ויקהל משה את כל עדת בנ"י כו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש כו' . כבר בארנו ענין מעלת הצדיק יסוד עול' אשר מראשית בריאות העולם כן הי' רצונו ית"ש שיהי' כן בכל דור ודור צדיק הדור כמ"ש צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. ומעלות הצדיק גדול מאד והוא תועלת לכל הנלווים אליו וכל הנוגע בו טהור והוא מקוה טהרה לישראל. ובזה י"ל המשנה כל הלומד תורה לשמה כו' נעשה כמעיין המתגבר. כי ענין המעיין הגם כי כל מימות שבעולם חולפים ועוברים עליו עודנו עומד בחזקת טהרה להיות מטהר כל הטובל בו אף שרבו הנוטפים על הזוחלים כי הוא בכח המתגבר. וכמ"ש במסכ' נדרים דף מ' ע"ש בפלוגתא בין הרמב"ם והר"ן אך בזה הכל מודים כי במקום הגומות המעיין הוא מטהר תמיד אף כי רבו הנוטפין. וזה הרמז לבחי' צי"ע כי כל הבאים אליו להטהר מכל הפגמים לכל הנלווים אליו וחוסים בו. והוא כמעיין המתגבר על כל המימות שחולפים טליו כן הצדיק מטהר לכל הבאים אליו אף רבו הנוטפים גם על הזוחלים רמז לבחי' יצה"ר שנקרא זוחל כמ"ש חמת זוחלי עפר. והבן. וז"פ ולקח אזוב וטבל במי' איש טהור כמ"ש במ"א לרמז שהבא אל הצדיק צריך להיות שפל בעצמו כמו אזוב ועי"ז יטבול במים הוא התורה של איש טהור הוא הצדיק. וז"ש אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם כו' כמ"ש מקוה ישראל ה' . הרמז בזה כי ערן הטהרה הי' צריכין להזות עליו ג' וז' והוא הטהרה בחוץ ואח"כ נכנס בתוך המקוה אז הוא טהור כן ג"כ ענין הצדיק להיות כמו מקוה המטהר לכל הבא בתוכו. ולזה נמשל ג"כ למעיין אם הוא מעין עוה"ב שכל מגמתו הוא במס"נ עבור כלל ישראל לטובת הדור כמ"ש בביאת גואל לחיי עוה"ב גואל כזה המוכן למס"נ לחיי עוה"ב עבור כנ"י. וז"ש בשופטים לבי לחוקקי ישראל המתדנבים בעם ברכו את ה' . לפמ"ש מה בין נדר לנדבה. נדר הרי עלי. נדבה הרי זו שהוא מוכן תיכף כן הוא מוכן ללכת עבורם לחיי עוה"ב במס"נ וזה ענין המתנדבים בעם ברכו את ה' . פי' שבכחם להוריד השפע לטובת הדור. ונחזור לעניננו ויקהל משה את כל עדת כו' לפמ"ש כי הצדיק הוא כולל הדעת של הדור ולפי הידוע במעשה העגל חטאו במחשבה הוא בחי' הדעת וכאשר פגמו בהדעת לקח משה מהם האלף אורות כמ"ש ויתנצלו בנ"י את עדים ומבואר בכתבי האר"י כי בשבת מחזירם להם כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וזה ענין סמיכת הפסוקים ויקהל משה כו' זה הדבר אשר צוה ה' ששת ימים תעשה מלאכה כו' שהקשו כל הראשונים מפני מה הקדים משה אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן. אך לפי הנ"ל ניחא כי רמז משה לזה מאשר כי בחיים חיותו היה בכחו לתקן להם בחי' הדעת שלהם כמו שמסיים הפ' ויצאו כל עד"ת ישראל מלפני משה אותיו' דע"ת שהיו יוצאים לפניו בתיקון הראוי כר' ל. אך מאשר הי' יודע כי לא לעולם יהיה יחד עמהם ומה יעשו הדורות הבאים אחריו. ולזה סמך מצות אזהרת שבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים כו' לפי הידוע כי גם שבת הוא התיקון לבחי' הדעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם כי גם כח השבת היא בבחי' צי"ע כחו של משה אשר אתפשטותי' בכל דרא להיות גם כן מקוה טהרה לישראל לתקן בחי' הדעת לנכון: ...Moshe gathers all the Jewish people and tells them 6 days to work, 7th day is holy. I have explained early the virtue of a tzadik, the foundation of the world. Since the beginning of creation, Gd's desire, may He be blessed, is that there should in every generation a tzaddik of the generation. As we say in our prayer, the "Creator of the worlds, [provides someone who is] righteous in all generations." The virtue of a tzaddik is very great, he brings benefits to all those who are associated with him. Anyone who touches him is purified, he is the pure mikvah of the Jewish people. This will enable us to understand the words of the Mishna. In Chapter 6 of Pirkei Avot, "anyone who studies Torah for its own sake will become like a fountain that flows with ever increasing strength." Although all the water in the world passes over a wellspring, it still remains pure because the wellsprings purifies all that immerses in it. There's water that drips and there's water that flows so even if there is more dripping water than flowing water it is still considered pure because it is flowing with an ever increasing strength. The wellspring alludes to the tzaddik. Everyone who comes to him to get purified from all blemishes, to all those who are associated with him and trust in him, he is like a fountain that flows with ever increasing strength despite all the water that goes upon him. Even though there are more dripping water than the flowing water. The flowing water, the yetzer hara, as it says in the Torah "it crawls on the earth" [see the Hebrew for the explanation]. This is the meaning of the posuk "a pure man should take a hyssop and dip in the water and sprinkle it on the what became impure." This hints to that whoever comes to the tzaddik must be humble, like the hyssop, and then will be able to dip in the water, which is the Torah of the tzadik. This is the meaning of the Mishna "how fortunate are you Jewish people in front of whom do you purify yourself and who purifies you? your Father in Heaven. For the mikvah of the Jewish people in Hashem." What this hints to, in order to become pure, you have to get sprinkled by red heifer water on third and seventh day for the impurity and then you go into the mivkah. First, you're pure on the outside and then within. Likewise, the tzadik purifies all those who enter within him and that is why is compared to a fountain that flows with ever increasing strength. The word 'wellspring' (mayon) relates to 'taste' (meyen) he is a taste of the World to Come. All of his effort is for the sake of the Jewish people as it says about the coming of Moshiach "a redeemer will come for the life of the World to Come". This also alludes to the fact that the redeemer is willing sacrifice his World to Come for the Jewish people. This is the meaning of the verse in Judges "the heart goes out to the dignitaries of Israel who offer themselves willingly among the people. Bless you Hashem." Those who are who offer themselves willingly what we will understand the difference between a neder and nedava. What's the difference? A neder is "I'm responsible" and nedava is "this animal is going to be a sacrifice." Nedava means that the people who offering themselves willingly that they are ready to be sacrificed [like the animal]. And this is the meaning of the "those who give..Blessed be Hashem." They have the ability to bring down the blessings to the Jewish people. "Moshe gathers the Jewish people..." the tzadik has within the Daas [connection] of the generation what is known during the golden calf is they sinned with their thoughts and blemished their Daas and Moshe took from them a 1000 lights. The Arizal writes that on Shabbat they are returned as it say in davening "Moshe will rejoice in his gift." This is the relationship of the 6 days and the 7th day, why does Moshe preface the commandment of Shabbat to the commandment of the Tabernacle. So, according to the explanation, Moshe was hinting to them that while he was alive he could've fixed their daas as the Torah concludes "all the adas [commuity] left before Moshe." This alludes that the Jewish people could be corrected through Moshe Rabbeinu so Moshe knew he wouldn't always be with them, therefore he said Shabbat before Tabernacle since Shabbat rectifies daas as it says in the Torah "in order that you should know that I, Hashem, sanctify you." Why? The power of Shabbat is the power of Moshe, who has an extension of Moshe in every generation. Shabbos can therefore be a pure mikvah to fix the daas of the Jewish people.
א"י ויקהל משה כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. הנ"ל טפ"י מה שכבר בארנו כי עיקר כל התו"מ והעבדות להיות בבחי' דכר במדת היסוד להשפיע. וז"ש יוסף פקד יפקוד כו' והעליתם את עצמותי כמבואר במ"א. וז"פ כי תשא את ראש בנ"י רמוז ג"כ על שמירת הברית שהוא במחשבה שהוא בראש. לפקודיהם. עי"ז יכול לעשות הפקודי' הם התו"מ בבחי' משפיע כמ"ש וזוכר חסדי אבות כי זהו פעולת האבות הקדושים בכל מכל כל. כ"ל הוא בחי' צי"ע כמ"ש ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק בחי' כל נתן ליצחק וכן יצחק נתן ליעקב בחי' כל וז"פ כל העובר על הפקודים הם המצות פקודי ה' ישרים. ובחי' כל הוא העובר עליהם שיהי' בבחי' יסוד כנ"ל. וזה מבן עשרים שנה ומעלה רומז לשם ב"ן עולם העשי' עשריה גימ' כתר. שנה גימ' ספירה. פי' שיעלו המצות מעולם העשי' עד עשרי"ם הוא הכתר ומעלה כמ"ש נודע בשערי"ם גימ' כת"ר. עי"ז יתן תרומת ה' להוריד השפע למטה. וזה גם כן האמור כאן ויקהל משה וכו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. לתקן בחי' אב"ק שיזכה להיות בבחי' יסוד צדיק ומשפיע כנ"ל:
(מכי"ק) ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דהנה מצינו דהאבות העולם המשיכו האלקות בעולם. שע"י עבודתם עשו דרך ומסילה שיהי' קל אחר כך לעשות כמעשיהם. שהעוה"ז הוא כמו יער שאין בו שום דרך לעבור בו. אזי כל העולה עוברים באותו הדרך שדרך הראשון. ולזה אמר א"א בפ' חיי שרה. ה' אלהי השמים ואלהי הארץ ופרש"י שם עד עכשיו הי' אלהי השמים ולא היו באי עולם מכירים בו ועכשיו הוא אלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות. והנה אברהם המשיך מדת החסד בעולם שיהיו בני אדם עושים חסד וצדקה זה עם זה והמשיך גם כן חסד שלמעלה בעולם ולזה אנו אומרים אלהי אברהם שהוא כנגד מדת החסד. והנה תשלום שכר להצדיקי' האלו הוא כן מאברהם אבינו ואילך כל החסדים והצדקה ומשפט שעושים בנ"א מזרעו עד סוף העולם הכל נמשך לנשמתו ובא תוספות קדושה לנשמתו כאלו הוא עשאם. וכן כל החסדים וכל הטובות והגאולו' שיורד מן השמיה מאברהם אבינו ואילך הכל נקרא על שמו ונוטל שכר מכל החסדים אשר נעשו בעולם כאלו הוא המשיכם מקב"ה עליהם ולזה אנו אומרי' בברכה ראשונה של שמ"ע שהוא חסד גומל חסדים טובים וכו' וזוכר חסדי אבות ומביא גואל כו' מלך עוזר ומושיע ומגן ומסיים מגן אברהם ע"ש הכ' שכרך הרב' מאד אנכי מגן לך כנ"ל שכל החסדים שעושים בנ"א וכל החסדים שבאים עליהם מן הכל נוטל שכרה. ולזה מתחיל אלהי אברהם וכו' גומל חסדים טוביה וכו' ומסיים מגן אברהם. וז"פ הש"ס אלה תולדות השמים וארץ בהבראם ואמרו חכז"ל אל תקרי בהברא' אלא באברהם דתולדות השמים וארץ הם השפעות שבאים משמים לארץ כמ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים. והארץ תתן פרי' . גם תולדות השמים וארץ הם המעש"ט תולדותיהן של צדיקים הם המעש"ט הת"ח נקראים שמיה ושאר בנ"א נקראים הארץ כמ"ש האור החיים בפ' בראשית בפסוק ראשון הכל באברהם הכל נקראו על שמו. וז"ש בפ' וירא וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. היינו שכל החסדים שבאים מה' נק' ע"ש העשי' ברוך עושה בראשית ברוך מרחם וכו' לעושה אורים גדולים כיל"ח היינו שכל החסדים הולכים מאברהם כנ"ל ואברהם היו יהי' היינו שהחסדים שלו נמשכים עד עולם כמ"ש למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשון צוותא. שאברהם יתחבר עם בניו בעת עשיית המצוה והחסד והצדקה כמ"ש האר"י ז"ל שיש נשמות שבאים מכח סוד העיבור וכל מה שעושים החיים מחמת שהנשמו' מסייעין אותם לעשות הם נוטלין שכרן בעושי המצות כמ"ש לקמן מזה. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט היינו שנשמת א"א מסייע אותם לעשותם. ואמר הכ' למען הביא ה' על אברהם את א"ר דבר עליו שכל החסדים שעושים זרעו אחריו הם שבים ללכת אל אברהם והוא נוטל שכר כנגד כולם. את אשר דבר עליו. היינו הפי' הנ"ל. אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. והפי' מגן לך הוא שהנשמה שלו יסייע בכל בני ישראל לעשות חסד וצדקה וידוע שהחסדים למעלה נמשכים מהחסדים שלמטה מה שישראל עושים כמ"ש זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה היינו החסדים שלמטה. ולזה גומל חסדים טובים מסיים מגן אברהם. ובזה פרשתי הפ' נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. היינו הבעלי צדקות נקראי' נדיבים. הם נאספים עם אלהי אברהם שהחסדים הולכים עד מדת אברהם שנקרא אלהי אברהם. וכן אלהי יצחק שהוא הי' בעל גבורות שכל איש הגובר על יצרו. יצחק אבינו הי' הראשון בזה ולזה נכתב עליו פחד יצחק הי' לו היינו שיצחק המשיך יראה בעולם ולזה יעקב כשדבר ביראה אמר ופחד יצחק הי' לי. ולזה כל יראת שמים שבעולם הולכים אל יצחק אבינו. וכן יעקב מדת התפארת ושמחה של מצוה הולכים ליעקב אבינו ולזה אמר משמחתך ששמחת בו. יגל יעקב ישמח ישראל. וכן דוד המלך ע"ה הי' הראש לשירות ותשבחות כמ"ש בש"ם למה נקרא שמה רות כו' שיצא ממנה דוד שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות ולזה כל השירות ותשבחות הנאמרי' מדוד המע"ה עד העולם נקראים על שמו וכמ"ש קודם פסוקי דזמרה ובשירי דוד עבדך וכו' וכן בשבת בסוף פסוקי דזמרה ובמקהלות רבבות עמך וכו' לעלה ולקלס על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי כו' היינו שיצטרפו כל השירות ותשבחות לשירי דוד המלך ולזה קודם תהלים אנו אומרים כאלו אמרם דוד המלך ע"ה כי האמת כן הוא שאנו בשירות ותשבחות אנו מעוררים את דוד המלך ע"ה בגן עדן לומר שירות ותשבחות לפני הקב"ה ולזה אנו אומרי' במוסף דר"ח ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך לשון הוה הם נשמעים עדיין במקדש שלמעלה ולזה מדייק בעירך. ונבא לפסוק שהתחלנו. ועכשיו נבא למשה רבינו שהוא הראש ושר התורה שהוא הוריד התורה מן השמים הוא ג"כ כן שכל התורה ותלמוד תורה ועשיות המצות שכל ישראל עושים מעת קבלת התורה עד סוף כל הדורות הוא נוטל שכר כולם. וכמ"ש בזוה"ק משה אתפשטותי' בכל דרא. דהיינו ג"כ כנ"ל שהוא מסייע לכל ישראל ללמוד וללמד לשמור ולעשות כמ"ש ויתעבר ה' בי למענכם שהוא סוד העיבור להיות מסייע ללמוד וכו' . כמ"ש בתיקוני זוהר "מה "שהי' "הוא שיהי' ר"ת משה. ובזה פרשתי הכתוב וילך משה וידבר את הדברים אל כל ישראל שעמדו הראשונים מה וילך משה. אך הפי' הוא כן וילך משה שהלך לעולמו ואעפ"כ וידבר הדברים האלה אף שהוא בעולם העליון הוא הלומד תורה עם כל ישראל כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל שמי שלומד תורה לשמה מתלבשת עמו נשמת משה. ושכרו של משה הוא ג"כ שנוטל שכר כולם וזה כל הלומד תורה לשמה היינו אותיו' למשה שכל התורה לשמה הולך בחזר' למשה:
[השמטה:] ויקהל משה את כל עדת בנ"י. הנ"ל דהנה כתיב עדת יעקב בנך בכורך כו'. יש להבין מהו לשון בנך בכורך לכאן. אך הנה לשון בכור הוא המחשבה של האדם שהוא קודם למעשה. והנה ביעקב כתיב בכורי אתה כחי וראשית אוני שלא נפגם ממחשבתו מעולם והוא הי' בבחי' השלימות בדעת העליון וזהו עד"ת יעקב בנך בכורך כמ"ש בני בכורי ישראל שהיתה מחשבתו ודעתו שלימה ולו משפט הבכורה. והוא שכתוב וכל בכור אדם בבניך תפדה ר"ל בכור אדם הוא עפ"י המבואר בזוה"ק כי אדה"ר תאב במחשבה ולכך בשמירת המחשבה בקדושה הוא תיקון אדה"ר וזהו כל בכור אד"ם הוא מחשבתו של אדם קדמאה בבניך תפדה בניך הם התורה והמצות שהם תולדות של אדם. במחשבה טהורה תפדה ותתקן מחשבתו של אדה"ר. והנה יעקב אבינו שהי' כל הימים במחשב' קדושה וטהורה הוא המגין ומשמר את ישראל בלילה לבלתי יפגמו חלילה. ולכך יעקב תיקן תפלת ערבית ואמרינן בגמרא תפלת ערבית רשות דהנה בלילה חלילה הרשות נתונה להסט"א כמבו' בזוה"ק. ולכך הוא תיקן תפלת ערבית לשון ערב רב שלא יהי' לסט"א חלילה שום רשות להתערב בתוך בני ישראל לבטל מחשבה טובה מהם. (וע"ז הוא שאמרו חכז"ל עיין שם). וז"ש ביעקב אבינו והוא לן בלילה ההוא במחנה כדי לשמור את ישראל וז"ש ההוא במחנה כי המשיך מבחי' עתיקא טמירא במחנה ישראל בלילה שזהו לשון ההוא רומז על עתיקא קדישא כנ"ל. וזש"א בתפלת ערבית כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו הרמז כ"י פד"ה ס"ת י"ה פ"ד באמצע שהוא רומז על אותן פ"ד שנים של יעקב אבינו שלא ראה קרי מימיו והשם י"ה הוא כמ"ש שבטי י"ה עדות לישראל. וזהו שסמך לי' ברוך אתה ה' גאל ישראל כי זהו בחי' גואל בחי' יסוד כיל"ח. וע"ז התפלל יעקב ולן במחנה שהוא שומר עמו ישראל לעד. וזה שנאמר ושמרתם את מצותי הוא שמ"ר ת"ם הוא בחי' יעקב איש תם. וזהו כל עדת ישראל יעשו אותו הוא בחי' הדעת ע"י שמירת האות. וזהו שנאמר כאן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל הוא תיקון הדעת ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם הוא תיקון האות כמ"ש כל עדת ישראל יעשו אותו כנ"ל:
ויקהל משה את כל עדת בנ"י. ומסיים ויצאו כל עדת בנ"י מלפני משה. יש לפרש מפני כי ע"י מעשה העגל נפגם הדעת של בנ"י כמ"ש לעיל בפ' כי תשא הורד עדיך. משו"ה לאחר שהי' הקב"ה מוחל להם מעשה העגל עדיין הדעת שלהם לא נתקן אך משה שהיה כולל כל הדעת של בנ"י והוא כמו האילן והם היו הענפים שלו והיה מקהיל דעתם אל דעתו ובזה הי' מתקן הדעת של כאו"א ואחר כך היה מחזיר הדעת מתוקן אל כל אחד ואחד של בנ"י וזה שמסיים ויצאו כל עדת בנ"י מלפני משה. פי' מחמת שהיו בחי' הדעת שלהם בתוך משה והיה מתקן אותם ואח"כ הוציא את הדעת להם:
א"י ויקהל משה כו' . לפי מ"ש במ"א כי ע"י שהי' משרע"ה עושה רצון הש"י בעשיית המצוה אז ממילא היה בא התעוררת אל כל בני ישראל ובא ההתעוררות אליו: וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו. יל"ד מלת בכם הוא כמיותר. אך הנראה ברמז דהנה כבר נודע אם כי היות עשיית המצוה תלוי בכוונת הלב ומחשבת הקדושה אשר לכל מצוה פרטיות בכ"ז לקיים המצוה במחשבה לבד אי אפשר כי מחשבה מוציא מידי מחשבה ומהרה תבא מחשבה אחרת ומבטלה. לכן לא יתכן בלתי עשיית המצוה בפועל ממש ומעשה מוציא מידי מחשבה ונמשך מחשבתו אחר המעשה כאשר יצאה מכח אל הפועל נעשה רושם וקיום להמחשבה טובה בל תמוט לנצח וז"ש אומרים בקיום המצוה אשר קדשנו במצותיו. פי' ע"י שצוונו לעשות המצוה בפועל בזה קדשנו להיות קיום לקדושת המחשב' של המצות ביתר שאת ויתר עוז כי כן עוה"ז הוא עולם המעשה. והוא שכתוב במגלה והימים האלה נזכרים ונעשים באה הציווי גם על המעשה עם הזכירה כי לא תספיק הזכירה לבד במחשבה בלתי עשי' עמה וז"ש הכתוב וכל חכם לב בכם. פי' חכ"ם ל"ב הוא חכמה ובינה ר"ל כל אשר יערה רוח ה' ממרום עליו במחשבה טובה בחכמה ובינה אשר במוחו יבואו לעשות המצוה בפועל ויעשו במעשה ממש ולא תשאר המחשבה לבדה רק יוציאנה לאור מיד ודבר אלהינו יקום לעולם:
א"י וכל חכם לב בכם כו' . לכאורה יש להבין בדקדוק הלשון. הלא החכמה הוא העיקר במוח ולמה כתיב חכם לב. אך מצינו פלוגתא בגמרא ב"ש אומרים מחד בשבת לשבת והלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום. דהנה החילוק שבין נדר לנדבה הרי זו עולה דנדר הוי קבלת עומ"ש בעת אשר יגיע העת לעשות מס"נ אבל כעת אינו מגיע לזה. אבל נדבה הרי זו נגמר בדעתו תיכף למס"נ. וזה חכם לב בכם שהביאו את החכמה בלב שלא יהי' חלוק הלב ממחשבת המוח רק שיעלה המוח על הלב ומקיף אותו מכל הצדדים ויהי' נטבע בו כמ"ש צדיקי' לבם ברשותם ולא יהי' נסוג אחור. וז"ש בק"ש בפ' ראשונ' והיו הדברים האלה על לבבך שהוא לכאורה כפול שכבר כתיב בכל לבבך. אך מפני כי אף אם האדם מקבל עליו במוחו לעבוד הש"י ולאהבה בכל לבבו. עכ"ז יכול להיות ח"ו נסוג אחור ע"י התאוות עוה"ז המקיפים אותו מכל הצדדים וכמ"ש בפר' והיה אם שמוע וכו' לעבדו בכל לבבכם וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם. ולזה מסיים והיו הדברים האלה על לבבכם שהמוח יעלה על הלב ומקיף אותו כנ"ל. וז"ש בא"א ע"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהיה לבבו מוכן תמיד לבלתי סור מן הדרך כלל. וז"ש בהלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום כי ע"י שהיה מוכן תמיד במס"נ דבר יום ביומו. וז"ש אלך ואגמול חסד לנפשי כי כל חיות הגוף שלו הי' רק גמ"ח. וז"ש זאת החי' אשר תאכלו. זהו הצדיק הוא המשפיע. והבן:
(מכי"ק)
בפ' כי תבא ולא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה. הנה הדעת הוא במוח דהיינו המחשבה. ובמחשבה הכל חפיצים לעשות רצון הבורא כידוע לכל בר ישראל. אך כאשר בא לבחי' הלב. הלב הוא מהפך הרצון כמו שדרשו רז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצה"ר הרי שעיקר היצה' ר הוא בלב וכמ"ש בכתבי האר"י ז"ל דעיקר עץ הדעת טו"ר הוא בז"א בחזה ולמטה ששם הוא הלב. אך במוח שם הדעת הוא בבנ"י כולו טוב רק שהלב הוא מהפך גם כן המחשבה עמו. ומה שהדעת הוא טוב היינו המחשב' בברי זהו מדת הרחמים של הקב"ה שנותן המחשבה של בנ"י לעבדו. וז"ש ישראל עלו במחשבה תחלה שבראשית הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית שתחלת בריאת העולם הי' שהקב"ה יתן לכל בנ"י הרהור עבודה במחשבתו. וזהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. דהיינו שבכל יום נותן במחשבתו של בני ישראל לתורה ועבודה. וזה אתה חונן לאדם דעת שהדעת בא לאדם במתנה וחנינה. וזהו וחנותי את אשר אחון ואע"פ שאינו כדאי היינו המחשבה שזהו בכלל חנינה ונח מצא חן. דהיינו שהמחשבה שלו הי' טהורה ממחשבות של דור המבול שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כו' ע"ז נאמר בנח מצא חן. וזה היתה כוונת הבריאה במיתת המלכים שלא נמצא רק ז' מלכים שמתו כמו שמבואר בפסוק ואלה המלכים. וג"ר לא מתו דהיינו כתר חכמה בינה ודעת דהיינו עולם המחשבה. ולזה כיוון במשלי הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעת. רבות מחשבות בלב איש. והבן:
כל הזהב העשוי למלאכה. הנראה לרמז כי עיקר הבריאה של הזהב היה כדי שיעשה המצות עם המעות דהיינו צדקה או נדבת בהמ"ק ולא להכניס המעות לצורך עצמו או להניח לבניו או להתענג את עצמו אלא שיעשה עם המעות מצות וזה כל הזהב העשוי למלאכה לשון עשייה:
ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו כו' . הנ"ל לבאר עפמ"ש בפנים ענין התפלה כשאדם מעורר רחמים בתפלתו על חבירו אזי היא קרובה להתקבל לעורר הרצון והחסד מלמעלה. כי כאשר האדם אינו משגיח רק לעצמו לטובתו אזי הוא רחוק מאד שיעלה תפלתו למע' לרצון. ובזה פרשתי מ"ש ויגדל משה ויצא אל אחיו פרש"י ראשון לקומה והשני לגדול' . פי' מחמת שהיה כל או"א מבנ"י בעיניו כמו אחיו ממש לכן זכה לגדולה להיות מנהיג הדור. וז"פ משרתיו שואלים זה לזה כו' ממקומו הוא יפן ברחמי. פי' הם משרתיו הם הצדיקים האמיתים עובדי ה' באמת שלא ע"מ לקבל פרס לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כי בזה עודנו עובד את עצמו רק המשרתים באמת ועושי רצונו ית"ש באמת הם מצפים רק לרוממות הבורא ב"ה לזה הם שואלים זל"ז שואלים בתחנונים ובתפלם לראות טובת חבירו. לזה נאמר להלן ממקומו הוא יפן ברחמים. שמעוררים הרחמים הגדולים מכתר עליון. ולזה אומרים דבר זה בקדושת כתר בתפלת מוסף שהוא בחי' תוספות. להביא השפע מחסד עליון להוסיף השפעות טובות על ידי גודל התעוררת אהבת ריעים כמ"ש דוד המלך ע"ה נתתי שמחה בלבי מעת דגנם ותירשם רבו. וזה שייך בכל ענינים כי גם בתורה ותפלה צריך להיות מגמת חפצו לראות במעלת חבירו. וז"פ ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה רומז למעלת התפלה כמ"ש ובפרשכם כפיכם כו' . סוככים בכנפיהם להגן בתפלת' ולעורר רחמים עי"ז. ופניהם איש אל אחיו. להסתכל על טובת חבירו כנ"ל. וז"ש לעיל בפ' מקבילות הלולאות אחת אל אחת ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים והי' המשכן אחד. כי ע"י האתערותא דלתתא באחדות עם כאו"א מבנ"י אנו מעוררים ג"כ למעלה היתוד והיה המשכן אחד. פי' שישכון בתוכנו אחדו' הבורא ב"ה. אמן: