חכמינו ז"ל בכל הדורות דנו רבות בתקנת אשה שבעלה הוכרח לעזוב את מקומם ודירתם מאיזה טעם שיהיה, ולא היה בטוח אם ישוב לביתו לעולם, השתדלו להשפיע על הבעל לתת 'גט זמן', שיחול לאחר זמן קבוע, כשנתים או שלוש שנים, באם לא ישוב למקומו, טרחו רבות לתקן את סידור הגט באופן שלא יצא ממנו חורבא, וגם להציל את האשה מכבלי עיגון, לפי ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, כבר בימי דוד המלך תקנו שכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו (שבת נו ע"א; כתובות ט ע"ב וראה פירושי רש"י ותוספות שם). אמנם בספרות השו"ת בפרט של ימי הביניים הבעיות התלויות בסידור 'גט זמן' מקורן אינו ביציאה למלחמה, שהרי ליהודים לא היתה הרשות וגם לא הוטלה עליהם החובה לצאת במלחמה, יחד עם שכניהם הלא יהודים, ובמקרים שהשתתפו בהגנת עירם לא הרחיקו ללכת לארצות זרות לקרב, בעיקר הצורך להשתמש בגט זמן סיבתו נעוצה במצב הכלכלי והמדיני של היהודים, על פי רוב אנשים נדדו ממקום למקום בכדי למצוא מחיתם, ופעמים עזבו את ביתם משום עונשים חמורים שהיו רגילים להעניש את בעלי החובות, גם ברחו מפני ידם החזקה של המושלים ששלטו בהם כרצונם בלא דת ובלא דין, באותם ימים הבעיה היתה בעייתו של היחיד.
שונה הוא המצב בימינו אנו, מסיבת האמנציפציה, שבעקבותיה התאזרחו אחינו בני ישראל כמעט בכל ארצות מושבותיהם, ונאלצו לקחת חלק במלחמות של עמי העולם, בפרט במאה נוראה זו, מלחמות עולם שפיכות דמים ורצח, בעיית העגונות נשות החילים היוצאים למלחמה, ולא נשמע עליהם עוד, עלה על הפרק בגוון איום ביותר מכל דברי ימי עמנו, שעדיין מחכה לפתרונה, אינה עוד כמלפנים בעיה של יחידים, בשעת מלחמה ובעת חרם ה' ישמרנו, ממדיה של הבעיה מקיפים את כל שכבות העם, הבעיה היא רח"ל בעית כל ישראל, א"כ ודאי שחובת מצוה עלינו למצא פתרון, אם ישנו, על פי תורתינו הקדושה ביסודות ההלכה.
עצם סידור גט זמן ע"ת פשוט הוא מאד. יסודה במשנה מפורשת סוף פרק מי שאחזו (גיטין עו ע"ב), "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש הרי זה גט". על פי זה יכול אדם לתת גט לאשתו שיחול מעכשיו אם לא ישוב עד זמן קבוע, וכן לפי אותו דין (שם), ב"אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי". יכול הבעל לתת גט לאשתו לאחר זמן מיוחד.
אכן הבעיה היא, מתי לתת 'גט זמן' באחד משני סוגים אלו. א) אם הגט ינתן בתחילת המלחמה, הלא הבעל ישוב לביתו כמה וכמה פעמים לפני גמר המלחמה, הדבר מעורר שאלות קשות, שאם התנאי היה שיחול הגט מעכשיו אם לא ישוב אחר המלחמה, הרי כששב לביתו כנהוג בימי חופשה שנותנים באופן רגיל לחילים, יתיחד עם אשתו, ויש לחוש שמא בעל לשם קידושין וצריכה גט שני, כמו שאיתא ברש"י בהך משנה (גיטין עג ע"א ד"ה לא תתייחד עמו) דלא תתייחד עמו אלא בפני עדים. גם בלא זה ברור הדבר ששום אדם לא יסכים לתת גט לאשתו בתחילת המלחמה בתנאי דמעכשיו, שהרי ודאי רצונם להמשיך את חיי האישות כל זמן שהם נמצאים בביתם, ולסדר קידושין ונישואין מחדש, כל פעם ששב לביתם, ולסדר גט חדש כל פעם שישוב לשרות צבאי, מלבד שאין זה אפשרי למעשה, ודאי ש"תקנה" כזו תהרוס לגמרי את יסודות המוסריות של המשפחה ואת קדושת חיי האישות של עם ישראל.
אמנם אם נעשה 'גט זמן' בדרך השניה, הבעיה אינה חמורה כ"כ, באופן שהגט יחול לאחר זמן, והאשה לא תהיה מגורשת מעכשיו, אלא לאחר הזמן הנקבע בתנאי, כגון אחר הסיום הרשמי של המלחמה, שאז הרי היא כאשת איש לכל דבריה, אלא שגם באופן זה ישנן בעיות אחרות הזקוקות לפתרון, ראשית, כל שהבעל ישוב לביתו קודם הזמן הנקבע, ויתיחד עם אשתו, הגט נעשה גט ישן, וכבר למדנו (גיטין עט ע"ב) שאסור לאדם לפטור את אשתו בגט ישן. ישנו חשש נוסף, שמאחר שהבעל ואשתו ממשיכים את חיי האישות שביניהם, אמאי לא ניחוש לשמא פייס, או לביטול הגט. בע"ה נדון תחילה על בעית גט ישן, ועל שאר השאלות התלויות בסידור 'גט זמן', ולבסוף נעיין גם בחשש פיוס וביטול הגט וכו'.
א. גט ישן - האם יש תקנה
אם מסדרים גט זמן על תנאי שיחול הגט אחר זמן קבוע, ובינתיים הבעל ואשתו ימשיכו בצוותא כמנהגם, ודאי ששייך בזה דין גט ישן, באופן זה יש לגזור שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אלא שלכאורה יש לזה תקנה פשוטה מאד, שהרי ברור הוא שאין כותבין תנאי בגופו של גט, אבל לאחר התורף מותר לכתוב כל תנאי בעל מנת, וכן כתב הרמב"ם בפירוש (גירושין פ"ח ה"ד) וז"ל: כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתוב תורף הגט הרי זה גט כשר, בין שכתבו קודם חתימת העדים בין שכתבו לאחר חתימת העדים וכו', עכ"ל. וכן פסקו הטור והשו"ע (אה"ע סימן קמז סעיף ב), דבר זה מוסכם בכל הפוסקים. והנה בפירוש הגזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה כתב רש"י (גיטין עט ע"ב ד"ה גיטה קודם לבנה) שיש לחוש שיראו זמן הגט קודם ללידת הבן, ויהו סבורין שניתן לה משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה, והוי פגם, ע"כ. ועתה, לכאורה מדוע לא נכתב את התנאי של חלות הגט לאחר זמן, בגט, לאחר התורף, וכשיראו את זמן כתיבת הגט, יראו גם את התנאי, ויבינו שלא היתה מגורשת אלא לאחר זמן, ואין לחוש עוד לשמא יאמרו וכו'.
אמת הדבר, שכבר כתב הר"ן בפרק המגרש, בהא דאמר רבא מחלוקת אחר התורף וכו' (גיטין פד ע"ב), שבזמננו אנו נהגו להזהיר שלא לכתוב שום תנאי בגט ואף לא לאחר התורף, וכן כתב המגיד משנה (גירושין פ"ח הט"ז), הטור (בסימן קמז) הביא את הרי"ף שמחמיר שלא לכתוב שום תנאי לא בגט ולא מאחוריו. אמנם אין זה רק לכתחילה, מטעם חומרא, שאין הכל בקיאין בין לפני התורף ובין לאחר התורף, כן מוכח מלשון הר"ן והמגיד משנה. בודאי שגם לפי הרי"ף אינו אלא חומרא בעלמא, שלא לכתוב שום תנאי אחר התורף, שהרי בהלכותיו בפרק המגרש כתב בפירוש, דבעל מנת לא פסיל לאחר התורף, וכן הלכה. ומשמע כן גם מלשונו בתשובה (סימן לב) שכתב וז"ל: אבל אין רשאי לכתוב התנאי בגט עצמו ומתחתיו או באחוריו, משום שאם כתבו בגט הויא ליה לבעל זכות בגויה דגט, וא"כ אין זה גט כריתות, עכ"ל. משמע, שדוקא התנאי שנכתב בגט עצמו פוסל מדינא, משום דהויא ליה לבעל זכות בגויה, אבל לא כשאינו נכתב בגט עצמו, אלא "מתחתיו או מאחוריו", שאז ודאי שאינו אלא חומרא בעלמא ומטעם הר"ן והמגיד משנה.
