וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו', ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה וגו', ולקח עץ ארז ואזוב וגו', זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא וגו', ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי (יט, א-יז). וי"ל, א' למה נתייחד הדבור לאהרן עם משה, ואח"כ למשה לבדו נאמר דבר אליהם, ויקחו אליך וגו'. ב' בפירוש לאמר. ג' דהל"ל דבר אליהם זאת חוקת התורה, ולא להקדים וכו'. ד' זאת חקת התורה, כאלו אין חק זולתו בתורה, וזה אינו. ה' אליך מיותר, וחז"ל (במ"ר יט ו, תנחומא חקת ח) דרשו, לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חקה וכו', למה בפרה דוקא נתגלה רק למשה ולא לאחרים. ו' תואר פרה אדומה צריך טעמא, הא החטא קרוי אדום, ובא פרה לכפר ולקנח החטא, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא שם) תבוא אמה ותקנח צואת בנה וכו', א"כ הי' ראוי שתהי' פרה לבנה לקנח החטא הנקרא אדום, כמו שמצינו שאין כהן גדול נכנס לפנים בבגדי זהב רק לבנים וכו' (ר"ה כו.).
ז' אלעזר הכהן, דהל"ל סתם, ודרשת חז"ל (ספרי חקת א) בסגן, ידוע. וכי תימא אותה לאלעזר, ולדורות בכהן גדול כדרשת חז"ל (יומא מב:), קשה באמת למה, דהא פרשת פרה נאמרה לדורות ג"כ. ח' טעם למה מחוץ למחנה. ט' ארז ואזוב וגו' (י) קשה, בשלמא אזוב שאם חטא ישפיל עצמו כאזוב, כמ"ש ר"מ דרשן, מה שאין כן ארז למה, אדרבה וגו'. [י'] וכל כלי פתוח וגו', דהל"ל כלי פתוח וכו', כל ל"ל.
י"א, דפירש רש"י לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב וכו'. שהוא תמוה, מה לאומות העולם והשטן במצוה זה דוקא. גם כפל מה המצוה ומה טעם וכו'. [י"ב] ענין שני הפכים בנושא אחד בעסק הפרה צריך טעמא, שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו' (במ"ר יט, א). ומ"ש במדרש (שם) זש"ה (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו', ג"כ צריך ביא[ו]ר. י"ג, איך שייך מצוה זו בכל אדם ובכל זמן, שהתורה היא נצחי, ובפרט שסיים בפרשה זה והיתה להם לחקת עולם וגו', ובזמן הזה אין פרה ואין עפר פרה וכו'.
וכדי לבאר זה, נבאר מדרש (במ"ר יט, ד) אמר רבי יהושע כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא (ויקרא כא, א), אמר לו משה רבינו ע"ה רבונו של עולם אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השיבו, (באותו) [באותה] שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשה פרה אדומה א"ל הקדוש ברוך הוא כשאמרת אם נטמא במה טהרתו, זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ע"כ. והוא תמוה.
ונבאר משנה סוף חולין (פי"ב מ"ה) לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות שבתורה. והספיקות בזה יבואר מאליו.
ונראה, דכתבתי במקום אחר שהקשה בעקידה (פ' אחרי שס"ד) על עקביא שאמר הסתכל וכו' מאין באת מטפה סרוחה וכו' (אבות פ"ג מ"א), אדרבה בזכרו פחיתת חומרו יש לפטור עצמו מהדין וכו', יעו"ש. אח"כ מצאתי במדרש [שמואל] במשנה חביב אדם שנברא בצלם (אבות פ"ג מי"ד), שהקשה זה המשנה על עקביא, ופירש וכו', יעו"ש.
ואני כתבתי שם דעקביא עצמו בא לתרץ זה, כי מדריגות הגאוה והשפלות הוא טענת היצה"ר נגד האדם, וצריך האדם שיעשה לעצמו עזר כנגדו וכו'. וכתבתי במקום אחר זש"ה (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה, במדות השפלות. ולאהרן קדוש ה', שעשו לו בגדי קודש לכבוד ולתפארת, להשתמש במדת הגאוה והתפארות, והיינו מחוץ למחנה, אבל בפנים הי' קודש, כמבואר במ"א יעו"ש, אלא שלקח קרח מקח רע לעצמו וכו' (סנהדרין קט:).
ובזה יובן וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ר"ל שיאמרו לישראל שיקחו מדריגות משה השפלות, ומדריגות אהרן הכבוד והתפארת, להשתמש במדת אלו. שזאת היא חקת התורה, ר"ל כללים גדולים וחקים טובים לכללות התורה להיות לו עזר נגד היצה"ר. שאם היצה"ר משפילו שאינו ראוי להתקדש, יאחז כנגדו מדת התפארת - מצד נשמתו ראוי לכך. ואם היצה"ר מגיס רוחו שכבר הוא קדוש וטהור, ישפיל עצמו מצד השפלות חומרו.
אך דלפי זה טעמו ונימוקו עמו, ואין זה חקה, לכך פירש רש"י לפי שהשטן [ואומות העולם] מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו'. כי השטן הוא סמ"אל גימטריא ענ"וה, והוא שאל מה המצוה הזאת לכם ענוה ושפלות, היפך הסברה שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, וכמ"ש במשנה (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו', ופירש במדרש [שמואל] בשם רבי מנחם כך וכו', מובא במ"א. ואומות העולם האוחזין במדת התפארות והגאוה, כמ"ש סוף ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וגו', שאתם ממעטים עצמיכם (חולין פט.), אברהם אמר (בראשית יח, כז) אנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו (שמות טז, ז) נחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר אדמה לעליון (ישעיה יד, יד), וסנחרב אמר מי בכל אלהי וגו' (מלכים ב יח, לו), חירם אמר מושב אלהי' ישבתי וכו' (יחזקאל כח, ב). לכך אומות העולם שואלין מה טעם יש בה במד(ו)ת הגאוה, שהיא מדה שלנו ולא לכם.
לכך הוצרך לכתוב חקה, כי למשה שהוא בחינת דעת, ולכל אדם שיש בו בחינת דעת נקרא משה, ודאי לך אני מגלה טעם פרה, כמבואר שהוא נגד היצה"ר, שאם מטמא בשפלות, שאינו ראוי האדם לגדר קדושה וחסידות מצד פחית' החומר, ראוי לטהר עצמו מצד קדושת נשמתו, ואם מטהרו ראוי לטמאו. וא"כ שוב(ר) שפיר יש טעם לטמא טהורים ולטהר טמאים, והיינו טעם נכון למשה. אבל לאחרים, שהם בבחי' אחוריים, גדר השכחה בלי דעת, הוא חקה, ומכל שכן לשטן מלך זקן וכסיל, שהטעם הוא נגד היצה"ר, ודאי נעלם ממנו טעם זה, וגם לאומות העולם שאין להם דעת בקליפה כנודע, ודאי להם חקה.
ואחר שאמר בדרך כלל, חזר לפרט בדרך פרט, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, על שמך, בחינת הדעת הנקרא משה, ערום יעשה בדעת ובתחבולות יעשה מלחמה נגד היצה"ר, שאם היצה"ר משפילו שהוא בחינת משה שהי' עניו ושפל וסבלן, מכל מקום אם הוא עצת היצה"ר וכאמור, יעשה כנגדו ויקחו פרה אדומה, ר"ל הגאוה נק' פרה, כמ"ש במשנה דר"ה פ"ג (מ"ב) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכו'. וכאשר כתבתי מזה במ"א דקאי על גסות הרוח דנקרא קרן, כמ"ש (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע וכו', יעו"ש. וכבר ידוע מ"ש היעבץ במשנה דאבות (פ"ג מ"א), כי הגאוה הוא שורש לכל העבירות וכו', יעו"ש, א"כ שפיר נק' אדומה על שם החטא, וז"ש פרה אדומה. ושפיר דרשו חז"ל תבוא אמה היא הגאוה, ותקנח צואת בנה, של היצה"ר שנקרא צואת בנה, שהוא המתעב ומלכלך במעשים צואים, ולהלבישו בגדים צואים כנודע. אשר לא עלה עליה עול מלכות שמים.
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ר"ל דנודע מ"ש בזוהר (ח"א עו., ח"ג עה:) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), אילין רמ"ח שייפין וכו'. והכוונה שיהיה הכבוד והגאוה לבוש מבחוץ נגד היצה"ר, אבל לא בפנים, כמו שכתבתי במקום אחר אהרן יערוך אותו מחוץ לפרוכת וכו' (שמות כז, כא), יעו"ש. ושחט אותה לפניו, להמתיקו, על ידי שישתמש בגאוה לשם שמים נעשה הרע כסא אל הטוב, ונמתק הרע אל הטוב, וז"ש ולקח עץ ארז, לבוש הגאוה מבחוץ, ואזוב מבפנים השפלות, כמו אהרן, והשליך אל תוך שריפת הפרה, והבן.
ובזה יובן מדרש הנ"ל, אמר רבי יהושע לנפש לא יטמא בעמיו, והיינו מצד מעלת נשמתו ראוי להתקדש ולדבק בו ית' תמיד, לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), ולנפש שהוא המחשבה, לא יטמא גם שהוא בעמיו, כמו שכתבתי בזה במ"א יעו"ש.
ושאל משה רבינו ע"ה מהש"י, אם נטמא במה טהרתו, ולא השיבו באותה שעה, שלא היה אהרן עמו, כמו שפירש האלשיך שם (פ' חקת, יט א-ב) לשיטתו, יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי היצה"ר מטמא לאדם שאינו ראוי לדבק בו ית' מצד השפלות חומרו, שא"כ היה אז מעלת משה לבד, ולא השיבו הש"י אז, מה שאין כן כאן שהיה אהרן עם משה, אז א"ל פרשת פרה אדומה. וזה יהיה טהרתו נגד היצה"ר, שהיה מעלת אהרן, ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וכו'. וז"ש ולקחו לטמא, ר"ל מי שיצה"ר מטמאו שאינו ראוי לקדושה, יש תקנה ולקחו מעפר שריפת החטאת שהיא הגאוה שורש לכל עון ולכל החטאת, נגד היצה"ר, לטהר הטמא, וכאמור, והבן.
ובזה יבואר משנה הנ"ל, דכל זה לא דברה תורה להשתמש במדת היצה"ר שהיא הגאוה אלא במלחמה הנ"ל, מה שאין כן בלאו הכי לא יטול אדם אם על בנים, היא הגאוה, שהיא אם ושורש להבנים, שיצאו תולדות טובים מהגאוה שנלחם בזה נגד היצה"ר, וכנ"ל. אפילו לטהר את המצורע, שהתקנה שישפיל דעתו והיא טהרתו, היפך טומאתו שהיא הגאוה. אך שאי אפשר שיהי' למלך ושר ענוה מבחוץ, שיהי' השפלות גאוה, כמו במשל המלך שבקש מהרופאים שיחי' לעולם וכו', ויעץ ללבוש הגאוה מבחוץ ושפלות מבפנים, וז"ש אפילו לטהר את המצורע וכו'.
והטעם, שהוא מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, דהיינו העולם שכולו ארוך, והיינו למיימינים בלימוד לשמה אז אורך ימים בימינה, ולא למשמאילים שהוא לכבוד ולתפארת שנק' שלא לשמה (שבת סג.) כמ"ש התוספות בברכות (יז.) ובפסחים (נ:) יעו"ש, דאז עושר וכבוד הוא בשמאלה וארך ימים בימינה, וכדמסיק שם בש"ס למימינים וכו', והבן כי קצרתי.
ואתי שפיר ג"כ מי יתן טהור מטמא לא מדריגה אחד, רק יראה לכאן ולכאן, לפעמים יאחז מדריגות השפלות ולפעמים הכבוד והתפארת, והכל במשקל בכיון במישור, וק"ל.
ואתי שפיר ג"כ וכל כלי פתוח אשר אין צמיד, דלא מבעיא בכלי פתוח הפיו לדבר דברים בטלים, כאשר שמעתי זה בשם הרב רבי יואל ודפח"ח, כי לפום צערא אגרא וכו' (אבות פ"ה מכ"ג). אלא אפילו אם ירצה לפתוח פיו בחכמה, מכל מקום יש עת לחשות ועת לדבר, אם התורה חביבה פזר ואם לאו כנס (ברכות סג.). וז"ש וכל כלי פתוח אפילו בדברי תורה אם אין צמיד פתיל עליו - עת לחשות וכו', וק"ל.
•
עוד י"ל ביא[ו]ר פסוק (יט, ב-ג) ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, ונתתם אותה לאלעזר הכהן וגו'. ובמדרש (במ"ר יט, א) זאת חקת, זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וכו' יעו"ש.
גם לבאר פלוגתא הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם במנין המצות מצות עשה להיות אפר הפרה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין לאדם טמא וכו'. והשיבו הראב"ד וז"ל: אמר אברהם, ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה.
וכעת נ"ל, דאיתא במשנה דאבות פ"ד (מ"א) בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם וגו', איזה גבור הכובש את יצרו וגו', איזה עשיר השמח בחלקו וכו', איזה מכובד המכבד את הבריות, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והקושיא מפורסמת, איפכא הל"ל, איזה חכם הלומד לכל אדם. ומכל שכן לשון מכובד שהוא משמע שהוא מכובד מאחרים שמכבדין אותו, ואיך אמר שהוא מכבד את הבריות. ועל ובוזי יקלו, מה מבזה להקדוש ברוך הוא בזה, ושאר הספיקות.
ואגב נבאר משנה דאבות פ"ב משנה ב': אמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה וכו', רבי אלעזר בן ערך אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי רבי אלעזר, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזה דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו', רבי אלעזר אומר לב רע וכו', וכבר הוקשו המפרשים, יעו"ש.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו', על פי ששמעתי אל תט לבי לדבר רע וכו' (תהלים קמא, ד), וביא[ו]ר פסוק (יהושע ה, יג-יד) הלנו [אתה] (או) [אם] לצרינו ויאמר עתה באתי וכו'. והעולה משם כשיש לו לב רע, לבו מחייב אחרים, וכשיש לו לב טוב, לבו נוטה לזכות אחרים וכו'.
ובזה יובן שאמר להם צאו וראו איזה דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', רבי אלעזר אומר לב טוב, וזה כולל הכל, כשלבו טוב נדמה לו שכולם טובים, ולכך יש לו עין טובה, וגם חבר טוב - שחבורתו טובה ונאה, והוא שכן טוב, וז"ש בכלל דבריו דבריכם. ובהיפך, עין רעה וחבר רע ושכן רע, נכלל הכל בלב רע. וא"כ ראוי לדבק בלב טוב, שבזה מזכה עצמו, וההיפך להרע מחייב עצמו, וכמו שכתבתי שם ש"ס צדיקים יצה"ט שופטן וכו' (ברכות סא:), וק"ל.
ובזה יובן איזה חכם הלומד מכל האדם, גם מרשע, לומר שיש בעצמו ג"כ שמץ מזה החטא מצד האחדות, ונותן לב לשוב, זהו חכם ודאי, ר"ל כשהוא חכם מחזיק לכל אדם לחכם מצד אחדות, לכך הוא לומד מכל אדם, כי חכמת עצמו כבר נודע לו, מה שאין כן כשילמד חכמת זולתו יהיה תרתי בידו, חכמתו וחכמת זולתו, וכמ"ש (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה', שכל אחד מיראי ה' רוצה לשמוע מזולתו, מטעם הנ"ל.
וז"ש איזה מכובד, שהוא סובר שכולם מכובדים, לכך הוא מכבד את הבריות, ומצד האחדות מורה שהוא שם ג"כ, לכך הוא מכובד. וז"ש כי מכבדי אכבד, ר"ל מצד האחדות ראוי לכבד את הבריות, כי הוא מכבד שורש האחדות, שאין נפרד דבר ממנו ית' שהוא היה הוה ויהיה ומהוה את הכל, ושפיר אמר הכתוב מכבדי להש"י אכבד, שמורה שהוא שם ג"כ. מה שאין כן הבוזה בריותיו של הש"י, מלבד שנק' ובוזי של הש"י, אלא גם ובוזי יקלו מעצמן, שמורה על עצמו שהוא נבזה. וכמו שכתבתי אל תהי בז לכל אדם, כי אל תהי מפליג לכל דבר, ואת עצמו בוזה. ולכך מעצמו ובוזי, על ידי שהוא מבזה לכל נברא, נק' בוזי של הש"י מצד האחדות, ולכך יקלו, וק"ל.
ובזה תבין מ"ש היעב"ץ במשנה דאבות פ"ד (מט"ו) רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכו'. בשם הריב"ן שושן, כי הארי מעלה זנבו על ראשו, והשועל מוריד ראשו תחת זנבו. כמוהו בבני אדם הנכבד מכבד לקטן ממנו, ורואה לו מעלה עליו. והנקלה מבזה להנכבד ממנו ומורידו לארץ וכו', יעו"ש.
והענין, מצד האחדות שהוא מכבד אחרים מורה שהוא נכבד. וכשהוא מבזה לאחרים גם לנכבד, מורה על עצמו שהוא נבזה, כמו שועלים המחבלים כרמים - לחבל על ידי חסרונות ובזיונות לכרם ה' צבאות, והבן.
ובזה יובן שפתח בפ' פרה אדומה בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד, בתמיה, ר"ל מאחר שהכל אחדות אחד א"כ ראוי שיתן מטמא טהור, שימצא זכות גם לטמא לומר שהוא טהור, ומכח זה יהיה הוא עצמו טהור. וז"ש הלואי מי יתן טהור מטמא, לא אחד בתמיה.
וזהו כוונת הרמב"ם, כי פרה אדומה שהוא אדום בחטא, אלו בני אדם מטמאין לאדם טהור - לחייב את הצדיק, ומטהרין לאדם טמא - לזכות הרשע כמותו, כי יצה"ר שופטן.
ובזה שפיר השיב הראב"ד, ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה. כי הרשע אינו מזכה גם לרשע כמותו, כמו שנאמר (משלי כא, י) לא יוחן בעיניו רעהו, וכמ"ש (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים, וע"כ מיירי בב' סוגי בני אדם, כי הטומאה נגד הרשע ליטמא ולחייב הכל, והטהרה ביד הצדיק להצדיק ולטהר הכל גם לרשעים וטמאים, א"כ ראוי לחשוב בשתים. ושפיר אמרו רמז מוסר כי הפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. הרמב"ם לשיטתו, והראב"ד לשיטתו בב' סוגי בני אדם, והבן.
ובזה יובן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, ר"ל שיקחו מוסר ממך, שמי שיש לו דעת בחינת משה, גם פרה שהיא אדומה בחטא, יראה למצוא לו זכות להצדיקו לומר שאין בה מום, גם שמעולם לא עלה עליה עול מלכות שמים. ובזה ונתתם לו עזר - שמזכה עצמו, וז"ש ונתתם אל אל"עזר, כי אל בעזרי וכו', והבן.
•
עוד י"ל, ונבאר משנה באבות פ"ב (מט"ז) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו'. והקשה בתוספות יו"ט, מהא דמנחות (פי"ג מי"א) נאמר בעולה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחוח, ונאמר בעולת העוף (שם, א, יז) אשה ריח ניחוח, לומר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכו', משמע שכר הממעיט שוה למרבה, וכאן אמר למרבה נותנין שכר הרבה, משמע מה שאין כן לממעיט.
ותירץ כי זה שמקריב מנחה הוא עני, ולפי שהעני עושה לפי כוחו וממונו, לפיכך שוה לפני ה' כמו המרובה של עשיר. אבל ודאי מי שבכוחו לעשות הרבה ועושה מועט אינו שוה. ומה שאמרו אחד המרבה ואחד הממעט שוה, היינו לפי ערכם וכו'. ומה שאמר כאן אם למדת תורה הרבה וכו', ביכול הוא אומר וכו', יעו"ש.
ולי נראה לתרץ קושיית תוספות יום טוב, ועוד קושיא אחרת שהקשה בתוספות יום טוב במשנה דאבות פ"ד (מ"י), רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה וכו'. והקשה בתוספות יו"ט, הוי ממעט בעסק, מה קא משמע לן פשיטא. ומשני שלא ימעט משום טורח ועצלות, רק בשביל עסק התורה וכו', יעו"ש.
ונראה דיבואר קושיא הנ"ל של התוספות יום טוב על ידי קושיא זו של התוספות יום טוב, חדא באידך. וכתבתי במקום אחר בהג"ה, ביא[ו]ר משנה אל תהי בז לכל אדם וכו' (אבות פ"ד מ"ג), וביא[ו]ר טעם מצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, שהוא כולל כל התורה וכו', והוא על פי ביא[ו]ר פלוגתא רבי יוחנן ור"ל בחלק (סנהדרין קיא.), ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה, יד) וכו'. כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו, והדוחה מקצת האחדות דוחה כולה. ובזה תבין פלוגתא הנ"ל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל.
והנה אמרו חז"ל (עי' אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וכו'.
ובזה יובן משנה הנ"ל, לא עליך המלאכה לגמור, כי התופס במקצת האחדות תופס בכולו, וכאלו קיים כל התורה והמצות, רק שלא ידחה בידים בהזדמן איזה מצוה, או שהוא פנוי לעסוק בתורה ואינו עוסק, וזהו שאמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה בעת הפנאי, שאם כן הוא דוחה הכל. והכל לפי מה שהוא אדם, אם הוא איש פנוי צריך לעסוק בתורה הרבה, ונותנין לו שכר הרבה, כי השכר ועונש אינו הסכמי רק עצמי.
ונ"ל דהיינו דאמר רבי יוחנן היכי דמי חילול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה וכו' (יומא פו.). והכוונה כגון אנא, שהי' איש פנוי בלי עסק דרך ארץ, אם ילך ד' אמות בלא תורה דוחה חלק האחדות ודוחה הכל, ואין לך חילול השם יותר מזה שדוחה בידים חלק האחדות, שדוחה הכל.
ומה שאמרו אחד המרבה, היינו איש פנוי, ואחד הממעיט, שאינו פנוי, שניהן שוין דלא מיקרי דוחה חלק האחדות מאחר שלומד בעת הפנאי.
ובא רבי מאיר ואמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והכוונה, נהי דניצול מפערה פיה לבלי חק, שאינו דוחה חלק האחדות כשהוא טרוד בעסק פרנסה. מ"מ אין זה מילי דחסידות, רק ראוי שימעט בעסק ויהי' פנוי לעסוק בתורה הרבה.
ועל דרך הלצה נראה לי מ"ש באבות (פ"ג) [פ"ב] (מ"ז) מרבה נכסים מרבה דאגה. דכתבו חכמי המוסר חכם אחד ראה לאדם אחד בדאגה, אמר לו, אם דאגתך על העולם הזה ימעט השי"ת דאגתך, ואם על עולם הבא יוסף ה' דאגתך וכו'. וז"ש מרבה נכסים, אם כן א"צ לטרוד בעסק פרנסתו כמו העני, וצריך שיהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' בעניני העולם הבא, שהיא מרבה דאגה, היפך עסק העולם הזה שימעט דאגה, וק"ל.
או י"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, דהל"ל הוי ממעט בעסק דרך ארץ ועסוק בתורה, כי עסק ר"ל דהיא עסק התורה. וצ"ל האמת כך הוא, דשמעתי ממורי קושיית הט"ז (או"ח ס"א סק"ג) אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', למה שוין במכוין וכו'. וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין, מה שאין כן וכו', וא"כ אם ממעיט כדי שיהי' לו מוחין לכוין היטב, שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות, וז"ש בלבד שיכוין וכו', ודפח"ח. ועיין ענין מוחין, והעולה מזה, כי החיות רצוא ושוב, שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו, היינו להמשיך י"ה ע"י ו' לאות ה' שהוא הדיבור, צריך לפעמים למעט בעסק התורה עד שיחזרו המוחין, וז"ש הוי ממעט בעסק היינו בתורה, כדי שיוכל לע"סוק בתורה להעמיק בדחילו ורחימו, וכמ"ש הט"ז באורח חיים סימן מ"ז (סק"א), ענין לע"סוק בדברי תורה וכו', יעו"ש.
ונחזור לענין הנ"ל בענין שלא לדחות חלק האחדות, וז"ש והוי שפל רוח בפני כל אדם, שהוא חלק האחדות להתחבר עמו ושלא לדחותו. ואם בטלת מן התורה בעת הפנאי, דוחה חלק האחדות, אז יש לך בטלים הרבה כנגדך, כדי שיהא נדחה מהכל.
ואם עמלת בתורה יש שכר הרבה ליתן לך. דסיפא בא לפרש רישא, הוי ממעט בעסק וכנ"ל. וז"ש מה שאמרתי אם בטלת מן התורה וכו', היינו בסתם, מה שאין כן אם ע"מלת בתורה ויגע מלמודו, ומכח זה מפגר ומבטל מהתורה עד שיחזרו המוחין, כי החיות רצוא ושוב, אז אדרבה למצוה יחשב, שעושה הכנה ללמוד, ויש שכר הרבה ליתן לו, והבן.
וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל כי המבטל מהתורה ודוחה חלק האחדות ופערה פי' לבלי חק, כפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, נקרא טמא, שנידן בגיהנם ששם מדור היצה"ר הנקרא ערל וטמא, כי ז' שמות יש ליצה"ר (סוכה נב.), נגד ז' מדורי גיהנם, ומ"מ יש טהור מטמא, כמו שאמר אם עמלת בתורה וגו', וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל לא בסוג אחד, כי זה (ה)כוונתו לשם שמים, מה שאין כן זה, והבן.
ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה, ר"ל שהחטא ביטול תורה נק' פרה אדומה. מכל מקום במכוין לשם שמים כנ"ל נקרא תמימה אשר אין בה מום וחסרון, כי הוא כדי שיוכל לכוין עם הדעת בחי' משה, וז"ש ויקחו אליך, וכנ"ל והבן.
•
בפסוק ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו' (יט, ב). ודרשו חז"ל (במ"ר יט, ו, תנחומא חקת ח) לך אני מגלה טעמי פרה, ולאחרים חקה, למה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וי"ל למה דוקא למשה נגלה זה יעו"ש, הא התורה תמימה ונצחי, ואיך נוהג פרשה זו בכל אדם ובכל זמן. ועיין ביא[ו]ר מזה במ"א.
וכדי לתרץ זה, נבאר ש"ס דמועד קטן פרק ג' (כח.), אמר רבי אמי למה נסמכה פרשת פרה למיתת מרים, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. וכ' התוספות (ד"ה מה) מכפרת על מעשה עגל, כדאיתא במדרש יעו"ש. וכתב מוהרש"א שהוא דחוק וכו'. וכבר בארתי מזה במ"א, יעו"ש.
וכעת נראה לי דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות (ה"א-ה"ג) וז"ל: חולי הגוף טועמים מר למתוק ומתוק למר וכו', כך חולי הנפשות שונאים דרך הטובה וכו', וז"ש (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים מר למתוק וכו'. ומה הוא תקנות חולי הנפשות, ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזרו לדרך הטובה. והמכירים בדע[ו]ת הרעות שלהם ואינם הולכים אצל חכמים לרפא אותן, עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז). וכיצד רפואתם וכו' על דרך המיצוע טוב, ויש שצריך להתרחק עד קצה וכו', יעו"ש.
והנה זכר הרמב"ם סוג מי שמכיר החולי שלו ואינו מבקש רפואה מחכמים וכו'. אמנם יש רעה חולי יותר קשה, שאינו מכיר החולי שלו כלל אם יש לו דעות רעות.
והוא מחמת ב' סיבות, א' מחמת חסרון ידיעה, ב' שהמה חכמים להרע היטב לא ידעו. ושניהם רמוז בש"ס דערובין (פ' חקת) (נג.:), ובעוללות אפרים מביאו דף ע"ג, וז"ל: מעשה ברבי יהוש(י)ע בן חנניא שהלך בשדה, אמרה לו תינוקת אחת רבי לאו זה שדה, אמר לה בדרך כבושה אני מהלך, אמרה לו לסטים שכמותך כבשוהו. וז"ש מעולם לא נצחני אדם כי אם אשה תינוק ותינוקת. והנה בלי ספק שלא לתוהו כתב רבי יהוש(י)ע שאלת תינוקת ותשובתה, כי אם ללמד דעת ומזימה בדבר שהוא מעשה בכל יום, שדשים ברגלים התורה והמצות שהיא תבואת השדה אשר ברכו ה', והעם הולכים בשדה ודש ברגליו התבואה, וסוברין מאחר שאחרים כבשו הדרך ההיא אין לו אשמה, כי בדרך כבושה אני מהלך, הטוב אנכי מזולתי כי רבים עושים כך. ועל זה באה התשובה מן תינוקת, ליסטים שכמותך כבשוהו, כי כן ארחות כל בוצע בצע, שכבשו דרך ומנהג רע זה שנו ושלשו בו עד שנעשה כהיתר ודרך כבושה. הרי זה סבה א' הנ"ל, מחמת החסרון ידיעה שרואה אחרים עושין כך וסובר שהוא היתר.
ונ"ל פירוש הפסוק (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו, ר"ל מה ששחת דרכו שלא יקרא בניו של השם, מומם של הדור וחסרונם הוא, מצד שהם דור עקש ופתלתל שהם מעקשין דרכיהם, וסובר שהוא היתר.
סיבה ב', שהמה חכמים להרע, להוכיח על אסור מותר. דאיתא ש"ס (עירובין יג:), תנא תלמיד וותיק הי' ביבנה והי' מטהר שרץ בק"ן טעמים, אמר רבא אני (אדין) [אדון] ואטהרנו וכו'. והקשה התוספות (ד"ה), מהו חריפות לטהר שרץ שהתורה טמאתו בהדיא, ותרצו. וכתב הוא ז"ל, כי תלמיד וותיק זה הי' מוכיח את ההמון בזה, המראים פנים של היתר על כל מעשיהם הרעים, ואינן רואים חובה לעצמם כלל, ובכל מעשה או פעולה שיצרם מתאוה להם יעשהו מיד, אך יורו היתר לעצמם פעם א' וב' עד שיהי' בעיניהם היתר ממש. והוכיחם תלמיד זה לאמר לא יפה הם עושים, שהרי השרץ הכל מודים שהוא טמא, ואעפ"כ אני אוכל לטהרו בק"ן פנים, קל וחומר שיש כח ביד שכלו של אדם לטהר כל מעשה רע, לכך אין לסמוך על שקול דעתו רק מה שכתוב בפירוש. וז"ש רבא אני (אדין) [אדון] ואטהרנו, וממנו יראה כל משכיל שמרוב חורפו יכול האדם לשבש כל כשרון המעשה. ובסבה זו אין דברי תוכחה נשמעין בדורינו, לכך אמרו (שבת כא:) בנר חנוכה, מניחו על שלחנו ודיו, עכ"ל.
ונ"ל זש"ה (דברים שם, ו) הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. כי חכם להרע נקרא נבל ולא חכם. וא"כ רמוזין ב' דברים הנ"ל בב' פסוקים סמוכין זה לזה, וק"ל.
ובזה נבוא לביא[ו]ר הנ"ל, והוא דיש להקשות על הש"ס ועל התוספות הנ"ל, על הש"ס קשה, דאמר מה פרה מכפרת וכו', מה כפרה יש בפרה דאינו רק לטהר טמא. וכי תימא כמ"ש התוספות לכפר על מעשה העגל, קשה הלא מי שחטא בעדים והתראה בני לוי המיתום, ובלא התראה נגפו, ובלא עדים בדקן כסוטות (ע"ז מד.), והנשארים למה הוצרכו לכפרה על עגל בפרה. ואפשר דלכך כתב מוהרש"א על התוספות שהוא דחוק. ומה שפירש הוא דחטאת קריא רחמנא וכו', קשה באמת מ"ט קריא רחמנא חטאת, מאחר שאינו מכפר וכו'.
ונראה לי דקושיא זו הקשה הרב האלשיך בפ' כי תשא (שמות ל, ג), ל"ל שקלים כפר נפש על העגל, הא וכו'. ותירץ, שלא מיחו וכו', כי עריבים זה בזה וכו', יעו"ש. והכא נמי בפרה אתי לכפר על מעשה עגל שלא מיחו מצד הערבות. והכפרה היינו הטהרה, כי עבודה זרה נקרא זבחי מתים, וצריך טהרה מטומאת מת על ידי (עפר) [אפר] פרה, וכמ"ש רבי משה [ה]דרשן פ' בהעלותך. ואפשר שזהו כוונת מוהרש"א שתירץ וכו'. וכי תימא תרתי ל"ל שקלים ופרה, זה יבואר במ"א.
ומעתה מאחר שמצינו שפרה מכפר על שלא מיחו מצד הערבות וכו', א"כ נוכל לומר לכך נסמכה מיתת מרים, לומר לך מה וכו'.
דמצינו היורד ממדריגתו נקרא מיתה, כמו (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים שדרשו חז"ל (זח"ב יט:, ח"ג קלה:) שירד מגדולתו, וכן ד' חשובים כמתים וכו' (ע"ז ה.). וז"ש מיתת צדיקים מכפרת, ר"ל מטהר טמאים, לכך יורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות הרשעים מטומאה לטהרה, וכמו שכתבתי במ"א כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו (שבת קיט:), וביאר הרב המגיד מהור"ם על דרך עוברי בעמק הבכא וכו' (תהלים פד, ז). ואני בארתי כי יש דוגמתו בעולם הזה, כי על ידי החסרון שיש בצדיק יוכל להתחבר עם הרשעים להעלותן, כמ"ש ביא[ו]ר ש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא רבים ידי חובתן, כנזכר במשל שר ששינה לבושו כדי להעלות בן מלך וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, ר"ל על מה פרה מכפרת על עגל, עבור אחרים מצד ערבות, ומהו הכפרה היינו מטומאה לטהרה, כך מיתת צדיקים מה שיורד ממדריגתו, הוא כדי לכפר ולטהר אנשי המוני עם, להעלותן מטומאה לטהרה, וק"ל.
ובזה יובן ויקחו אליך, דוקא למשה. דכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות מקוואות (הי"ב) וז"ל: דבר ברור שהטומאה והטהרה וכו', והטבילה מן הטומאות מכלל החקים הוא תלוי בכוונת הלב, וז"ש טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל. ואעפ"כ רמז יש בדבר, כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהם מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור וכו', יעו"ש. וז"ש ויקחו אליך, כי משה בחינת הדעת, ויקחו בחי' משה, שיכנס במי הדעת לפרוש מאותן טומאות, אז מטהר הטומאה שהי' בעבר. מה שאין כן מי שמטהר השרץ בק"ן טעמים, שכל מה שעשה הוא לו בהיתר, והוא חסר דעה, א"כ אינו נכנס למימי הדעת לפרוש מטומאתו, לכך מטמא טהורים, אחר שמחזיק עצמו לטהור, והבן היטיב צחות לשון הרמב"ם. זה הוא כלל גדול בכלל ופרט לבאים לטהר, שלא יתיאשו וכו', ודי בזה.
ובדרך פנימי נ"ל לבאר ויקחו אליך פרה אדומה וגו' (יט, ב). דכתבתי לעיל בפ' בהעלותך ביא[ו]ר פסוק (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, וביא[ו]ר פסוק (קהלת ז, יב) ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' וגו', על פי ששמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), וחיות האדם הוא בסוד קטנות וגדלות. וכאשר יתן דעתו לידע שהוא בקטנות, על ידי דעת זה נמתק הדינין בשרשן, כי ה"ג מנצ"פך בדעת ז"א וכו', ודפח"ח. ונודע בימי הקטנות עלול האדם לחטוא, כמפורש בע"ח בסופו יעו"ש, ונק' ימי טומאה. ובימי הגדלות נק' ימי הטהרה, לעבוד השם בקדושה ובטהרה.
ובזה יובן, כי ה"ג מנצ"פך גימטריא פ"רה, כאשר נמתקו בשורש ה' גבורות נעשה פרה, כמ"ש בפרי עץ חיים בכוונת תפלות י"ח (שער העמידה פ"א), יעו"ש. וז"ש ויקחו אליך בחינת הדעת שהוא בחינת משה, ואז מטהר טמאים, גם שהוא בקטנות אם נותן דעתו בזה אז נמתקה ה"ג פ"ר בשרשן, ונעשה פ"רה, ומטהר טמאים, והבן.
וז"ש פרה אדומה תמימה, ר"ל כשנעשה פר"ה כנ"ל, אז גם אדומה תמימה תהי', בלי מום וטומאה, על דרך אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח), וק"ל.
ואגב נבאר ש"ס פ"ק דשבת (י:) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי (בתוך) [בבית] גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם וכו'. וכתב התוספות (ד"ה הנותן) דוקא מתנה וכו', אבל צדקה (משלי כא, יד) מתן בסתר יכפה אף וכו', והספיקות רבו.
ונ"ל דכ' בפרי עץ חיים מקראי קודש (פ"א) וז"ל: כי בשבת באים המוחין דאבא הנק' קדש בתוך נה"י שלו, גנוז ולבוש בתוך נה"י דאימא, ושניהם נכנסין תוך ז"א הנקרא ישראל וכו', מה שאין כן בי"ט מקראי קודש וכו'. עוד יש הפרש, כי בשבת בא הדעת דאבא מלובש ביסוד, והוא ארוך ומתפשט תוך ז"א הנקרא ישראל, אבל בי"ט דעת אבא מלובש תוך יסוד אמא הקצר, ונשאר למעלה ברישא דז"א מכוסה תוך יסוד אמא וכו', יעו"ש.
והנה שמעתי ממורי זלה"ה מ"ש חז"ל כל רב בבבל וכל רבי בארץ ישראל, כי בחי' חו"ב נתפשט בכל העולם, והוא ר' ראשית חכמה, ב' הוא בינה. וכל עניני ומעשה עולם הזה הכל הוא זיווגים ויחודים, רק שלא יש שם נביע היא אות יוד, ועם נביע מא"ס שהוא אות י' נקרא רבי, והוא בארץ ישראל, ודפח"ח.
ובזה יובן, אמר רב דוקא הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, כי רב דוקא צריך לחדש דין זה, לתקן מדתו שיהי' יחוד חו"ב עם הדעת שהוא נביע מא"ס, ויזכה לעלות ממדריגות רב למדריגות רבי והבן כי כל עניני עולם הכל הוא זיווגי' בלא דעת, לכך אמר הנותן מתנה לחבירו הוא המשפיע קו ימין קו החכמה, וחבירו המקבל הוא קו שמאל קו הבינה, צריך להודיעו, כי על ידי שהוא מודיעו, סוד הדעת המייחדם, גורם זיווג ויחוד עולמות עליונים.
ונלמד זה משבת, שנאמר לדע"ת כי אנ"י ה' מקדשכ"ם, ר"ל שעל ידי הדעת המתפשט למטה בשבת מן אבא הנקרא קדש עד ז"א ששם דבוקה מלכות בת"ת שלו, שהם נקראין אנ"י ה', גם הם נקראין קדושים כמו אבא, וז"ש לדע"ת כי אני ה' מקדשכ"ם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (סוד הדעת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי, כי המוחין ונה"י דאבא הנקרא מתנה טובה, מלובש בתוך נה"י דאימא, שהיא בבית גנזי. ושבת שמה, שב"ת ג' קוי המוחין ונה"י דאבא נרמזו בשין, בבית גנזי היא ב"ת מבראשית רא"ש בי"ת הנזכר בתיקונים, יעו"ש. ואני מבקש ליתנה לישראל הנקרא ז"א. לך והודיעם, כי על ידי בחינת משה הנקרא דעת דאבא מלובש ביסודו, יוכל להתפשט למטה לישראל, וז"ש לך והודיע"ם.
וזהו שכוונו התוספות, דוקא מתנה יש להודיע, שהיא מאבא, על דרך שכ' בפרי עץ חיים (ש' פורים פ"ו) משלוח מנות איש לרעהו, יעו"ש, מאבא לז"א וכו'. אבל צדקה שהיא באימא, שהיא בסתר ומכוסה תוך יסודה וכו', לכך מתן בסתר יכפה אף, והש"י יכפר.
או י"ל מתנה טובה, כי המוחין דאבא נקרא טובה, בתוך לבושי אמא הנק' מתנה, בבית גנזי - מלכות, וצריך שיהי' על ידי בחינת משה הנקרא דעת לייחדן ולהודיען. אבל מתן בסתר מצד אמא וכו', וכמ"ש בתיקונים דף נ"ט (ע"א) וז"ל: מתן בסתר יכפה אף, שכינה עלאה דאיהי סתימא עולם הבא קרינן לה מתנה וכו', והבן.
•
שם, בפסוק (כ, יד-כא) וישלח [משה] מלאכים אל מלך אדום אעברה בארצך וכו', דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל וגו', ויאמר לא תעבור בי וגו', ויט ישראל מעליו. וי"ל מה זה לשון דרך המלך נלך, שאין לו שחר. ועוד, לא נטה ימין ושמאל, אין לו משמעות, דהל"ל לא נסור מהדרך וכיוצא בזה. ועוד, אם הי' צריך לשעה לשלוח זה, למה נכתב זה בתורה שהיא לדורות, שיהיה שייך בכל אדם ובכל זמן.
ונראה דמבואר בפרש' המלך (דברים יז, כ) לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו'. ויש להבין שלא לסור לצד שמאל אתי שפיר, מה שאין כן לצד ימין דהיינו שיעשה לפנים משורת הדין, כאשר צונו ועשית הטוב והישר, זה לפנים משורת הדין (עי' רש"י דברים ו, יח), קשה למה לא נסור לימין. הגם דמבואר זה (פדר"א פמ"ג, יומא כב:) במעשה דשאול המלך ישראל על אגג, ויצאתה בת קול אל תצדק הרבה וכו'.
ונ"ל דכת' בעוללות אפרים (עי' מאמר קעז, רל) מה שאמרו חז"ל (ב"ב כה:) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, כי אמרו חז"ל (שבת סג.) ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז), אטו ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא וכו', אלא ארך ימים וכל שכן עושר וכבוד וכו'. ושמעתי בשם הרבני מהר"ן, כמו שאינו מפורש עושר וכבוד למיימינים, רק דאתי במכל שכן, כך לא נראה עשרן, רק שע"כ מתפרנס בטוב וכל צרכו בכבוד כמו העושר, ואין היתרון כי אם ראות עין עשיר בעשרו וכו', ודפח"ח. וז"ש הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, שיהי' דעתו נוטה בלימ[ו]ד התורה ועשיית המצות להחכים שהוא בימין, או להעשיר שהוא בשמאל. ובאמת עיקר התכלית לבלתי סור מן המצוה אל א' מהכוונה הנ"ל ימין או שמאל, רק לקיים גזירות המלך. כמו שמצינו באהרן שלבש בגדי כהונה לקיים גזירות המלך ולא לגדולתו וכו', יעו"ש, ודפח"ח. ובזה בארתי משנה דאבות (פ"א מ"י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכו', יעו"ש.
אך דכל זה לשלומי אמוני ישראל, אבל לחלושי הדעת, כמו המון עם ונשים וקטנים, לא יכנסו בברית התורה והמצוה כי אם שלא לשמה, להטות לימין, או לשמאל עושר וכבוד.
ולזה אמרו בש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודקדקו לומר לעולם יעסוק וכו', דדוקא צריך תחלה שלא לשמה. והטעם נ"ל, דשמעתי ממורי ביא[ו]ר פסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי אם ירצה לקום חצות לילה רק לשם שמים ללמוד, יתגרה בו יצה"ר, לכך עצה יעוצה שיתעורר לדבר לעסוק בצרכיו ודרכיו שיש בו שייכות אל היצה"ר, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכיוצא בזה בשאר ענינים, ודפח"ח. ושפיר אמרו תחלה יעסוק שלא לשמה, שמתוך זה יוכל לבוא לשמה, ואשיבה רגלי אל עדותיך, מה שאין כן כשירצה לעשות מיד לשמה, יתגרה בו היצה"ר להלחם כנגדו ויתבטל מכל וכל, לכך איש החכם בתחבולות יעשה מלחמה, והחכמה תחי' בעלי'.
ובזה יובן ששלח אל מלך אדום, הוא היצה"ר, שיתנו מקום לעבור בארצך, שהיא עולם הזה חלקו של עשו, לעבוד בו להש"י. ואמרו דרך המלך נלך, כמו שצוה המלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, כך אנחנו נלך דרך ארצך בעבודת הש"י לא נטה ימין ושמאל, לא לארך ימים שבימין ולא לעושר וכבוד שבשמאל, רק לקיים גזירות ודרך המלך מלכו של עולם.
והשיב מלך אדום א"כ לא תעבור, פן בחרב אצא לקראתך, בשלמא אם היה כוונתך לתועלת היצה"ר בתחלה על כל פנים לימין או לשמאל, גם שאח"כ היית עוסק לשם שמים, הייתי מניחך. מה שאין כן עתה שאתה שולח אצלי לעבור בגבולי מיד לשם שמים בלי שום פני' והנאה ליצה"ר, איני מניחך כי אחר המלחמה שתוכל לי, וז"ש ויט ישראל מעליו, וזה מוסר כללי, והבן.
•
במדרש (במ"ר יט, ז) רב אחא אמר בשעה שעלה משה למרום, מצא להקדוש ברוך הוא שעוסק בפרשת פרה, ואמר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו', הה"ד (שמות יח, ד) שם האחד אליעזר, שם אותו המיוחד אל[י]עזר, ע"כ. ובילקוט (רמז תשנט) הוא בארוכה, ובמדרש הוא בקצור כמו שזכרתי. וכבר דשו רבים בזה, ואענה חלקי גם אני בקיצור נמרץ. נוסף על מה שמקשים העולם על הסוגיא הנ"ל, דכל מקום שאומר הה"ד מתרץ איזה קושיא, ואין זה שייך כאן.
ונ"ל דאיתא בחגיגה דף י"ח (טו:) אשכח' רבה לאליהו, אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא, אמר לי' יתיב וגמר שמעתא משמי' דכל רבנן חוץ מרבי מאיר, הואיל וגמר שמעתתא מפומיה דאחר וכו'. והטעם, משום דאין הקדוש ברוך הוא אומר משום איזה תנא הלכה, כי אם דהלכתא כוותיה, וכמ"ש בדוד (שמואל א, יח, יד) וה' עמו, שהלכה כמותו (סנהדרין צג:), שאין הקדוש ברוך הוא משתעשע בהלכה כי אם שהיא פסוקה לדינא. ולכך רבי מאיר דאין הלכתא כוותיה משום מעשה דהוריות (יג:), דאסקי לרבי מאיר אחרים, על שם שלמד תורה מאחר ונמשך לו זה ג"כ על דרך (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, לכך לא אמר הקדוש ברוך הוא שמעתתא משמי'. ומעתה הא קיימא לן בפרה דהלכה כרבנן דפליגי על רבי אליעזר שם, דיחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.). ורבי אליעזר הנזכר במשנה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, ואין הלכה כמותו דשמותי הוא. ואיך אמר הקדוש ברוך הוא הלכה משמו, שאין הלכתא כוותי'.
ונ"ל דכתבו התוספות בערובין דף ו' (ע"ב), בד"ה כאן לאחר בת קול הלכה כבית הלל, והקשה מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר (ב"מ נט:). ומשני שאני התם שהיה נגד הרוב, והתורה אמרה (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות, ומה שאין כן כאן הוי בית הלל רובא. וכי תימא בת קול ל"ל, י"ל משום דבית שמאי מחדדי טפי. העולה מזה דיחידים דחריפי טפי שקולים כרבים, מדאצטריך בת קול להכריע, מה שאין כן בבת קול דרבי אליעזר.
ומעתה י"ל דרבי אליעזר דפרה שהוא רבי אליעזר הגדול, הי' מחודד טפי, והי' שקול כרבים דפליגי עלי', ושפיר הכריע הקדוש ברוך הוא דהלכתא כרבי אליעזר בזה שאמר הלכה משמו.
ובזה יובן, שמצא משה להקדוש ברוך הוא שאומר ההלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר עגלה וכו', הא יחידאה הוא ואיך אמר הלכה משמו הא לית הלכתא כוותי', לזה מסיים ואמר הה"ד ושם האחד אל[י]עזר, שם אותו המיוחד אל[י]עזר, שהי' מיוחד ביני רבנן דחריפי טפי, והי' שקול כרבים, ובזה יש מקום להכריע דהלכתא כוותי', וק"ל.
•
ויבואו כל העדה מדבר צין וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגווע אחינו לפני ה', ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע וכו', ומים אין לשתות וגו' (כ, א-ה).
והספיקות רבו, א' מה שהקשה האלשיך, דאמר שבאו למדבר צין, ואח"כ אמר וישב בקדש, אחר דשני השמות אחד הם, כי מדבר צין היא קדש. ב' לשון וישב, ובש"ס אמרו (סנהדרין קו:) כל מקום וישב הוא של צער, וקשה הא מצינו לפעמים וישב הוא שלוה, וכמ"ש (בר"ר פד, ג) בקש יעקב לישב בשלוה וכו'. הגם די"ל דהיא הנותנת לפי שבקש שלוה, מזה נמשך הצער, וכאשר נבאר, אבל אכתי קשה מה השמיענו בזה. ג' כל העדה, שהוא מיותר. ד' ל"ל ותקבר שם, פשיטא ששם נתקברה מאחר שמתה שם, וגם ל"ל שם שם שני פעמים. ה' ולא הי' מים לעדה, כי אומרו העדה הוא מיותר.
ו' למה וירב עם משה לבדו, אחר שנקהלו על שניהם משה ואהרן. ז' ויאמרו לאמר, שאינה לאמר לזולתו. ח' כינויים אלו, תחלה אמר העם, ואח"כ עדה, ואח"כ קהל. ט' שאמרו אנחנו ובעירנו, כי אחרי מות עצמן מה יתן ומה יוסיף מות בעירם. יוד מה זה שאמרו מקום הרע הזה לא מקום זרע, וכי זריעה היו צריכין הלא הי' מן משתנה לכמה טעמים, והל"ל ומים אין לשתות. וכל זה נבאר על פי המוסר.
ותחלה נבאר ש"ס בפרק ואלו מגלחין (מו"ק כח.), אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. וי"ל דהל"ל בקיצור לומר שמיתת צדיקים מכפר וכו', ולאיזה ענין אמר מה פרה מכפרת וכו', דמשמע דוקא באופן זה שפרה מכפר כך מיתת צדיקים וכו' ולא בענין אחר. ב' קשה, וכי פרה מכפר, הלא אינו רק מטהר. וכן הקשה האלשיך בפ' אחרי מות (ויקרא טז, ג), יעו"ש.
ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דמצינו שני מיני סלוקן של צדיקים, אחד שמסלקו מן הדור כדי שלא יהי' להם מגן ומחסה, כדי לפרע מהן כחטאותיהן. ולפעמים מצינו דמיתת הצדיק הוא מכפר להגן על ענין הדור שלא תבוא. וכי תאמר איך נדע הדבר אי הוא לסלק המגין, או להגן במיתתן, ואמרתי כי אם יש עוד צדיק אחר, על כרחך הוא לכפר וכו'. ועיין בכתבים במ"א באריכות.
והנה כאן אי אפשר לפרש שני הטעמים אלו במיתת מרים, דהא כתיב ויבואו כל העדה עדה של[י]מה, וספו תמו החוטאים מהארץ, ואי היה מיתת מרים לכפר על עון הדור זה אינו, דהא שלימים היו. וכי תימא לסלק המגן ותחל העונש עליהם, גם זה אינו, דהא נשארו משה ואהרן שיהיו כדאי להגן עליהם ג"כ. וגם לא מצינו להם איזה עון, להביא עליהם הרעה חס ושלום אחר מיתת מרים.
אך דמצינו בשאול על שלא קברוהו מיד נענשו, וכמ"ש (שמואל ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול, וכתיב ויעתר אלהים לארץ, ופירש האלשיך פרשה אחרי מות (ויקרא טז, ג) דעל שאיחרו קבורת שאול לא נעתרו קודם לכן וכו', יעו"ש. ואם כן י"ל דה"נ נענשו על שלא גמלו חסד עמה לקברה מיד סמוך למיתתה. אך דזה אינו, דאמרינן בש"ס הנ"ל (מו"ק כח.) אין מניחין מטה של נשים ברחוב העיר, שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם, תיכף למיתה קבורה וכו'. וא"כ הדרא קושיא כנ"ל, למה נענשו במיתת הצדקת זה.
אך בביאור קושי' א' ב' הנ"ל יובן, דלכך נסמכה מיתתה לפרה, לומר מה פרה מכפרת וכו'. והוא דכתב בשל"ה (פ' חקת) על פסוק (במדבר יט, יא-יב) הנוגע במת וגו' הוא יתחטא [בו] ביום הג' וביום השביעי יטהר, וז"ל: יש בזה רמז גדול לדבק את עצמו בתורה הניתנה ביום השלישי מימי עולם, שכל יום הוא אלף שנים, כי שבעת ימי בראשית הוא רומז לששת אלפים של עולם וחד חרוב לעולם שכולו שבת, והתורה ניתנה באלף השלישי שהוא יום ג' דקאמר הוא יתחטא ביום השלישי שהוא ע"י התורה, ואז ביום השביעי שהוא עולם הבא שכולו שבת יטהר, כי מי שטרח בערב שבת וכו', יעו"ש.
נמצא אפר הפרה בעצמו אינו מכפר, רק על ידי הזאתו שביום הג' ירגיש להתמיד ולעסוק בתורת ה' הנתנה ביום ג', ואז הוא מכפר, וביום השביעי יטהר - לעולם הבא.
כך ענין מיתת הצדיקים, שיתאונן אדם חי כשרואה חכמים ימותו, וירגיש שהוא על ביטול התורה, וכמ"ש בפ"ק דברכות (ה.) החשיתי מטוב וכאבי נעכר וכו' (תהלים לט, ג), וכמ"ש כשרואה יסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביט[ו]ל תורה (ברכות שם), ואז מתכפר לו.
ובזה יובן, שרצה התנא להבינך שלא תטעה לומר דמיתת הצדיקים בעצם מכפר בלא תורה ותשובה, לכך אמר למה נסמכה למיתת מרים פרה, להקיש מה פרה מכפרת, והיינו על ידי עסק התורה כמרומז בהזאת שלישי ובשביעי יטהר. כך מיתת הצדיקים מכפרת, אם מרגיש בצערו ונותן לב לשוב ולעסוק בתורה שהיא העיקר, ואז מתכפר לו. ואם לאו, רשע בעונו ימות, וכמ"ש האלשי"ך במשלי סימן י"א (ה-ח) מה שהצדיקים נלכדו בהיות בוגדים, וטוב הי' יותר שהרשע בעונו ימות, לזה ביאר הפסוק ואמר א"כ תאבד תקנת התשובה, ומת הצדיק עד שיתן הרשע לבו לשוב. מה שאין כן כשרואה הקדוש ברוך הוא דבלאו הכי לא יעשה הרשע תשובה ותוחלת אונים אבדה, אז באמת צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי על דרך הלצה, מ"ש בסוף חגיגה (כז.) אר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם, מק"ו מסלמנדרא, שהיא תולדות האור, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שגופן אש שנאמר (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה. (א"ה) אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם, מק"ו ממזבח הזהב וכו'. וכ' התוספות (ד"ה פושעי) לאו בפושעי ישראל בגופן קאמר, דהא אמרינן בראש השנה (יז.) גיהנם כלה והם אינן כלין וכו'.
ולהבין כוונת התוספות נ"ל, דהא קשה למה ליה ללמוד ממזבח הזהב וכו', ה"ל ללמוד מת"ח עצמו, מה הסך מדמה של סלמנדרא אין האור שולט בו, הסך מדמה של ת"ח, ודמים תרתי משמע, הן שסך מדמו במיתתו של צדיקים באומרו כי נתכפר במיתתו, או בדמו - שמסר דמו ומעותיו ביד עכו"ם, מכל שכן שאין אור גיהנם שולט בו. לזה כ' התוספות דלא איירי בפושעי ישראל בגופן, ר"ל שסך גופו מדמו של ת"ח, דבזה גיהנם כלה והם אינם כלים, דפירש מהרש"א בראש השנה (יז.) דהיינו חיצי כלים והם אינם כלים (סוטה ט.). והרשע שסך מדמו של ת"ח, נקרא חיצו של הקדוש ברוך הוא, כאשר כתבתי בהלכות פסח, גל שנפל וכו' (עי' או"ח סי' תלג), אלא איירי בשאר פושעי ישראל וכו', וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, דסלוקן של צדיקים מכפר אחר שפשפש במעשיו ועסק בתורה, לכך נלמד זה ממיתת מרים, ולא ממיתת צדיקים אחר שהי' לסמוך לפרה, דכתב האלשיך (במדבר כא, יג) דסילוק מים הי' על שנתרפו בדברי תורה, כמו ברפידים שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור וכו', יעו"ש. לכך נסתלקה מרים כדי לסלק בארה, ויתנו לב על שביטלו תורה.
ובזה יובן, ויבואו כל העדה, ר"ל עדה שלימה, ואפילו הכי ותמת שם מרים. וקשה ממה נפשך, אי מפני הרעה הא הי' עדה שלימה, ואי לסלק המגין שתבוא העונש הא נשאר משה ואהרן. וגם בלאו הכי מה זה העונש וכו'. וכי תימא על שלא קברוה מיד כמו בשאול, זה אינו, כי מיד שמתה ותקבר שם סמוך למיתה קבורה. ומשני ולא הי' מים לעדה, שכבר ולא הי' מים, ר"ל תורה, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים (ב"ק פב.), ולזה מתה ונסתלק בארה ג"כ, וק"ל.
אך לבאר כל הספיקות הנ"ל נ"ל, והוא דידוע מ"ש בכתבי האר"י מבשרי אחזה אלהי (עי' איוב יט, כו), כי האדם נקרא עולם קטן, שבו נכלל כל העולמות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה, ויש בו כל העשר מדות כולל אבי"ע, ויש בו משה ואהרן ומרים, והיינו כשהוא במדריגת צדיק, ויש בו דעת ומדע להבין במושכלות, ויראת ה' על פניו תמיד, אז הוא נקרא משה. וכשהוא גומל חסד, נקרא אהרן. וכשהוא רשע ומורד באדונו, נקרא מרים, וכמ"ש בפסוק (עי' דברים לא, כז) את מריך הקשה, שהוא לנוכח, וכשהוא נסתר ליחיד אמר מריו הקשה, ולרבים מרים.
והנה מצינו בעובדא דלתתא איתער לעילא, דעל ידי המצות ומעשים טובים שישראל עושין, גורמין ייחוד למעלה ולהמשיך שפע רוחני וקדש מצד החסד, למטה לתחתונה. ובהיפך, נסתלקו מימי החסדים למעלה, וכמ"ש בזוהר אחרי מות (עד.), בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא, כנסת ישראל סלקא ריחין טבין, ומתברכא ממלכא קדישא, ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כנ"י כביכול אטעמית מסטרא אחרא מרירן, כדין כתיב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ וכו'.
והצדיק הוא המשים אל לבו חטאתו ומריו, כמ"ש דוד (תהלים נא, ה) חטאתי נגדי, ועפ"ז פירש הרב הב"ש פסוק (תהלים קכו, ו) הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו', עיין לקמן. מה שאין כן הרשע אין אלהים כל מזמותיו (תהלים י, ד), וכמ"ש הרב המגיד מ' מענדיל על פסוק (שמות א, טז) אם בן הוא והמיתן אותו וכל הבת תחיון וכו'.
והנה האדם העוסק בתורה ותפלה בלא דחילו ורחימו, לא פרחת לעילא, ומכל שכן אם יש בו מחשבות זרות שנקראו קדשים פסולין, ונמסרו לחיצונים. וכשחוזר האדם בתשובה, מגביה הניצוצות הקדושים שנמסרו אל החיצונים. ולכך כשעומד בתפלה או בעסקו בתורה, עומדים המחשבות זרות לבלבל תורתו ותפלתו, כי המחשבות זרות הם חטאותיו, ועומדים לפניו כדרך מלחמה, אבל כוונתם שיתקנם ולהוציאן מעמקי הקליפות, והיינו על ידי שיחרד כשירגיש שהם עוונותיו ויצטער עליהן, וביאור הדבר קבלתי מרבי ואין צריך להאריך כאן.
וידוע דמימי החסדים נקרא זרע, והטעם כי היא טפה כלולה מן ך"ז אתוון, וכל אחד כלול מי"ס גימטריא ר"ע, והשבעה חסדים גימטריא זרע, ועיין במאורי אור במערכת אות ז' (סי' טו), יעו"ש.
ובזה יובן, ויבואו כל העדה שהיו עדה שלימה. וישב העם, ר"ל על ידי שישבו בשלוה ירדו ממדריגתן עד מדריגה שנקראו העם, וכמ"ש (דברים לב, טו) וישמן ישורן ויבעט. ומזה מצא היצה"ר עליהם מקום תפיסה, מתוך רוב שלותם, וכמ"ש בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ג), מובא בראשית חכמה שער היראה פי"א, וז"ל: אין כל ברי' יורד(ו)ת לידי צער, אלא שמתוך שאוכל ושותה ושמח וכו'. והסימן מסר ביד האדם, כשהוא במדריגה עליונה, אזי לא ידבר בגנות שום ברי' כי ודאי יחזיק לכל אדם ליותר צדיק ממנו וכו', כי כל חטאותיו הם תמיד לנגד עיניו. מה שאין כן כשיורד ממדריגתו, אזי יתן דופי לכל אדם ושבח את עצמו. וז"ש כשירדו ממדריגתן ונקראו העם, מיד נתנו דופי לכל אדם, והעיקר בק"דש, שהם הצדיקים שנתנו בהם דופי.
ותמת שם מר"ים, כי עד עכשיו היו מרים לנגד עיניהם, והחזיקו לכל אדם ליותר צדיק, מה שאין כן עכשיו נהפך קערה אל פיה, כי דברו ועסקו בקדש, ותמת מרים, ששכחו והסירו מלבם פשעם ומרדם בהקדוש ברוך הוא, וחשבו את עצמם לצדיקים.
וכי תימא שזה הי' מחמת שניתן ארכם לשלותם והאריך ברשעתו, כמ"ש (תהלים י, יג) על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, לזה ביאר ואמר דגם זה אינו, כי מיד ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה, דכ' בכתבי האר"י ענין מיתת ז' מלכים, דירידתן ממדריגתן נקרא מיתה וכו'. וה"נ מיד שירדו ממדריגתן מיד ותקבר שם, נשכח מהם כל חטאת', ולא מחמת אריכת הזמן.
ובעובדא דלתתא איתער לעילא, שנמשך מזה שלא היה מים לעדה, כי השכינה הנקראת כנסת ישראל נקראת ג"כ עדה, וכמ"ש בזוהר והאבן הזאת תהי' לי לעדה (עי' בראשית כא, ל), ונסתלקו מימי החסדים למעלה, ולא השפיעו לשכינה הנקראת עדה מים שהם החסדים, וכשנתקלקל הצנור שהי' מעבר לשפע להשפיע לתחתונים, לא הי' מים ג"כ כמשמען לישראל, כי זה נמשך מזה. וז"ש הש"י ולא הי' מים לעדה וכו', שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר הי' להם הבאר בזכותה של מרים וכו'. יורה, כי כל שנות דור המדבר הי' ס' שנה, דלא נענשו פחות מבן עשרים ומ' שנה שהיו במדבר, בזכות שהיה מרים הקשה ביניהם לנגד עיניהם, מה שמרו וחטאו נגד הקדוש ברוך הוא, שהיו צדיקים והי' בהם כח להוריד השפע מלמעלה למטה לתחתונים, מה שאין כן כשמתה מרים, שירדו ממדריגתן על ידי ששכחו מרים הקשה, נסתלק הבאר שהי' השפע למעלה, ולא השפיע לתחתונים, וק"ל.
ומעתה ביאר כי מאחר שלא הי' שפע הנקרא מים לעדה, שלא קבלה כנסת ישראל שום שפע, לכך לא הי' מה להשפיע לתחתונים, והוא בכלל אומה ישראל. וגם יש בפרט שכל אחד מישראל ג"כ מתנהג כך, דנקרא עולם קטן, וכשקלקל מעשיו נמנע השפע ממנו, כי נתקלקל צנורי ההשפעה, וכנזכר בתנא דבי אליהו הנ"ל זה ג"כ, יעו"ש.
ואז הרגישו שמתוך דרכיהן הרעה הי' להם הצרה הזאת, מיד ויקהלו על משה ואהרן, ור"ל מה שהי' פרוד על ידי רוע מעשיהם, עכשיו תיקנו מעשיהם ונקהלו ונתחברו לעשות אחדות א', ואחזו במדה שהיא על משה ואהרן, והיינו תשובה עלאה שנקראת בינה, שהוא ע"ל מ"שה ואה"רן כנודע.
וכבר זכרנו כשהחוטא שב מעונותיו מגביה כל הניצוצות שהם חטאותיו, והן מחשבות זרות דעל רעיונ' סליקו בעת תורתו ותפלתו, וז"ש וירב העם עם משה, שהוא הבריח התיכון, שהוא הדעת והמחשבה, שהעם, שהם חטאותיו ופשעיו, מריבין עם משה שהיא המחשבה, שמבלבלין מחשבתו ועושין עמו מריבה. ועיקר כוונתו מה שעולין אלו המחשבות בשעת תפלתו ולמודו, הוא ויא"מרו לאמר, שהם מתחננין אליו בכל אמירה שהוא פיוס, שיחרד האדם מעונותיו ויבקש ויתחנן אל אלהיו.
ויאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', כי נודע שכל תורתינו ותפילתינו הוא להוציא נצוצות משבירת כלים, וכמ"ש בכתבי האר"י, כי הצלם של האדם נקרא מדת ימיו של האדם, וכפי מספר הניצוצות שעליו לתקן ולהוציא, כך מספר ימיו. והיום שעושה בו מצות ניתקן הכלי והצלם ניצוץ אחד ממנו, והיום שלא נעשה בו מצוה נשאר פגום וכו', עיין בדרוש הצלם וכו'. והנה מיתתו של צדיק נקרא גויעה, שמיד נגווע ונאסף אל עמיו אל מחנה השכינה, וכמ"ש האלשיך יעו"ש. וזה שאמר ולו גווענו בגווע אחינו, כמו שאר הצדיקים שהעלו הניצוצות מיד לפני ה', ולא נפלו הניצוצות אל הקליפה כלל, רק מיד נגוועו לפני ה' שהיא השכינה.
ולמה הבאתם את קהל ה', כי השכינה נקראת קהל ה', לשון כנסת ישראל - שמכנסת ואוספת השפע מישראל סבא שהוא ה'. ואמר למה הבאתם ניצוצות הקדושה ניצוצי השכינה אל המדבר הזה, שהוא מקום הקליפות כנודע, למות שם אנחנו ובעירנו, ר"ל שירדו ממדרגתן, בשוה, אנחנו שהיא הנשמה, שהיה ראוי לעלות השמים אל מקום מחצבה, ובעירנו, שהוא הגוף הנקרא נפש הבהמי שירד למטה לעפר שממנה חוצבה, וכמ"ש שלמה (עי' קהלת ג, כא) כי מי יודע את נפש האדם העולה למעלה וגו', ועתה השוו שניהם במדריגה אחת, למות שם למטה, אנחנו ובעירנו, הנשמה והגוף.
אך דאיתא (דב"ר ב, ט) מפני מה מת משה במדבר, כדי שיעלו עמו גם שאר אנשי דור המדבר, משל לאחד שנפלה מרגליות וכו'. וה"נ אם תתנצלו לומר לך חטא', להורות תשובה, ור"ל שעל ידי אלו הניצוצות שנפלו עתה יהיה סבה להעלות גם שאר הניצוצות אשר שם. גם זה אינו, כי למה העליתנו ממצרים וגזר אומר שלא לשוב שמה, כי כבר נעשה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט:), שלא נשאר שם שום ניצוץ קדוש. א"כ מעתה קשה, מה זה שהביא אותנו אל המקום הרע הזה שאין בו רק מנין ר"ע, כי ניצוצי הקדושה מן ז' חסדים אין כאן כלל באומרו לא מקום זרע, כי אין כאן שום ניצוץ קדוש להוציא, והראי' כי אין מים לשתות וכו' וכל הענין יובן ממילא איך האדם יבין וישכיל לבטל ולפנות את עצמו מכל מחשבות זרות הטורדות אותו בתורתו ותפילתו, כי לא דבר רק הוא, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, כאשר קבלתי מרבותי, ודי בזה לחכימא ודור"ן.
•
בפרק קמא דסוטה (יב:), אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה ח, יט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות והידעונים והמצפצפים ו[ה]מהגים, ואינם יודעים מה צופים ומהגים, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד היארה תשליכהו, כיון דשדינהו למשה במיא, אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה, והיינו דאמר רבי חנינא מאי דכתיב (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו וכו', המה שראו איצטגניני פרעה וטעו, והיינו דאמר משה (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, אמר להם משה בשבילי נצלתם כולכם, ע"כ.
וכ' התוספות בד"ה בשבילי נצלתם כולכם, תימה אדרבה בשבילו נגזרה הגזרה, שראו איצטגניני פרעה. וי"ל הוא הי' הראשון המושלך ליאור, וגזרה ראשונה (שמות א, טז) אם בן הוא והמתן אותו, לא בשבילו היתה אלא משום (שמות שם, י) ונלחם בנו, ודרך האנשים להלחם, ע"ש.
ויש לתמוה בש"ס זו, חדא קשה קיצור, ל"ל הא דמאריך ואמר והיינו דקאמר משה, שהוא ללא צורך כלל לענינו. ב' קשה, קיצור תוך קיצור, ל"ל ג"כ הא דמסיים הש"ס והיינו דאמר ר"ח המה מי מריבה, דבלאו הכי אתי שפיר, דע"כ מוכח דטעו במה שחשבו שזה יהיה הלקותא שנשלך ליאור, כי אדרבה להצלה גדולה יחשב, וע"כ קאי על מי מריבה כמאמר הש"ס, ול"ל הא דר"ח כלל. ג' קשה, אם באמת הי' מורה הסימן על [מי] מריבה לא על השלכתו ליאור, א"כ קשה באמת מאי טעמא כי שדינהו למשה במיא לא נראה להם הסימן כלל, כמאמרם תו לא חזינ(י)ן כי ההוא סימנא. ד' יש לדקדק דהל"ל תו לא חזינן ההוא סימנא, מאי כי ההוא סימנא.
ה' קשה, מנ"ל דטעו ולא ידעו דקאי על מי מריבה, דזה אינו, אדרבה יותר ראוי לומר דהסימן שהי' מורה שהוא לוקה במים ממש והיינו ביאור, והא דלא מצינו לו שם שום לקותא, זה אינו, דאיתא שם, ביום שהושלך ליאור הי' ו' סיון, אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ילקה ביום זה, הרי דראוי הי' ללקות שם, אלא דבזכות התורה והתנצלות מלאכי השרת ניצל משם, וא"כ שפיר ראו האצטגנינים. ומוהרש"א (ד"ה רבי חנינא) הרגיש בקושיא זו, ומפרש דבאמת פליגי בזה יעו"ש, מדגרס בש"ס רבי חנינא בר פפא אמר אותו היום וכו', והוא לשון פלוגתא. אבל לפי הנסחאות שלפנינו אמר רבי חנינא בר פפא, הדרא קושיא לדוכתא.
ו' קשה, לפי כוונת משה שאמר שש מאות אלף רגלי, היינו שבשבילי נצלתם כולכם, א"כ מה חיבור יש לפסוק זה עם הפסוק שאח"ז (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט להם, שהוא פלאי. וגם תמוה שיאמר משה דבר שיש לו גדולה בזה, והוא עניו מאוד. ועוד, דבמדרש (בר"ר צז, ג) ביאר דבר זה יותר, ואמר שבלילה שהושלך משה ליאור נשלכו ת"ר אלף תינוקת, וכולן עלו בזכותו של משה וכו', וא"כ הל"ל בש"ס גם כן בזכותי, מאי בשבילי דקאמר.
ז' קשה, מה שהקשה מוהרש"א לתוספות וז"ל: דבריהם תמוהים, הא ודאי הא דאיצטגנינים הוא גזרה ג', אבל גזר(ו)ת השלכת בני ישראל ליאור היינו כבר בגזרה שני', משום פן ירבה, ועל תירוצם קשה, שכתבו דמשה היה ראשון, וזה סותר כמה מדרשים וכו' יעו"ש. וקושיא ג' הנ"ל מצאתי ביפה תואר במדרש פ' שמות (א, כח ביפ"ת), יעו"ש שהניח בקושיא.
והנה שני קושיות שהקשה מוהרש"א לתוספות הנ"ל, נ"ל לתרץ חדא באידך, דבאמת כוונת התוספות הוא כך, והקושיא הוא כמ"ש משה בשבילי נצלתם כולכ"ם, הא מצינו אחד משלשה גזרות הנ"ל שהי' על כל פנים בשביל משה, וא"כ לא די מה שנענשו ונשלכו ביאור בגזרה שלישית בשבילו, שראו איצטגניני פרעה, נוסף לזה שאמר בשבילי נצלתם כולכם. וז"ש התוספות תימה בשבילו נגזרה הגזרה שר"או איצטגניני פרעה, ור"ל נתכוונו התוספות להקשות, בגזרה ג' שראו האיצטגנינים שהי' בשבילו בודאי על כל פנים, ואיך אמר היפך לזה בשבילי נצלתם כולכם, שעל כל פנים על ידו נאבדו חלק שלישי מישראל. ומשני דהוא היה הראשון בגזרה זו שראו איצטגנינים, שהי' רק יום א', כמפורש במדרש שאמר למצרים השא[י]לוני בניכם יום א', ותיכף נשלך משה ליאור ונתבטלה הגזרה. אבל גזרה שני' כל [ה]בן הילוד, שלא הי' בשבילו רק משום פן ירבה, בזה לא איירי התוספות, דנשלכו הרבה מישראל כנזכר במדרש, ודוק היטב דמבואר קושיית מהורש"א הנ"ל, ותמהנו על תמוהו.
וכדי לתרץ שאר הספיקות, נ"ל לתת לב מאין יצא להם הטעות שסברו מושיען של ישראל במים הוא לוקה כפשוטו, ולא שמו לבם להבין דקאי על מי מריבה, מאחר שבאמת היו חכמים וחוזים.
ונ"ל דודאי לא נעלם כל מאורעותיו וכל הני הרפתקאות דעדו על משה בענין מריבה, ובאמת נסתפקו בסמנא דההוא כוכבא דמורה דמושיען של ישראל במים הוא לוקה, אי ר"ל על ידי מי מריבה שיקבל עונש מיתה משם, או שימות במים ממש.
אלא שהכריעו בדעתם דעל כרחך אי אפשר דקאי על מי מריבה, מטעם דאין מי מריבה חטא כלל, והוא על פי מה ששמעתי אומרים בשם גדול אחד לתרץ ש"ס דשבת (נה.), אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא, מיתיבי אמרו מלאכי השרת וכו', ומשני אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם. והקשה ל"ל להאריך ולומר הא האמנתם וכו', דבלאו הכי אתי שפיר. ומתרץ, דק"ל כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, וא"כ משה שהיו שנותיו ק"ך שנה, ובעת שיצאו ישראל ממצרים הי' בן שמונים שנה, ובודאי שוב אין מספיקין בידו לחטוא. וא"כ ק' להש"ס דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, מדכתיב יען לא האמנתם, דע"כ אין זה חטא כלל, דהא עברו רוב שנותיו ולא חטא, ושוב אין חטא בא על ידו, לזה מסיים ואמר הא האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור, וא"כ לא הי' להם עדיין רוב שנותיו לכל א', יעו"ש, וק"ל ודפח"ח.
ומעתה אתי שפיר דמכח זה הכריעו האיצטגנינים דע"כ אין מי מריבה חטא כלל, דידעו דכל שנותיו הנגזרין למשה מצד המזל הוא ק"ך שנה, וא"כ במי מריבה כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא, ושוב לא יבא לידי חטא כלל, ובודאי גם במי מריבה לא חטא, וכדעת המפרשים בזה ג"כ. וכשלא חטא על כרחך לא נענש במיתה עבור מי מריבה, ועל כרחך הסימן דבמים הוא לוקה אתי כפשוטו, ומזה יצא להם הטעות.
אך דבאמת קשה מנלן דטעו בזה, דלמא האמת כדבריהם דלא הי' שום חטא במי מריבה, מכח קושיא הנ"ל. ומנא לר"ש בן אלעזר עצמו לומר הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם וכו', דלמא אז מלאו ימיו ושניו.
וי"ל דאין קושיא הנ"ל מכרעת כלל לומר דלא חטא במי מריבה מדעברו רוב שנותיו, דהא מוכח בלאו הכי דקודם לזה חטא, כמ"ש הצאן ובקר ישחט להם, והוא הי' היותר חמור מחטא מי מריבה, אלא שחס עליו המקום לפי שהי' בסתר, וכדעת הספרי ורש"י בזה. וא"כ גם שם קשה, הא כבר עברו רוב שנותיו בלא חטא ואיך בא לידי חטא הצאן ובקר ישחט להם, אלא שמע מינה כדעת (רשב"י) [רשב"א] דבאמת לא עברו רוב שנותיו ועדיין לא הגיע זמנו וכו', וחטא שם וכאן במי מריבה, וטעו בזה.
אך דקשה לאיצטגנינים, אם לא נעלם מהם ענין מי מריבה כדאמרן, איך נעלם מהם ענין חטא מהצאן ובקר ישחט, שהוא ודאי עון פלילי.
ונ"ל דסברו דמי מריבה אינו חטא, מכח קושיא הנ"ל, מכל שכן הצאן ובקר ישחט אינו חטא כלל. דאיתא בספרי ויאמר משה שש מאות אלף רגלי, רשב"י אומר רבי עקיבא הי' דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו דבר אחר, ונראין דברי מדבריו. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם, כמשמעו, כלום אתה מספיק להם. והלא הצאן ובקר עבירה חמורה מחטא מי מריבה, אלא לפי שהי' בסתר חס עליו המקום. רבי שמעון אומר, ח"ו לומר שעלה על דעת אותו צדיק דבר זה, אלא כך אמר אתה אמרת בשר אתן להם חודש או ימים ואח"כ תהרוג את כולם, וכי שבחך בזה, משל אומרים לחמורה וכו'. ועיין פירוש רש"י בחומש (במדבר יא, כב) ג"כ זה.
ויש להבין זה, מאחר דדברי רבי עקיבא אתיין כפשוט(י)ן לפי משמעות הפסוקים, א"כ למה אמר רבי שמעון נראין דברי מדבריו.
והנראה, דיבואר זה על פי הדקד[ו]ק שיש לדקדק, מאחר דרבי עקיבא ורבי שמעון פליגי במשמעות דורשין בהפסוק הצאן ובקר ישחט להם, דמר חשבו לחוב ומר חשבו לזכות. א"כ קשה לספרי דציין בפסוק שש מאות אלף רגלי וגו', דבפסוק הצאן ובקר הל"ל להרשים, מאחר דבפסוק זה איירי ענין פלוגתתם.
ולכך נ"ל לפרש, משום דיש איזה ספק בפסוק שש מאות אלף, ומייתי עלה פלוגתא דר"ע ור"ש, ומהם יבואר הספק.
והוא, דקשה בפסוק שש מאות אלף רגלי, דלשון רגלי הוא מיותר, וע"כ דרשו חז"ל דהוא כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל, ל), ושאמר להם בשבילי נצלתם כולכם, וכנ"ל. ומעתה קשה קושיא ו' הנ"ל, שאין לו חיבור לפסוק הצאן ובקר שאח"ז. ועוד קשה אשר אנכי בקרבו הוא מיותר, וכן דקדק ביד[י] משה שם (שמ"ר א, כד).
ונ"ל דשניהם יב[ו]ארו על ידי איזה דקד[ו]ק שאמר המדרש ת"ר אלף עלו בשביל משה, וכן משמעות הפסוק ת"ר אלף רגלי. וצריך טעם, למה דוקא ת"ר אלף בצמצום עלו בשביל משה. ונ"ל דכבר זכרנו דמשה היה ראוי שילקה בעת נפילתו ליאור, אלא שנמלט בזכות שעתיד לקבל התורה ביום ההוא. וידוע דקבלת התורה לא היה אפשר כי אם בששים רבוא, דהיינו ת"ר אלף בצמצום לא פחות חד, דששים רבוא אותיות לתורה וכו' וכנודע. וכן מצינו אח"ז שהיה באמת כך, שאמר ה' למשה לך רד (שמות לב, ז), ודרשו בש"ס (ברכות לב.) כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו ואינם, דנתחייבו כלי', אתה ל"ל. ומעתה אם נמלט משה כדי שיקבל התורה לישראל, ע"כ היה מן ההכרח שימלט עמו ת"ר אלף במספר, דבלא"ה אין צורך גם במשה.
וז"ש משה לגודל ענוותנותו, דלא תלה הגדולה בעצמו רק בסיבת זולתו, וז"ש בצחות לשון למליצת ישראל לבל ישחטם במדבר, ואמר ש"ש מא"ות אלף ר"גלי העם אשר אנכי בקרבו, ור"ל שש מאות אלף בצמצום נצולו בשבילי לטובתי, לסיבה אשר אנכי בקרבו, ר"ל כדי שאהי' ראש ונשיא בתוכם, דבלאו הכי לא הייתי זוכה לגדולה זו אלא בסיבתם, כמ"ש במשנה תורה ג"כ (דברים ב, יז) וידבר ה' אלי, שאין הדיבור מתייחד עם הנביאים אלא בשביל ישראל. וא"כ אם המתה אותם כאיש אחד, אין בי צורך לעולם כלל, ומה אני זולתם, וכמו שאמר כבר (שמות לב, לב) מחיני נא וכו'. ומעתה שפיר יש חיבור לפסוקים הנ"ל, הלא כבר החילות להראות לי גודל חסדך עמי, שלסבת גדולתי הצלת שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי, ועתה הצאן ובקר ישחט, ולסבה זה תרצה לכלותם, א"כ אין בי שום תועלת ג"כ, ומחני נא.
וכל זה אתי שפיר לשטת רבי שמעון, מה שאין כן לשטת רבי עקיבא שהיה זה דרך קטר[ו]ג לפניו יתברך, ולא דרך מליצה ותפלה, אין שום חיבור ומשמעות לפסוקים הנ"ל מכח כל הספיקות שזכרנו. ומעתה תבין ושפיר אמר רבי שמעון ונראין דברי מדבריו.
ולזה נתכוונו האיצטגנינים בחכמתם, דע"כ אין זה חטא כלל, ומהיכי תיתי שיחטא במי מריבה מאחר דכבר עברו רוב שנותיו קרוב לכולו בלא חטא, וע"כ במים הוא לוקה אתי כפשוטו, ורצו לתפסו במדה זו וחשבו כאן ביאור.
אבל באמת טעו בזה, דאין זה ענין לזה, דאם באמת הצאן ובקר לא היה חטא למשה כסברת רבי שמעון, והפסוקים מסייעין לדבריו, מ"מ מי מריבה היה חטא. והוצרך הכתוב להעיד על זה כמה שנאמר (במדבר כ, יג) המ"ה מי מריבה, דמשמע דכבר נזכר במקום אחר, והיכן נזכר בתורה קודם לזה ענין חטא מי מריבה, אלא דקאי על איצטגניני פרעה שראו וטעו, ר"ל שלא תאמר כהבנת העולם שלא ידעו שעל מי מריבה הוא לוקה דקאמר הש"ס, היינו שלא ראו ענין מי מריבה כלל, אלא שראו באמת ענין הנ"ל כאשר זכרנו, אלא שטעו בפירוש הענין. ויצא מקום הטעות מדאמר משה שש מאות אלף רגלי וכו', דאתי פירוש הכתובים כדעת רבי שמעון, וא"כ לא חטא ברוב שנותיו, וע"כ מי מריבה ג"כ אינו חטא, ואתי הסימן כמשמעו דבמים ממש יהי' מיתתו, לכך גזרו.
ובזה יובן המשך הנ"ל, שהמה צפו וראו כל ענין העתיד אף במי מריבה לפי ענין הראוי, וסברו שלא יהי' במוחזק על ידי סימן הכוכב שראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה.
ונסתפקו בפירוש הענין, אי ר"ל שהוא עצמו ילקה במים, או על ידי שילקה הת"ר אלף שהיו ראוין לקבלת התורה, שיפלו למים, ממילא הוא לקוי, דבזולתם אין שום גדולה למושיען ג"כ, אבל במי מריבה הכריעו דאינו כלל מטעם הנ"ל.
ולכך גזרו כ"ל בן הילוד היאורה תשליכהו, ולאו משום הספק איזהו המושיע, אלא דבכוונה עשו זאת שם העדר ת"ר אלף הנ"ל אז ממילא ילקה המושיע, ואפשר שאף הוא עצמו ילקה בהעדר'.
ובאמת הסימן הי' מורה על הלקותא של משה עצמו במי מריבה, ועל לקותא של ת"ר אלף במים שהיו ראויין לזה בהחלט, אלא שנצלו בהכרח אח"כ לסבת הצלת משה וכנ"ל כיון דשדינהו למשה במיא והליצו המלאכים בעדו, מי שעתיד לקבל תורה ביום זה, ונמלט, ונמלטו עמו ת"ר אלף בשבילו, וכנ"ל.
ומיד העביר השם מקצת הסימן, שהי' מורה על לקותא של ת"ר אלף, ונשאר הסימן על משה עצמו, ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, ר"ל כמו שהי' הסימן קודם השלכותו ליאור לא חזינן, דטעו וסברו דמה שהעביר הסימן שהי' מורה הריגה לת"ר אלף סברו שכבר נתקיים בהם הסימן, ושוב לא חשו למקצת הסימן שנשאר, שהיו אומרים בדליכא ת"ר אלף הראויין לקבלת התורה שוב אין מקום למושיע להוציאם ממצרים, כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה, ולכך בטלו לגזירתייהו, אף שני גזירות הראשונים שהי' משום פן נלחם בנו ועלו מן הארץ, כי שוב לא עלה מורה על ראשם, בהעדר ת"ר אלף הנ"ל ממילא לקוי המושיע.
אבל באמת טעו, כי לא ידעו שעל מי מריבה ה"וא לוקה לבדו, ולא הי' שום לקותא לאחרים. וטעו בשניים, שסברו שהעברת הסימן הי' מורה על מיתת ת"ר אלף, וזה אינו, כי היפך הוא שנשארו לחיים. והלקותא של המושיע סברו במים ממש יהי' מיתתו, וזה אינו, על מי מריבה הוא לוקה. והא שלא נתנו לב להבין דסימן מורה על לקותא דמי מריבה, משום דקשיא להו הא אז יעברו רוב שנותיו בלא חטא, ושוב לא בא לידי חטא.
אך קשה, דלמא האמת כדבריהם מכח קושיא זאת, ומנלן דטעו. לזה מייתי הא דר"ח המ"ה מי מריבה, דמשמע שמפורש כבר, וזה אינו, אלא בא ללמד המה שר"או איצטגניני פרעה וטעו, לפי שראו כל הרפתקאי' דעדו עלי' עד מי מריבה שהי' בלא חטא, לכך באו לכלל טעות מכח קושיא הנ"ל.
אך קשה, אדרבה אם ראו כל הענינים, ודאי שראו ענין חטאו מ"ש הצאן ובקר ישחט, ונסתר סברתם בזה. לזה משני דע"כ סברו דאין זה חטא, דאז אתי שפיר דאמר משה ש"ש מאות אלף ר"גלי העם אשר אנ"כי בק"רבו, שהוא כולו תמוה, וע"כ מוכח לפרש בשבילי נצלתם כולכם, א"כ קשה מה זה חיבור לפסוק הצאן ובקר ישחט להם, וצריך לומר כרבי שמעון, אם כן מוכח דאין זה חטא, זה הי' טענתם. אבל טעו כנ"ל דהא לחוד והא לחוד, ודו"ק.
•
במדרש (במ"ר יט, א) זאת חקת (במדבר יט, ב), זש"ה (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד וגו'. וי"ל, דהסוגיא בכל מקום שאומר זש"ה, משמע דיש איזה קושי' בפסוק, ואמר זש"ה לתרץ הקושיא, וכאן לא נודע הקושיא מאי כדי לידע שמתרץ במ"ש זש"ה. וגם הפסוק עצמו אין לו הבנה, לפירוש רש"י באיוב, יעו"ש.
וי"ל, דהקשה האלשי"ך (יט, א-ב) שהי' ראוי לומר תחלה הציווי, ואח"כ יאמר והיתה זאת חקת עולם, ולא שיאמר תחלה זאת חקת וגו'. ועוד הקשה על כפל לשון המדרש (במ"ר יט, ח) חוקה חקקתי, גזרה גזרתי.
ופירש הוא ז"ל על פי המדרש (במ"ר יט, ח) ששאל מין אחד את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר תורתכם הוא מעשה כשפים, שהטמא מת מביא' אפר ומים ומזין עליו ואומרים לו טהור. א"ל נכנס רוח תזזית בך וכו'. א"ל תלמידיו לזה דחית בקנה וכו'. א"ל חוקה חקקתי וכו'. ומזה יתכן כי שני דברים תמוהין יש כאן, למה יטהר בזה כלל כשאלת המין, שנית איך מתהפך ליטהר במה שהוא מטמא. ולכך הקדים להם לומר חוקה, לפי שודאי יהרהרו על זאת המצוה שהיא תמוה בשני דברים הנ"ל, לכך אמר חוקה חקקתי גזרה גזרתי כפל, שלא יהרהרו על ב' דברים הנ"ל.
ובזה יובן דמרשים המדרש בפסוק זאת חקת, והי' קשה להמדרש על הפסוק קושיית האלשיך מאי טעמא פתח בחוקה, ואי משום שאין למצוה זו טעם, שיש בו דבר המתהפך שמטהר ומטמא, קשה הא חשיב במדרש (במ"ר שם, ה) ד' דברים, וא' מהן שעיר המשתלח, ויש בו ג"כ דבר המתהפך, שהעוסק בו מטמא בגדיו, והוא מטהר ומכפר, ואפילו הכי כתיב חוקה לבסוף כמ"ש (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם, וה"נ הל"ל בסוף.
ומתרץ כמ"ש זש"ה מי יתן טהור מטמא, ר"ל מה יוסיף ומה יתן טהרה בזה על ידי אפר ומים, דלכאורה הוא מעשה כשפים כשאלת המין. ב', מטמא, ר"ל שיש בו עוד דבר המתהפך, מדבר שהוא מטמא יצא טהרה. לכך על שהוא לא אחד, ר"ל על שיש בו שני דברים תמוהים, מה שאין כן בד' הנזכר דליכא בהם רק תמיה אחד, לכך הקדים להם חוקה קודם הציווי, לבל יהרהרו בעת הצווי, וכתיר[ו]ץ האלשיך שם, וק"ל.
•
בפסוק (כ, כג-כד) ויאמר ה' אל משה ואהרן לאמר, יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם פי למי מריבה, ע"כ. וי"ל, דמצינו אסיפה הוא מיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש, כמו באבות. ואהרן שמת עבור חטא מי מריבה אינו שייך לשון אסיפה, וכן הקשה האלשי"ך. ב' ק' ג"כ באלשיך, הנה משה חטא כמ"ש (כ, יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו', ואהרן הי' בשב ואל תעשה, ולמה יענש אהרן כלל, ואף גם מה שהקדים מיתתו למיתת משה. ג' קשה קושיית האלשיך, לעיל (כ, יב) אמר לא האמנתם, וכאן אמר מריתם, שהוא חמור יותר. ומה שפירש בשם בעל השרשים מריתם הוא לשון חילוף והיפך, גם זה צריך פירוש לפירושו. ד' הקשה ג"כ, הל"ל במי מריבה, מאי למי מריבה. ה' קשה, מה זה צריך לומר כי לא יבוא אל הארץ וכו', ודאי אם ימות מיד בהר הזה לא יבוא אל הארץ. והיותר תמוה מ"ש אשר נתתי לבני ישראל, סימני ל"ל, כי מי לא ידע זה. גם קשה דהל"ל אשר נתתי לישראל, מאי לבני ישראל.
ותחלה נתרץ פסוק (כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. וי"ל, חדא הא מה שנקראו מי מריבה, הוא על שהמרו משה ואהרן פי ה', שאמר להם לדבר אל הסלע והוא הכה, וכמ"ש כי מריתם פי למי מריבה. וא"כ לפי זה מאי אשר רבו בני ישראל, הל"ל אשר רבו משה ואהרן. ועוד, מאי לשון רבו, הל"ל אשר מרו פי ה' כמ"ש אח"כ, ולשון מרי נופל על לשון מריבה, מה שאין כן לשון רבו משמע לשון רבי', וכמו שדרשו בפ"ק דברכות (ז.) ובני רחבי' רבו למעלה (ד"ה א כג, יז), ודרשינ(י)ן למעלה מששים רבוא, דילפינן רבו מפרו ורבו וכו', יעו"ש במ"א. ועוד דהל"ל אשר רבו בני ישראל על ה', מאי את ה' דמשמע עם ה', כמו אתו עמו. ועוד, דלשון ויקדש בם משמע משום קדש שמו לבד מתו, כמו בקרובי אקדש (ויקרא י, ג), וזה אינו, הא עבור חטאם מתו.
ונ"ל כמו שזכרתי לעיל ש"ס דפ"ק דסוטה (יב:), דראו מושיען של ישראל במים הוא לוקה, וגזרו כל הבן הילוד וגו', כיון דשדינהו אמרי תו לא חזינן כי ההוא סימנא ובטלו, ואינן יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה, והיינו דאמר ר"ח המה מי מריבה וגו', והיינו דאמר משה שש מאות אלף רגלי בשבילי נצלתם כולכם. אמר רבי חנינא בר פפא אותו היום ו' סיון היה, אמרו מלאכי השרת מי שעתיד לקבל תורה ביום זה ילקה ביום זה וכו'.
וכתב מהרש"א דפליג רבי חנינא אדלעיל, וסבירא לי' דלא טעו, דשפיר ראו שילקה במי יאור, אלא שניצל על ידי מלאכי השרת וכו'.
וכל זה אתי שפיר לגירסת רבי חנינא אומר, מה שאין כן לגירסתינו אמר רבי חנינא, קשה, דמשמע דליכא פלוגתא, ועינינו רואות דפליגי בי' כסברת מהרש"א. ואי פליגי, קשה, כי שדינהו אמאי לא חזו כי ההוא סימנא, הא הסימן קאי על מי מריבה, והגזרה במקומו עומד.
ונ"ל דודאי לרבי אלעזר דסבירא לי' ראו מושיען של ישראל וכו', וע"כ כקושיא הנ"ל דרבי חנינא שאח"ז, ולא תיקשי מידי, והשתא דאתי' לסברת רבי חנינא אין צריך לומר שטעו, אלא דשפיר ראו.
דמצינו דוגמא לזה בפירוש רש"י ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י, י), אמר פרעה יש כוכב אחד סימן דם והריגה, וכשאמר הקב"ה לכלותם על דבר העגל, אמר משה פן יאמרו ברעה הוציאם, והיפך את הדם לדם מילה וכו'. הרי דבאמת פרעה ראה כהוגן כוכב של דם, אלא שאח"כ ביטל הקדוש ברוך הוא גזרה ההוא על ידי תפלת משה, ואפילו הכי לא העביר סימן כוכב של דם מכל וכל, רק היפך לדם מילה.
וה"נ ממש כך הוא, דלעולם שפיר ראו שילקה במי יאור מושיען של ישראל, אלא שינצל על ידי תפלת מלאכי השרת כסברת רבי חנינא, והיפך הקדוש ברוך הוא סימן הכוכב שהי' מורה על לקות משה במים על מי מריבה, ושם אינו לקותא כלל כאשר יבואר, כמו דם מילה שאף שהוא דם מכל מקום אינו עונש, וה"נ אף שמתו במי מריבה מ"מ אינו עונש כלל, ולכך אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, דתחלה הי' מורה אלקותא בדרך עונש, מה שאין כן אח"כ במי מריבה אינו לקותא כלל, אבל מ"מ רושם הסימן נשאר כמו דם, וז"ש תו לא חזינ(י)ן כי ההוא סימני.
והשתא דניצול בזכות תורה שעתידין לקבל, ע"כ הי' צריכין להיות ששים רבוא, דזולת זה אי אפשר לקבלת התורה כנודע, לכך באותו הלילה שניצל משה ניצולו עמו ששים רבו[א] כנזכר במדרש בדף הקודם לזה, ואתי שפיר שש מאות אלף רגלי, שבשבילו ניצולו כולם.
ובזה יובן המה מי מריבה שראו איצטגניני פרעה, אלא שניצל בזכות מלאכי השרת ונתהפך למי מריבה הסימן ההוא. ואחר שניצל בתפלות מלאכי השרת ע"י קבלת התורה, זה הי' סבה אשר רב"ו בני ישראל, ר"ל שפרו ורבו עד ששים רבו[א], דסתם רבו ששים רבוא, וכש"ס דברכות (ז.) הנ"ל, וניצולו ששים רבוא ישראל בזכותו, שיהיו ראוין לקבלת התורה שהיא א"ת ה' שישרה שכינתו ביניהם, וזה אינו פחות מס' רבוא כנזכר במדרש תרומה (תנחומא תרומה ג) לקחתם תורתי קחו אותי עמה, והתורה אי אפשר ל[י]קח כי אם בס' רבוא.
אך דלפי זה דהי' נמשך מהסימן הראשון, א"כ מה זה שאמר יען לא האמנתם, משמע על ידי חטא נענש. לזה אמר ויקדש בם, שהי' כך בפני ישראל שיתקדש בם, אבל באמת לא חטאו כלל, וק"ל.
ובזה יובן פירוש פסוק הנ"ל ג"כ, ויאמר ה' יאסף אהרן אל עמיו כמיתת צדיקים שמתו בעטיו של נחש, שאין באהרן שום חטא כלל, לכך נאמר בו אסיפה.
אך קשה, א"כ מדוע יקנוס שלא יבוא לארץ. לזה ביאר דהטעם כי לא יבוא אל הארץ הוא מחמת אשר נתתי לבני ישראל, ולא לישראל עצמן, מחמת שמתו במדבר כל הדור ההוא, ומחמת העיכוב ששהו במדבר ארבעים שנה עד שנשלם שנות אהרן, וזהו סבת מיתתן עתה, ואי אפשר ליכנוס לארץ כי כבר הגיע קיצו. אבל אם נכנס הדור הראשון לארץ ישראל, שלא יתעכבו במדבר, היה גם אהרן בתוך הבאים לארץ ישראל.
אך קשה הא לעיל אמר יען לא האמנתם וגו', משמע שנקנס עבור חטא מי מריבה, לזה ביאר ואמר על אשר מריתם פי למי מריבה, ר"ל שהחלפתם פי של יאור למי מריבה, ר"ל שעל ידכם גורם לי להחליף פי מה שגזרתי שילקה מושיען במי יאור ונתהפך למי מריבה, כדי שלא לבטל הסימן מכל וכל, לכך תליתי עיכוב ביאתכם לארץ על ידי מי מריבה, לצאת ידי סימן הכוכב. אבל באמת אין זה חטא, ואין זה עונש, כי עתה נשלם ימי חייהם כי הקדוש ברוך הוא משלים מיום ליום, ותו לא אפשר. וזהו סיבת עיכוב ביאתכם לארץ, וק"ל.
•
בפסוק פרשה חוקת (כ, יד-יט), וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך, ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך, ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה וכו'. והספיקות רבו.
ונראה כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה בחומר וצורה שהם ב' הפכים, עד שיזכה אדם להכניע חומרו להצורה. וכמו שהוא בפרטות האדם, כך הוא בכללות העולם בסוד עש"ן.
ובכללות העולם נק' הצורה אברהם, שהיא הנשמה, כמ"ש בזוהר לך לך דף ע"ו ע"ב וז"ל: אברם היא נשמתא, אבא לרוחא (ואם) [ורם] לגופא וכו', יעו"ש. והגוף נק' יצחק, כמ"ש במדרש הנעלם פ' וירא דף קט"ו ע"א וזה לשונו: רבי חייא אמר, תא חזי עד שהגוף עומד בעולם הזה הוא חסר מן התשלום, [ל]אחר שהוא צדיק וכו' יעו"ש, אזי נקרא יצחק בשביל הצחוק והשמחה שיהיה לצדיקים לעתיד לבא, עכ"ל. הרי כי אברהם ויצחק היו החומר והצורה של כללות העולם, ותכלית העקידה היה להכניע החומר אל הצורה. [ואפשר שזהו כוונת הספרים שכתבו שיש סגולה לבעל תשובה לומר פרשת העקידה].
ובזה יש לפרש המשך הפסוקים (בראשית כה, יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ופירש רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, וכבר צווחו בזה קמאי, מה בעי רש"י בזה. וגם שהקדים רש"י יעקב קודם לעשו, והוא היפך ס(י)דר הפרשה שנאמר (שם, כה-כו) ויצא הראשון אדמוני וגו', ואחר כך יצא אחיו וגו' ויקרא שמו יעקב, וא"כ איך כתב רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, דמשמע דכך אמורים בפרשה, וזה אינו. וגם להבין המשך הפסוקים (שם, כב-ל) ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' שני לאומים ממעיך יפרדו וגו', ויאמר עשו הלעיטני נא וכו', על כן קרא שמו אדום.
ובפ' וישלח (בראשית לב, כה-כט) ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו', ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל.
לבאר כל זה על פי רמז מוסר הנ"ל, הוא ואלה תולד[ו]ת יצחק בן אברהם, כי מה שהיה ליצחק תולדות, הוא אחר שנכנע החומר אל הצורה שהוא יצ"חק ב"ן אב"רהם, אז אברהם שהוא החסד והצורה הוליד את יצחק, כי נעשה החומר צורה, והצליח ועשה פרי ותולדות שהוא התפשטות החסד בעולם, מה שאין כן קודם היו הגבורות והחומר מעכב השפע מלהשפיע, וכמ"ש מזה בזוהר יעו"ש. ומצד החומר והצורה של אברהם ויצחק, גרם ג"כ להוליד יעקב ועשו, שהם החומר והצורה ג"כ, כי טבע הבן דומה לאב.
וזהו נ"ל כוונת המשנה בפ"ב דעדיות (מ"ט), האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים, והיינו לרבי עקיבא, מה שאין כן בתוספתא פליג שאין האב זוכה לבן בה' דברים אלו, כמ"ש בתוספות יום טוב. והראב"ד בשם ירושלמי (קדושין פ"א ה"ז) מביא ראי' לרבי עקיבא, בנוי, שנאמר (תהלים צ, טז) והדרך על בניהם. בכח, גבור בארץ יהי' זרעו (שם קיב, ב). בעושר, לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו' (שם לז, כה). בחכמה, ולמדתם [אתם] את בניכם (דברים יא, יט). בשנים, למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכו' (שם יא, כא), יעו"ש.
ולי נראה לפרש צחות לשון המשנה בדרך מוסר, כי הבחירה חפשית ודאי, ואיך יצחק שהוא החומר, כשהוא נכנע אל הצורה שהיא נשמה נקרא בן אברהם וכנ"ל, וז"ש האב זוכה לבן, הנשמה יכולה לזכות הבן שהיא חומרו, להכניעו, עד שנק' בן לנשמה, ואז יוצא מעכירות החומר אל יופי הצורה, וז"ש בנוי, וכמ"ש (במדבר יב, א) כי אשה כושית לקח, יעו"ש. ובכח, כי ודאי כח גברא הוא להכניעו החומר אל הצורה.
ובעושר, כי מבואר אמרו בפ"ז דשבת דף ס"ג (ע"א) מאי דכתיב (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, אלא בימינה ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה איכא אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד, למשמאילים עושר וכבוד איכא ארך ימים ליכא.
והקשה הרי"ף (על ע"י) ב' קושיות תמוהות, א', הא כל כוונות המקשן רק מדכתיב ארך ימים ולא כתיב עושר וכבוד, וכשתירץ לו התרצן דאתי במכל שכן עושר וכבוד, א"כ ל"ל התיר[ו]ץ למיימינים או למשמאילים וכו', יעו"ש. ב' הקשה יעו"ש.
ועוד, מה זה תימא בימינה ארך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, דלמא אין הכי נמי דליכא עושר וכבוד בימינה. וצ"ל דתיקשי ממה דכתיב ג"כ משלי סימן ג' (ב) כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וגו', וענין שנות חיים, כי שנים של צער אינם של חיים וכו' (יומא עא.) יעו"ש. א"כ בימינה ארך ימים שאינם של עושר וכבוד אינם שנות חיים, וע"כ מה שאמרה תורה שנות חיים היינו בשמאלה, והוא נגד הסברא.
ומשני, כי גם בתורה יש חומר וצורה המכונה לימין ושמאל, וגם ארך ימים שהיא לעולם שכולו ארוך שייך לנשמה, ועושר וכבוד הוא מפאת החומר, זולת מי שמכניעו להחומר צד שמאל בימין אל הצורה, וז"ש למיימינים, שהוא עשה הכל ימין, זה יש לו ארך ימים, וכל שכן עושר וכבוד השייך לשמאל שהי' לו תחלה, וכי יוגרע עתה מזה. מה שאין כן לימין לחוד, ארך ימים לבד. ולשמאל לחוד עושר. ומכל שכן למשמאילים, שגם הימין הכריע לצד שמאל, מקבל שכרו בעושר וכבוד לבד בעולם הזה ולא בעולם ארוך, וכמ"ש (דברים ז, י) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו וגו'. ובזה יבואר קו' הרי"ף הנ"ל, וק"ל.
וכ"ז מרומז בפסוק כי ארך ימים, ר"ל שהוא שכר הימין. ושנות חיים, ר"ל שהם של עושר וכבוד הנק' שנות חיים, המכונה לשמאל. וזה אי אפשר שיהי' לאדם שניהם אחד, כי הם שני הפכים השייכים לחומר וצורה, כי אם ע"י מדה ושלום, אז יוסיפו לך שניהם כאחד. וכמ"ש הרב האלשי"ך בפ' פנחס (במדבר כה, יב) בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), שהחומר והצורה הם ב' הפכים, ועל כל נשימה רוצה לצאת מהגוף וכו' (מ"ת מזמור סב). מאחר שזכה לעשות מחומר צורה אז הוא חיים של שלום, שיש שלום בין החומר והצורה שנעשה הכל אחדות א', וז"ש (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, יעו"ש. והכי נמי קאמר ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, כשיהי' שלום בין החומר והצורה למיימינים בה שהכריעו לימין, יוסיפו לך שניהם מן ב' הקוים, וכנ"ל.
וזה פירוש הפסוק ג"כ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). דאיתא בש"ס דביצה פ"ג (כה:), תנא משמי' דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שעזין הם וכו', שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הם, ישראל באומות וכו'. ופירש רש"י, כי התורה מתשת כחם ומכנעת לבם. והקשה מוהרש"א, א"כ לאו לטובתן של ישראל נתנה התורה, כי אם לטובת האומות שיכולין לעמוד בפניהם של ישראל, ותירץ יעו"ש.
ולי נראה לפרש דהכי קאמר, כי למעלה יחשב עזותן שלכך נתנה התורה להם, וכפירוש מוהרש"א עזין - לא גבורה או רשעתם כפירוש רש"י, אלא עזותן הוא שלא יבושו מפני כל ומעיזין פניהם וכו', יעו"ש. וכאשר כתבתי בענין אדה"ר, אחר החטא וידעו כי ערומים הם (בראשית ג, ז), מה שאין כן קודם [ה]חטא ולא יתבוששו (שם ב, כה), ולכאורה הוא הפך הסברא. וביארתי כי בהיות האדם דבוק בו ית', שום מורא של בני אדם או לעג לא יעלה על ראשו לחוש מן המלעיגין, מה שאין כן ברדתו ממדריגות הדביקות אז הוא בוש וירא מבני אדם המלעיגין, והחוש והנסיון מעיד ע"ז, ובזה מבואר קושיא הנ"ל. וכמו שכתבתי פסוק מי יתנך כאח לי וכו' (שיר השירים ח, א). וכדומה ששמעתי אח"כ קושיא זה במורה נבוכים, וכוונתי לדעתו הרמה.
ואתי שפיר ג"כ כוונת הש"ס, מפני מה נתנה תורה לישראל, או על ידי כפי', או כמ"ש בזוהר (ח"ג קצב:) הופיע מהר פארן (דברים לג, ב) שבא לעשו שמא יקבל, ופתח לו במצוה (שמות כ, יג) לא תרצח וגו', ובזה מתורץ קושיית מוהרש"א יעו"ש. כי חפצו ורצונו ית' הי' שישראל יקבלו דוקא התורה, והטעם מפני שעזין הם, והוא מעלה גדולה שמעיזין, וכנ"ל.
ושמא תאמר על ידי התורה הם עזין, מה שאין כן בלאו הכי, וא"כ הדרא ק', שגם אם הי' נותן התורה לא' משאר האומות היו עזין. לזה אמר דזה אינו, דבלאו הכי הם עזין, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל ג"כ הם עזין, שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, כי מעיזין בפני כל, וזה למעלה יחשב דלא הביישן למד (אבות פ"ב מ"ה).
אברא לפירוש רש"י הדרא קושיא לדוכתא. וצריך לומר דמ"מ למעלה יחשב, כי על ידי שהתורה נק' תושי', ומתיש כח החומר להיות נכנע אל הצורה, ונעשה שלום בין החומר והצורה, וז"ש ה' עוז לעמו יתן, כי התורה נקרא עוז, לעמו יתן שהם ג"כ עזין, וע"י עוז התורה מתיש עזותן ונכנע החומר, ומכח זה ה' יברך את עמו בשלום, וכנ"ל.
ובזה מבואר משנה דעוקצין (פ"ג מי"ב) אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן וגו'. והענין, כי זכרתי בביא[ו]ר פ' מרגלים לתור את ארץ כנען (במדבר יג, טז), כי החומר הנקרא כנען, שהוא מצד הקליפות הנק' ארור, ונכנע אל הצורה שהוא מצד הקדושה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך, והנשמה שהיא הצורה זכר נק' ברוך, והחומר נקרא ברכה, ושם הכולל לצורה וחומר אחר הכנעה הוא ישראל, כי שרית וכו' (בראשית לב, כט).
וזה שאמר אין כלי מחזיק ברכה, כי הכלי הוא החומר המקבל הצורה, שיהי' בתואר ישראל, שיוכל להחזיק ברכה לפי שנכנע אל הצורה הנק' ברוך, וזהו אחר שנקרא ישראל, זה אי אפשר כי אם על ידי השלום, וכמו שכתוב (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן וגו', וק"ל.
ובזה מבואר גם כן (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. כשהוא בתואר ישראל אחר שהכניע חומרו, אז יש לו חלק לעולם הבא ההוא ג"כ, כי המזכה רבים זכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה מי"ח), א"כ זכה בחלק ההוא לעולם הבא שיש לזולתו שזכה בה על ידו, והבן. כי כמו שיש באדם פרטי, כך הוא בכללות העולם, מי שמזכה להמוני עם הנק' חומר שנעשה צורה וזכה לחלק עולם הבא, ומזכה לזה עמו בחלקו, ואתי שפיר.
העולה מזה, כי האב שהיא הנשמה והצורה, מזכה להבן שהוא חומרו שנכנע אל הצורה, מזכה לו בעושר וחכמה ושנים. כי גם שרבוי שנים מכונה אל הימין שהיא צורה, וע[ו]שר וכבוד שהיא חכמה כמ"ש (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו, הוא מכונה אל שמאל, מכל מקום כשמכניע שמאל בימין שהיא החומר אל הצורה, אז רבוי שנים ארך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד שהוא עושר וחכמה, ושפיר מזכה האב לבן מצד הבחירה ה' דברים אלו, וסרה כל הקושיות.
ובזה יבואר ג"כ משנה (קדושין פ"א מ"א) האשה נקנית לבעלה. שהיא החומר ניקנית להצורה, בג' דרכים בכסף ושטר וביאה, עיין אח"ז.
ועתה נבוא לביאר הנ"ל, וצריך שתדע כי מצרים הוא לשון מצר וגבול. ובזה נבאר ש"ס דשבת (קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וי"ל למה נחלת יעקב דוקא.
ונ"ל כי זכרנו כי החומר והצורה הם שני הפכים, וכל אחד הוא מתגבר מחבירו, החומר תאוותו לפעול בגשמי וחומרו, והצורה תאוותו לפעול במושכלות וברוחני, והם ב' מצרים וגבולים, כי מצר וגבול של כל אחד הוא הפך ונגדי לחבירו. וכל זה בששת ימי המעשה, מה שאין כן שבת שהוא שביתה ונייחא כאלו כל פעולותיו הגשמיים עשויים, כמ"ש (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ופירשו חז"ל (מכילתא ורש"י שם) כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה ולא תהרהר אחר המלאכה, אז הצורה יכולה לענג בשבת ולפעול ברוחני בלי שום מיצר ומעיק.
וז"ש כל המענג את השבת, שנדמה לו כאלו כל מלאכתו הגשמי שהוא מצד החומר כבר עשויה, דאל"כ אינו יכול לענג ברוחני, שהחומר מתנגד כנ"ל, אלא שמע מינה שנדמה לו כאלו כבר עשויה בלי מיצר ודואג עבור החומרו לכך נותנין לו נחלה בלי מצרים. וזה מכונה ליעקב שנקרא ישראל, שהכניע החומר ועשאו צורה, שגם בששת ימי המעשה הי' נחלתו בלי מצרים, כי הי' אחדות א', שהחומר שלו נעשה צורה, ואתי שפיר.
ובזה יובן המשך הפסוקים, דקשה דכאן פרט השליחות למשה, ואח"כ אמר וישלח ישראל. ודרשו חז"ל (במ"ר יט, כח) כי משה נקרא ישראל וכו'. וגם בלאו הכי מוכח, כי הצורה והנשמה נקרא משה גימטריא אל שדי, ודי בזה.
וז"ש וישלח משה מלאכים מקדש, כי משכן הנשמה הוא במוח הנקרא קדש, ושלחה הנשמה שלוחים אל החומר שהוא הגוף הרודף אחר תאוות המותרות, כמ"ש הלעיטני נא (בראשית כה, ל), לזה נקרא אדום, והוא מלך אדום המולך על כל אברי הגוף מבלי היותו נכנע אל הצורה, עד שרצה לעורר לבו במחשבות קדושות, שהם הרהורי תשובה הבא מקדש, כה אמר אחיך ישראל, שיתן לב על תכלית בריאתו בחומר וצורה בעולם הזה, כדי שיכניע חומרו אל הצורה שיהי' להם אחווה ושלום, ולא נגדיים, באופן שיהי' אחיך ישראל כי שרית וגו', ומדוע דבר ה' בזית, למעול בשליחותך בעולם הזה להתאוות תאוות עולם הזה ולהיות הפך הצורה.
הלא ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו בענין חומר וצורה של כללות העולם, שהם אבותינו יעקב ועשו, שכל זמן שהיו ב' הפכים גדלה התלאות והצער אשר מצאתנו אל שנינו החומר והצורה, בהיות לכל א' מצר וגבול לעצמו, וז"ש וירדו אבותינו מצרימה וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ר"ל לנו אל החומר, ולאבותינו שהוא הצורה וכנ"ל.
ונצעק אל ה' וישמע את קולינו, ונכנע החומר אל הצורה שהוא יעקב, הנקרא קול יעקב, שהוא פנימי ורוחני. וישלח מלאך ויוציאנו, ורומז הוא ב' שמות ימין ושמאל גימטריא מלאך, כי אחר שהכניעו שמאל בימין נעשה אחדות הוי' אדנ"י גימטריא מלאך, ויוציאנו ממצרים.
ועתה שחזר החומר לאיתנו להיות הפכי ונגדיי אל הצורה, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך, שנתקרב הצורה אל החומר שהיא קצה גבולך, כדי לקרבו אליו, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, והבן.
נעברה נא בארצך, שיתן החומר מקום לעבור הצורה בארצותיו. ולא להכניע לגמרי מקצה אל קצה לבטל תאוותו מכל וכל, רק דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל, רק דרך המצוע, וכמ"ש הרמב"ם בזה (הל' דעות פ"ב ה"ב-ה"ג) יעו"ש.
וכשלא רצה ליתן לו דרך, ביקש ממנו במסילה נעלה, שהיא מסלה ולא דרך לרבים, רק ליחיד וכו'.
וכל זה שכתבנו באדם פרטי בחומר וצורה, שייך כל זה ג"כ בכללות העולם. כי המוני עם הם החומר, ועיני העדה הם הצורה, וישמע חכם ויוסף לקח, ודי בזה.
ועתה נחזור לביא[ו]ר משנה האשה נקנית וכו'. כי שמעתי ממורי פירוש הפסוק (תהלים קיט, נט-ס) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. והענין, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ר"ל שלא יהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פני' וחטא, זה אי אפשר. וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו היצה"ר, מה שאין כן כשרואה היצה"ר שיש בו תועבת חלק היצה"ר, מניחו והולך לו, ואז גומר הדבר ויעשה לשמה אח"כ. וז"ש ישראל גנבים כו', כי צריך לגנוב דעת היצה"ר בכל דבר מצוה.
וז"ש חשבתי דרכי וכו', ר"ל בכל דבר מצוה או קדושה, בהתחלה חשבתי דרכי, להנאתי הגשמי, ואח"כ ואשיבה רגלי אל עדותיך, ר"ל רגלי, הרגל שהורגל אצלי שלא לשמה, אז עשיתי לשמה. וזה שאמר (תהלים שם, סב) חצות לילה אקום, ר"ל לתועלתי הגשמי, כי מיד שיתעורר משינתו לשם שמים א"א, אלא חצות לילה א"קום לצרכי, ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע שינת חצות, ודפח"ח.
והוא כלל גדול, ללמוד במחשבה זרה בתחלה, או בתפלה שלא ימנע עבור זה, רק יגנוב דעת היצה"ר ואח"כ יעשה לשמה, ודי בזה.
והנה האשה שהיא החומר, נקנית קנין עצמי לבעלה שהוא הצורה, הוא כסדר הזה. תחלה בכסף, מה שכוסף ומתאווה מצד היצה"ר, יעשה החומר. ובכסף כפשוטו אתי שפיר ג"כ, כי עושר וכבוד בשמאלה, וז"ש בכסף ובשטר, כי שמתאווה עושר שהוא בכסף, ילמוד תורה שהיא בשטר, גם שלא לשם שמים שהיא למשמאילים בה, והוא הדרך הנכון שיתחיל שלא לשמה ויגנוב דעת היצה"ר. ואח"כ בביאה, שהוא תענוג רוחני ופנימי מצד הצורה שהיא בימין לשם שמים. והכל על ידי התורה המתישה כח החומר שיוכל להכניע אל הצורה וכנ"ל.
הגם שכבר זכרתי בביאור מ"ש בכסף, על פי משל בן מלך שלא ידע שום חכמה, גם בריבוי המלמדים לא הועיל, ועשה לו דירה מיוחדת וראה בתולה מקושט[ת] וכו', וק"ל.
•
בפסוק זאת חקת התורה (יט, ב), ודרשו חז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לכך נאמר חקת, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. והקושיא תמוה, הא כבר מצינו טעם נגלה ונסתר במצוה כנודע, ואיך אמר חקה, ואגב יבואר שאר הפסוקים מענין שטן ואומות העולם במצוה זאת דוקא. גם לשון מלפני. וגם להבין תואר מונין את ישראל מהו.
ונ"ל דאיתא בפ"ג דביצה (כה:) תניא רבי מאיר אומר מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הם וכו'. והקשה מוהרש"א הא איתא בש"ס דע"ז (ב:) שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה וכו'. ומשני, דמכל מקום ה"ל לכפות עליהם ההר כמו לישראל וכו', יעו"ש.
ולי נראה דתרוצו תמוה, דהא קשה קושיית התוספות בפ"ט דשבת (פח. ד"ה כפה) הא הקדימו ישראל נעשה לנשמע, ואיך אמרת שכפה עליהם ההר. ותירצו התוספות שמא חזרו אח"כ וכו'. א"כ ישראל שקבלו ברצון תחלה, ראוי לכופן שלא יחזרו אח"כ, מה שאין כן אומות העולם שלא קבלו מתחלה ברצון מה מקום לכופן אח"כ.
לכך נראה דכוונת הש"ס מפני מה ניתנה תורה לישראל, הוא על דרך זה שדרשו בזוהר (ח"ג קצב:) פסוק (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן וגו', כשבא לבני עשו שיקבלו התורה אמרו מה כתיב בה והשיב (שמות כ, יג) לא תרצח וכו'. והקושיא מפורסמת, איך בא בטרוניא עם האומה שהקדים להם לא תרצח לא תנאף כדי שלא יקבלוה, מה שאין כן לישראל. וכבר זכרתי תיר[ו]ץ מספיק במקום אחר, יעו"ש. א"כ שפיר הקשה הש"ס מפני מה ניתנה לישראל התורה ולא לאומות, שאם לא הי' מפרט להם תחלה מצות לא תרצח, ג"כ היו מקבלים התורה כמו ישראל.
איברא דיש לתרץ קושיית הש"ס באופן דלא תיקשי מידי, דבספר החסיד מהו' יוסף יעבץ מצאתי וראיתי במשנה דאבות פ"ד (מ"א) איזה חכם, דיש להקשות מ"ש חז"ל כי במצוה א' לבדה יזכה לעוה"ב, ובמקום אחר אמרו כי המקיים כל המצות זולת א' קים לי' בארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו). ומלבד זה קשה, וכי יש אחד מישראל שיוכל לקיים כל התורה שהיא תרי"ג מצות, וכמ"ש מוהרש"א בפ"ק דמכות (כד.) יעו"ש, א"כ ח"ו קים לי' בארור הנ"ל.
ומבאר, כי פשר דבר הוא, מי שחשקה נפשו לקיים כל המצות ולא קיים רק א', הרי דבק במחשבתו בכל התורה כולה, וזה המעט יספיק לו עם המחשבה הטובה. אבל מי שאמר אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר א', אינו דבק בתורה כלל, כי התורה כולה א' הוא ואינה מתחלקת וכו', וזה קים לי' בארור וכו', יעו"ש.
א"כ ישראל שעשו מוסכם לקיים כל התורה, ואמרו נעשה ונשמע, שלא שאלו מה שכתוב בתורה, א"כ הסכימו דעתם בחשק אהבתם לקבל ולקיים כל התורה. גם שנאנסו אח"כ ולא קיימו רק מצוה א', הרי דבקו במחשבתם בכל התורה. מה שאין כן האומות ששאלו מה כתיב בה, כדי שיבחרו מה שילמדו ומה שלא ילמדו, ולשיטתן השיב' לא תרצח, לומר מאחר שאין רצונם לקיים דבר א' מהתורה, אין ליתן להם התורה כלל כאמור.
ובזה יובן פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.), ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד), דמר סבירא לי' למי שמשייר חק אחד, ומר סבירא לי' מי שמקיים חק אחד. והקושיא, איך הפליגו פלוגת[ת]ן. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ועיין לקמן מזה ביא[ו]ר פ' נח. יובן ג"כ קושיא על הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז), דסבירא לי' במקיים א' מהמצות סגי, והקושיא שהוא סותר הנ"ל, ולדברינו אתי שפיר. ובזה יבואר ג"כ ש"ס דמכות (כד.), בא חבקוק והעמידן על אחת וכו', והקשה מוהרש"א יעו"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר הכל.
אך כדי להבין תיר[ו]ץ הש"ס על קושיא הנ"ל, מפני שעזין הם, דמה ענין תיר[ו]ץ זה על קושיא הנ"ל, לפי דברינו הנ"ל.
ונראה דאתי שפיר, דמצינו לשון הפסוק (שה"ש ח, ו) כי עזה כמות אהבה וגו'. וכן התנא דאבות (פ"ה מ"כ) הזהיר הוי עז כנמר. הרי כלל גדול בתורה ענין עזות, המורה על גודל חשק אהבת הבורא יתברך. והוא עצמו רימז תירץ הנ"ל, איך נתן לישראל תרי"ג מצות המוטל על כל אחד מישראל כנודע, והוא מן הנמנע, וכי ח"ו בא בטרוניא דליקו בארור אשר לא יקום. ומשני כי עזה אהבתם, נחשב גם בקיומן רק א' מהמצות כאלו קיימו הכל, וכאמור וק"ל. ואות ומופת על אהבתם שהיא עזה, בזה שהקדימו נעשה לנשמע ועשו מוסכם לקיים הכל, הרי דבקה מחשבתם בכל התורה כולה, וראוין ישראל לזה ולא שאר אומות העולם.
וטעם מספיק שיצאו אומות העולם מכלל הזה, הוא זה דכתב הרב מוהר"י יעב"ץ בפ"ד דאבות (מ"א), ודע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החידוש, למאמיני הקדמות, הוא שנשים כל פעולתינו מול עבודת השי"ת לעשות רצונו, כי מה שחיד(ו)ש וברא לא ברא אלא לכבודו ולעבודתו, ובזה נמשך חיים לבעליה כי באור פני מלך חיים. והמתרחק מעבודתו מתקרב אל המות, כאומר ברחקי ממך מותי בחיי ואם אדבק בך חיי במותי, ור"ל כי הרוצה שיחי' ימות והרוצה שימות יחיה (עי' תמיד לב.). וז"ש שלמה המלך ע"ה (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו, דהיינו שבעודם בחיים המיתו את עצמם על תורתו ועבודתו יתברך, וכמ"ש (במדבר יט, יד) אדם כי ימות באוהל, שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג:). עד ולזה כיון בן זומא בענין ד' מעלות חכם גיבור וכו', שישתמשו בעליהם בהם לעבודת השי"ת אשר לתכלית זה בראם השי"ת וכו'. עד ולזה אמר שלמה עליו השלום (משלי ב, ד) אם תבקשנה ככסף אז וגו'. אבל מאמיני הקדמות הגיבור הכובש אויבו, להנאת עצמו, והחכם ג"כ להנאתו ולכבודו לבד הוא, לכך מתבייש לשאול, כי ירד מכבודו מעט. מה שאין כן הלומד מכל אדם, מאמין כי הש"י מפיו דעת ותבונה וכו', יעו"ש.
וכבר כתבתי במקום אחר למה נקרא כסף, על שחומד וכוסף להשיגו הדבר ההוא עצמו. ור"ל הלומד לשמה, כוונת אהבתו לדבק את עצמו בעצמות האותיות התורה, שהוא רצה היות חי החיים ותענוג התענוגים, שבתוכו אור א"ס, באור פני מלך חיים. וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה, לשם האות עצמו, ודו"ק, ודפח"ח. מה שאין כן הלומד שעל ידי זה ישיג הכבוד, הוא דבר נבדל, שאינו בכסף שחומד וכוסף אל עצמותו.
ואפשר שזהו כוונת הש"ס בחלק (סנהדרין קו:) (תורתו) [תורתן] של דואג ואחיתופל הי' מהשפה ולחוץ. ר"ל שלא הי' כוונתם לשמה, רק פועל יוצא אל הכבוד, והבן.
והעולה מזה, כי כל פנות שאדם פונה בתורתו ועבודתו ומעשיו הטובים למטה, ולבו פונה למעלה לשם שמים, אז מתקרב אל החיים והקדושה, והמתרחק מזה, מתקרב אל המות והטומאה, כשמכוין לכבוד עצמו ולהנאתו, הרי בדבר א' יש בו טומאה וטהרה למאמיני החידוש. מה שאין כן לאומות העולם מאמיני הקדמות, וכן שידין יהודאין הוא השטן הוא היצה"ר עצמו, שכל עסק תורתן לכבוד עצמן כמו דואג ואחיתופל הנ"ל.
וז"ש לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, שהם שלומי אמוני ישראל. מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, שיהי' בה טומאה וטהרה בדבר אחד, היפך רצונם כאמור. לכך אמר, חקה אין לך רשות להרהר אחריה, כי רחוק מרשעים ישועה (תהלים קיט, קנה) - שאינו יכול לכנוס בדביקות הש"י, לכך מקטרג ושואל קושיא הנ"ל וכיוצא בזה. מה שאין כן להבאים בשער אשר צדיקים יבואו בו, מובן טעמו בנגלה ונסתר כנ"ל, והבן.
ועל פי זה נ"ל לבאר משנה בפ"ב דנגעים (מ"ג-מ"ה), כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים, שנאמר (ויקרא יג, יב) לכל מראה עיני הכהן. בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וכו'. כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרובין וכו'.
לבאר זה נ"ל דהקשה מהר"ם מובא בתוספות יום טוב מתוספתא (נגעים א, ה) דתניא בית אפל וחלונותיו מגופות, פירוש סתומות, פותחים החלונות ורואין את נגעו. ומשני, אם יש חלונות אלא שהם סגורים, אז פותחים אותם לראות הנגע, ומה דתנן אין פותחין היינו מחדש, יעו"ש.
להבין זה נ"ל לבאר משנה (ט) פרק ך"ה דמס' כלים, כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה, שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה, ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה.
כדי לבאר זה נ"ל לבאר משנה (טו) בפרק י"ז, הרימון וכו', שיש להם מעשה ואין להם מחשבה. וכן בפ"ג דמכשירין (מ"ח), הורידה חרש שוטה וקטן אינן בכי יותן, שיש להם מעשה ואין להם מחשבה.
כדי לבאר זה נבאר משנה (ח) בפ' ך"ו דכלים, עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן, ושל עבדן אין מחשבה מטמאן. של גנב מחשבה מטמאן, ושל גזלן אין מחשבה מטמאן. רבי שמעון אומר חילוף הדברים, של גזלן מחשבה מטמאן ושל גנב אין מחשבה מטמאן, מפני שלא נתייאשו הבעלים.
לבאר כל זה בחדא מחתא נראה דשמעתי בשם מורי הא דאיתא בש"ס (תענית ח.) התפלל ונענה וכו', ואם מתגאה מביא אף לעולם וכו'. והקשה, מה חטאו העולם בזה. וביאר הענין העולה מדבריו, כי על ידי שהעולם מחוסרי מהמנותא שיש בעל יכולת בעולם, מי שאמר לשמן וידליק הוא יכול לומר לחומץ וידליק, וזה מתפלל שידליק החומץ ונענה ונראה בעיני העולם דבר תמוה, ועל ידי זה מתגאה, א"כ הם הגורמים, ודפח"ח.
ואני בארתי ירושלמי במסכת תענית (פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל וכו', והוא יבואר על ידי ש"ס (סוטה מח:) ראוי היה שמואל הקטן שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך וכו'. והקושיא מפורסמת, מה ענין דורו לזכותו של שמואל.
ויבואר על ידי ששמעתי מהמנוח החסיד מהר"י פיסטנר הושיעה ה' כי גמר חסיד (תהלים יב, ב), דיש לפרשו מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, יעו"ש במקום אחר.
ועל פי זה ביאר הרב מוה' מענדיל פירוש הש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. כי הצדיק יורד דרך הגיהנם להעלות נשמות הרשעים שהרהרו בתשובה, וזה שאמר ריב"ז ולא עוד שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי (ברכות כח:). ובזה בארתי פירוש הפסוק לא תתן חסידך לראות שחת (תהלים טז, י), ר"ל גם שהוא בחי' חסיד וירידתו לגיהנם הוא רק להעלות הרשעים משם, מ"מ אין רצונו להיות בפחד גיהנם לפי שעה ג"כ, והתפלל להש"י שלא תתן חסידך לראות שחת, וכדומה ששמעתי זה באיזה ספר נדפס זה. והנה כשיורד הצדיק שם, יש כת הרשעים שמתדבקין בו כדי שיעלו, ויש שאין רוצין מטעם שגם הם יחשבו בעיניהם לרשעים, וז"ש כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, ודפח"ח.
והנה יש מדריגה זה גם בעולם הזה, שיורד הצדיק ממדריגתו כדי שיתחבר עם מדריגה פחותה ההיא, כמ"ש בכתבים שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), ומבואר שם כי למדריגה הנק' שבע, יפול צדיק הנקרא ו' להקימה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה יעו"ש. וכמו שבארתי בפסוק (בראשית יב, ה) הנפש אשר עשו בחרן, יעו"ש.
וכדי להלביש דבר זה להבינך, ששמעתי ממורי ז' מדריגות שיש בשכינה, א' היודע שירד ממדרגתו ואינו מתפלל, ב' שיודע ומתפלל שיעלה וכו', ודפח"ח. ובזה כתבתי ענין ז' קני מנורה יעו"ש.
והנה כת המתחבר עמו עולה עמו, מה שאין כן כת הנותן דופי בשלומי אמוני ישראל ואינו מתחבר עמו, אין לו תקנה, וכמו שבארתי במשל השר ששינה לבושו כדי להעלות הבן אל אביו המלך, יעו"ש. וזה שאמר כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, כי זה הבוזה לת"ח שהוא עבור החסרון שיש בו, הוא לתועלתן של הפחותים שישתווה למדריגתן, כדי שיתחברו ויעלו עמו, וזה אינו רוצה בזה, ולכך אין לו תקנה וק"ל. ובזה תבין שבע יפול צדיק אל מדריגת המוני עם, וקם - כדי להקימן, והבן*ברש"י פ' בלק (במדבר כב, יב), לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו כי ברוך הוא. והקושיא עצומה, מאחר שכוונתו לקלל, מה חשב שאמר א"כ אברכם. ונ"ל, דידוע מ"ש בכתבים בכוונת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז:) יע"ש. ובזה תבין מה שרצה לברכם, כדי להמשיך ברכה יתירה גם אל מדריגת הקדושה שבתוך י"א סמני הקטורת, כדי להשפיע אל הקליפה מדרגת בלעם. עד שהשיבו כי ברוך הוא, לפי צורך אותו מדריגת הקדושה לבד, ולא צריך ברכה עוד להשפיע גם להם, והבן והש"י יכפר..
ובזה תבין משנה כל הכלים וכו'. והוא כי יש ב' סוגי טומאת המחשבה גם לאנשים כשרים, א' מצד עצמו, שהמחשבה מטמאה כשעושה תורתו ותפלתו ומעשיו לשם הכבוד וכיוצא בזה, שאינו עושה לנחת רוח ליוצרו רק כמו מאמיני הקדמות שזכרנו לעיל, שאלו האמין שיש מחדש ובורא הכל לכבודו, לא הי' עושה לכבוד עצמו רק לכבוד הבורא שבראו.
ואם נפשך לומר מי יאמר שיש טומאה על ידי המחשבה, יש ב' תשוב[ו]ת בדבר, א' מ"ש בחובת הלבבות (הקדמה ד"ה וכאשר) ראיה לזה, א' שהרג נפש במזיד, וא' הרג בשוגג, זה שכיון במחשבה נהרג, וזה שלא כיון במחשבה להריגה פטור, אע"ג דשניהם עשו מעשה אחד, הרי זה הכל תלוי במחשבה, כמ"ש האלשיך (רות בהקדמה) מוסר היוצא ממגילת רות, שכל מעשה האדם העיקר הוא המחשבה לאיזה ענין נתכוין, כי בנות לוט שזינו עם אביהם שהוא חייבי כריתות אחר מתן תורה, מכל מקום מאחר שנתכוונו לש"ש, יצא מהם מלכות בית דוד ומשיח צדקינו וכו', יעו"ש. הרי מוכח דיש טומאה מצד המחשבה כשאינו לשם פועלן.
אפס דיש בזה ב' בחינות, א' שפגם המחשבה של חסידי ישראל, גורם להמוני עם פגם במעשה וכו'.
ב', שפגם המעשה של המוני עם גורם טומאה במחשבה של כשרי וחסידי ישראל, וכמו שזכרנו לעיל הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' (תהלים יב, ב). וכמו שכתבתי במקום אחר ויקצוף משה על פקודי החיל (במדבר לא, יד), שמא חזרתם וכו' לקלקולכם הראשון פעור (שבת סד. עי' רש"י), כי כל הכועס כאלו עובד ע"ז (זח"א כז:), וגרם מעשה המוני עם טומאה לגדולי הדור וכו', יעו"ש. והנה טומאת המחשבה כזה אינו עולה מטומאתו כי אם בשינוי מעשה של המוני עם שנמשך ממנו טומאת מחשבה.
ובזה יובן, כי הצדיקים נקראו כלים כמ"ש בזוהר (ויקהל ריח.) והלכת אל הכלים וכו' (רות ב, ט), יעו"ש. וז"ש כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, כאשר זכרנו כשלא עשה לשם פועלן. וכי תימא מאחר שהוא צדיק איך נמשך לו זה טומאת המחשבה, וע"כ מחמת טומאת מעשה המוני עם, לכך צריך שינוי מעשה, וז"ש שהמעשה מבטל מיד מעשה, ר"ל של המוני עם, ומיד מחשבה של הצדיקים שנמשך מהם. ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה, וק"ל.
ובזה תבין ג"כ המשנה חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה. והוא דמבואר לעיל שצריך שיהי' תורתו ועבודתו וכל מעשיו לשמה, וכשאינו עושה לשמה רק להנאת עצמו ולכבודו, גורם טומאת המחשבה בזה. וקשה מהא דאיתא בש"ס (פ"ג) [פ"ב] דברכות (יז.) דרש רבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו', שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא שלא לשמה, שכל העושים שלא לשמה נוח שלא נברא. והקשה התוספות (ד"ה העושה) מהא דפסחים (נ:) לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומשני התוספות כאן לקנתר אבל להתכבד שרי וכו'. וא"כ תקשה למה שכתבנו שגם להתכבד אסור, וגורם טומאה במחשבה זו שמכווין לכבוד עצמו ולא לכבוד בוראו.
ונ"ל דכל זה לשטת התוספות מכח קושיא הנ"ל, אך נראה דמעיקרא לא קשה קושיית התוספות, וגם קושיא הנ"ל לא קשה מידי.
דכבר ביאר רבא עצמו בצחות לשונו דלא קשה קושיית התוספות, וז"ש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכו', עד ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם וכו'.
והענין דכתבתי במקום אחר מ"ש בכתבים מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה (מגילה ג:), הוא כי אדם רשע על ידי תורתו ועבודתו מוסיף כח לחצונים, ולכך צריך לבטל תלמוד תורה, ולעשות תשובה שהוא הוצאת המת אבי אבות הטומאה, ואח"כ הכנסת כלה לעשות נחת רוח לכלה העליונה בתורתו ועבודתו, הכנסת כלה איקרי וכו', יעו"ש.
ויש להקשות מהא דאמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, פתיחתא דאיכ"ר פ"ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמתוך המאור וכו'. והוא כשעזבו אותי ית' הוא הכופר, ואין לך רשע גדול מזה, ומכל מקום חפץ בתורתו, והוא היפך הנ"ל [הגם שזה מדרש ירושלמי, ואין זה סתירה להש"ס בבלי דידן, מ"מ הלא קרא דרש].
איברא דלא קשה מידי, דודאי עיקר תכלית החכמה תשובה ומעשים טובים שאחר התשובה, שאז עושה נחת רוח ליוצרו. ומכל מקום הקדוש ברוך הוא שאינו חפץ במות המת ברשעו כי אם שישוב מחטאו, ואין בור ירא חטא שישוב מחטא על ידי יראת העונש, כי אם אחר שלומד תורה, שהיא נקרא תורה על שם שיורה חטאים בדרך, ומתוך המאור שבה יחזרו למוטב ויוציא מהקליפות התורה ומעשים טובים שעשה בעודו ברשעו, בסוד חב"ו וכמו שכתוב בכתבים בזה אמרו חז"ל זדונות נעשה לו כזכיות (יומא פו:) יעו"ש. ושפיר דרש רבא כי תכלית חכמה הוא התשובה ומע"ט וכו', לעושים לשמה לשם פועלן, ושלא לשמה נוח לו שלא נברא, ועכשיו שנברא יעסוק גם שלא לשמה, שמתוך המאור שבה יחזור למוטב ויעסוק לשמה. וא"כ לא קשה קושיית התוספות כלל, וגם קושיא הנ"ל לא קשה מידי.
ובזה יש לפרש פרשת פרה, שמטמאה טהורים, במחשבה הנ"ל. ומטהרת טמאים, שעל ידי התורה הנקרא אפר פרה יטהר מטומאתו, מתוך המאור שבה, וק"ל.
ונחזור לענין חרש שוטה וקטן, כי חרש שאינו שומע קול הכרוז בכל יום שובו בנים שובבים שהם הרהורי תשובה, כי השמן לב העם הזה וגו' (ישעיה ו, י), וזה נקרא חרש באמת. ושוטה, על דרך ששמעתי איזה שוטה הלן בבית הקברות (חגיגה ג:), שמת כמה פעמים והוא בכמה בתי קברות וכו', ודפח"ח. וקטן, שאין בו דעת לידע קונו, וכמ"ש הנביא (ישעיה א, ג) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ושמעתי כי החמור יודע שהוא אבוס בעליו ולא בעליו עצמו, מה שאין כן ישראל טועין בזה, כי אלו האמין המוזג או החנווני שהוא אבוס בעליו, לא הי' ביניהם קנאה ושנאה, ולא הי' מטריד את עצמו תמיד לילה ויומם לא ישבותו וכו', ודפח"ח. וכמ"ש האלשיך (דברים יד, כד) כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו, יעו"ש.
וז"ש חרש שוטה וקטן יש להם מעשה, כשחוטאין במעשה נחשב לטומאה. ואין להם מחשבה ליטמא, כי גם כשעשה לשם עצמו דהיינו שלא לשמה, לא יחשב לטומאה, כי אולי מתוך המאור שבה יבוא לשמה, מה שאין כן בצדיקים יש להם מחשבה וכנ"ל, וק"ל.
ובזה נבוא לביא[ו]ר משנה עורות בעל הבית וכו'. דמבואר בעץ חיים דף מ"ח וז"ל: הקליפות מלבושי' האורות וכו' כי העור הוא קליפה וכו', יעו"ש. והוא כמו שזכרנו כמה פעמים ענין חומר וצורה באדם הפרטי והכללי וכו', יעו"ש.
והנה עורות בעל הבית שהם קליפות של המוני עם אנשי החומר עמי הארץ ובעל הבית, מחשבה מטמאן. ושל עבדן, אנשי הצורה שעובדים עבודת הקודש, אין מחשבה מטמאן. ור"ל, הא דזכרנו במשנה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, הכוונה, הטומאה של צדיק הוא לתכלית הטהרה, כדי שיתחבר עם אנשי החומר ולהעלותן, כמ"ש הירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו'.
וא"כ בזה יבואר ג"כ פ' פרה שמטמא טהורים כדי שיטהר טמאים, וכמו שזכרנו במ"א פ' פרה כולה יעו"ש, ומבואר קושיית הראב"ד על הרמב"ם, יעויין שם.
ולכך שפיר ביאר המשנה, של עבדן, עובד הש"י, בטומאת המחשבה שהוא כדי שיתחבר עם אנשי החומר אין מחשבה מטמאן, כמו השר ששינה לבושו כדי להעלות הבן אל אביו. מה שאין כן עורות שהם קליפות של בעל הבית, מחשבה מטמאן, שאין בזה פועל יוצא לשום תועלת כמו עבדן.
של גנב מחשבה מטמאן, ר"ל כשהוא גונב דעת קונו ודעת הבריות, שיתראה מעשיו בעיני הבריות, והוא מהצבועים, מחשבה מטמאן. ושל גזלן, כמו (עי' שמואל ב כג, כא) ויגזול החנית מידו, ר"ל שכוונתו לגאל את בן המלך מרשות הקליפות אל רשות הקדושה על ידי שיתחבר עמו בטומאת המחשבה, אין מחשבה מטמאן.
ר"ש אומר חילוף הדברים, ור"ל ודאי שלא ניתן רשות לטמא את מחשבתו כדי שיתחבר וכו', כי אם כשנזדמן לו טומאה במחשבה בלא כוונת רשע, יבין לאשורו שהיא לתועלת אנשי החומר שיתחבר עמהם. וז"ש חילוף הדברים, של גזלן שהוא מדעת בעלים מחשבה מטמאן. ושל גנב שלא מדעת בעלים, אין מחשבה מטמאן כנ"ל. וז"ש מפני שלא נתייאשו הבעלים רק דעתו לשוב, ושלא לדעתו הי' זה, וק"ל.
ובזה נבוא לביא[ו]ר משנה בפתח דברינו כהן וכו'. ונבאר פסוק (בראשית מח, י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות וגו'. וכבר כתבתי ביא[ו]ר זה במ"א יעו"ש.
והנה שמעתי בשם ספר עוללות אפרים (מאמר לט) ביא[ו]ר משנה (עי' חגיגה ב.) סומא בא' מעיניו פטור מהראיה. והוא כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים באדם והם גשמיים, וכמו כן יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, כך בתורה יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים פשוטי, לבושי התורה גשמיים, וכמו כן יש רוחניים בפנימית התורה. וא"כ יש עין הגשמיים הרואה בלבושי התורה, ויש עין הרוחני הרואה בפנימית התורה. והנה רוב הת"ח רוב חשקם רק בלבושי התורה, שיצא לו תפארת, מה שאין כן בפנימית התורה אין לו תפארת כי כבוד ה' הסתר דבר (משלי כה, ב). וז"ש הסומא בא' מעיניו שהוא בפנימית התורה, פטור מהראי', שלא יזכה לראות פני השכינה, ודפח"ח.
ובזה נראה לי לתרץ משנה (א) דפרק קמא דחגיגה, הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן וכו', והסומא וכו', איזה קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלוש רגלים. והספיקות רבו. וכבר ביארנו על דרך מוסר, ענין חרש שאינו שומע מוסר כלל. שוטה, ששומע המוסר ואינו לוקח עמו הדברים שיעשה בפועל, כמ"ש קחו עמ"כם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג), וזה שעושה בהיפך נקרא שוטה המאבד מה שנותנין לו. וקטן שאין לו דעת, אשר החכמים שנקרא אביו, צריך לאחוז בידו ולהעלותו ולהורות לו דרך הישר, וכמ"ש בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו' יעו"ש. ובתנאי שגם הוא יכול לאחוז בידו של אביו, שיהי' לו דביקות והאמנה אתו עמו, אז יכול להעלותו מירושלים להר הבית - דכתב האלשיך בישעיה סימן (מ, ב), דברו על לב ירושלים, שהם מדריגת המוני עם וכו', יעו"ש. ור"ל שיכול לעלות ממדריגה למדריגה שלמעלה ממנו, כי הר הבית מקודש מירושלים כדאיתא במשנה דכלים (פ"א מ"ח), וק"ל.
אך לבאר ענין הסומא, דיליף בש"ס (חגיגה ב.) יראה כל זכורך וכו' (שמות כג, יז). נ"ל שביארנו על דרך מוסר, דאיתא במשנה פ"ג דר"ה (מ"ח) כיוצא בדבר עשה לך שרף וגו' וראה אותו וחי (במדבר כא, ח), וכי נחש ממית וכו'. נ"ל דיבואר, דשאל פילסוף, את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג) וכי שייך ציווי בזה, וביארתי על פי משל חולי של ריבוי דמים שאין לו רפואה כי אם על ידי חרדה ויראה שמסלקת הדמים וכו', ובזה ביארתי פירוש המשך הפסוקים (תהלים נה, ו) אימת מות נפלה עלי יראה ורעד יבוא בי וכו', וק"ל. והנה תיבות יראה וראיה אותיות דדין כמו דדין, כי מי שיש לו ראי' לראות בעין שכלו רוממותו ית', אז יש לו יראה. מה שאין כן סומא החשוב כמת (נדרים סד:), אין לו ראיה, לכך אין לו יראה. וסרה קושיית הפילסוף, כי באמת אין ציווי, כי תרי"ג מצות הם תרי"ג עצות איך יבוא לידי יראה כי אם על ידי ראיה, מה שאין כן הסומא פטור מהראי', וק"ל.
עוד יש לבאר, דאיתא במשנה פ"ב דראש השנה (מ"ט), שלח לו רבן גמליאל לרבי יהוש(י)ע, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונ(י)ך וכו', בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס, אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר [כל] בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר (שמות כד, ט) ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל ג' שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דין של משה וכו'. ופי', שאם יבוא אדם לדון אחר בית דין שבימיו לומר וכי בית דין זה כמשה ואהרן, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שלא נתפרשו שמותן, ע"כ. והספיקות רבו, למה פרט מקלך ומעותיך ויה"כ.
ועוד, בברייתא (ר"ה כה:) מפרש ללמדך שאפילו קל שבקלים שנתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאביר[י]ם, ואומר (דברים יז, ט) ובאת אל השופט אשר יהי' בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אל השופט שלא הי' בימיו, הא אין לך אלא שופט שבימיך, ואומר (קהלת ז, י) אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכו'.
והקשה הרי"ף, ל"ל ואומר. ועוד הקושיא במקומה עומדת וכי תעלה על דעתך וכו'.
ועוד דאמרינן בש"ס (ב"ק נב.) כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, כדי שיפלו אחריו וכו', וא"כ יש לתמוהו, אם יש א' שאינו רוצה ליפול בבור, כשילך אחר עצת המנהיג שהוא סומא, וכי לחוב יחשב לו.
הגם קושיא ראשונה אפשר לתרץ, דחשב רבן גמליאל כי רבי יהוש(י)ע מקנא על נשיאותו, לכך הוא מנגד לו בדין הוראותיו, והוא על ידי א' מג' סבות, או להיות לו שבט המושל שיטול מקל ולהך על קדקד בני ישראל, כמ"ש בפ"ק דר"ה, אם כן כוונתו להשתרר. או להרויח מעות, כמו שדרשו בפ"ק דסנהדרין (ז:) אלהי כסף (שמות כ, כ) הבא בשביל כסף לא תעשה לך, ופירש מהרש"א וכו', יעו"ש שהאריך ופירש בשביל כסף וזהב שפיזר עבור הרבנות, ורוצה לאסוף מזה כסף וזהב וכו'. או שכוונתו שיש מחילות עונות כמו ביום הכיפורים כשנתמנה ראש ופרנס, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין יד.) שנתמנה לראש עבור זה יעו"ש. וז"ש גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבונך, וק"ל.
איברא לבאר שאר הספיקות, נ"ל דיבואר ע"י קושיא הנ"ל, שמא הוא פרנס מצד דרגיז רעיא על ענא, וא"כ אם יש ישמע לו יפיל אחריו, ומוטב שינצל, וא"כ איך בא הציווי אין לך אלא שופט שבימיך.
ונ"ל כאשר תדקדק לשון הש"ס עביד לנגדא סמותא, יבואר על פי פירוש הפסוק (בראשית מח, י) ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, גם שבארתי לעיל מ"מ אין מדרש בלא חידוש.
דכ' במדרש שמואל במשנה דאבות פ"ג (מי"ז), הוא הי' אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו, דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין, והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו. אבל כל שמעשיו מרובים וכו' אין מזיזין אותו ממקומו וכו'. ופירש כי א"כ אין לסמוך על סברות ולסת[ו]ר הבנין של השופט, לכך אמרו אין לך אלא שופט שבימיך.
ולי הפעוט נראה לפרש המשנה, אם ענפיו מרובים הרוח בא ועוקרתו על פניו, אבל אם שרשיו מרובים אין מזיזין אותו ממקומו. הוא על דרך ששמעתי הלצה, מפני מה ראשיהם של בבל סגלגלים, מפני שאין להם חיות פקחות (שבת לא). כי הובא משל שהלך אחד בשדה ולא מצא לאכ[ו]ל כמה ימים עד שיצא ריח מפיו, ושאל לצבי וכו', עד שבא אל השועל שהוא פקח שבחיות, ואמר שאין לו חוש הריח וניצל וכו', ודפח"ח. וזהו כוונת התנא במוסר, שאם חכמתו מרובה ממעשיו, א"כ שרשיו מועטין, ר"ל שיהי' לו שורש ויסוד האמנה ובטחון בו ית' הוא מועט, א"כ סומך על חכמתו, וענפיו מרובים, שמסתעפים ממנו לכל א', לזה בחנופה ולזה בערמה, אשר כמה מיני ענפים מסתעפים ממנו, אז הרוח שהם בני אדם הדומים לרוח סערה, באים ועוקרים אותו ממקומו, וז"ש ראשים של בבל סגלגלים, שנתגלגל מדוך לדוך וכו'. ואם מעשיו מרובים מחכמתו, אז שרשיו מרובים שנתחדש בשורש האמנה ובטחון בו יתברך, אם כן ענפיו (מעוטין) [מועטין], שאין ענפיו מסתעפים לשום אדם באיזה תחבולה, אלא הוא מהנעלבים ואינם עולבים, שהוא מעשיו מרובים מחכמתו, אז אפילו כל הרוחות אין מזיזין אותו ממקומו, וק"ל.
וז"ש כד רגיז רעיא על ענא, מצד שהם אינן רוצין להתנהג על פי הרועה כי אם כל אחד הישר בעיניו יעשה, להיות רועה במרעה טוב ושמן, גם שהוא סכנה לזאבים הטורפים שה מהעדר במקום ההוא. לכך עביד לנגדא סמותא, שהם גורמים לעביד לנגדא סמותא כאלו הוא סומא ואינו רואה ומשגיח בהם, רק שיעשה כל אחד כאוות נפשו ורצונו, גם שיש במעשה זה סכנה מהזאבים, שאין להם צופה שיביט מרחוק, מ"מ שהם חפצים בכך דור ודור ודורשיו, לפי מה שדורש ומבקש כך נמצא צופה ומנהיג לו לרצונו. א"כ שפיר אמרו בש"ס אין לך אלא שופט שבימיך, כי ימיך גורמין לשופט שיהי' לפי בחינתך.
וז"ש ואומר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת. דאיתא בסוף מסכת קנים (פ"ג מ"ו) רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין, וזקני תורה אינן כן שנאמר (איוב יב, יב) בישישים חכמה וכו'. א"כ מעיד על עצמו שהוא מזקני ע"ה שהימים הראשונים טובים מאלה, אם כן ראוי לפי מדריגתו שיהי' פרנס לפי הדור, והכל נמשך ממנו, הטוב לטובים וק"ל.
ובזה יבואר ש"ס דברכות (כז:) מעשה בתלמיד ששאל תפלת ערבית רשות או חוב וכו', עד בראש השנה צערי' וכו'. וי"ל דהל"ל ביה"כ צערי', לפי מעשה הנ"ל שהי' ביה"כ ולא בראש השנה. ולדברינו אתי שפיר, כי יש עולם שנה נפש, כמו שיש באדם עיני העדה ונקרא ראש הקהל, כך יש בשנה ראש השנה. ורבן גמליאל שצערי' לר' יהוש(י)ע, דסבר שמבקש להיות ראש השנה כמבואר, וק"ל.
וז"ס ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ר"ל כי אלו הנק' עיני ישראל שהם ראשי הדור, אשר ראוי להם להשגיח ולפקח עיניהם בעסק הציבור, כבדו מזוקן, שנתיישן הדבר להיות רגילים לעשות כל איש הישר בעיניו, ואין משגיחין על ראשי העיר להיישיר אותן בדרך הישר, וא"כ גם אח"כ כשרוצין להיות להם רואה משגיח, לא יוכל לראות, כי כבדו מזקן. וכמ"ש בזוהר (ח"ג פז:, רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), ופי' בעץ חיים (שמ"ט פ"ב) קודם יבש"ה אותיות שיב"ה, ר"ל קודם שנתייבש הקליפה על הפרי צריך לקום ולשוב, מה שאין כן אח"כ, וכמ"ש הנביא (עי' יחזקאל לז, ג) התחיינה העצמות היבישות האלה (ויאמר) [ואמר] ה' אתה ידעת, יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל כהן הסומא באחד מעיניו, דהיינו שאינו רואה בפנימית התורה כי אם בלבושי התורה, שבזה יצא לו שם וכבוד. או שכהה מאור עיניו, שכבדו מזוקן כנ"ל. אינו רואה את הנגעים, שהם נגעי לבבי בני אדם. ותן לחכם ויחכם בזה כמה כללים, והבן.
וז"ש בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו, כי אם שיהי' פתוח ונסתם. והוא רמז לדברים נוראים בגשמי וברוחני, ובא רבי מאיר ומפרש כל הנגעים אדם רואה, ליתן דופי בכל אדם, חוץ מנגעי עצמו שאינו רואה. ובאמת ראוי שיהי' להיפך, כמו ששמעתי ממורי אם אתה רוצה לשבח איזה אדם, יותר ראוי לשבח להש"י, ואם אתה רוצה ליתן דופי בשום אדם, הכל ימצא בך. אלא שאינו רואה נגעי עצמו ולא נגעי קרוביו, וא"כ איך אפשר לבית אפל ליפתוח בו חלונות, כי אם שיהי' פתוח ונסתם, הן בגילגול או בזה, אז אפשר לפתוח בו חלונות. מה שאין כן מי שהוא אפל, שלא ראה מאורות אור החכמה מימיו, ואין נפשו חשקה בתורתו ית' ובעבודתו, רק מה שהוא להתראות לבני אדם שיגדיל כבודו, והוא ח"ו מן מאמיני הקדמות. אבל מאמיני חיד[ו]ש, שלא ברא וחידש עולמו וכל אשר בו כי אם לכבודו ית', אזי החכם יתן עיניו בראשו וכו'. ובמקום אחר אבאר יותר בעז"ה, ודי בזה.
•
במשנה סוף פ"ז דבכורות (מ"ז): הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה, המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.
לבאר זה נראה לי לבאר משנה באבות (פ"ג מי"ז), אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. וי"ל ל"ל הכפל, ועוד למה פרט קמח ולא תבואה או לחם.
ולפי פשוטו נראה לי לבאר, על דרך שהקשה הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה (ה"א) וז"ל: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות היא לעולם הבא, והנקמה מהרשעים הוא הכרת, א"כ מה זה שכתוב בתורה (ויקרא כו, ג-ה) אם בחוקותי תלכו וגו', ונתתי שלום בארץ ואכלתם לשובע, ונמצא שהוא טובת עולם הזה וכו'. אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הש"י נתן לנו תורה, וכל העושה כל הכתוב בה זוכה לעולם הבא, והבטיחנו בתורה שאם נעשה בשמחה, יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כמו חולי ורעב, כדי שנהי' פנוים ללמוד ונזכה לעולם הבא, ואם נעזוב התורה בדעת ונעסוק בהבלי הזמן כמ"ש (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט וכו', אז יסיר ממנו כל הטובות וכו', כדי שיאבדו ברשע מעוה"ז ומעולם הבא יעו"ש.
ובזה אתי שפיר אם אין קמח אין תורה, שאם אין כל עניני עולם הזה מוכנים לפניו כמו קמחא טחינא, אין תורה, לא יוכל לקיים התורה. והסיבה לזה, לפי שאין תורה, אחר שעזבו התורה מדעת ועסקו בהבלי הזמן, מזה נמשך שאין קמח כדי לטורדו ח"ו בזה ובבא, ע"כ הסמיך אח"ז תקנה להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ויצליח בזה ובבא, וק"ל.
עוד יש לפרש, דאיתא במשנה דאבות פ"ג (מ"ג) רבי שמעון אומר ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. וי"ל, א' לשון דיעבד, שאכלו, ויותר הל"ל ג' שאוכלין. ב' קשה, ולא אמרו עליו דברי תורה, ויותר הל"ל עסקו בתורה. ג' קשה, לשון דברי תורה אין לו שחר, דהל"ל תורה.
ונ"ל דאיתא במדרש [שמואל] דמ"ש שאכלו דיעבד, ועוד דקדק לשון שולחן אח"ד, וז"ל: פירוש הפסוק (שמות כג, כה) שמעתי, ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך, פתח בלשון רבים ועבדתם, וסיים בלשון יחיד וברך את לחמך. אמנם השמיענו כי בענין התפלה טובים המרובים מן היחיד, כי ברוב עם הדרת מלך, אמנם באכילה לא נמשך דבר טוב מהתחברם לאכול יחד, וטוב יותר לאכול כל אחד לבדו, וז"ש וברך את לחמך לשון יחיד. ובזה תבין שלשה שאכלו על שולחן דיעבד, שנזדמן שאכלו ג' על שולחן אחד, אבל לכתחילה יותר טוב ביחיד יעו"ש. והתקנה לזה, שיאמרו דברי תורה, כי פי' שם במשנה, אז נדברו (מלאכי ג, טז), לשון הכנעה, כמו (תהלים מז, ד) ידבר עמים תחתינו וכו', יעו"ש.
ולדברינו יבואר זה, והוא כי יש לחקור כי יש ב' עניני דברי תורה, או אמירת פשט, או דברי מוסר המכניעים לבו של אדם, כמ"ש (משלי ג, יא) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. וא"כ יש לחקור איזה מהם עדיף, או שניהם כאחד טובים.
ולהכריע נראה לי, דכתב הרמב"ם בהלכות דעות, דרך הממוצע הוא הישר, ואם נטה לקצה הא' כמו גובה לב, אזי ינטה אל קצה האחר שכנגדו, שינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מהכל, וילבש בלוי[י] סח(ו)בות וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעי וכו', יעו"ש בפ"ב (ה"ב).
וכשנחקור הסיבה אשר בעבורה אמרו חז"ל ג' שאכלו דיעבד, כי לכתחילה לא יתחברו שלא נמשך דבר טוב מהתחברם וכו', הסיבה הוא מחמת וישמן ישור[ו]ן ויבעט (דברים לב, טו), במקום אכילה ושתיה שם יש גובה לב ליתן דופי בכל אדם, ובפרט בשלומי אמוני ישראל, כמ"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים סט, יג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר. ומאחר שנטוי אל קצה האחד, ודאי תקנה לומר דברי מוסר המכניעים לבם של נותני דופי הנ"ל, כדי שינטו אל קצה האחר. מה שאין כן אמירת פשט להראות חריפתו, יותר נכנס אל גובה לב זה האומר, ואיך יוכל להכניע לב השומעים מאחר שהוא עצמו מתגאה בזה יותר מגבה לב האוכלים ושותים, וע"כ צ"ל כאמור. וזה נקרא דברי תורה, לשון ידבר עמים תחתינו (תהלים מז, ד), שהוא להכניע לבם על ידי דברי תורה.
ועוד כי אמירת פשט בפני הלומדים, ומה יעשו כל שולחנות שמלאו קיא צואה, המלעיגים על החכמים ונותנין דופי בשלימים שנדונין בצואה רותחת (עירובין כא:), ולכך גם עכשיו נקרא שולחנם קיא צואה. מה שאין כן דברי מוסר יכולים לשמוע כולם, ויש תקנה להכניע לבם.
אם דנחזי אנן דלא נהגי כזה, רק להשמיע פשט וחריפתו. נראה דהסיבה לזה, דמצינו בש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנ(י)ן דמרחמין ליה בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להן במילי דשמיא וכו'. ועל פי זה בארתי כי יהי' לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה וגו' (עי' דברים כא, טו), דפירש האלשיך, יעו"ש. ולדברינו יבואר בדרך הנ"ל, כי הת"ח נקרא אשה יראת ה', ויש ב' (סוגיי) [סוגים] אחת אהובה, דלא מוכח לאנשי עירו במילי דשמיא, ואחת שנואה. מכל מקום לו משפט הבכורה, כי זה העיקר שמבטל כבודו ורצונו מפני כבוד הבורא שבראו לכבודו ית', שחדשו יש מאין וכל פועל ה' למענהו. והנה סוג שיראה להיות אהוב ביניהם וסובר שבזה יקבל מהם פרנסה, בפרט בסעודה אשר הוא מנהגם ליתן מתנות לת"ח, ואיך יאמר מוסר שהם דברי קנתרין וישנאו אותו ולא יתנו מתנות, ואם אין קמח אין תורה. ובאמת זה אינו, כי איפכא מסתברא אם אין תו"רה דייקא, שנק' תורה על שם יורה חטאים בדרך (תהלים כה, ח), אז אין קמח.
ובזה יובן משנה הנ"ל, שהוא מ[י]לי דאבות וחסידות (ב"ק ל.), המתחסדים עם קונם, ולא שעושין חסד לעצמם, שאומרין אם יאמרו תוכחת מוסר ישנאו אותן, ואין קמח שהיא פרנסתם ואז אין תורה, כי בהבטל אינון להחזיק ידי לומדי תורה אין תורה. ובאמת זה אינו, כי איפכא מסתברא, לפי שאין תורה לכך אין קמח, וק"ל.
ובזה יובן לשון ג' שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה. כי אמירה היינו לכולם גם להמוני עם, כמ"ש (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, וק"ל.
אמנם מצינו שיש תכלית טוב לשם שמים שלא להנאת עצמו, גם באמירת הפשט ודברים חריפים, גם שאי אפשר שלא יגבה לבו על ידי זה, מ"מ יש בו צורך גבוה קצת.
והוא יבואר על ידי משנה בפתח דברינו, הנושא נשים בעבירה וכו'. דמצינו לשון הנושא יש לו ב' פרושים, או לשון נשואין כפי האמת, או לשון נושא מי חטאת שהיא הגבהה. ואני הכותב קבלתי מגדול אחד, כי תיבה שיש לו ב' פרושים שניהם אמת, ואיך יתואר זה כאן במשנתינו.
ונ"ל דשניהם אמת, דכתבתי בביאור סוגיא דקדושין (ג:), האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' יעו"ש. והעולה משם, כי לשון הרי את מקודשת לי, כי האדם יש בו חומר וצורה, וכמו שהוא באדם פרטי כך הוא בכללות העולם הנקרא אדם פרצוף א', ראשי העם נק' עיני העדה וכו' והם בעלי הצורה, והמוני עם הם החומר, והתכלית הוא להכניע חומר אל הצורה, מכלל ארור לכלל ברוך. א"כ שפיר איקרי נשואי אשה שהיא החומר, שנושא ומגביה למעלה אל הקדושה, וז"ש מקודשת לי, שיוצא ממדריגה זו, אל מדריגה של מעלה ממנה.
הך דזכרנו בביא[ו]ר המשנה (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, כי על ידי שמץ ודופי קצת שיש במדות של כשרי הדור, שהם לבושים פחותים שלובש שעל ידי זה יתחבר עם המוני עם פחותי הערך, כמו במשל השר ששינה לבושו וכו'. ובזה ביארתי ש"ס (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, יעו"ש. וזה שאמר כל שאינו מחוייב בדבר וכו', וק"ל.
אם כן בזה תבין כוונת הגדולים שנהגו באמירת הפשט וחריפות בתחילת הדרשה קודם המוסר, שעל ידי שגבה לבו בזה, א"כ נק' מחוייב בדבר מה, ויכול להוציא הרבים ידי חובתן, מאחר שהשווה את עצמו קצת למדריגת המוני עם בזה.
ובזה יובן הנושא נשים בעבירה. כי ראש העיר או הדור הוא נקרא איש, וכמ"ש בתוספות יום טוב איש ירושלים (אבות פ"א מ"ד) יעו"ש, ובני עירו נק' אשה, כמו החומר אל הצורה. וכשרוצה לקדשן נקרא הנושא נשים בעבירה, כי על ידי עבירה שבו יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן. מכל מקום קצת פסול יש בו עד שידיר הנאה, שלא יהנה מזה שום הנאה מהאמירת הפשט, שיכבדוהו או שיהי' לו פרנסה, רק שיהיה לתועלת הנ"ל שיתחבר ולהעלותן, ויחזור למדריג(ו)תו, וק"ל.
איברא שלא יטעה בזה, ביאר המשנה בסיפא המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. והוא, דהקשה התוספות במסכת בבא מציעא פרק ט' (קיד:), בד"ה ולאו מר כהן הוא ומאי טעמא קאי בבית הקברות. ז"ל: תימא לר"י איך החיה בנה של האלמנה כיון שהיה כהן, דכתיב (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד וכו'. ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פקוח נפש, ע"כ.
ונראה לי, דכתיב במקום אחר לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכו' (ויקרא כא, ד) יעו"ש, דביאר הנביא יחזקאל סימן ל"ז (א-ג) היתה עלי יד ה' וגו', ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות וגו' והנה יבשות מאוד ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אתה ידעת וגו'. ושמעתי משם הרב המנוח מהרי"ל פיסטנר, כל ענין זה על חזרת ישראל בתשובה, עד שהשיב ה' אתה כלומר וכו', ודפח"ח.
והענין יותר בביא[ו]ר, דאיתא בעץ חיים (שמ"ט פ"ב) ביא[ו]ר מ"ש בזוהר (ח"ג פז:, רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) קדם שיבה דילך וכו', וביאר כי אותיות שיבה יבשה, וקודם שנתייבש קל[י]פות האגוז יוכל לקלוף. וז"ס לא יטמא בעל בעמיו להחלו, כשהיא אינו ראוי לו להיות נו"שא אותה וכו' (יבמות כב:).
וזהו עצמו קושיות התוספות, איך טימא אליהו שהיה כהן על ספק אם יחיה הילד, שהם רשעי ישראל שהם קטנים שאין בהם דעת. ומשני התוספות שהי' ברור לו שיחייהו, וק"ל.
וזה שאמר המשנה, שלא יטעה בכל זמן ליטמא להם, וזה שאמר דוקא בברור, אבל אם הוא ספק כגון שאינו רואה בהם ניצוץ קדוש שהיא עצמות חיות האדם, רק שמטמא למתים שאין בו חיות, וספק אם יחיה אותו, ומכל שכן לודאי שברור לו שלא יעשה פעולה, פסול, עד שיקבל עליו שעכ"פ לא יטמא למתים על ידי אמירת פשט, או לעבור באיזה עבירה, כי אם בלא מתכוין בהזדמן, אז יתחבר עמהם. או שיאמר מוסר כך בלי שום טומאה שאז ממה נפשך אתי שפיר, וק"ל להבין.
ובזה נבאר משנה בראש השנה (פ"ג מ"ח), חרש שוטה וקטן אין מוציאין הרבים ידי חובתן, ועוד שם, ש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן.
•
נראה לי לבאר בב' פנים. וגם לבאר קושיית הראב"ד על הרמב"ם (סה"מ עשה קח) וז"ל: אמר אברהם, ולמה לא יחשב לשנים הטומאה וטהרה.
דשמעתי מהרב המוכיח מפולנאי, פירוש הש"ס פ"ק דברכות (ד:) מפני מה לא נאמר נון באשרי, מפני שיש בה נפילה שנאמר (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, במערבא מתרצים הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. והקשה, הא בפסוק לא כתיב כך, ואיך מוסיף תיבות מה שלא נזכר בפסוק.
וביאר מ"ש בעץ חיים ענין העיגול והיושר, שנקודת מרכז הארץ הוא באמצע עגולים, וכשנפלה עד שלא תוכל להוסיף בנפילה למטה מהארץ, ששם חוזרים העיגולים, אז נק' קימה, והבן, ודפח"ח.
והקשה מאן דהוא, א"כ הרשע המוסיף ברשעו לנפול יותר יהי' נקרא גם כן קימה.
והנה גם שאין זו קושיא כלל כאשר נבאר, מכל מקום נראה לי לבאר קושיא הנ"ל ג"כ בקיצור, כי ענין היושר שבתוך עגולים, הוא קימה ופרצוף אדם כנודע. והנה ענין נפילתה או קימתה הוא על ידי מעשה בני אדם, כי הרשעים גורמין נפילתה, והצדיקים קימתה, וכמ"ש בזוהר פרשה בלק (קצ:-קצא.), ההוא ינוקי גבורי כח עושי דברו וכו' (תהלים קג, כ), יעו"ש. ואי אפשר לגרום נפילה יותר, כי אם עד דמטי רגלין ברגלין, וכמאמר חז"ל (סוטה פ"ט מט"ו) בעקבות משיחא וכו', וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות קריאת שמע (פ"ג), דמבואר שם ענין גלות השכינה, לברר נשמות ונצוצות שנפלו בקליפות על ידי חטא אדה"ר, ועל ידי ישראל העושין מצות ומעשים טובים ונעשה מ"נ אל השכינה, והיא מעלה אותם מידי יום ויום, וכאשר יתברר לגמרי מן הראש עד הרגלים אז בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח) שהם הס"א וכו', יעו"ש. א"כ אי אפשר לשום רשע להוריד השכינה יותר, כי אם דמטי רגלין ברגלין, דאז הוא תגבורת החיצונים, ותוקף הגלות גורם סיבת הגאולה שישתלמין רגלין ברגלין להתברר, ובלע הס"א, וגם הרשעים בעשן יכלו, ואז גורם לעלי' השכינה על ידי נפילתה במקום שלא תוכל להוסיף נפילה יותר, אז קום בתולת ישראל, והבן.
וזה ענין פרה אדומה, והם הרשעים, כפרה סוררה סרה ישראל (הושע ד, טז), שמטמא טהורים - שגורם נפילת השכינה בתוך עמקי הקליפות שנק' אבי אבות הטומאה, כדי לטהר טמאים - לברר נצוצי הנשמות להעלותן מטומאה לטהרה, בסוד עת אשר שליט אדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט), המבואר בכתבי האר"י שם. א"כ מבואר קושיית הראב"ד, שהכל אחד, והבן.
וכמו שהוא בעולם, כך יש בשנה ונפש, כי בשנה הם ו' ימי החול, השכינה מתלבשת על ידי מט"ט בתוך קליפות נוגה לברר נצוצין על ידי תורה ועבודה ומעשים טובים. (וז"ש) [וז"ס] קריא(ו)ת שנים מקרא וא' תרגום בכל יום כנודע. וכן בנפש האדם, הנשמה קדושה מתלבשת בתוך החומר שהיא מן הקליפה, וכן הצדיקים בתוך הרשעים בסוד הנשמה שבתוך הגוף, להכניע החומר אל הצורה להעלותן, והבן.
וזש"ה לא אמות כי אחיה (תהלים שם, יז), ר"ל שלא אצטרך לנפול הנק' מיתה כדי שאחיה אח"כ, בסוד רצוא ושוב שהי' קטנות וגדלות. רק על ידי שיעלה למדריגה יתירה, ואספר מעשה י"ה, ויהי' נחשב מדריגה ראשונה קטנות, נגד זה שהיא גדלות, והב"ן.
עוד יש לומר, ונבאר פסוק (שמואל א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, והקשה בזוהר בלק דף ר"ה (ע"א) וכי שם הוי"ה ממית וכו' יעו"ש. ולי נראה כי השכינה שנק' על שם הוי"ה כנודע, היא היורדת בעמקי מצולה בין הקליפות, לברר הניצוצין שיש שם, על ידי מ"נ של מעשים טובים שעושין הצדיקים, וזה שמוציא מהם חיות הקדושה נשארו מתים, ומחיה הניצוצות הקדושים להעלותן בסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו), וז"ס בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט).
ובזה יובן, ה' ממית להקליפות, על ידי שמחיה ניצוצות הקדושים להעלותן מהקליפות, ונשארו מתים בלי חיות. וזהו ג"כ מוריד שאול ויעל, והבן.
ובזה יובן, שאמר דוד על בחינתו שהיא השכינה כנ"ל, כי בירידתו לא אמות - שלא נק' מיתה, כי (כי) אחיה הניצוצות הקדושות להעלותן על ידי ירידה זו, ונק' עלי', והבן.
וז"ס פרה אדומה שמטהר וכו', והבן. וז"ס לא נתמלאה צור וכו' אמלאה החריבה וכו'. וז"ס (תהלים כ, ט) המה כרעו ונפלו, ועל ידי זה ואנחנו קמנו ונתעודד, והבן.