשים הזונים, מראים פנים ולבם רחוק מן המוכיח, אז כל מים קדושים מרים להם. וכן שמעתי בשם בעל עקידה (עי' שער ק) משל למלך שצוה לצייר ד' כותלים וכו'. והעולה כי על ידי שהוא צבוע נראה דמותו בכותל שהוא כמין מראה, והבן.
ובזה יובן כשופר הרם קולך, אם שלימין בני עמך, שאין שטן ופגע רע, או גם שיש שטן מ"מ אין פגע רע, ר"ת שופ"ר, אז הרם קולך. מה שאין כן בלאו הכי יפה לך שתיקותך מדבורך, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך וכו' (יבמות סה:).
או י"ל, קרוא בגרון אל תחשך, אם כבר אמרת כמה פעמים ויגעת, כמו ניחר גרוני (תהלים סט, ד) מכל מקום אל תחשך גם עתה. ואם לא אמרת עד הנה, מ"מ בימי אלול שהוא ימי רצון כשופר הרם קולך, מזמן התחלת תקיעות השופר עכ"פ הרם קולך, וק"ל.
העולה משם, כי תיבת שופר מרמז על שיש ביניהם שלום, ואז אין שטן ופגע רע ר"ת שופר. והנה חורבן בית אחרון הי' על העדר השלום, ועתה ששומע שיש שלום ביניהם, ובמה בש"ופר, אז ודאי מתערבב דמטי זימנא שיבנה הבית, וזה שדייק הש"ס ובמה עולה זכרונם לטובה, בשופר, היינו כמשמעו, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל ביאור פסוק עניה סוערה וגו'. דאיתא בש"ס (קדושין מט:) סימן לגסות הרוח עניות וכו', ומשני מאי עניות הוא עניות של תורה. והנה רוח סערה הוא תואר וכינוי לגסי הרוח, ועיין מזה במקום אחר בענין ד' קליפות וכו'. ובזה יובן עניה וגם סוערה, לכך לא נוחמה - כי השם גבולך שלום הוא מחמת כי חלב חטים ישביעך, וא"כ סיבת עניות הוא העדר השלום, וגם סוערה הוא גסי הרוח שהוא עניות של תורה ג"כ, וא"כ עדיין הקלקול לא נתקן, וא"כ לכך לא נוחמה עד אנכי הוא מנחמכם, וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פסוקי איוב (לב, ו-כ) מענה אליהוא בן ברכאל, ויאמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם, אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יוד[י]עו חכמה אכן רוח היא באנוש וכו', עד אדברה וירוח לי וגו'.
עוד נראה לי לבאר עניה סוערה לא נוחמה. וביאור פסוק אנכי אנכי מנחמכם. דאיתא בפרק ו' דעירובין (סה.) אמר רבי אלעזר יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נא, כא) לכן שמעי נא זאת עני' ושכורת ולא מיין. מיתיבי שכור מקחו מקח וממכרו וכו', ומסיק דמדין תפלה קאמר, ע"כ.
וי"ל, מאחר דעיקר הפטור מכח שכור, א"כ עני' ל"ל להזכיר כאן. ב' קושיית הרי"ף (על ע"י) הא מסיק בש"ס (שם סד.) שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה, ושכור אם התפלל תפלתו תועבה וכו' היכי דמי שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך וכו'. ואחר שבימי הגלות דינם כשכור, אם כן מאי פטור, הא אסור להתפלל דהוי תועבה. ג', למה אמר עד עכשיו, ותו לא. הא יש לפטור עד ביאת המשיח כל ימי המשך הגלות, דדינם כשיכור.
ד' למה הדבר תלוי אם יכול לדבר לפני המלך. הגם דטעמו פשוט, מכל מקום דברים בגו ג"כ, ללמד דעת את העם אשר תפלתו משום חק קביעתן, ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחוק מהם, שהם חושבי מחשבות אחרות וזרות, כמה לא יצאו ידי חובתם, מלבד טעם הנסתר כנודע למשכילים, וכבר כתבתי מזה ביאר פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן אי מצות תפלה הוא דאורייתא או דרבנן יעו"ש. וגם כתבתי במקום אחר ביא[ו]ר משנה דסוטה (פ"ט מט"ו) משחרב בית המקדש שרו חכימיא כספריא וספריא כחזנא וכו', וביא[ו]ר פסוק (ישעיה נד, א) רני עקרה לא ילדה יעו"ש. ששייך כל זה לביאר התפלה, שלא יהי' מצות אנשים מלומדה, אשר זה כוונת רז"ל (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום וכו'.