באמת, בגט שכיב מרע היו נוהגים לכתוב את התנאי אחר התורף, כתבו הרמב"ם בפירוש (גירושין פ"ט ה"כ) וז"ל: חולה שרצה לגרש אשתו על תנאי כשימות, כדי שלא תיפול לפני היבם, ואם עמד לא תהיה מגורשת, ולא רצה לגרשה מעכשיו, כדי שלא תטרף דעתו, כך הוא כותב בגט, אחר שכותב התורף, או אומר לה כשנותן הגט וכו', עכ"ל. הגם שאפשר לומר שלא כתבו הרמב"ם אלא לדינא, אבל מנהגנו שלא לעשות כן, ולכאורה יש קצת סיוע לזה מלשונם של הטור והשו"ע (סימן קמה סעיף ח) שמביאים הדין שכתב הרמב"ם, ומזכירים רק שהשכיב מרע יפרש את תנאו בפיו, ושמא העלימו עיניהם מהא דכתב הרמב"ם, שיש לכתוב את התנאי בגט אחר התורף, זה אינו, שהנה רבו תשובות הראשונים, שמנהגם היה לכתוב את התנאי בגט שכיב מרע אחר התורף, תשובות הרשב"א (סימן אלף ורמח, הובא בבית יוסף סוף סימן קמג ובסימן קמה), ובתשובות הרא"ש (כלל מו סימן א, הובא בטור סוף סימן קמז).
אם כן, מכיון דהא דאין כותבים שום תנאי בגט, ואפילו לא לאחר התורף, אינו אלא חומרא בעלמא, אמאי לא נכתוב התנאי לאחר התורף בעת הצורך ובמקום העיגון, באופן שלא נגזור שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ודאי שאין להחמיר בעת הצורך, שהרבה פוסקים סוברים דתנאי על מנת מותר לכתוב בגט ואפילו לפני התורף והגט כשר, כשנתקיים התנאי. עיין ברא"ש (בתשובה הנ"ל) שדעתו לפסוק כהר"י דבכל התנאים בר מחוץ מפלוני, אפילו נכתב התנאי קודם התורף, אם נתקיים התנאי ולא נמחק הגט כשר. וכתב באותה התשובה על דברי הרמב"ם, וז"ל: הרי הפליג מאד להחמיר בתנאי הנכתב בתוך הגט, ע"כ. הטור (סימן קמז) כתב, שלא מלאהו לבו להקל, נגד הרמב"ם שהחמיר בו. אבל מאחר שיש מגדולי הפוסקים שמתירין לכתוב תנאי בעל מנת בגט, ואפילו קודם התורף, ודאי שבמקום עיגון יש להתיר את התנאי לאחר התורף, אם ע"י זה יוסר החשש שמא יאמרו גיטה וכו'.
עוד יש לצדד להתיר בעניננו אנו, שנינו בפרק כל הגט (גיטין כו ע"ב) ברייתא, "האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט", פירוש הדין, "אמר עולא גזירה שמא יאמר גיטה קודם לבנה". הקשה (שם) הרמב"ן בחידושיו, משמע שהגט אינו כשר ואפי' בדיעבד, ואמאי אינו גט, הלא בגט ישן קיי"ל שתנשא בו אפילו לכתחילה, באחד מתירוציו כתב, וז"ל: שלפיכך אמרו כאן אינו גט ובגט ישן אחר קיי"ל שאם נתגרשה בו תנשא לכתחילה, משום דבנשואה אף הרואה אומר כך וכך היה המעשה, לפי שפעמים דרך בני אדם לכתוב גט לאשה ונמלך ונתפייס ואח"כ חוזר ומגרש, ואין הכל תולין הדבר בזנות ועבירה, ואע"פ שחששו בלכתחילה, אבל בארוסה על כרחין תולין בעבירה, לפי שאין שום אדם עשוי לכתוב גט לארוסה ואח"כ ישאנה, שעובר בה' לאוין והיא נמי לא תשמע לו, עכ"ל.
לפי זה, שונה נידון דידן מסתם גט ישן, שאם נתקן תקנה כללית בשעת מלחמה וכדומה, שהיוצא למלחמה יכתוב גט זמן לאשתו שיחול באם לא יחזור מן המלחמה בזמן קבוע אחר גמר המלחמה, והתנאי נכתב בגט אחר התורף, ודאי שהדבר יהיה ידוע לרוב בני אדם, ואם בסתם גט ישן של היחיד ובזמן שהשנים כתיקונם אמר הרמב"ן שאם נתגרשה תנשא בו לכתחילה, משום שהרואה יבין מעצמו שכך וכך היה המעשה, לפי שדרך בני אדם הוא לפעמים לכתוב גט ולהמלך ולהתפייס, מכל שכן בנידון דידן, שהתקנה תהיה ידועה ברבים, ועצם התנאי ימצא בגט עצמו אחר התורף, למאי ניחוש, לכאורה בכגון זה אין לחוש לגזירה של שמא יאמרו וכו', ואין לומר שמשום לא פלוג אין לחלק בין אם נכתב התנאי בגט לאחר התורף או לא נכתב התנאי כלל, שהרי עצם הדין של גט ישן אינו אלא גזירה, שונה עניננו לגמרי, שאין לדמות תקנת רבים בשעת מלחמה לגטו של היחיד, ובפרט שבגט ישן אין הוכחה בגט עצמו על זמן חלות הגט, ולפי הצעתנו הרי ההוכחה נמצאת בגט עצמו מכיון שכן ודאי שיש טעם נכון לומר דהיכא דגזרו גזרו היכא דלא גזרו לא גזרו.
אמנם באותה תשובת הרא"ש (שהזכרנו לעיל), מובא טופס הגט שהתנאי כתוב בו אחר התורף, וז"ל: ואם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם, ותהא נאמנת עלי שלא נתיחדתי עמך וכו', ע"כ. והנה על גט זה כתב הרא"ש שלא היה גט מעכשיו, והא דנכתב בו מעכשיו אם מתי מחולי זה, אינו תנאי בגט אלא קביעת זמן שיחול הגט שעה אחת קודם מיתתו, עיין שם, הרא"ש מדמה גט זה לגט ישן ותנשא בו לכתחילה, משמע א"כ שאף בכגון זה שזמן חלות הגט עם התנאי מוכח מן הגט עצמו, במה שנכתב בתורף ואחר התורף, מכל מקום אסור לו להתיחד עם אשתו מטעם גט ישן.
לעניות דעתי אין ראיה, שטופס הגט נכתב לפי עצתו של הרא"ש, אלא אותו גט הובא לפני הרא"ש ע"י השואל, ודאי שאין לסמוך על סברת השואל, וגם השאלה לפני הרא"ש היתה מה דינה של אשה זו שכבר נתגרשה באותו הגט, האם מותרת להנשא, והדבר היה פשוט לפניו שמכיון שהגט לא חל מעכשיו, לא היה שם חשש של קידושין חדשים, והאשה מותרת להנשא לכתחילה, דלא גרע מכל גט ישן, אבל בגט כזה בפרט שיתוקן כתקנת רבים בשעת מלחמה, אם שייך בו דין גט ישן, אין להוציא מתשובה זו, לכאורה נראה שלפי הצעתנו בגט זמן והגירושין יחולו לאחר זמן, והתנאי נכתב אחר התורף והדבר נתקן כתקנת רבים, לא שייך אותה הגזירה של שמא יאמרו גיטה קודם לבנה.
נראה לי, שיש תקנה נוספת שבה אין לחשוש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, שהנה הרמב"ם (גירושין פ"ט ה"א) כתב, וז"ל: המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי, דומה לתנאי שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש, וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו הזמן" לפיכך המגרש על תנאי צריך לכפול תנאו, וזה אינו צריך לכפול דברו, ולא לשאר משפטי התנאין שבארנו, עכ"ל. ושם (הל"ה) מבאר ההבדל בין המגרש על תנאי, לזה שקבע זמן לגירושין, או תלה אותן באיזה מעשה, וכתב: אבל התולה גירושין בזמן או המעשה, לא הגיע גט לידה בתורת גירושין, אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע, או עד שנעשה המעשה, ע"כ.
לפי זה, בגט שמגרש בו לאחר זמן בלי תנאי, לא שייכי גם אותם הדינים של תנאי הנכתב בגט, או הותנה על פה קודם התורף, ודאי שגט כזה אין כותבים לפי תקנתו של רב [או רבא, למאן דגריס הכי] ואין כותבים בו מיומא דנן ולעלם, לכאורה שפיר יכול לכתוב בו את הזמן שהבעל רוצה שיחול הגט, והיה זה ממש כאותו גט של שכיב מרע שהזכרנו לעיל, שעליו החליט הרא"ש שמעכשיו אם מתי מחולי זה, לא היה אלא קביעת זמן ולא תנאי, ובגט לאחר זמן ברור הוא שהזכרת זמן חלות הגט, אינו תנאי, א"כ שפיר יכולים לכתוב בגט כזה אפילו קודם התורף, שהגט יחול לאחר זמן קבוע, שהרי בגט כזה אין שום שיור לבעל והיה לגמרי כריתות, שעד הזמן שיוחד לחלות הגט אין כאן גט כלל, וכשהגיע הזמן הרי הגט חל בלי שום תנאי.
לכאורה היה אפשר לסדר גט 'לאחר זמן', בתחילת המלחמה, לכל חיל שרוצה בו, שאפילו אם נמסר ליד האשה אינו אלא בתורת פקדון, ובגמר המלחמה קודם שהגיע הזמן הקבוע בגט הבעל יכול לבטלו, ואין לחוש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, שהרי זמן חלות הגט מוכח מתוכו בפירוש, ואין לומר שהחשש הוא שמא יראו את זמן כתיבת הגט ושוב לא יעיינו עוד בגט, ויטעו לומר שגיטה קודם לבנה, דמנא לן לחוש לזה, מפשטות לשון המשנה גט ישן הוא כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה, משמע, שמדובר בגיטין הנהוגים, שאין בהם אלא זמן אחד, והוא כתיבת הגט, ובזה שייך שפיר לגזור, אמנם בגט שנסדר על פי תקנה מיוחדת, שנכתב בתוכו בפירוש שלא יחולו הגירושין אלא לאחר זמן, מדוע נגזור, עצם הגזירה אינה אלא חשש קלוש, והראיה, שלפי הדין אם נתגרשה בגט ישן תינשא לכתחילה, ואמאי נחמיר בגט לאחר זמן, כשזמן חלות הגט נכתב בפירוש בגט, שהוא דבר שלא הוזכר בגמרא להחמיר, ובפרט בנידן דידן שתקנת הרבים תלויה בדבר.
אפשר שיש לפקפק בגט לאחר זמן מטעם אחר, החוזר מן המלחמה בסופה צריך לבטל את הגט, שאם לא יבטלו, יחולו הגירושין, כשיגיע הזמן הקבוע, ואפשר שיש לחוש שיהיו שישכחו ולא יבטלו, אמנם גם לזה יש תקנה, שהגט לא יסודר אלא על פי עצת בתי דינים קבועים ותחת השגחתם, את זמן חלות הגט יש להרחיק כשנתיים או יותר לאחר גמר המלחמה, ולאחר שחזרו החילים לביתם, בתי דינים שבכל מקום יכריזו ויזמינו כל אותם שנתנו גט 'לאחר זמן', שיבואו לבטלם כדת וכדין, ואם יטעון הטוען שפעמים אחר שמסר הבעל גט לאשתו, תפול קטטה ביניהם ולא ירצה לבטל את הגט, וכשיגיע הזמן תהיה מגורשת, וזהו מעין גירושין בעל כרחה, שלא על מנת כן הסכימה האשה לקבל את הגט מעיקרא, גם לזה יש תקנה, שהרי גט לאחר זמן צריך להיות בעולם כשהגיע זמן חלותו, ואם נאבד או נשרף קודם הזמן הקבוע אינו גט, כמו שפסק הרמב"ם (שם ה"ב), א"כ כשישוב הבעל מן המלחמה, ואינו רוצה לבטל את הגט יורו לאשתו לקרוע הגט, ולא יהיה בעולם להתגרש בו.
מאחר שהגענו לכך, נראה שיש לגדור כנגד כל החששות באופן פשוט ביותר, וגם אין צורך בביטול הגט ע"י הבעל, שהרי גט 'לאחר זמן' צריך שיהיה הגט ברשות האשה כשהגיע הזמן הקבוע, שז"ל הרמב"ם (שם ה"ה): לפיכך כשיגיע הזמן צריכה להיות הגט ברשותה, או תחזור ותטלנו או שיהיה במקום שייחדה אותו בו, אע"פ שאינו רשותה כמו שבארנו, ואח"כ תתגרש בו, עכ"ל. א"כ הלא יש עצה, אחר מסירת גט זה לאשה, תפקיד האשה את הגט אצל הבי"ד, והבי"ד ייחדו לאשה את מקום הגט לרשותה, ויעשו זאת על תנאי, שברגע שישוב הבעל מן המלחמה לביתו, יחזור מקום הגט מרשות האשה לרשות הבי"ד, נמצא אפילו כשיגיע הזמן הנקבע בגט לא יחולו (הקידושין) [הגירושין] בלי מסירת הגט מחדש, אף אם הבעל לא יבטל את הגט.
אמנם עצם הרעיון של מסירת גט לאשה אפילו רק על תנאי, או לאחר זמן, מתנגד לחוש המוסרי, דוקא בשעה של משבר וחרם צריכים לחזק את יסודי המשפחה ולדבק עוד יותר את הקשר בין איש לאשתו, גט הניתן ואפילו על דרך הנ"ל, עלול לגרום יסורים נפשיים נוראים, וגם מי יודע אם במקרים רבים באמת לא יפריד בין הדבקים, ומי יכול לשער את השפעתו הפסיכולוגית והמוסרית על חיי האישות, שהם בלאו הכי מוטלים בסכנה בימי מלחמה ושבר, גם מהצד המעשי קשה מאד לבצע תקנה מעין זו, לכתוב גט לכל חיל וחיל שיצא למלחמה, למי יש כח וזמן לסדר אלפי רבבות גיטין מעין זה.
לכאורה נראה שיש תקנה אחרת, גם בלא כתיבת ומסירת גט בשעת צאת החיל לשרות צבאי בעת מלחמה, אפשר לסמכה על משנה מפורשת בפרק מי שאחזו (גיטין עו ע"ב) אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. הגם שנחלקו התנאים, פלוגתתם בפירוש כוונתו של הבעל, אבל אם הבעל קובע את הזמן בפירוש, ואומר שאם לא יבוא בתוך י"ב חודש יכתבו ויתנו גט לאחר י"ב חודש כולי עלמא מודי שככה יעשו, לפי זה הבעל יכול למנות סופר ושלוחים על תנאי, שאם לא ישוב לביתו שנתיים או שלש שנים לאחר המלחמה יכתבו ויתנו גט לאשתו, וברור הוא שבאופן זה אין לחוש כלל לגט ישן, אפילו אם ימשיך לדור עם אשתו, שהרי עוד לא נכתב הגט, ואין לחוש לתקנת הילד, כשיכתב הגט, לאחר זמן יכתב, ויראו בעליל מתי חלו הגירושין.
בשו"ת מים עמוקים (תשובות רבי אליהו מזרחי ח"ב סימן ה) כתב, וז"ל: אין הגט נקרא גט ישן אלא כשנתיחד עמה בין כתיבת הגט לנתינתו, כדתנן בפרק הזורק, ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו, אבל בנדון דידן שנתיחד עמה קודם שכתבו אין כאן גט ישן, ולא שייך בה נמי גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, שהרי זמן הגט אינו אלא אחר הג' שנים שמצוה לכותבו, והיחוד קודם לזמן הגט שלש שנים, ונמצא שהילד הנולד מן היחוד הזה זמנו קודם לזמן הגט, ואין לחשוב עליו שנולד בזנות והוא פגום, וכיון שלא שייך ביה גזרה דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אין זה נקרא גט ישן, עכ"ל. וזה ברור ופשוט (נעיין עוד בתשובה זו, להלן בענין פיוס וביטול הגט).
ב. תקנות המהריב"ל והמהרי"ט
אלא שאם יסודר הגט באופן זה תתעורר בעיה אחרת, שאם הבעל ממנה סופר ושליחים שיכתבו את הגט לאחר זמן על תנאי אם לא ישוב לביתו, האם אין זה דינו של המתנה על פה קודם כתיבת התורף, שלפי הרמב"ם (גירושין פ"ח ה"ה) הרי זה ספק גירושין, הביאוהו הטור והשו"ע (סימן קמז) להלכה, אכן כבר דנו בזה גדולי הפוסקים, כתב הבית שמואל (אה"ע סימן קמז ס"ק א) וז"ל: ואם הוא ירט לדרכו ומוכרח לילך קודם כתיבת הגט, ורוצה לצוות שיכתבו גט וליתן לשליח על תנאי, אז יצוה שיכתבו ויתנו ליד השליח זה ולא יזכור שום תנאי, ואח"כ יאמר לשליח זה לפני עדים אחרים, אותו גט שצוויתי ליתן לידך ואתה תתן לה לאשתי ע"מ כך וכך, והסופר והעדים לא ידעו מזה כלל, כן כתב בחדושי רש"ך בשם מהריב"ל, ע"כ. לפי זה גם בנידון דידן אפשר להשתמש בתקנה זו, שיאמר לסופר לכתוב גט לאחר זמן ולתנו לשליח בלי שום תנאי, ואח"כ יצוה על השליח לפני עדים אחרים ליתנו לאשתו אם לא ישוב מן המלחמה.
אמנם כבר פיקפקו בתקנתו של המהריב"ל כמה מגדולי הפוסקים, המבי"ט (ח"א סימן מז) הביא תשובה מרבי יעקב בי רב, שדוחה תקנתו של המהריב"ל, המהרי"ט (ח"א סימן סו) מביא את התקנה וגם את תשובתו של רבי יעקב בי רב כנגדה, ומשמע שמסכים עמו, הכנסת הגדולה (סימן קמז) מביא המהרי"ט שפקפק בדבר, ואמר דמה יושיעני ב' כיתי עדים, כיון דבין הכי ובין הכי התנאי הוא קודם כתיבת התורף, דברים אלו אינם נמצאים בתשובה הנ"ל, וכנראה שבעל כנסת הגדולה קבל זאת מרבו המהרי"ט בעל פה, גם הישועות יעקב (סימן קמז ס"ק א ; וסימן קנד ס"ק ד) דחה תקנתו של המהריב"ל על יסוד התשובה במבי"ט, ומטעם סברתו של המהרי"ט, אמנם מסופקני אם ספרו של המהריב"ל היה מצוי בידיהם, שהמעיין בתשובת המהריב"ל (ח"א סימן ר) יראה, שלא נעלמו ממנו הפיקפוקים שמחמתן חלקו עליו אותם הבאים אחריו, ומכל מקום תיקן מה שתיקן וטעמו עמו.
הנה רבי יעקב בי רב בתשובה במבי"ט דוחה את התקנה, דאזיל בתר טעמו של הרמב"ם, וטעמו מפורש במגיד משנה במקומו, שהרמב"ם מיסד את פסקו במתנה בעל פה קודם שנכתב התורף, על הירושלמי, לפי הירושלמי פסול התנאים הוא מטעם ברירה, הגט צריך ליכתב כדבר הכורת בינו לבינה, ואם הגט נכתב על תנאי, הרי יש עוד קשר בין האיש והאשה, וכשנתקיים התנאי, יש להסתפק אי אמרינן יש ברירה או אין ברירה, מטעם זה פסק הרמב"ם שהרי זה ספק גירושין, לפי זה כתב רבי יעקב בי רב מה לי אמרו לשליח או לזולתו, כיון שבשעת כתיבת הגט נשאר זה הדיבוק ביניהם, אבל כשכתב הגט בלא שום תנאי, ואחר זה התנה, הוא דבר חיצוני לגט, גט כריתות קרינן ביה, כיון שכאשר נכתב הגט לא היה בו שום תנאי, ע"כ. הרי לך, שמה שכתב בדחיית תקנת המהריב"ל, מיוסד על שיטת הרמב"ם.
אמנם גם המהריב"ל ראה בעליל שתקנו אינה לשיטת הרמב"ם, שכתב בפירוש, וז"ל: איברא דהרמב"ם לא פסיל ליה בתנאים דעל מנת בעל פה דלפני התורף משום גזרה, אלא מדינא וכו', ע"כ. והביא פירושי המגיד משנה ברמב"ם, ברור שכוונתו לומר, שלפי טעם הרמב"ם אין לקיים את התקנה, ממש כמו שכתב רבי יעקב בי רב, בכל זאת מסיים המהריב"ל, וז"ל: אפילו הכי מסתברא להקל ולסמוך על זה החלוק שחלקתי, דהרי לא מצינו זאת הסברא דחשש ברירה אלא להרמב"ם, וכמו שכתב המגיד משנה, וכיון שכן, בנידון דידן איכא תרי ספיקא להקל ובדרבנן, חדא, כיון דמתקיים התנאי, וכמה רבוותא סבירא להו בתנאים בעל מנת שאינם פסולים אלא בשלא נתקיימו, וחדא, דהוי תנאי דעל מנת בעל פה, דכמה מרבוותא סבירא ליה דאפילו לפני התורף לא חיישינן וכו', עכ"ל. הרי לפנינו, שתקנתו מיוסדת על אותם פוסקים ראשונים החולקים על הרמב"ם בתנאי על מנת שנכתב בגט עצמו, ומכל שכן כשהותנה על פה לפני התורף, לדבריהם אין כאן דין דאורייתא כלל, אלא הכל הוא מטעם גזירה אטו חוץ הנכתב בגט קודם התורף, ברור איפוא, שהמהריב"ל החזיק בתקנתו, אע"פ שהבין שפיר שהיא אינה כשיטת הרמב"ם, מטעמים הנ"ל, לפי זה רבי יעקב בי רב שדחה את התקנה מפני שאינה לפי הרמב"ם, כנראה שלא ירד לסוף דעתו של המהריב"ל.
נראה לי, שבאמת רבי יעקב בי רב מעולם לא דיבר על תשובת מהריב"ל, המעיין בתשובתו במבי"ט ימצא, שהשואל לא הזכיר שמו של המהריב"ל כלל, שאלתו היא בסתם, אם יש הפרש בין כשהתנאי נאמר לסופר עצמו, לכשהבעל אומר לסופר כתוב בלי שום תנאי, ואומר לשליח קודם שנכתב הגט לא תתנהו כי אם על תנאי כך וכך, זוהי באמת תמצית תקנתו של המהריב"ל, אמנם לא הביאה בשמו, ונראה שכבר נהגו כך בכמה מקומות, שגדולי הרבנים התנהגו בתקנה כזו מעצמם, בלי להתלות במהריב"ל, ואפשר שעשו זאת אפילו קודם זמנו, כן מוכח מדברי המהריב"ל שכן נהגו לפני הצעתו, אחר שמברר תקנתו כתב, וז"ל: וכן ראיתי קצת מגדולי סאלוניקי שהיו נוהגים בכך עכ"ל.
נראה איפוא, שהשאלה לפני רבי יעקב בי רב היתה בענין המנהג שנהגו בו כמה רבנים, ודחה את המנהג, כפי שנראה בעיניו, אבל אין תשובתו תשובה לדברי המהריב"ל ביסוד תקנתו, א"כ טעמו ונימוקו של המהריב"ל לא זזו ממקומם מחמת פיקפוקו של רבי יעקב בי רב, נכון הדבר שהמהרי"ט (ח"א סימן סו) מזכיר את המהריב"ל בשמו שצידד להתיר תנאי על מנת לפני התורף, כשאומרו לשליח שלא בפני הסופר, מכל מקום קשה לומר שראה דבריו בספרו, את שמו הוא מזכיר, משום שבימיו של המהרי"ט התקנה כבר היתה ידועה כתקנתו של המהריב"ל, שאחר שמזכיר תקנת המהריב"ל מצטט מיד תשובת רבי יעקב בי רב הנזכרת, ונראה שמסכים עמו בזה, וכבר הוכחנו שהערת רבי יעקב בי רב אינה נוגעת לתקנת המהריב"ל, וגם הר"י בי רב מעולם לא כוון להשיב על דבריו.
עתה נתבונן, בקושיתו השניה של כנסת הגדולה בשם רבו המהרי"ט (לעיל), על תקנת המהריב"ל, דמה יושיענו ב' כיתי עדים, כיון דבין הכי ובין הכי התנאי הוא קודם כתיבת התורף, גם בפקפוק זה יש קצת ראיה שספרו של המהריב"ל לא נמצא תחת ידם, שהרי דוקא אם פסול התנאים הוא מדינא, או מטעם המגיד משנה, או לפי טעמו של המהרי"ט עצמו, שדחה פירוש המגיד משנה בשיטת הרמב"ם, יש לומר שאין נפקא מינה לפני מי הותנה התנאי, מכיון שהותנה קודם כתיבת התורף, וזה שייך דוקא לפי הרמב"ם.
א"כ גם השגה זו אינה שונה מהשגת רבי יעקב בי רב, אמנם לפי שיטת המהריב"ל, שפיר יושיענו ב' כיתי עדים, הרי הוא סומך על הפוסקים הסוברים שכל פסול תנאי בעל מנת הוא, ומדרבנן מטעם גזירה אטו חוץ, וא"כ במתנה לפני התורף הוה כעין גזירה לגזירה, במתנה בעל מנת אטו מתנה בחוץ, ובמתנה בעל פה בחוץ, משום שמא יכתוב תנאי דחוץ, א"כ שפיר יש לומר הגם שגזרינן גזירה רחוקה כגון זו, היינו דוקא אם התנאי נזכר לפני הסופר, אבל אם הסופר כותב את הגט בלי שום תנאי, והתנאי לא הותנה בקשר עם הכתיבה כלל, אין לגזור כלום, נראה לכאורה שלא רבי יעקב בי רב ולא המהרי"ט השיבו על דבריו ונימוקו של המהריב"ל, ובעיקר מפני שתשובתו בענין זה לא היתה תחת ידם.
משמע לפי זה ששפיר יש לסמוך על דברי הבית שמואל (לעיל), שהביא את תקנת המהריב"ל הלכה למעשה בלי שום פקפוק, א"כ בנידון דידן נראה שאפשר להתנהג באופן זה, שהבעל ימנה סופר שיכתוב גט לאשתו בלי שום תנאי בזמן מוסכם לאחר גמר המלחמה, ואח"כ שלא בפני הסופר יאמר לשליח בפני עדים אחרים, שימסרו את הגט לאשתו אם לא ישוב מן המלחמה לאותו הזמן שהסכימו עליו.
נראה לומר שבאמת בנידונינו איננו צריכים לתקנת המהריב"ל, שונה נידונינו מנידונו של המהריב"ל, בתקנתו, התנאי הוא בחלות הגירושין, שאם לא יבא עד זמן מסוים, יהיה גט משעת נתינה, ואם יבא לפני אותו הזמן, לא יהיה גט, אבל בנידון דידן אין שום תנאי בחלות הגירושין, שהבעל ממנה את הסופר לכתוב גט לאחר זמן בלי שום תנאי, ואת התנאי הוא מתנה בשליחות, שהשליח יהיה שלוחו דוקא אם לא ישוב, ואם ישוב לביתו אין כאן שליחות כלל, זהו ממש כתקנתו הראשונה של המהרי"ט (בתשובה הנזכרת), וז"ל: שהגט עצמו יצוה עליו לכתבו בלי שום תנאי לא בכתיבה ולא נתינה, אבל במינוי השליח יכול להתנות ולומר, הרי צויתי לכתוב גט לאשתי שינתן לה בלי שום תנאי, ואתה פלוני אני ממנה אותך שליח על תנאי, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש שתהא שלוחי מעכשיו, ואם באתי בתוך י"ב חדש אי אתה שלוחי וכו', ע"כ. ועל התנאי שהותנה קודם כתיבת הגט כותב, שאינו פוסל, שאינו תנאי בעיקרו של גט אלא בשליחות, ודאי שתקנת המהרי"ט יותר מורכבת מהצעתינו כאן, משום שהמהרי"ט חיפש תקנה נגד ביטול הגט ע"י הבעל אם לא ישוב לביתו ע"ש בתשובתו.
ההבדל בין תקנת המהריב"ל לתקנת המהרי"ט הוא בזה, שלפי המהריב"ל התנאי הוא בגירושין, ומשום הכי הבעל צריך להתנותו שלא בפני הסופר, וגם באופן זה אינו מועיל כלום לפי שיטת הרמב"ם, אמנם לפי המהרי"ט, אין שום תנאי בגירושין עצמן, ומכיון שהתנאי הוא בשליחות, שפיר דמי אפילו לפי הרמב"ם, ויכול להתנותו גם בפני הסופר, ואין בכך כלום שהסופר ידע על התנאי,
הנה גם בלא תקנת המהרי"ט, יש לנו ראיה מדברי הרמב"ן, שכשמתנה התנאי בשליחות, אין לנו לחוש לתנאי שהותנה על פה לפני כתיבת התורף, בחידושיו (גיטין פד ע"ב) הביא דברי הראב"ד, שמכשיר בתנאי דעל מנת כשהזכירו לפני התורף, וראיתו ממשנה במי שאחזו, דכתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, מוכח דאם אמר להם בפירוש שיכתבו מעכשיו, ויתנו לאחר י"ב חודש אם לא יבא הגט כשר לכולי עלמא, וכן אם אמר להם שאם לא יבא לאחר י"ב חודש יכתבו ויתנו לאחר י"ב חודש, כשר אם עשו כדבריו, ואע"פ שנכתב אחר התנאי, הגם שהרמב"ן מסכים לעצם הדין, דתנאי על מנת אינו פוסל, אפילו הזכירו קודם התורף, דחה ראית הראב"ד, וכתב, וז"ל: וזו אינה ראיה, דהתם אין נתינה [צ"ל נתינת] תנאי בכתיבה אלא בעדים הוא, שלא עשאן שלוחים להולכה אלא לאחר י"ב חדש, אבל הגט לא על מנת נכתב כלל, עכ"ל. הוא הדין בנידונינו שממנה את השליח להוליך גט לאשתו דוקא אם לא ישוב לביתו לזמן הקבוע, א"כ אין אנו צריכים לתקנת המהריב"ל, שהוא מקביל לתנאי בעצם הגירושין, אלא הבעל שפיר יכול למנות סופר ועדים שיכתבו גט לאשתו בלא שום תנאי, ואת השליח ממנה שימסור את הגט דוקא אם לא ישוב מן המלחמה לאותו זמן שנקבע, ומינוי שליחות על תנאי יכול להיות גם בפני הסופר ובפני העדים הראשונים, ואין צורך בשני כיתי עדים, וגם לא איכפת לן שהתנאי בשליחות ידוע גם לסופר, מכל מקום בגט עצמו אין שום תנאי אלא שהוא גט לאחר זמן.
ג. חשש פיוס וביטול הגט
אמנם יש כאן בעיה נוספת לפותרה, במשנה בפרק מי שאחזו (גיטין עו ע"א), "הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום, היה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט", ומקשה הגמרא "וליחוש שמא פייס", ותירצו "באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי". ויש לעיין אם יש לחוש בנידונינו לשמא פייס, ואם לא לפיוס, האם יש לחוש שבמשך הימים הבעל ביטל את הגט והשליחות, לכאורה עניננו דומה לפסק הרמב"ם (גירושין פ"ט הכ"ה): נתייחד עמה אחר שאמר להן לכתוב ולחתום וליתן לה, הרי אלו לא יכתבו, וקל וחומר הדברים, אם הגט שניתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל הגט שמא בעל, קל וחומר לזה שלא נכתב, ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט, ע"כ.
פירוש דבריו כתב המגיד משנה שהרמב"ם סבר כיון שנתייחד עמה אחר האמירה הרי הוא כאילו בטל שליחותם, א"כ בנדונינו לפי הרמב"ם יש לחוש לביטול השליחות לכתיבת ולנתינת הגט. גדולי הפוסקים דנו על חשש פיוס וביטול וביררו דעתם, התשב"ץ (ח"א סימן קיח) דן בחשש פיוס בגט שכיב מרע, ואפילו אם לא אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי, [כך היה מנהגם בגט שכ"מ שלא אמר], המהרי"ט (ח"ב סימן יט) דן גם על חשש ביטול, אמנם קרוב לעניננו נמצא בתשובת מים עמוקים (סימן ה) לר' אליהו מזרחי.
נעיין תחלה בתשובת הרא"ם, שנשאל: ראובן היה רוצה ללכת למדינת הים, ואמר לשמעון שיכתוב גט לאשתו אחר שלוש שנים מהיום, אם לא יבא במקום שאשתו שם, ואמר ללוי ויהודה שיחתמו בו ויתנוהו לאשתו, וכשיצא ללכת והלך מהלך יום או יומיים עד שפת הים, נמצאו שם מונעים ומנעוהו מלעבור, וחזר לביתו, ואחר ימים יצא והלך לדרכו, מהו?, מי אמ
רינן דבריו הראשונים במקומם עומדים, ואחר שלוש שנים אם לא יבא, יכתוב לו שמעון גט לאשתו ויחתמו בו לוי ויהודה ויתנוהו לאשתו, או דילמא יש לחוש שמא כשחזר לביתו ונתייחד עמה פייסתהו שלא ילך וחזר ובטל הגט, ואמר כל גט שיכתוב לי שמעון לאשתי יהא בטל, ששוב לא תוכל להתגרש בגט זה, מאחר שכבר בטלו, ע"כ השאלה. בתשובתו החליט הרא"ם שאין לחוש כאן לשמא פייס וביטל הגט.
נזכיר כאן שתים מראיותיו, האחת, מפלוגתת בית שמאי ובית הלל בדין המגרש בגט ישן (גיטין עט ע"ב) לבית שמאי לא חיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולבית הלל חיישינן, ועתה, אם כשנתייחד עמה יש לחוש לפיוס ולביטול הגט, מה לנו לגזרה זו של שמא יאמרו וכו', הלא אפילו לבית הלל אינו אלא חשש דרבנן, ולפי הדין אם נתגרשה בגט ישן תינשא בו אפילו לכתחילה, אמנם אי חיישינן לפיוס ולביטול הגט, הרי הגט נעשה לחספא בעלמא ואין לגרש בו מדאורייתא, מוכח איפוא שבסתם אין לחוש לא לפיוס ולא לביטול הגט.
ראיה נוספת, מסוגיא בפרק מי שאחזו (גיטין עו ע"א) שהנידון דומה לנידון השאלה, "דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפרס וחזר, בטל תנאו", ומקשה הגמרא, "למימרא דאנטיפרס בגליל הוא קיימא, ורמינהו אנטיפרס ביהודה וכפר עותנאי בגליל וכו'". ופירש רש"י, וז"ל: סמוכים זה לזה בספר, זה בראש יהודה וזה בראש גליל, הלכך היה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר לא בטל תנאו, דאכתי לא אזיל לגליל, וכי אזיל ומשתהי הוי גיטא, לכך הזכיר לה בתנאי שאני הולך מיהודה לגליל, דלא לימני תלתין יומין אלא מיום שיגיע לגליל וכו', ע"כ. הרי שאפילו אם כבר נתן הגט לאשתו, ויצא ללכת לגליל וחזר לביתו קודם שהגיע לגליל ושהה עם אשתו, הגט קיים, ואם יצא סוף כל סוף לגליל, תהיה מגורשת, והיינו טעמא משום דבכגון זה לא חיישינן לפיוס ולביטול.
הרא"ם (הובא לעיל פרק זה סוף אות א) החליט בפשיטות, שכל היכא שהגט אינו נכתב אלא לאחר זמן, אין לחוש לגט ישן, אפילו נתייחד עמה אחר האמירה לסופר ולעדים, וגם אין לחוש כאן לשמא יקדשה מחדש באותו יחוד, ופשוט שזה לא שייך אלא היכא שלאחר קיום התנאי הגירושין חלין מעכשיו, אבל בענינו הלא האשה לא תהיה מגורשת אלא לאחר זמן, והיא אשתו עכשיו ומה לו לקדשה מחדש, וכתב שגם מכח סברא אין לחוש כאן לביטול הגט, וז"ל: ומה שטען שאף על פי כן הרי בטל הגט באותה ביאה, כיון שבא עליה בתורת אישות אין לך בטול גדול מזה, אינה טענה, מפני שכיון שתלה הגט בזמן, הוא חושב שעד אותה העת שיגמרו גירושיה היא אשה גמורה ומותרת לו, והוא בא עליה בתורת אשתו, לא שהוא מבטל הגט בביאתו וכו', ע"כ. ודאי שהוא הדין בנידון דידן. שהרי כוונתו היא שלא תעגן אם לא ישוב בסוף המלחמה, אבל עד אותו זמן רוצה שתשאר אשתו, ולמה לו לבטל את הגט, הרי אשתו היא לכל דבר בלאו הכי.
גדולה מזו מצאנו ברא"ש (גיטין פ"ד סימן ו) המגרש את אשתו מרצונו ולא בטל מודעא, אין בו חשש, דכיון דמדעתו מגרשה אין חשוד לקלקלה בידי שמים, ע"כ. וכל שכן בנידונינו שדעתו להגן עליה שלא תעגן, למה נחוש שיבטל את הגט או השליחות וכן יש ראיה מהבית שמואל (סימן קמד ס"ק יד) שהקשה על שנויה דגמרא, באומר נאמנת עלי שלא באתי, דמאי מהני הך נאמנות, הלא יש לחוש שמא ביטל את הגט בלא דעתה, ותירץ די"ל כיון דאינו מבטל אלא מחמת חיבתה, מסתמא מודיע לה שביטל הגט, הרי שגם הבית שמואל פסק שאין לחשוד את הבעל שיבטל בכדי להכשילה, וכל שכן בעניננו שממנה את הסופר והשליח לכתוב וליתן את הגט לאחר זמן, שרוצה להצילה מכבלי העיגון אם לא ישוב.
החליט איפוא הרא"ם, באותו מקרה ששאלוהו שאין לחוש לפיוס וביטול, אמנם לא בירר את היסודות, מתי יש לחוש לשמא פייס, ובאמת במה שנשאל לא היה צורך בזה, נעיין כאן בבעיה זו, במה תלוי אם לחוש לפיוס או לא רש"י (גיטין כט ע"ב ד"ה ליחוש שמא פייס) הגדיר מדוע אין לחוש לשמא פייס, במי ששולח גט לאשתו ממדינת הים, תוספות (גיטין יח ע"ב ד"ה חיישינן שמא פייס) הביאוהו, והקשו מהא דאמרינן בגמרא (שם יח ע"א) דמשליש אדם גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים, ולשמא פייס לא חיישינן, הרמב"ן והרשב"א (בחידושיהם שם) טרחו בישוב קושיות התוספות.
התשב"ץ (בתשובותיו ח"א סימן קיח) סיכם פירושיהם, וז"ל: שלא בכל מקום אנו חוששין לפיוס, אלא במקום שאנו מכירין שהוא אינו חפץ בגירושיה, כגון ההיא דהמביא תניין, כתב ולא חתמו עד לאחר עשרה ימים, דס"ל לריש לקיש דאפילו רבי שמעון פסיל ליה, דכיון דלא אחתמיה עד השתא, רגלים לדבר שמא פייס, ואפילו בהא ס"ל לרבי יוחנן דאם איתא דפייס קלא אית ליה, וכן נמי בכגון ההוא דפרק כל הגט, ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין, והוינן בו וליחוש שמא פייס וכו', דכיון דאמר ליה לא תותביה ניהלה עד תלתין יומין, מוכחא מלתא דלא גמר בנפשיה למיגרשה ודעתיה לפיוסא, וחוששין שמא פייס, ובהא אפילו ר' יוחנן מודה וכו', וכן נמי בכגון ההיא דפרק מי שאחזו, הרי זה גיטך שאעבור מנגד פניך שלושים יום, דכיון דרמי תנאי בגיטא ועבר עליה, שהיה הולך ובא, רגלים לדבר דדעתיה לפיוס, וחוששין לפיוס, אבל אי ליכא רגלים לדבר אין חוששין לפיוס וכו', ע"כ.
נראה שלזה כיון הבית שמואל (סימן קמד ס"ק יד) דהקשה לפוסקים דסברי דחיישינן שמא בא בסתר ופייס, למה לא חיישינן שמא ביטל הגט לבדו, ותירץ דאינו דומה חשש דשמא פייס לחשש דשמא ביטל, דשם התנאי היה אם אעבור מפניך, חיישינן שמא בא, דהא התנאי קאי על זה אבל לחוש שמא ביטל הגט לא חיישינן, ובהא דמשליש גט לאשתו, שג"כ מאריך לו זמן של ג' חדשים, ומכל מקום לא חיישינן לשמא פייס, היינו טעמא, דאין הוכחה שמשום שלא גמר בלבו לגרש מאריך לה זמן, בכדי שיכול להתפייס אם ירצה, לפי שמה שמאריך הזמן היינו משום דבעינן ג' חדשים של הבחנה בין זרעו של ראשון לשל שני, ומסיים, שכל זה כתבו המפרשים לישב אלו השמועות, שדבריו מיוסדים על דברי תוספות הרמב"ן והרשב"א.
נמצאנו למדין, שהכלל הוא, דוקא שיש רגלים לדבר שלא גמר בלבו לגרש, ומהסס אם לגרש או לא, והאריך לעצמו זמן חלות הגירושין, בכדי שיכול לשנות את דעתו ולהתפייס עם אשתו, אז יש לחוש לשמא פייס, אבל בלאו הכי לא, משום זה החליט התשב"ץ שבגט שכיב מרע אין צריך להאמינה שלא נתפייסו ולא ביטל [או לא ביטלו] את הגט, דבשלמא כשלא גמר בלבו לגרש את אשתו ורוצה לחזור, איכא למימר אולי יפייסנה ויבטלו את הגט, אבל בשכיב מרע מה יועיל ביטול הגט לענין שיחזור עמה, אם ימות נתפרדה חבילה ואי קאים הא דידיה היא.
כעין זה כתב המהרי"ט (ח"ב סימן יט) ללמוד מדברי הרשב"א (באמת יכל להביא הרמב"ן שכתב כהרשב"א), שדוקא היכא שהאריך את הזמן הדברים מוכיחים שהיה רוצה לתת ריוח לגירושין שמא יתפייס, וזה לא שייך בגט שכיב מרע, המהרי"ט מצדד, שבגט שכיב מרע אין צריך להאמינה שלא פייס, משום שאין לחוש לפיוס, מסברת התשב"ץ, ומצרפה לסברת הר"י בפרק שני דגיטין (יח ע"ב ד"ה שמא פייס) שכתב לפי רש"י ורבינו תם דלעולם לא חיישינן לשמא פייס ממש, אלא ללעז בעלמא, חיישינן שמא יוציא הבעל לעז שבטל את הגט, וכתב המהרי"ט שאין לחוש לזה אלא היכא שיש לומר שדעת הבעל לערער ולעכבה מלהנשא, כדי שתחזור עמו, אבל בגט שכיב מרע שהתנאי הוא אם ימות באותו הזמן, אם לא ימות דידיה היא, ואם ימות מי יערער בשבילו, וסיים "ובכל כהאי גוונא לא חיישינן, שאינו חשוד להכשילה ולא לעגנה בדבר שאין לו הנאה, כיון דמתחילה על דעת כן כתב לה גט, כי היכי דלא ליפול קמי יבם", ע"כ.
נראה לפי כללים אלו היוצא לעניננו, מה שמאריך זמן כתיבת הגט וחלות הגירושין עד זמן קבוע לאחר גמר מלחמה, ודאי אין רגלים לדבר שבדעתו להתפייס, אין שום ספק אצלנו שדעתו ברורה, שדוקא אם לא ישוב מן המלחמה לזמן המוסכם רוצה שיחולו הגירושין, בכדי שלא תתעגן אשתו, ואם במשליש גט לאשתו, ואמר שיתנהו לה לאחר ג' חדשים אמרינן שאין לחוש שמא פייס, שאין במה שהאריך זמן הגירושין הוכחה לפיוס, כל שכן הכא, שעצם כוונתו לטובתה שלא תתעגן, דומה זה ממש למה שכתב התשב"ץ בגט שכיב מרע דאמאי יתפייס ויבטל הגט, הלא אם ישוב מן המלחמה, השליחות לכתוב וליתן גט בטלה מעצמה ודידיה היא, ואם לא ישוב, מסתמא אבד במלחמה שמת בלי עדים ונתפרדה החבילה.
כן שייכת כאן סברת המהרי"ט אליבא דהר"י בפירוש שיטת רש"י ותוספות שטעם החשש הוא משום לעז, ולמאי ניחוש, שמא באמת הוא חי באיזה מקום אלא שאינו רוצה לשוב אל אשתו, א"כ ודאי שלא התפייס, ומה לו לבטל את השליחות, אדרבה אם אין מבטלה יכתבו ויתנו את הגט לזמן הקבוע אם לא ישוב, ואין לנו לחוש שרצונו להכשילה ולעגנה, ואם במקרה מן המקרים יארע שבאמת החיל לא מת, אלא שנפל ליד האויב ואינו יכול לשוב ולהתקשר עם אשתו בסוף המלחמה, הלא אם זמן כתיבת הגט והגירושין יקבע רחוק דיו מסיום המלחמה, כמעט שאין לחוש לזה, בפרט בזמננו שע"י כל מיני אמצעים חדישים אפשר להתקשר מסוף העולם ועד סופו תוך רגעים אחדים, ואם באמת יקרה שלא תהיה לו הזדמנות להודיע לאשתו שהוא בחיים, למאי ניחוש שיבטל את הגט בדבר שאין לו הנאה ממנו, ורק יכשילה באיסור אשת איש.
ישנה סברא נוספת, שאין לחוש בנידונינו לפיוס ולביטול, המהרי"ט (בתשובה שם) מביא מהרשב"א (בקשתיו שם בחידושיו ולא מצאתיו) הסבר נוסף, בהא דשמא פייס, היינו משום דעיקר הביטול תלוי בפיוס שנתפייס ובכגון זה דקדק הש"ס שמא פייס, הילכך היכא דאין קטטה בין איש ואשתו שיצטרך לפייסה לא חיישינן, המהרי"ט הוציא מסברת הרשב"א דהיכא שאין לחוש לפיוס משום קטטה, כגון בשכיב מרע שאין שום קטטה ביניהם, והבעל מצטער על אפשרות הפירוד מאשתו, ונותן גט לאשתו, לטובתה מתכוון שלא תתעגן ותיפול קמי יבם, היאך נחוש שיבטל לעגנה ותיפול לפני יבם, והיינו הך בנידונינו, שהרי מה שהבעל ממנה סופר ועדים ושליח לכתיבת ולנתינת הגט, היינו דוקא משום שהוא דואג לאחריתה ולא משום קטטה, ולטובתה קא מכוין, אין מקום לחשש פיוס משום לעז לפי רש"י ור"ת, ולא חשש פיוס וביטול הגט לפי הרי"ף והרמב"ן.
אלא שעדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור הענין לגמרי, הנה פסק הרמב"ם (הובא לעיל בראש אות ג) אם נתייחד עם אשתו אחר שאמר לסופר לכתוב ולשליח ליתן לאחר זמן, וכתבו ונתנו אינו גט. וא"כ גם בנידן דידן הדין כן, כבר עמד בזה הרא"ם (בתשובתו הנ"ל) והחליט שאע"פ שהרמב"ם חולק בזה, מכל מקום יש לסמוך על הרמב"ן והרשב"א והרבה מהמפרשים האחרונים שחולקים עליו, גם ר' יום טוב צהלון בספרו שו"ת מהרי"ץ (סימן קעה) דן בשאלה דומה לזו שברא"ם ופסק כמותו, שאין לחוש לא לפיוס או ביטול וגם לא לגט ישן, אלא שהוא מביא ראיה מדברי ר"ת שחולק על הרמב"ם, דאיתא (יבמות נב ע"א) "אמר רמי בר חמא הרי אמרו, אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה, הרי זה גט, מפני שבידו לגרשה", והקשו בתוספות (שם ד"ה לכשאכנסנה אגרשנה) שדין זה סותר הא דאיתא (גיטין כו ע"ב) שבכגון זה אינו גט, שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ותירץ רבינו תם דביבמות איירי כשכתב בגט זמן שאחר הנשואין, שהוא זמן נתינה, ולא הוי גט ישן, שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט, ובאופן זה הרי זה גט, ואפילו לגרש בו לכתחילה, וההיא דכל הגט, שכתב זמן שקודם הנשואין.
הרי לך בפירוש שרבינו תם חולק על הרמב"ם, וסבר שאפילו אם נתייחד עמה, אחר שאמר לסופר ולעדים כתבו ותנו גט לאשתי לאחר זמן, כל שלא נתייחד עמה אחר הזמן הכתוב בגט, אין לחוש לגט ישן, ואפשר להוסיף על דבריו, שגם הרא"ש סובר כרבינו תם, שהביא תירוצו ביבמות (שם), הטור והשו"ע (סימן קלב סעיף א) פוסקים שניהם כהרא"ש ורבינו תם, א"כ רבינו תם הרמב"ן הר"ן הרא"ש הטור והשו"ע חולקים על הרמב"ם, וסוברים, שכל שנתייחד עמה קודם כתיבת הגט, אין לחוש לגט ישן, ולא לשמא פייס וביטל את השליחות, איברא שהרא"ם סמך עצמו על הרמב"ן והרשב"א, משום שהיה שעת הדחק, שבשאלתו הבעל כבר הלך לדרכו למדינת הים ואי אפשר להביא ממנו גט אחר, אמנם גם נידונינו הוא שעת הדחק, האם יש לנו שעת הדחק חמורה יותר משעת מלחמה וחרם, שיש לחוש לעיגונן של רבבות של בנות ישראל חו"ח.
אלא שלעניות דעתי אפשר לצדד, שהתקנה שאנו מציעים בנידונינו אינה נוגדת לשיטת הרמב"ם, שהנה עצם פסקו של הרמב"ם קשה להולמו, שתמהו עליו, הרמב"ן (גיטין כו ע"ב ד"ה ה"נ גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה) הרשב"א (גיטין עט ע"ב ד"ה איכא דאמרי) והר"ן (סוף פרק הזורק) איך פסק שהגט בטל לגמרי, הרי רק לשמא פייס יש לחוש, ואינה אלא ספק מגורשת, במגיד משנה תירץ שמדין קל וחומר, מהיכא שהגט ניתן ליד האשה כשנתייחד עמה, למד הרמב"ם את פסול הגט וביטולו, שהרמב"ם סבר שכל שנתייחד אחר האמירה הרי הוא כאילו ביטל בפירוש את שליחותם, דודאי חזר בו ואינו רוצה עוד לגרשה, מוכח איפוא דהכא היינו טעמא, משום שמעשה הייחוד הוא רגלים לדבר שרוצה לחזור אל אשתו, וממילא נתפייס וביטל את הגט, אבל זהו דוקא באופן שרגלים לדבר שנתפייס, וגם כאן מה שהאריך זמן כתיבת ונתינת הגט, הוא ראיה שעוד לא גמר בלבו לגרשה, ומשום הכי נתן רווח לכתיבת הגט ולנתינתו, כדי שיחליט אם להתפייס.
וכבר הוכחנו לעיל, שבנידונינו אין רגלים לדבר במה שהאריך את זמן כתיבת וחלות גט, ואין צורך כאן בביטול, וגם אין מקום לפיוס א"כ בנידונינו גם הרמב"ם יודה שאין שום ראיה במה שנתייחד, ואין שום חשש שנתפייס וביטל את השליחות יתרה מזו, בנידונינו, הגם שממנה סופר וכו' לכתיבת ולנתינת הגט, עדים אנו שאין רצונו להפריד בינו ובין אשתו, ועד אותו הזמן הקבוע הוא רוצה באשתו, ובהמשכת חיי האישות עמה, ודאי שבכגון זה אין לומר שמשום שנתייחד עמה אחר האמירה יש לחוש לפיוס או לביטול, אדרבה זאת היתה כוונתו ורצונו מעיקרא, להמשיך חיי האישות עם אשתו, ושהגט לא יכתב עד לאחר זמן, באם לא ישוב לביתו, ולא שייך כאן דינו של הרמב"ם כלל.
הוכחנו איפוא, שאם החיל ממנה סופר לכתוב ועדים לחתום גט לאשתו, אחר זמן מוסכם, אחר גמר המלחמה, בלי שום תנאי, ומתנה עם שליח שיתן את הגט לאשתו, אם לא ישוב מן המלחמה לביתו לזמן המוסכם, שפיר דמי, ואין לחוש לא לגט ישן ולא לתנאי לפני כתיבת התורף, וגם לא לשמא פייס ולשמא ביטל.
בכדי לחזק דברינו, יש לצרף את המובא בבית יוסף (סימן קמד) בשם ר' יוסף בן זמרון שקבל מרבו בן הרשב"ץ בעל התשב"ץ, מצאתי דבריו מלה במלה בתשובות מבי"ט (ח"א סימן יג), וזה לשון הר' יוסף בן זמרון בתשובת שאלה: וכדי להקל מעליך, ראיתי להעיר לך אוזן ולהשיאך עצה טובה שקבלתי ממורי הר' שלמה ברבי שמעון בר צמח ז"ל, בענין מי שהוא מקניט את אשתו לתת גט לזמן, ובא בתוך הזמן ומבטלו, ואח"כ הולך עליה ומעגנה, כתב ז"ל, שיש לגדור הדבר הזה, שמכריחין האיש עד שיצוה לסופר ולשני עדים, שכל זמן שיתעכב ל' יום או יותר מזה, רצה לומר, זמן ידוע שיקבע לה, ויתעכב אותו זמן ולא יבא, שהסופר יכתוב גט כשר לאשתו לשמו ולשמה ולשם גירושין, ושימסרוהו לה העדים, ושיהיו העדים נאמנים שלא בא בתוך הזמן, ושכל עד שיעיד שביטל השליחות הסופר והעדים עדותו בטלה מעכשיו, ושתהא היא נאמנת, שכל זמן שנתייחד עמה שלא פייסה לבטל השליחות, ובדרך זו אפילו יבא מאה פעמים ויתייחד עמה וילך, כל זמן שלא יתעכב הזמן שקבע, הרי היא אשתו, ואם יתעכב, הרי הם יכתבו הגט ויתנוהו לה, אותו הסופר ואותם העדים בעצמם ואי אפשר שיעגנה, ובדרך זו שוב אין לחוש, אלא אם יבטל שליחותם בפני הסופר והעדים, אם עשה כן חייבים בית דין לכופו כבראשונה, וכן כל פעם ופעם שירצה לבטל שליחות הסופר והעדים, וכל זה לתקן עגונות, כדי שלא ישבו צרורות חיות, ובזה יהיה האיש מנוקה מהעונות, והאשה מעיגונה, עד הנה דברי רבי ז"ל, זה מה שראיתי להשיבך עליו בארוכה עכ"ל, ע"כ במבי"ט.
הרי לך סמך נוסף לדברינו, שהיכא שהגט נכתב לאחר זמן, ונתייחד עמה קודם לכתיבת הגט, אין לחוש לגט ישן, ואם התנאי בשליחות ולא בגט עצמו, אין לפסול את הגט משום תנאי שהותנה קודם התורף, אלא שהר"ש בן הרשב"ץ חידש עצה גם נגד חשש ביטול, שהבעל יבטל מעכשיו כל עד שיעיד שביטל השליחות הסופר והעדים, וגם שיאמנו עליו דברי אשתו שלא ביטל השליחות, ובענין זה אין לחוש לביטולו, אלא אם יבא לפני הסופר והעדים ויבטלם, מדהביאו המבי"ט והבית יוסף תקנה זו, שמע מינה שמסכימים לתקנה, והנה באותו נידון היו רגלים לדבר שהבעל היסס מאד בגירושין אלו, שהרי היה חוזר ובא חוזר ובא, ובאמת ביטל הגט, מכל מקום הכריחוהו שיבטל מעכשיו כל עדות שביטל השליחות, הגם שעשו זאת משום שהיה מקניט את אשתו, מכל מקום לעצם הדין אין נפקא מינה, מכל שכן בנידון דידן, שכל מה שהבעל עושה לטובת אשתו הוא מתכוון, ואין לחוש לביטול הסופר והעדים והשליחות כנ"ל, ואם רוצים להחמיר עוד, אפשר לצרף מה שתיקן הר"ש בן הרשב"ץ, שהבעל יבטל מעכשיו כל עד שיעיד שביטל השליחות, ויאמין את אשתו לומר שלא ביטל, באופן זה נראה שיצאנו מידי כל החששות. וה' יגן בעדנו ובעד כלל ישראל.
אמנם גם 'גט זמן' הנזכר לא יועיל בכל המקרים, אם הסופר ימות במשך המלחמה והבעל לא ישוב אז, אי אפשר לכתוב גט זה, בפרט בימינו אלו שהמלחמות אינן מתנהלות עוד רק בשדה הקרב, וכל האזרחים בעירות ובישובים נמצאים בחזית המלחמה האוירית, ומי יודע מה ילד יום, ודאי שיש לחוש לשמא יפול הסופר או העד במלחמה, אבל אילו היה אפשר למנות את הסופר והעדים בכתב, באופן שהבעל כותב שממנה את הסופר והעדים שקוראים את כתב ידו כעת אז היתה תקנה, המסמכים אפשר לטמון במקומות בטוחים ורובם ככולם ישארו אחר המלחמה, מכיון שיש קשר בין הדין דכתב בכתב ידו, לאומר אמרו, נעיין תחילה בדיני מסירת מילי לשליח, ואח"כ נברר בע"ה את השאלה של כתב בכתב ידו.