אשה כי תזריע וילדה זכר. הנ"ל לרמז בזה שלא נכתב אשה כי ילדה זכר. דהנה כתיב כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהי' יצמיח צדקה כו'. כי כן הוא בענין הזריעה בארץ שאם קבלה האדמה את הזרע הנזרע בארץ ולא נפסד באיזה סיבה הנה הצמיחה עולה בלי ספק כנודע. והנה כן אנו מתפללים תמיד על צמיחת הגאולה בביאת המשיח ב"ב כמ"ש את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וכו' וצמיחת קרן לדוד עבדך. וכן מבואר בכ' איש צמח שמוכו'. וטעם לשון הצמיחה בזה. כי הנה שמו של משיח קודם לבריאת העולם כנודע. וכן בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כו'. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור זה אורו של משיח. שכן האור הראשון הוא זרוע ובא מאז מעולם על צמיחת וגדלות משיחנו ב"ב. ועל הטפות גשמי נדבות ותפלות ודמעות שבנ"י מבקשים עליו בכל עת הנה הוא צומח ועולה בכל יום ויום. וזהו שהתנבאו כל הנביאים על ביאת המשיח בלשון הוה ועבר כמ"ש ראשון לציון הנה הנם וכדומה כי באמת הנה צמיחת וגדלות המשיח הנה הוא מתהוה בכל יום ויום כנ"ל. אך אנו מבקשים לזכות לראות במהרה הצמיחה והגדולה שנזכה שיתגלה במהרה. וזה שאנו אומרים פדותינו מהרה תצמיח ונסו יגון ואנחה שגם בזמה"ז שעדיין לא בא משיח אבל עכ"פ יהי' כח בהצמיחה של פדותינו להיות נס יגון ואנחה לע"ע לבטל כל גזירות. רעות מעל בנ"י. וז"ש כי כארץ תוציא צמחה כו' כן ה' אלהים יצמיח צדקה כי הצמיחה עולה בלי ספק שלא נפסד הזרע הראשון כנ"ל. וז"ש אשה כי תזריע וילדה זכר ר"ל כאשר האשה תזריע שקבלה הזרע לנכון וכאשר היא מזרעת תחלה שרמז למעלה על העלאת מ"נ אז עי"כ וילדה זכר. הנה בחי' זכר הוא הרחמים שעי"כ המעש"ט של בנ"י גורמים העלאת מ"נ לנכון והם ממשיכים רחמים וחסדים על ישראל לעוה"ז: *The women who will conceive and give birth to a male:* why doesn't it mention the seed? It says in the Torah "just like the land produces its produce and like the garden produces its produce so does G-d cause righteousness to sprout." If you plant something in the ground, the ground accepts the seed and, if it doesn't get ruined, it will certainly grow without a doubt. In a similar way, we pray for the sprouting of the Redemption, the coming of Moshiach speedily in our days. As it says in davening: "Moshiach should come." We also say in our prayer "Let the glory of Dovid your servant sprout." It also says "there's a man who's named is Tzemach" that's a reference to Moshiach. Why is Moshiach associated with growth and sprouting? The name of Moshiach existed before the world. So, too, G-d created Heaven and Earth and then there was Light and that light is the light of Moshiach. The original light that Hashem is planted and from that time it came to the world, from before, to grow and sprout our Moshiach, he come speedily in our days. Because of the generous rain and prayer and tears, asking for Moshiach, causes the light to continually grow. All of the prophets who prophesized about Moshiach use the present and past tense. This is because the growth of Moshiach happens every day, which is why the Tanach uses present and past tense. As it says "the first one to Zion, behold, behold them, and for Jerusalem I will give a herald" Yeshaya 41:27 [https://www.chabad.org/library/bible_cdo/aid/15972/jewish/Chapter-41.htm]. We are asking to speedily see the growth and greatness of Moshiach when he is revealed, may it happen speedily. That's why we say in our prayers "let our salvation quickly sprout and may agony and sighing depart from us." Even in our time, when Moshiach hasn't come, there should be growth in the light of Moshiach to feel some of the effects of Redemption. This is the meaning of the posuk "just like the earth produces it produce so will G-d cause righteousness to sprout." The similarity is that when seed is in the ground and not ruined, the growth is guaranteed; so too, with the light of Moshiach, it is certain it will sprout. This is the meaning of the posuk "the woman who gave seed gives birth to a boy." What this means "when a women seeds, and she receives the seed in a proper way" that when the Jewish people put in effort to become closer to G-d then the offspring is male. Male is associated with mercy and through this the good deeds of the Jewish people cause the elevation of the female waters properly and they draw down kindness and mercy upon the Jewish people in this world.