הגם די"ל פי', שלא תעשה לתועלת עצמך, רק שיהי' יחוד מלכות הנק' תפלה לייחדה עם דודה. וז"ש אל תעש תפלת"ך קבע, ר"ל שלא תעשה עיקר וקבע לצורך תפלתך וחפצך, רק שיהי' כוונת תפלה שיהי' רחמים ותחנונים לפני המקום, כי שם הוי"ה בהכאה נקרא מקום כנודע, ודי בזה.
מכל מקום נראה לי עתה לבאר ש"ס הנ"ל בדרך מוסר. דאמרו רז"ל בכל יום יוצא בת קול ומכריז שובו וכו'. והקשה מורי ממה נפשך, מאחר שלא נמצא שום אדם שישמע הבת קול איך מכריז, אם כן למה לי כלל הבת קול. ועל כרחך צריך לומר שבאמת נשמע לאיזה אדם, וזה אינו, כי מי זה הוא שיאמר ששמע קול אלדים, בת קול שמכריז, דודאי לא נמצא כזה, והדרא קושיא בת קול למה לי.
וביאר, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ומבואר בש"ס (חגיגה ה.) מאן דלא ידע לחוי' במחוג קמי מלכא וכו'. והענין, כי נמוס המלכות למעט בדיבור, רק להבין הענין ברמז. וכן הוא למעלה, אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים יט, ד), א"כ הכרוז הוא במחשבה ורמז, והם הרהורי תשובה שבאין לאדם בכל יום מצד הכרוז. והמשכיל יבין להתבודד ולשפוך שיחו לפניו יתברך לשוב עדיו, והחרש שאינו שומע להבין פונה לפקח עצבות לבו בדברים המשכרים וכו'.
ומאחר שמחשבה נחשב לדיבור לפניו יתברך, א"כ היתכן שיעמוד אדם להתפלל לפניו יתברך על הפרט או הכלל, ולבו בל עמו, רק חשב מחשבות שטות ועסקיו בעניני גשמיים, שהוא ממש דיבור. באופן שאומר ברוך אתה וחושב אז ענין משא ומתן, או הרהורי זנות וכיוצא, שאלו המחשבות שנחשוב כדיבור, סותר דבריו שמתפלל לתועלת עצמו, ונחשוב לשיכור שדבריו (אינו) [אינן] מסודרין. וזה שאמר היכי דמי שתוי, שיוכל לדבר לפני המלך, שהוא ברמז ומחשבה, אז הוי תפלתו תפלה, מה שאין כן שיכור תפלתו תועבה.
והנה יש ב' סוגי אנשים בזמן הגלות המר הזה, אחד נקרא שתוי ואחד נקרא שכור. והם, אחד הם המוני עם שהם שכורי הגלות מחמת עול מסים וארנונית וכיוצא. סוג ב' הם הת"ח הפטורים ממס כמ"ש בש"ס דבבא בתרא (ח.) ובפוסקים, שהם בני חורין, וגם שאינן יכולין לכוין כוונת וסודות התפלה, כי ויסכרו מעיינות תהום רבה (בראשית ח, ב) - מימי רשב"י עד דרא דייתי משיחא נסתמו מעיינות החכמה, כמ"ש בזוהר, מכל מקום להתפלל בלי מחשבה זרה, שיהי' פיו ולבו שוין, זה אפשר להם להתפלל, ונקרא שתוי שיכול לדבר לפני המלך שהוא רמז המחשבה כנ"ל.
ובזה תבין מה שזכרנו לעיל שאין ת"ח בזמן הזה, וז"ש (קדושין מט:) סימן לגסות רוח עניות דתורה, שהוא סובר שהוא חכם היפך משמעות תלמיד חכם שצריך לימוד עוד, וא"ש.
א"כ שפיר דרשו בש"ס (נדרים פא.) ולא הלכו בה (ירמיה ט, יב), ר"ל שלא הלכו מדריגה אחר מדריגה, והיינו מחמת גסות רוחן, ע"כ הם עניים מתורה.
וז"ש שלא בירכו בתורה תחלה (שם), שהיא נותן התורה, שהוא יונק משדי התורה תמיד בכל יום, ונותן תמיד בכל יום מה שלא נתן אתמול, וז"ש ולא הלכו בה.
ולכך שפיר אמרו במסכת (ב"מ) (נדרים שם) הזהרו בבני עניים וכו', הוא מדה כנגד מדה, וק"ל.
א"כ סבת גלות הי' על עזבם את תורתי שלא הלכו בה, ר"ל שלא עלו במעלותיה. ובתיקון הקלקול של התורה אמר גם עלה (בראשית מו, ד), שיעלו ממדריגה למדריגה אז יעלו מהגלות במהרה בימינו אנס"ו, וק"ל.
ובזה תבין שנזכר בפסוק ב' פעמים יעקב יעקב אנכי ארד וגומר ואנכי אעלך גם עלה. דסיבת החורבן הי' עבור מדריגת יעקב שחסרו, ולכך בעת גאולתן שיזכו למדריגת יעקב יגאלו, וק"ל.
וזה יהי' כוונת הפסוק (שמות לב, יח) ג"כ, קול ענות אנכי שמע, ר"ל כי קול ענות ענויא דגלותא, הוא עבור אנכי שמע, שכך הבנתי, שהוא לשון שומע, וק"ל. וז"ש (רות ג, יג) שכבי עד הבוקר וגומר וגאלתיך אנכי, וק"ל.
אפס דהמניעה לת"ח הוא מצד אחר, דקי"ל דאין ת"ח בזמן הזה, דאיתא בפרק ב' דקדושין (מט:), והאמר מר סימן לגסות רוח עניות, ועניות בבבל הוא דאיכא, מאי עניות דתורה, הוי סימנא לגסות הרוח יעו"ש. ומאחר דהוא עני מהתורה דמגני ומצלי מן עבירה, שהם מחשבות זרות שהם קליפות, א"כ אין לו דבר להסיר ולהצילו ממחשבות זרות. וגם כי גסות הרוח שורש לכל הקליפות שהם המחשבות זרות, הדרא דינו כשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך.
אך דמניעה זו יוסר קודם ביאת המשיח, דאיתא בחלק (סנהדרין צח.) אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל שנאמר וגו'.
ובזה יובן דאמר רבי אלעזר יכולני לפטור כ"ל העולם כולו מהדין וכו'. קשה למה כלל כל העולם, הלא הת"ח דינם רק כשתוי ואינם פטורין. וכי תימא דקאי על שאר בני עולם דהוי כשיכור, אם כן תועבה נמי הוי, ומאי לפטור. לזה בא כמתרץ ואמר משחרב בית המקדש עד עכשי"ו, קשה הא כל ימי המשך הגלות פטורין, לזה ביאר שנאמר שמעי נא עניה ושכורת, נגד ב' סוגי אנשים, נגד בני תורה אמר עניה, כי סימן לגסות הרוח עניות מהתורה, ונגד סוג ב' אמר שכורת. ולכך אמר עד עכשיו, אבל למחר אפשר שיכלו גסי הרוח, ויבוא משיח(נו) צדקינו במהרה בימינו אנס"ו, וק"ל.
ובזה יובן עניה סוערה, דעל כרחך מוכח שאתה עני' מהתורה, והראי' כי רוח סערה של גסות הרוח עדיין סוער ויש בישראל, לכך לא נוחמה עדיין, דאי אפשר שיהי' נחמה על ידי משיח, כי אם שיכלו גסי הרוח תחלה, וק"ל.
ובזה יובן אנכי אנכי מנחמכם (ישעיה נא, יב), דכתב האלשיך לפי שנאמר (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה וכו', יעו"ש. איברא למה רימז הגלות באנכי. ולדברינו, כי סיבת חורבן בית ראשון עבור ביטול תורה, דפתח באנכי, אתי שפיר, דרימז לו כי אנכי גורם הגלות לירד מצרימה, ובתיקון הקלקול שלא יתבטלו מהתורה, אז אנכי אעלך.
איברא להבין מאי גם עלה, הגם שדרשו חז"ל יעו"ש. ונראה דאיתא בנדרים (פא.) על מה אבדה הארץ על עזבם תורתי (ירמיה ט, יא-יב), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירש הקדוש ברוך הוא בעצמו, על עזבם את תורתי ולא הלכו בה. וכתב במגלת סתרים דהרב רבינו יונה, דאי לא עסקו בתורה כלל, מ"ט לא פרשוהו, הלא גלוי הי' להם. לכך דרשו בש"ס שעסקו אלא שלא ברכו תחלה, ונפיק ליה מדכתיב לא הלכו בה, יעו"ש במוהרש"א.
ולי נראה, דנודע דאדם נקרא הולך, שצריך לילך ממדריגה למדריגה מה שאין כן המלאך נקרא עומד. וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קאסויר אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף (בראשית לז, ב), שצריך שיוסיף בכל יום שלימות, ודפח"ח. ואפשר שרימז בתואר יעקב, כי מסקנת הש"ס סימן לגסות הרוח עניות דתורה, ופירש רש"י מתוך גסותן אינן משמשין כל צרכן וכו'. והענין, דשמעתי פירוש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד (סוכה כא:), ר"ל מתואר תלמיד חכם ולא תואר חכם, שמע מינה שצריך לימוד עוד, וזה תואר תלמיד חכם, ודפח"ח. אם כן זה שאמר אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף, מי שהוא עניו ושפל יודע בעצמו שלא הגיע עדיין לשלימות התורה, ותמיד משתדל להוסיף שלימות, ושילך ממדריגה למדריגה.
וז"ש שלמה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ור"ל מה שיותר חכמתי הבנתי שיותר רחוקה ממני. מה שאין כן גסי הרוח והוא חכם בעיניו, גומר בדעתו שאין צריך להוסיף, כי כבר הוא מושלם.
על פי זה נבאר ש"ס דפ"ק דברכות (ג.), תניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג וכו' שאג ישאג על נוהו, וסימן לדבר, משמרה ראשונה חמור נוער, שני' כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה וכו'.
והספיקות רבו, א', דה"לל בקיצור ג' משמורת בלילה. ב' ענין סימן לדבר, אין לו שחר כלל. ושאר הספיקות.
כדי לתרץ זה, נבאר תחלה דברי הנביא ישעי' סימן א' (ד) הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מריעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור.
להבין זה, הגם דכתבתי מזה לעיל יעו"ש, איברא נראה לי עוד, דכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תשובה (ה"ב), וזה לשונו: ך"ד דברים מעכבין את התשובה וכו', ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן. א' הפורש מהציבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהי' עמהן. ב' החולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה [ודע כי תואר חכם כ' בספר הקנה גם שלמד כל התורה אינו נקרא חכם, כי אם זה - לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט)]. ג' המלעיג על המצות, כיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם, ובמה יזכה. ד' המבזה רבותיו, אם כן לא ימצא מלמדו דרך האמת. ה' השונא תוכחת, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן וכו', וכן צוה האל להוכיח לחוטאים, שנאמר (ישעיה נח, א) קרא בגרון אל תחשך וגו' לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וכו' שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, וזה ששונא תוכחת אינו בא למוכיח ולא שומע דברו, לפיכך יעמוד בחטאותיו שהם בעיניו טובים, עכ"ל.
ובזה יבואר כוונת הנביא, כי נודע דכך דרכן של עוברי עבירה ליתן דופי בבני אדם הכשרין, הן בכלל או בפרט, דכל הפוסל במומו פוסל (קדושין ע.). וכההוא דקדושין (שם ע:) דקרי לאינשי עבדא, ובדקו אחריו ונמצא שהי' עבד, ובהיפך יחוסא דבבל שתיקותא (שם עא:). א"כ זה הפורש מהציבור, על כרחך משום דסובר שהם החוטאים והוא כשר וישר, דדרך כסיל ישר בעיניו (משלי יב, טו). וזהו שתמה הנביא על שטותו וסכלותו, הוי גוי חוטא, ר"ל איך אפשר לומר שכל הציבור שהם גוי, חוטא, שיהי' כולם חוטאים והוא עצמו כשר, שיפרוש מהצבור שהם גוי כולו.
ונגד ב' שהוא החולק על דברי חכמים, תמה הנביא עליו, איך אפשר שיהי' עם כבד עון. דכתב האלשיך בפסוק במשלי (כט, ב) ברבות צדיקים ישמח עם ובמשול רשע יאנח העם, כי המיוחד שבעם הם הכשירים הנקרא עם, ישמח ברבות הצדיקים וכו', יעו"ש. הרי כי שלומי אמוני ישראל נקר' עם. אם כן החולק על החכמים שהם שלומי אמוני ישראל הנק' עם, על כרחך לסברתו הם החוטאים והוא לבדו כשר וישר. א"כ זה גרוע יותר מהראשון שהוא הפורש מהציבור, שהם המוני עם אשר זדונם נחשב לשוגג הנקרא חטא, וכמו שדרשו בש"ס דבבא מציעא (לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו ת"ח ששגגתם עולה זדון, ולבית יעקב חטאתם שזדונות נחשב להם לשוגג. ואם כן לזה תמה הנביא יותר, שיהי' מי שהוא בתואר ע"ם, שהם הצדיקים והנקראים חכמים כנודע, שיהי' כבד עון, שזדון נחשב לכבד עון, למזיד, שיהיו כולם מזידין והוא לבדו ישר וכשר, איך עולה זה בדעת הכסילים לומר כך היפך הסברא כלל.
ונגד ג' המלעיג על המצות, אמר זרע מרעים, שאלו הי' מזרע ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, וקיבלו באהבה את המצות, לא היה מהמלעיגים.
או י"ל כי אין לו בושה ויראה, ובידוע שאינו מזרע ישראל, כדאיתא בפרק ב' דנדרים (כ.) בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני יעו"ש. כי אם שהוא מזרע מריעים, בני חמשה מינים המעורב בישראל, עמלקים נפילים וכו' כדאיתא בזוהר (ח"א כה.).
או כדאיתא בש"ס דנדרים פרק ב' (דף כ:) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ, לח), אלו בני ט' מדות, שהם זרע מריעים. דכתב מהרש"א בשם הרמב"ם (הל' אסו"ב פכ"א הי"ג) דהעושה כן הבנים אינם הגונים, אלא עזי פנים הם, ומהם מורדים ופושעים וכו'.
ונגד ד' המבזה רבותיו, אמר בנים משחיתים, כי התלמיד נקרא בן. וכשהוא תלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג.), שהוא עובד עבודה זרה הנקרא על ידי בנים אלו משחיתים, כדדרשו חז"ל (סנהדרין נז.), משחיתים הם עובדי עבודה זרה, שנאמר (דברים ד, טז) פן תשחיתון וגו'.
ונגד ה' שונא תוכחת וכו', ומכח זה אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, אמר עזבו את ה', דדרשו (פסחים כ:, ב"ק מא.) את ה' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים, כי על ידי מורא מת"ח, דדחיל מרבנן איהו גופי' הוי צורבא מרבנן (שבת כג:). וכבר דרשו במדרש (פתיחתא דאיכ"ר ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך המאור שבה חוזרין למוטב. וז"ש עזבו את ה' לגמרי, לא אותו יתברך ולא התלמידי חכמים שנתרבו מן את ה', ולזה שנא בשער מוכיח (עמוס ה, י).
ולא די שעזבו את ה', ואם כן גם דרך ה' שהיה ראוי לפנותו, כמ"ש (ישעיה מ, ג) קול קורא במדבר פנו דרך ה' יישרו בערבה מסילה לאלדינו, ר"ל כי יש בישראל סוג הדומה לערבה, שאין בו לא טעם ולא ריח (ויק"ר ל, יב), ר"ל שאינן בעלי תורה או מצות, א"כ על כל פנים תראה מסילה, דרך קטן, לאלדינו - לעשות מנין בפ"ע, נאצו את קדוש ישראל - למה הם בורחין מהם. ומכח זה נזורו אחור - מי שהי' רוצה לדבק, ירא מהמלעיגים, ונסוגו אחור, וק"ל.
ונחזור כי ג' ספרים נפתחין בראש השנה (ר"ה טז:), ובכל א' יש ג' כתות, וכתות הרשעים הם ג' סוגים [בזה מבואר קושיית ספרי חיים וספרי מתים וכו'. ועוד ל"ל ספר לבינונים], והרשעים נקרא לילה כנודע. ובהם ג' משמורות, ג' כתות. ועל כל משמר הקדוש ברוך הוא שואג ובוכה, כי אמרו בש"ס (עי' מו"ק כז:) בכו בכה להולך (ירמיה כב, י), ר"ל להולך בלא תשובה יעו"ש, ואלו ג' כתות הם מן הדברים הנועלים דרכי התשובה, וראוי לקונן ולבכות עליהם.
והוא, דכתב בספר עוללות אפרים דף נ"ח (מאמר רלא), שזכר הנביא ג' פעמים הוי, א' הוי מושכי העון בחבלי שוא (ישעיה ה, יח). ב', הוי חכמים בעיניהם (שם, כא). ג', הוי גבורים לשתות יין (שם, כב). וביאר, כי האדם מורכב מן ג' נפשות שנקראו בפי החכמים טבעית חיונית שכליות, והם טוב מועיל ערב וכו', ומצד ג' נפשות אלו נמשכו ג' סיבות אשר על פיהם יהי' כל חטא ועון. סיבה ראשונה, מצד קלות החטא בעיני האדם אשר דשו בהם, כמו רכילות ושבועות שוא ושחוק וקלות ראש, לכך פתאים עברו וענשו ושונין ומשלשין עד שיהי' חוט זה כעבותת העגלה, ר"ל לפי שהוא דומה לו לחוט לקלות החטא, לכך נעשו כעבותת. מה שאין כן הצדיק עבירה קטנה גדול הוא בעיניו, וז"ש חז"ל (סוכה נב.) היצר הרע לצדיקים דומה להר וכו'. סיבה ב', להיות כל אדם חכם בעיניו, ומראה טעם לטהר השרץ שבידו, ובסיבת היותו חכם בעיניו אינו שומע בקול מוסר ואינו בא לידי חרטה ותשובה. סיבה ג', להיות האדם שטוף בחמדת ותאוות הבלי העולם באכילה ושתי' ומלבוש ועושר וכבוד, אלו הן המכים בסנורים, שטח עיניו מראות מה יהי' אחריתו. וז"ש ג' הוי הנ"ל, יעו"ש, ודפח"ח.
ובזה תבין ענין ג' משמורות, שיש בכל א' הוי, מג' כתות הרשעים שנמשלו ללילה, וז"ש ג' משמורות הוי הלילה.
א' חמור נוער, מצד חלק הערב המתייחס לכח הטבעי הבהמי שהוא חומר האדם, אשר מצדו הוא שטוף בתאוות העולם הזה, שעליו אמר הנביא הוי גבורים לשתות יין.
והוא דאיתא בפסוק שיר השירים (ה, ב) אני ישינה ולבי ער. והענין, כי האדם הוא חומר וצורה, והם שני הפכים, כשזה גובר ועולה למעלה, השני יורד מטה, ואפשר שזה ענין הנזכר בתוכחה (דברים כח, מג) הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, והוא דמפורש בזוהר חדש (פ' כי תבא) מפי אליהו, שהכל הוא ברכה, וז"ש (דברים כח, סא) יעלם עליך וכו', יעו"ש. וה"נ זהו ברכה, כי החומר בעולם הזה הוא בעל הבית, והצורה בעולם הזה היא הנשמה, נחשב לגר, שאין לה התחברות עם שום עניני עולם הזה. וז"ש הגר אשר בקרבך, היא הנשמה, יעלה ממדריגה למדריגה למעלה, ואתה שהוא החומר תרד מטה, כי כשזה קם זה נופל. וז"ש חז"ל (מגילה ו., רש"י בראשית כה כג) לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים, כי הנשמה היא תואר יראה ושלם, מה שאין כן הגוף נקרא צור, וזהו (שמות יז, ו) הנני עומד שם על הצור, כי הנשמה חלק אלוד עומד על הצור, שראוי לגבור על החומר.
ואפשר שזהו ענין הסולם שמלאכי אלדים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב) שזה עולה וזה יורד, ועיין מזה בספר עוללות אפרים (מאמר קסו) מענין הסולם, יעו"ש.
וז"ש אני ישינה, הוא החומר, ולבי שהוא מושב נפש הרוח והנשמה, הוא ער, שהוא הגובר וכו'.
ובהיפך זה הוא כת הרשעים, שהחמור נוער, שלבו ישן והחומר נוער, אשר מצדו שטוף בתאוות עולם הזה, ועליו נאמר הוי גבורים לשתות יין, והוא משמר א'.
ונ"ל על דרך הלצה, שמתחילין בשמיני עצרת ושמחת תורה לומר משיב הרוח ומוריד הגשם, עד הפסח שאז פוסקין, כי מר"ח ניסן שאז נברא העולם במעשה, עד תשרי שהי' הרת עולם (עי' ר"ה י:), ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כמ"ש בכתבים יעו"ש. ועל כל פנים מימי תשרי מתחילין להתענות, וגובר הרוחני ונחלש הגשמי, עד אחר ימי הדין חותם אחרון בהושענא רבה, אז משיב הרוח שהוא הרוחניי, ומוריד הגשם שהוא הגשמי, לשמוח ולאכול ולשתות, וק"ל.
משמר ב' כלבים צועקים. דאיתא בתיקונים (ת"ו) דף ך"ב (ע"א) וז"ל: משגיח מן החלונות (שה"ש ב, ט) וכו' ויפן כה וכה (שמות ב, יב), אם אית מאן דיתער בתיובתא, וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו (עי' ישעיה נג, ו) וכו' וכלהו צווחין בצלותא ביום הכיפורים ככלבים הב הב וכו', ואינון עזי פנים ככלבים וכו', עד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו, לה), עכ"ל. והסיבה לזה, שהם חכמים בעיניהם, והם שלימים ואינן חסרין כלום, שסוברין שראויין לפרנסה וכלכלה וחיי אריכי מצד מעשיו שהם טובים בעיניו, דדרך כסיל ישר בעיניו.
ונ"ל שזהו מן ך"ד דברים המעכבין התשובה, החולק על חכמים. דאיתא בפרק ד' דאבות (מ"א) בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם. וי"ל, דשמעתי אומרים בשם גדול אחד על דרך הלצה, שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד (סוכה כא.), כי מן שיחת חולין, שנקרא תלמיד חכם ולא תואר חכם, מזה נשמע שצריכין לימוד מאחרים, ודפח"ח. שמע מינה דתואר חכם הוא היפך זה, שאין צריך עוד שילמוד מאחרים, ואיך אמר איזה חכם הלומד מכל אדם. ובדרך פשט בארתי במקום אחר יעו"ש.
ונ"ל דכבר מבואר בדקד[ו]ק הלשון צריכין לימוד, משמע כי אנחנו אומרין לו שצריך לימוד, אבל הוא עצמו אינו סובר כך אלא מחליט בדעתו שאין צריך לימוד משום אדם, א"כ מאחר שאינו מכיר ערך מעלתו, אינו בגדר חכם, כי אם מי שמכיר ערך מעלתו שצריך עוד לימוד, שיודע שאי אפשר לאדם שיהי' בתכלית השלימות, זהו ודאי בגדר חכם. וכן מצאתי מפורש בספר אחד של החכם מו' משה חאגיז שכתב, שחכם אחד צוה לבנו אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו, אם גדולה או קטנה, כי חכם הוא, עכ"ל. וז"ש שלמה (קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה, ור"ל יותר שחכמתי הבנתי יותר שהיא רחוקה ממני, הרי שהכיר חסרונו וערך מעלתו, ודאי לחכם יחשב, ונקרא חכמת שלמה. ובזה יובן כוונת התנא איזה חכם הלומד מכל אדם, שהוא מכיר ערך מעלתו, וק"ל.
וז"ש החולק על החכמים, שחולק על תואר החכמים היודעין שאי אפשר לאדם להשיג תכלית השלימות, וכמו ששמעתי פירוש (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, ר"ל שאי אפשר שיעשה טוב בלא חטא שבתוך הטוב, מצד איזה פני', ודפח"ח, וזה חולק על החכמים, שסובר שהוא בתכלית השלימות, ואין צריך לימוד משום אדם, מצד שהוא חכם בעיניו, ומכח זה אינו שומע מוסר, ולא שב מחטא עד שירוחם להסיר לב האבן מקרבו, וק"ל.
משמור ג', תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. והוא נגד הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו'. דמצינו מצות עשה בתורה (דברים י, כ) ובו תדבק, בת"ח, יוכל לידבק בו יתברך בא' מב' סוגים, האחד כפשוטו, שילמד אותו איך יכול לבוא לתכלית המאושר הזה. ב' על דרך שכתבתי זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו' (זח"ב קכח:), והכי נמי אם מדבק את עצמו לתלמיד חכם שהוא דבוק בו יתברך, הוא עולה עמו.
אך עיקר הדביקות הוא מצד נשמתו שהיא יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), שעל ידי הנשמה קדושה הנקרא חבל, יש לו קישור וחיבור לעלות במעלות הרמות, עד שידבק בו יתברך.
אך יש בזה ב' מניעות, א' מצד הלידה, וא' מצד היניקה. דאיתא בש"ס דנדרים (כ:) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ, לח) אלו בני ט' מדות, בני חצופה, וכו' והיכי דמי חצופה התובעת תשמיש בפה מבעלה וכו'. ועוד מצד היניקה, כמו שמצינו (סוטה יב:) במשה רבינו ע"ה שלא רצה לינק משדי אם הנכרית, פה שעתיד לדבר עם השכינה. וכמ"ש הרשב"א, ורמ"א ביורה דעה סימן פ"א (סעיף ז) מביאו, דמטמטם הלב ומוליד לו טבע רע וכו', יעו"ש. והוא הדין כשהיא רשעה שאכלה דברים אסורים יעו"ש.
והנה בכאן יש לדקדק, למה לי ב' סימנים תינוק ואשה. ועוד דהל"ל בעל מספר עם אשתו. ולדברינו בא ללמד הסבה למשמר ג' שהם רע בתולדה או מצד היניקה, שיונק משדי אמ"ו - רשעה כמותו. או מבני חצופה שהיא תובעת לבעלה תשמיש בפה, וז"ש ואשה מספרת עם בעלה, כמו ראוה מדברת וכו' (כתובות פ"א מ"ח), שהוא לשון זווג, וק"ל.
ונגד זה אמר הוי מ[ו]שכי העון בחבלי שוא. כי נגד שהי' ראוי להמשיך נשמה קדושה מצד יעקב חבל נחלתו, לדבק בו יתברך, הוא משך נשמה מקליפות, על ידי חבלי שוא. וז"ש הוי מושכי העון בחבלי שוא, ועל ידי זה לא יוכל לקדש פיו ולשונו, ליזהר מלשון הרע ורכילות וקנאה ושנאה וכיוצא, עד שירוחם מהשמים, וק"ל.
עוד י"ל, על דרך שזכרתי בפסוק (ישעיה א, ג) ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, לעיל כתבתי מזה יעו"ש. וה"נ מי שהוא למוד שיתפרנס מן גזילות וחבלות וכיוצא, שהוא יונק משדי אמו שהיא מגדלתו ויונקתו, היא אשה זרה, אינו מאמין שיש בעלים הנותנין פרנסתו בדרך זה שבחר בו, דאם כן הי' מבקש ממנו שיתן לו בהיתר, אלא סובר כי כחו ועוצם ידו עשה לו חיל הזה, ובאמת הוא הש"י הנותן כח לעשות חיל בהיתר, ואין מעצור לו להושיע ברב או במעט המחזיק רב, וק"ל.
ועל פי זה נבאר ש"ס ובו תדבק (דברים י, כ), וכי אפשר לידבק בו יתברך אלא הדבק בת"ח וכו'. וי"ל דכתיב בו תדבק, ודרשו הדבק בת"ח שאין זה דבק בו יתברך. הגם שדרשו חז"ל (פסחים כ:, ב"ק מא:) את לרבות תלמידי חכמים, מכל מקום אינו ענין לזה, וכמ"ש מוהרש"א יעו"ש.
ונ"ל שהוא על דרך שדרשנו אל תקרי וכו'. וה"נ דאי אפשר לידבק בו יתברך, כי אם שידבק את עצמו בתואר ת"ח שזכרנו לעיל.
והוא, ששמעתי בשם מורי אתה הוא אלדינו (אין כאלהינו), דתחלה אמר לנוכח, ואחר כך נסתר כו'. שאם סובר האדם שהוא דבוק בו יתברך והוא נוכח פני יתברך, אז הוא רחוק ממנו, ואם סובר שהוא רחוק אז הוא קרוב. וא"כ זהו שאמר מי שסובר את"ה, אינו אלא הוא, ומי שסובר הו"א, אז אלדינ"ו, ודפח"ח. והוא כמו שזכרנו לעיל כי שיחת חולין של תלמיד"י חכמים צריכין לימוד, כי מעלת החכמים שיודעין ערכן וכו', וכנ"ל.
ובזה יובן ובו תדבק, קשה וכי האיך אפשר לידבק בו יתברך, שאם סובר שהוא קרוב אז הוא רחוק. לזה אמר הדבק בתואר תלמיד"י חכמים, שהוא לשון צריכי"ן לימוד, שאינו על צד השלימות, אז אפשר שיהי' קרוב ודבק בו יתברך, וק"ל.
עוד י"ל בדרך מליצה, ג' הוי שזכר הנביא בפרשה הנ"ל. דזכרתי בפסוק (בראשית מ, כג - מא א) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו'. דנודע מ"ש בשם החסיד המנוח מוהר"ן אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף (בראשית לז, ב), כי עקב ענוה שיוסף תמיד במעלת השלימות. מה שאין כן ההיפך מזה בגובה אפו, הוא חכם בעיניו, שהוא מושלם ואינו צריך להוסיף, ואחד מהסיבות הוא שיכור, שתרגומו רוה (ת"י ישעיה יט, יד), שהוא שבע בשביעה של מעלות. וז"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף, כי מחמת שכרותו שכח שצריך להוסיף במעלות, וישכחהו, עד מקץ שנתיים ימים, שהם ימי העלי' והעמידה שעברו, והגיעו ימי הירידה, אז ופרעה חולם וכו', וק"ל.
והנה האדם הוא עולה ויורד, או שעולה, ואם לאו הוא יורד, כאשר ביארתי והיית רק למעלה (דברים כח, יג), וק"ל. וזהו ענין הסולם, והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים (בראשית כח, יב). כי אי אפשר שיהי' במצב אחד, אם כן כשאינו עולה ממילא הוא יורד.
וז"ש הוי מושכי עון בחבלי השוא, שסובר שהוא במצב אחד, ובאמת אינו, והטעם מאחר שאינו עולה, מחמת הוי חכמים בעיניהם שאין צריך להוסיף שלימות, שסובר כבר הוא מושלם. וכשאינו עולה ממילא יורד, כי הגלגל חוזר, וכמו שכתבתי במקום אחר בברכה כתיב והיית ר"ק למעלה, דקשה הא הוא מיעוט, ובארתי, כי נודע סיבוב הגלגל כשהוא למעלה, אז יורד למטה, וז"ש רק למעלה, ולא בתכלית העלי' שאז יורד למטה, וק"ל. והסבה לזה הוי גבורים לשתות יין, ועל ידי זה לא זכר שר המשקים את יוסף, וק"ל.
א"כ על ידי שהם גבורים לשתות יין, מזה נמשך הוי ב' שהם חכמים בעיניהם, ועל ידי זה שאינו עולה, אם כן ע"כ הוא יורד ממנו ואינו מרגיש, וגורם הוי א' שמושך העון בחבלי שוא, שאינו נרגש בו כי אם לאחר זמן שנעשה כעבותת העגלה חטאה. ואז בשובו נעשה מזדונות זכיות, והוא יעקב חבל נחלתו, וק"ל.