ולבאר עוד לשון הכתוב שאמר כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי' תצמיח. ובמשנה אמר ר"ע זרעה לא נאמר אלא זרועיה. הרמז בזה הוא ע"ד לא היו עוד נשמות חדשות כ"א מבחי' ספיחיסכנ"ל המבואר בזוה"ק ובהאריז"ל שמיום שחרב הבהמ"ק שבלילה נשמות של הצדיקים מעלים מ"נ והם פועלים היחוד בעצמם בסוד אור זרוע לצדיק והמלכות מחדשת אותם בבקר בסוד "חדשים "לבקרים "רבה אמונתך ר"ת רח"ל כידוע לי"ח. וז"פ חדשים לבקרים מה שמתחדש הנשמות בכל בקר כי מחדש בכל יום תמיד מע"ב הוא שעי"כ רבה אמונתך נתרבה האמונה בעולם ע"י העיבור של נשמות הצדיקים שנתחדש בעולם כיל"ח. והנה זהו הפי' וכגנה זרועיה תצמיח ואמר ר"ע זרעה לא נאמר אלא זרועיה. שאלו נאמר זרעה הי' משמע זרעה שבא לה מעצמה. אבל נאמר זרועיה פי' הם הנשמות האלו הם בעצמם זרועיה להזריע בה בבחי' אור זרוע לצדיק כנ"ל ואח"כ היא מתחדשת אותם בבקר כנ"ל. וזהו אשה כי תזריע בבחי' המל' כי תזריע בגלות אינה זרעה אלא זרועיה מבחי' צדיק וילדה זכר הוא בחי' הצדיק המשפיע בה תדיר כנ"ל. והבן:
א"י אשה כי תזריע וילדה זכר. נקדים פרש"י אשה מזרעת תחלה וילדה זכר. הנ"ל עפ"י מ"ש בגלל אבות שעשו רצונך. דהנה אין מתעורר הרצון למעלה רק ע"י התעוררת שלמטה. וז"פ האבות עשו הרצון להש"י להשפיע כ"ט לבנ"י. וז"פ המכסה אני מאברהם אשר אני עושה עפ"י מ"ש הבעש"ט ז"ל ה' צילך שכל מה שהאדם עושה למטה הנה הוא גורם שגם למעלה יעשה הקב"ה זאת כצל שעושה מה שהאדם עושה. וכזה מצינו במד"ר בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו הי' הקב"ה עוקד את מלאכי השרת. וז"ש מנין שהקב"ה מניח תפילין הפי' כנ"ל ע"י שהאדם מניח תפילין כן ג"כ הקב"ה מניח תפילין. ונחזור לענינינו המכסה אני מאברהם אשר אני עושה שהוא מעורר למטה מה שאני עושה כן למעלה. וז"פ אודך לעולם כי עשית נגד חסידך. דלכאורה אין הבנה לפסוק זה שלא נכתב כלל מה שהוא עושה. וגם הזוה"ק מדקדק בזה. אך בזה ניחא דהפי' אודך לעולם בעבור זה כי עשית שאני יודע שאתה עושה זאת נגד חסידך. ולמה יעשה הקב"ה את המצות הנעשים למטה הוא נגד חסידך כדי שעי"ז יבואו החסדים למטה. וז"פ ה' מלך גאות לבש כו' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. פי' שהקב"ה טוז התאזר הם המצות. התאז"ר עולה גימ' תרי"ג. היינו הקב"ה כביכול נתלבש בהמצות של בנ"י כדי שתכון תבל בל תמוט להיות קיום העולם ע"י החסדים אשר משפיע להם. וזהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מא"ד אותיות אד"ם ישראל קרוים אדם וע"י שבנ"י עושים המצות יהי' העשי' לקב"ה כנ"ל. וז"ש ביום עשות ה' אלהי' ארץ ושמים דהיינו שהקב"ה עושה המצות הוא היחוד ארץ ושמים כדאמרינן בגמ' תא אחווי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע. בהברא"ם באברה"ם כמבואר בספרים שע"י אברהם עשה הקב"ה ארץ ושמים הוא היחוד הנ"ל. וז"פ וישבות ביום השביעי כו' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות פי' שברא הקב"ה לישראל כדי שיעשה הקב"ה כביכול המצות שאנו עושים בשבת. וז"פ אשה כי תזריע וילדה זכר ידוע שברי נקראים אשה כמ"ש להקריב אשה לה' שע"י הקרבנות הם מקרבים הכנ"י להש"י וזה הרמז בדברי רש"י ז"ל אשה מזרעת תחלה וילדה זכר. פי' כאשר התחיל ההתעוררת למטה תחלה וילדה זכר הם מורידים השפע למטה כדכתיב זכר עשה לנפלאותיו זכר הוא השפעה נפלאותיו הם החסדים שאח"כ משפיע להם כל טוב. וז"פ אור זרוע לצדיק ששניהם יחד הם ע"י הצדיק המשפיע במעש"ט הוא בחי' זריעה ואח"כ הקב"ה מזריע לצדיק. וכזה פרשנו מה שא"א כל הגוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך כו' ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם כו'. פי' העובדי כוכבים אשר עשית עמהם נס ופלא יבואו וישתחוו להודות על הטובות אשר עשית עמהם בפעם הזאת לבד כי אצל עובדי כוכבים אינו בבחי' זריעה כי גדול אתה ועושה נפלאות לבדך אבל לא כן אנחנו עמך כו' נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתיך כי הניסים אשר עמנו הם בבחי' זריעה להצמיח כמו כן ישועה לדור דורים. וזה ג"כ הפי' כאן אשה כי תזריע. כי אנחנו בחי' אשה בחי' מקבל ההשפעות. וע"י ההתעוררת שלנו אנו גורמים להיות בחי' דכר להשפיע כן תמיד חסדים וטובות לדור דורים:
א"י אשה כי תזריע וכו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יל"ד למה הוצרך לומר אשה כי תזריע הלא יספיק לומר כי תלד זכר. גם סמיכת הענין וביום השמיני ימול לכאן כי אין זה מקומו רק בפרשת מילה הי' לו לכתוב ועיין באוה"ח. אכן יבואר עפ"י דבריהם ז"ל על פסוק מי הקדימני ואשלם אמר הקב"ה שמא עשית מזוזה עד שלא נתתי לך בית וכלום עשית ציצית עד שלא נתתי לך בגד וקיימת מצות מילה עד שלא נתתי לך בן זכר כו' ע"ש במדרש. ולכאורה יש להבין הלא אם לא היו לו הדברים האלה הנה לא נתחייב כלל בהמצות הללו כי אם לא הי' לו בית איך יכול לעשות מזוזה וכן בציצית אם אין לו בגד איך יעשה ציצית וכן במילה וכדומה. אך הכוונה בזה כי הנה זה שורש כל מעשה האדם בעוה"ז לכוון כל מעשיו לשם שמים ובטרם בואו לעשות שום מלאכת העבודה בעוה"ז צריך להקדים לו במחשבתו התכלית הנצמח מהפעולה אשר הוא עושה לאיזה מצוה ממצות ה'. וזה יהי' שורש ראשית ויסוד לכל מעשיו בעוה"ז ועבודתו תמיד. ועד"ז יסוב כל מלאכת האדם ומו"מ כל הימים ואז תהי' כל מלאכתו מלאכת הקודש ונרצה לו לפני ה' וכמו שאמרו רז"ל כל מעשיך יהיו לש"ש. וז"ש במד"ר שמא עשית לי מזוזה. פי' שלא נתכוונת לבנות לך בית לשם ה' בשביל לעשות בו מזוזה וכדומה שיהי' כל עיקר בנינו ומעשהו רק כדי לקיים מצות ה' כי מדרך העולם שבונין בית כדי לשבת בו וכן המלבוש לכסות בו וכן בכל תענוגי העולם העושים לעצמם ובאמת כל העולם הזה לא נברא רק לכבוד הש"י והוא כפרוזדור לנכנס לטרקלין וכן הדבר בכל מקרי העולם בכל תהלוכות האדם אשר יתחדשו עליו מסיבות העוה"ז ר"ל הם רק להעיר לב האדם משינת תרדמת הזמן להתעורר על ידיהם לקיום מצותיו ית"ש. ומי האיש החכם יבין את זאת כי ישרים דרכי ה'. וכזה הענין ג"כ במצורע שנאמר זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו. ר"ל כל עניניו של המצורע רק תורה לטהר א"ע בהתקרב את לבו לתורה וכן נאמר זאת תורת אשר בו נגע הצרעת הוא רק תורה לקרב את לבו. וז"ש אשר לא תשיג ידו בטהרתו. יד"ו הוא יו"ד חכמה עלאה כי איש הזה אשר לא האיר עליו אור העליון מחכמה עלאה צריך לתיקון הקרבנות הללו כי אין דבר בעולם שאיננו מכוון לתורת ה' ולמצותיו כאשר העוה"ז נברא בהתורה והיא פנת יסוד כל דבר הנה הכל שב ויוסב אלי'. וזהו שאמה"כ אשה כי תזריע פי' מתחלת הזריעה הנה יהי' הכוונה רק לשם שמים לא להנאת עצמה רק להוליד בן זכר שיקוים בו מצות ה' במצות מילה. וזהו אשה כי תזריע כו' וביום השמיני ימול שיקוים בו המקרא הזה עד"ז תהי' הזריעה מתחלה כדברינו הנ"ל:
ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ופרש"י בדמי טהרה לא מפיק ה'. מלאת ימי טהרה מפיק ה' וכו'. כבר בארנו כי זהו הרמוז על זמן הגלות שהשכינה שורה עמנו בגלות ומקבלת תפלותינו ברצון ובפרט ביום שבת קודש השכינה שורה עמנו. וזה הרמז תשב בדמי טהרה כמו אשה הטהורה שהיא מותרת לבעלה. וזהו תש"ב אותיות שב"ת הוא בדמי טהרה כאשה הטהורה לבעלה. אך אל המקדש לא תבא אינם יכולים לבא לשורש הקדושה עד מלאת ימי טהרה הגאולה העתידה ב"ב. וזהו שפרש"י שזו טבילת יום ארוך. הוא זמן ביאת המשיח ב"ב כי אז יתעורר העולם הארוך שאנו מצפים. וז"ש חכז"ל ר"מ הי' ארוך בדורו. פי' שהי' מעורר בדורו יום שכולו ארוך. וז"ש למען יאריכון ימיך שהעולם הארוך בימיך יהי'. וזה שפרש"י בדמי טהרה לא מפיק ה' רמז על זמן הגלות לא מפיק ה' כי הה' האחרונה בשם הוי' איננו בצירוף כי אין השם שלם ואין הכסא שלם. לכן בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא עדיין לבנין בהמ"ק על מכונו. אך במלאת ימי טהרה היא זמן הגאולה ב"ב אז מפיק ה' האחרונה ויהי' השם שלם וכסא שלם ואז גם אל המקדש תבא. וז"ש לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים. אימתי יהי' נאוה קודש שנוכל לבא לבהמ"ק בקדוש' גמורה ה' לאורך ימים שיבא משיח צדקנו ויתעורר עולם הארוך כנ"ל:
א"י תשב בדמי טהרה כו' עד מלאת ימי טהרה בפרש"י הנ"ל לא מפיק ה' וכו'. עד"ז לפי דברי הזוה"ק כי כנ"י בגולה היא כנדה זה זמן רב וכמו ההרה תקריב ללדת כו' ונקראת טבילת יום הארוך טובלת ומטהרת א"ע ליום הארוך יום שכולו טוב לעורר בחי' א"א כה"ד כבד את אביך ואת אמך יחוד או"א למען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך רחמים גמורים. וז"ש תש"ב בדמי טהרה אותיות שב"ת גם בגולה השבת כולו טוב וטהור והיחודים הנעשים בו כמו מאז כמ"ש רז"ל ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת כי לבעלה מותרת. אך אל המקדש לא תבא כי הבהמ"ק איננו בבנינו. וזה שפרש"י לא מפיק ה' כמ"ש בצרת"ה לי בצרת ה'. אך במלאת ימי טהרה בביאת משיח אז מפיק ה' האחרונה מגלותה ויהי' כולו ארוך וטוב. והה' הזאת רמוז באליה"ו ה"נביא. כי השם הוי' בשתי תיבות הללו: אך ה' של הנביא מרוחק תתקרב מהרה. וזהו הנביא ה' נבי"א ויקרב אל יה"ו. ויתמלא השם הוי' ב"ה:
אדם כי יהיה בעור בשרו כו'. הנראה לרמז בזה ע"ד הנודע בזוה"ק כי שם אדם הוא חשיבות ככתוב בצלם אלהים עשה את האדם. והנה נכון לכל בן דעת להבין כי כל ענין הנגעים וטהרתן אינו חולי טבעי אשר במקרה. וגם כי הכהן אינו רופא להסיר מכאובו ע"י מעשה רקח. אולם מאת ה' בחכמה להסיר האדם מדרכו הרעה יוכיחנו בשבט אפו ובנגעי בני אדם למען ישוב אל ה' וירחמהו ישלח דברו וירפאהו. והכהן הוא המלמד לאדם דעת ומוסר השכל כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבקשו מפיו. והנה מי שהוא בבחי' אדם הוא יקר מאד הנה כאשר יקרהו איזה מעשה לא טוב הוא רק באה במקרה מבחוץ אבל בקרבו יקדש קדוש ישראל ולבבו שלם עם ה' אלהיו רק ע"י עניני עוה"ז באה לו איזה מכשול עבירה חלילה ולעומתו אמה"כ אדם כי יהי' בעורו מבחוץ איזה נגע והראה אל הכהן ללמדו דרך תשובה כי כל מחלה וכל נגע אשר ידע איש את לבבו נגעי נפשו צריך להראות אל הכהן הוא הצדיק הדור. וצוה הכהן עליו לישב בדד להתבודד עם ה'. ושב הכהן פי' גם הכהן צריך לשוב בתשובה מקודם שיבוא להורות לעמו כמ"ש דוד המלך ע"ה ישובו לי יראיך. ר"ל היראים הם מחזירים אותי בתשובה כי באים אלי ללמוד ממני וצריך אני לשוב בתשוב' שלימה מקודם. וזה ושב הכהן וראה והנה נרפא כו' כמ"ש ושב ורפא לו. וכן אחז"ל יחיד ששב מכריע את כל העולם כולו לכף זכות ולכך כאשר שב הכהן הנה נרפא הנגע כי כן המנוגע ישוב ורפא לו. אולם כל זה הוא באדם אשר טומאתו באה לו בעורו בחוץ ממקרי העוה"ז וכדומה כמ"ש בראשו נגעו. ואם בעיניו עמד הנגע. אולם לסוף הענין נאמר זאת תורת אשר בו נגע הצרעת כאן לא כתיב בעורו רק בו. ר"ל אדם כזה אשר בו ובמה שבתוכו הנגע זהו חולי רעה מאד כי לטהר פנימיות הלב מהנגעים צריך עבודה רבה מאד ותשובה יתירה להרבות בתורה ומעש"ט לש"ש. כי יש לך אדם אשרי אמר לנפשו שלום ויתברך בלבבו לאמר הלא חכם אני ועוסק בתורה בכל יום ויום ובכ"ז רע לבבו בקרבו ותוכו מלא רע נגעי' מתאוות והרהורים רעים ר"ל. ובאדם כזה גם לימוד התורה נתבטל אצלו ברוב הבלי העולם והוא הנקרא בטלן כמ"ש בגמ' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כי חלילה מילי דאורייתא נתבטלו ע"י הבלים ושטות של מילי דעלמא וביטול שייך בדבר הידוע כמו בחמץ בביטול בעלמא סגי. וז"ש ובוטל מדברי תורה וסופו כו' ר"ל בחי' ביטול כזה כמבואר במ"א. וז"ש חכז"ל פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. איננו כפשוטו כי את אשר לא למד איננו צריך חיפוש רב. רק הפי' כי נתבטל הד"ת אשר למד וכאין הוא כנ"ל. אך התקנה לזה הוא לטהר נפשו בתשובה שלימה קודם כל לימוד למען יתעורר רוח ה' אשר בקרבו להרבות בדו"ר על ידי הלימוד כזה יוכל איזה דרך לעבוד את ה' ולא ללמוד לפטור מעליו חק המלך רק שיביאנו הלימוד לעצות טובות בדרכי השם כי זהו לשון תורה שמורה לו הדרך ונקראים בזוה"ק תרי"ג עיטין. וז"ש אומרים השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך. וז"פ זאת תורת אשר בו נגע הצרעת כי התורה תהיה הרפואה ללמוד תורה לשמה. ונאמר להורות ביום הטמא וביום הטהור. פי' להורות לעצמו דרך ה' ביום שהוא טמא חלילה לטהר עצמו כנ"ל להגיע ליום הטהור גם שיהי' הלימוד בכוונה לה' אשר לא יבוש ולא יכלם בלימודו לעוה"ב ביום הטמא עתה בגלו' וביום הטהור שיהי' הלימוד הזה חשוב גם ביום ההוא הטהור בביאת משיח בב"א:
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהני'. יל"ד בהציווי הזה לדורות להביא אל אהרן הלא איננו קיים לעד ולהלן הוא אומר או אל אחד מבניו הכהנים ומהו אל אהרן. אך הנה כבר נתבאר פי' אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'. פי' האלקות והעבדות שהמשיך אברהם וכן יצחק וכן יעקב. כי העבדות והאלהות שלהם הוא קיום לעד. ובעשות האדם המצוה ועובד ה' באהבה וחסד בחי' אאע"ה. מתעורר אברהם אבינו לעזרתו כמ"ש ואברהם עודנו עומד לפני ה' וכן בבחי' יראה של יצחק ובבחי' אמת של יעקב. והנה אמרו ז"ל הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. פי' כל עניניו הי' להיות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והוא הנקרא איש חסידך אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. והנה כל הצדיקים העובדי' עובדא דאהרן מתעורר ג"כ אהרן לעזרתם כנ"ל. וזה הוה מתלמידיו של אהרן ממש כי ע"י מעשה הטוב של התלמיד מתעורר רבו עליו מעולם העליון ומלמדו כי הצדיקים הם חיים ועומדים לעד לזרעם אחריה' בכל דור ודור. והנה כבר נודע כי ענין הנגעי' הוא רומז על איזה פגם בנפש. ולכך הוכרח לבא אל הכהן איש חסד להמתיק הדינין וז"ש והובא אל אהרן כי כאשר ידע את לבבו כי פרח הנגע מהפגם צריך להיות מתלמידיו של אהרן ממש כנ"ל. ולזה לא מצינו רק אצל אהרן ואצל אברהם אבינו תלמידיו של אהרן ותלמידיו של אברהם אבינו כי להיות הקדושים הללו הם מבחי' החסד. ובחי' החסד הוא מתפשט אל כל הנלווים אליהם בבחי' הזאת. וז"ש אלהי אברהם בעזרו להיותו בחי' החסד כמ"ש למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו כי בחי' החסד מתחבר עם בניו. כמו שמצינו בהמעשה של האר"י ז"ל עם הבעל מדרש שמואל שנתלבש בו נשמת ר' פנחס בן יאיר להיות כי רפב"י גם הוא הי' משורש בחי' החסד כמובא בזוה"ק והמדה הזאת מתפשטת ומתדבקת לכל המקיימה במהרה. וז"ש אל אהרן או אל אחד מבניו הכהנים ר"ל כי גם זה יועיל דבוק חברים דאגה בלב איש ישחנה לספר עניניו לרעהו ולהתיעץ עמו בכל דרכיו בעבדו' הש"י וכל עניניו שגם חבר טוב יכול להקימו. וזהו אל אחד מבניו הכהנים: פי' לכוון באחד במס"נ לכבוד הש"י ועל כבודן של ברי. וזהו אל אחד יהי' בכלל גם מבניו הכהנים לזכור מהם כמו שנרמז בשתי הפרשיות של ק"ש שמע והיה אם שמוע אשר לכאורה ענינם שוה רק זה בלשון יחיד ואהבת כו' ופ' והי' אם תשמעו כתיב בלשון רבים בכל לבבכם כו'. אך הכוונה כנ"ל פר' שמע לשון יחיד נמסר למס"נ על אחדות הש"י. והי' אם שמוע הוא בלשון רבים למס"נ על כללות ישראל. וזהו ושמתם את דברי אלה על לבבכם כמ"ש ונשא אהרן את משפט בר ישראל על לבו במס"נ כמבואר במ"א: