אמר מאיר איש שלום: אחר שהוצאתי לאור בשנת תרמ"א את סדר אליהו רבה וזוטא, והראיתי איך שינה בעל זיקוקין דנורא את תואר הספר והשחית את סגנונו. וגם הראיתי כי הפרקים מפרק ט"ז והלאה עד פרק כ"ה אינם מגוף הספר. רק נספחו אליו בדפוס ויניציאה בשנת שנ"ח. או בהכת"י אשר על פיו הדפיסו. וגם באותם הפרקים שינה בעל זיקוקין דנורא כפי דמיונו. הנה רואה אני את עצמי מחוייב לשית עיני גם על אלה הפרקים. להעריכם ולתקן נוסחאותיהם ולהשוותם עם הדוגמאות שנמצא להם. כאמרם ז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור.
והנה מפרק י"ט והלאה שהם ז' פרקים. ישנו כת"י בעיר פארמא ועלתה בידי להגיע לידי העתקה ממנו (כאשר אודיע הדבר להלן בחלק ב' מזה המבוא). על כן נקל היתה לי ללכת דרך נכוחה למצא נוסחאות נכונות באלה הפרקים. אמנם בכת"י זה נתוספו עוד ג' פרקים על העשרה אשר לפנינו והם מפרקי דרבי אליעזר הנודע. ועוד שני שיורי דרושים קטנים. וכיון שהם עולים כאחד עם הז' פרקים בכת"י לא יכולתי להעלים עיני מהם. על כן אשר אני מביא הם שלשה עשר פרקים ועוד.
ואלה שלשה פרקים האחרונים אשר לא נכללו בסדר אליהו זוטא אינם מכריחים אותי להאריך בענינם. לא כן העשרה פרקים אשר נחשבו עד הנה אל סדר אליהו זוטא. בהם אין די לאמר שאינם מאליהו זוטא. אבל יבקשו קוראיהם לדעת מה אלה המה. ובעמדי על ענינם מצאתים כי גם הם מב' חלקים שונים. והם שלשה ושבעה פרקים. והשבעה פרקים אשר אקראם פרקי ר' אליעזר לא חדשתי בזה השם דבר. כי כבר נקראו כן כאשר אוכיח את זה להלן. לא כן השלשה פרקים הראשונים אשר בהשקפה הראשונה נראים כלקוטים מענינים שונים ואני קראתים פרקי דרך ארץ. המה אומרים דרשנו. אמנם טרם שאבא לדבר בטיב השלשה פרקים האלה וענינם מוכרחני לכונן השקפתי על המסכתיות הקטנות. שהם מסכת כלה. מסכת דרך ארץ רבה וזוטא ופרק השלום:
כתב הרב המנוח ר"נ ראבינאוויטץ ז"ל בכרך י' מספריו בסוף הקדמתו למס' ע"ז. והנה היה ראוי לצרף בכרך זה גם מ' אבות וכו' הנחתיה לזמן אחר ואצרפה אי"ה לכרך אדר"נ ויתר המס' הקטנות: וחבל על דאבדין ולא משתכחין שלא עלתה בידו להשלים את כל מלאכתו. והנה בכרך ח' מספריו הוציא לאור מאמר על הדפסת התלמוד. וכתב בערך וויניציאה א'. ובשנת רפ"ג בתשרי החל מס' מעילה וכו' שמחות כלה סופרים וסיימם ב' כסלו ובזה השלים את הש"ס. ואח"כ כתב. והסדר בו מס' מעילה קינים תמיד מדות שמחות כלה פסקי התוס' ממס' תמורה וכו' ומדות ואח"כ מס' סופרים ולא נדפס בדפוס זה מס' אדר"נ ומס' דרך ארץ רבה וזוטא ופ' השלום. ובערך דפוס וויניציאה ג' כתב. ובשנת ש"י מס' שבת וכו' שמחות כלה סופרים שמחות כלה ד"א פ' השלום וכו' ולא מצאתי בשני ספרים שבידי האדר"נ וכו'. ובערך דפוס לובלין נ' כתב. שנת שצ"ח מס' תמורה וכו' וסופרים ושמחות וכלה וד"א רבה וד"א זוטא. ובערך דפוס אמשטרדם א' כתב. ובשנת ת"ז מס' יבמות וכו' אבות ומס' קטנות. ולא פרט אותם. ובערך דפוס פראנקפורט דאדרה כתב. ובשנת תנ"ט מס' נזיר וכו' עדיות ומס' קטנות, ולא פרטם. ובערך דפוס פראנקפורט דמיין כתב. ופרקי דרך ארץ הנמצאים במחזור וויטרי (וכל הש"ס מת"פ עד תפ"ב). ובדפוסים האחרונים לא חש המנוח להזכיר בפירוש המס' הקטנות: והנה בהוצאות הש"ס המאוחרות נדפסו המסכתיות הקטנות בסוף סדרזיקין כמו שמס' אבות היא בסוף זה הסדר. ונסדרו מהם אלה שעסקנו בהם. מס' כלה פרק אחד. ואח"כ דרך ארץ רבה י"א פרקים. פ"א המקדש את האשה. ב' הצדוקים והמסורות. ג' בן עזאי אומר. ד' לעולם תהא נאה בכניסתך. ה' לעולם אל יפטר אדם. ו' הנכנס לבית. ז' שנים שהיו יושבין. ח' הנכנס לבית. ט' לא יפרו'. י' הנכנס למרחץ. י"א היוצא בדרך. ואח"כ דרך ארץ זוטא עשרה פרקים. א' דרכן של ת"ח. ב' כל דרכיך יהיו לש"ש. תן דעתך. ד' תלמידי חכמים נאים. ואח"כ נרשם אלו הפרקים נמצאו במחזור וויטרי (וכבר שמענו שבדפוס פ"פ דמיין נדפסו פרקי ד"א הנמצאים במחזור וויטרי) והם. פרק ה' מי שהוא ת"ח. ו' ד' דברים גנאי לת"ח. ז' שבעה דברים בגולם. קנה. ונרשם עד כאן מן המחזור וויטרי. ט' ר"א הקפר. י' רשב"י אומר. וסוף פרק השלום. והוא קבוץ מאמרים ממקורים שונים לסיים בשלום: וכיון שלא זכינו להוצאת מחשבתו של המנוח ז"ל הנה לא ידענו סדר הדברים בהוצאות הישנות. אמנם יש לדון על זה בדרך השערה מספר האגודה. בס' האגודה מס' כלה ב' פרקים. ופ"א מסיים. מ"מ הוויין בנים בעלי מומין סומין חגרין עי' מס' נדרים וכו' ליק פרק קמא. פ"ב רבי נהוראי אומר כל המבייש וכו'. ומסיים אם היה רבו סומא וכו' סלק תפלתך והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. סליק פירקא וסליקא לה מס' כלה: מסכת דרך ארץ. א' בן עזאי אומר. ומסיים לפני מי אתם מתפללים וכו' סליק פרק קמא. ב' תהא נאה בכניסתך. ומסיים היו ג' בנ"א חכם באמצע וגדול בימינו וקטן בשמאלו וכו'. סליק פרק ב'. ג' כל הנפטר מרבו צריך ליטול ממנו רשות. כשנכנס בעה"ב נכנס תחלה ואח"כ אורחין וביציאתו אורחים יוצאים תחלה. סליק פ"ג (וזהו כל הפרק). ד' מעשה בד' זקנים. ומסיים כיצד מרקדין וכו' אל ישנה אדם דעתו מן הבריות וכו' ולא ישב בין העומדים ולא יעמוד בין היושבים סליק פרק ד'. ה' שנים שאוכלין. ומסיים לובש אדם בגדיו שחרית ויוצא לשוק אומר יה"ר וכו' ולא אכשל בדבר הלכה ויראינו בבנין ביהמ"ק. סליק פירקא וסליקא לך מס' ד"א בס"ד: ואם נשים עין בכולו נמצא שהוא מקטע בענינים ונשמט הרבה ממה שלפנינו. אמנם גם הוא מביא דברים שאינם לפנינו. והנה הוא מתחיל בפרק בן עזאי שהוא לפנינו פרק ג'. וחמש פרקים שלפנינו דהיינו שנים שאוכלין שהוא לפנינו פ"ז עד גמירא דהיינו פי"א לפנינו. אינם רק פרק אחד. ועל כן אין בו רק ה' פרקים. אבל ד"א זוטא אין בו כלל. והוא מסדר אח"כ מסכת ארץ ישראל ומסכת סופרים. והשערה נכונה הוא שכך היה הדבר בש"ס שלפניו. וספר האגודה נכתב רל"ו ונדפס בקראקא של"א ע"י המדפיס את הש"ס קראקא הוצאה א' שנת של"ח והוצאה ב' שנת שס"ב. והוא הגבר הוקם על מלאכת הדפוס יצחק בן החבר ר' אהרן ז"ל. וע"כ יש לדון עפ"י השערה שלא נמצא בדפוסי הש"ס רק מה שנמצא בס' האגודה:
גם קודם שאבא לדבר בסדר אלו הלכות וענינם כאשר נמצאים אתנו כהיום רואה אני לבאר תחלה מושג דרך ארץ. והוא תשלום למה שכתבתי במבוא לסדר אליהו רבה וזוטא מאמר י' צד ק"ג כפי מה שהיה נצרך לי שם: נמצא במקרא. איש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ (בראשית י"ט ל"א). ונמצא לדוד בצותו את שלמה בנו אומר. אנכי הולך בדרך כל הארץ (מ"א ב' ב'). וקראו הכתובים זיווגו של אדם ומיתתו דרך הארץ: והנה ג' עתות הן המיוחדות לכל בני חלוף. והם לידתו של אדם זיווגו ומיתתו. וההבדל שביניהם הוא. שבשעת הלידה נפש מולידיו מתרגשת ומתמלאת מחדוה ופחד מתקוה ומדאגה. וכיון שלב האדם אל האדם יתאספו במאורע זה בני המשפחה ומרעיהם להגדיל חדותם ולברכם בתקותם ויעשו להם משתה וסעודה. ומהפחד והדאגה יכונו לבבם ליוצרם לעשות דברים הרצוים בעיניו כפי מחשבותם ודעתם. ויעשו ענינים שהם מסוגלים לסימן טוב לפי אמונתם. וכה נולדו מנהגים שונים בזה המאורע בכל אומה ואומה: אמנם בזיווגו של אדם משותפים הם ומולידיהם ר"ל החתן והכלה ואבותיהם באלו הרגשות שזכרנו. ויתגדלו ויתנשאו עד למעלה עד אשר יפרצו במחולות וריקודים במסבת קרובים ומרעים בגיל ורננה ודמעותיהם משמחה יזולון. וירבו במעשה הסגולות וסימנים לטובה. ולבותם נשואות ליוצרם בברכות ותפלות ותשבחות כפי שבעיניהם ובמחשבותם מרוצה בעיני יוצר האדם. ובזאת יעשו תיקונים לקיום הזיווג במזל טוב. ואלה הדברים נפלגו למנהגים שונים בכל אומות ודתות: והשלישי הוא המות המבהיל ומפחיד כל יודעי המת ומכיריו. ואף כי קרוביו ובני משפחתו כי יהמו מעיהם ועשתונותיהם יבהלו לספוד ולבכות. ויתאספו לעשות חסד עם המת להטיב עמו במקום אשר ינוח. כפי דעתם ואמונתם וציורי לבבם אודות המחוז הזה אשר יגיע אליו אחרי הפרדו מחייו על האדמה. וגם לעשות חסד עם החיים לנחמם ולהשיב רוחם ולהשתתף עמהם בצערם וגם בתפלה ובעבודה למענם. לאשר בידו נפש כל חי. וכל אלה הדברים בשלש עתות הללו הם מדרך כל הארץ. אם שבפרטיהם יתחלפו וישתנו בין אומה ואומה. ולנו סיפורים בתורה ובנביאים ובכתובים שאין צורך להזכירם. אשר נלמוד מהם מה שהיה דרך הארץ בעיניהם: אבל מצוות מיוחדות בתורה באלו הענינים הם מעטים. בלידה. תורת היולדת וקרבנותיה. אמנם מצות מילה היא ממה שחדשה התורה ר"ל תורת אבות וכמו איסור גיד הנשה שהוא מתורת האבות ואינם מכלל דרך הארץ. אולם הפרישה מהנדה היתה מדרך הארץ. והיא דרך מיוחדת לנשים. וכמו שאמרה רחל לאביה כי דרך נשים לי (בראשית ל"א ל"ה). ומה שחדשה התורה בזיווג היא שלא יעזוב ארושתו לצאת למלחמה ושיהא נקי לביתו שנה אחת. ושאם כתב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר שלא תשוב אלו עוד. וכן מניעת הלקיחה בשאר בזר. מוסף ממה שנמנעו מדרך כל הארץ. אולם שאר הענינים בליקוחין וגירושין הם מכלל דרך כל הארץ. אם שנתחלפו ונשתנו באומתנו משר האומות. ובענין המיתה חידשה התורה הטומאה והטהרה. וע"כ נאמר בהם זאת חקת התורה (במדבר י"ט ב'. ול"א כ"א) או זאת התורה (שם י"ט י"ד). וכמו כן מנעה התורה השריטה והגדידה והקרחה ודומיהן שהיו בדרך הארץ. והמצוות הם מצוות ואינן בכלל דרך הארץ:
אמנם בכלל דרך הארץ הם גם עסקי הגוף המוכרחים לכל אדם. באופן עשייתם שיבדל בהם משאר בעלי חיים. והם במצבו. דהיינו ההליכה הישיבה והעמידה והשכיבה. וכן בצרכי קיומו. האכילה והשתייה והבעילה ויציאת חוץ והרחיצה והלבישה. ונמצא בקצת אלה הדברים מצוות שחדשה התורה. וכן העסקים בחברת מין האדם כפי הדרגתם כפי הדרגתם שיתנהגו זה עם זה. גדולים וקטנים. זקנים ונערים. ואנשים ונשים. בחורים ובתולות. והעוסקים בחכמות ועוסקים בעבודה. חפשים ועבדים. ובכלל זה ימי שמחה וחג. כמו חג האביב והקציר והבציר. או מקראי צום. והנה בכל אלה נימוס ומנהג בכל אומה ואומה. ויקרא הנימוס דרך הארץ. ומי שהוא נוטה מהנימוס יאמר עליו שאין בו דרך ארץ. כלו' שאין דרך הנימוס מושל ברוחו. ונמצא בכיוצא באלה מה שהנביאים מגנים בבני דורם ומוכיחים אותם עליהם. ובקצתן נמצא גם כן מצוות בתורה. כגון השביתה והמועדים והצום. וכן תצוה מה שיעשה האדם ומה שימנע מעשותו. כלו' האסור והמותר והחובה. ואפי' בענין יציאת חוץ נמצא מצוה בתורה. והמצוות הם מצוות ואינן מדרך הארץ. אבל המנהג והנימוס באלה הענינים שאינם מכלל המצוות הם בכלל דרך הארץ: ובכלל דרך ארץ הוא גם כן שלטון האדם ברוחו ונפשו. כמו החנינה והאכזריות האהבה והשנאה הגאוה והענווה הערמה והתמימות הזריזות והעצלות והדומה לאלה. שפעולותיו של אדם ומעשיו נהוגים בהם. וחז"ל קראום מדות. לפי שצריך האדם למוד את נטיית רוחו איך יתנהג בה. ובאלה הנטיות נימוס ומנהג בכלל בני האדם כולם. מה שהוא נאה ומה שהיא מגונה. ונקראו אלה המדות דרך ארץ. וכבר יחסו אלה הנטיות לבורא העולם וקראום דרך ה'. כמ"ש ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח י"ט). וכן נאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב ד'). ואמר אברהם חללה לך מעשות כדבר הזה וגו' השפט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית י"ח כ"ה). ומשה רבינו התפלל אל אלהיו ואמר הודיענו נא את דרכיך (שמות ל"ג י"ג). והודיעהו השי"ת. ה' אל רחום וחנון וגו' (שם ל"ד ו'). וקראום חז"ל מדות:
והנה עפ"י מה שאמרתי אם יהיה ספר נמצא שיהיה כולל כל אלה הענינים חוץ ממצוות המפורשות בתורה יתכן שיהיה שמו מסכת דרך ארץ: אמנם חז"ל יחסו שש מצוות לאדם הראשון ולנח שבע מצוות ומשנתנה תורה בסיני כללום בשם דרך ארץ. וטעמם לפי שלא נתיחדו לישראל בסיני. והם נימוס לכל בני האדם וע"כ הם ג"כ בכלל דרך ארץ. אמרו בויקרא רבה פ"ט. מעשה בר' ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (פי' במ"כ מצויין ונאה בת"ח). א"ל משגה אבי מתקבלה גבן. א"ל אין. הכניסו לביתו האכילו והשקהו. בדקו במקרא ולא מצאו. במשנה ולא מצאו. באגדה ולא מצאו. בתלמוד ולא מצאו (נ"ל דצ"ל בהלכה. והיינו הלכות צבור המסורין לכל). א"ל סב בריך. א"ל יברך ינאי בביתיה. א"ל אית בך אמר מה דאנא אמר לך. א"ל אין. א"ל אמור. אכול כלבא פיסתיה דינאי קם תפסיה א"ל ירותתי גבך דאת מונע לי. א"ל ומה ירתותך גבי. א"ל חד זמן הוינא עבר קמיה בית ספרא ושמעית קלהון דמיינוקיא אמרין תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מורשת קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב. א"ל למה זכית למיכל על פתורי. א"ל מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה (כלו' שהייתי מהנעלבין ואינן עולבין). ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהיבית שלמא ביניהון. א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתיך כלבא. קרא עליה ושם דרך וגו' (תהלים נ' כ"ג). דשיים אורחיה סגי שוי (כלו' ושם בשי"ן ימנית). דא"ר (ישמעאל) [שמואל] בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הה"ד לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג' כ"ד). דרך זו דרך ארץ. ואח"כ עץ החיים זו תורה (ועיי' ברי סדר אליהו רבא ומה שפרשתי במבוא צד ק"ג). למדנו מר' ינאי שקרא למדות הטובות דרך ארץ. ומרשב"נ למדנו שכל התורות והחוקים שהיו בני אדם נוהגים בהם קרודם הדיבור בסיני הם נכללים בשם דרך הארץ. והטעם הוא. לפי ששוים בהם כל בני האדם. ע"כ נמצא שכשקלקלו דור המבול ומלאה הארץ חמס וקלקלו בבנותיהם הטובות נאמר בהם כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו' י"ב). כלו' שהשחיתו מה שיה ראוי להיות דרך הארץ. וכן אבימלך כשהוכיח את אברהם אמר לו. מה עשית לנו וגו' מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי (שם כ' ט'). כלו' מעשים שאין מדרך הארץ לעשותם. וכן לבן אמר ליעקב לא יעשה כן במקומינו (שם כ"ט כ"ו). שאין זו מדרך הארץ במקומנו ומשה השיב את פרעה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח וגו' (שמות ח' כ"ב). כלו' וכי יעשה בן נימוס שיש בו דרך הארץ דבר כזה. ובענין מאורע שרה עם אבימלך גרסינן בב"ק (צ"ב ע"א). נביא הוא וכבר לימד. אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו. או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא אחותך היא. מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד. ופרש"י שהיה לו ללמוד דרך ארץ וכו': אמנם האבות שכרת המקום ברית עמם ונצטוו במצול כמו מילה וגיד הנשה קראו לאלה הדרכים הישרים דרך ה'. ומה שיעשה האדם או ימנע מעשותו הוא מיראת אלהים. וכמ"ש אברהם לאבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' (בראשית כ' י"א). כלו' שעשות הנאה ומניעת המגונה אין דבר מכריח את האדם בשמירתם כאשר תכריחהו יראת אלהים. שבאמת בשנת נ"ב לאברהם כבר התחילו ב' אלפים תורה (עיי' סדר אליהו רבה פ"ב ובמ"ע סי' א') אבל כיון שלא נשלמה נתינתה עד מעמד הר סיני אמר רשב"נ כ"ו דורות. וכהא דאריב"ל (פסחים קי"ח ע"א) הני כ"ו הודו כנגד מי. כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו:
כיון שניתנה התורה צוותה בהרבה דברים שהיו נהוגים בהם מדרך ארץ. הלא נראה פרשה מיוחדת ביציאת חוץ בתורה. אף שמדרך הארץ לעשות כן. וכבר העיר על זה ר' יוחנן. אמר (עירובין ק' ע"ב) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל. כלו' שהיו בני אדם נוהגין בדברים אלו במדת דרך ארץ אף בלא תורה: ורואה אני להעיר שצניעות בדבריהם היא צניעות בית הכסא כמפורש בברכות (ס"ב ע"א). ודרך ארץ הוא שם מיוחד בדבריהם לענין שאמרו בנות לוט כדרך כל הארץ. ועל אלו שתי הפעולות בצרכי הגו סובבים הרבה הלכות בהלכות דרך ארץ. והן מפוזרות בברייתות רבות במקומות שונים עד שנקבעו בשולחן ערוך או"ח על זה הלכות מיוחדות. הלכות ביה"כ והלכות ציעות. אלא שהאחרונים קוראים צניעות מה שקראו הראשונים דרך ארץ. ועוד אני רואה להעיר שהוזכרו כאן גזל ועריות שכבר נהוגין בבני נח מדרך ארץ ולעומת זה נמצא לחכמינו שהיו מחזקין עניני דרך ארץ עפ"י התורה ואמרו על זה. למדתך התורה דרך ארץ. ואערוך כאן איזה דברים שנפרטו בתלמוד בשם דרך ארץ. ת"ר ד' צריכין חזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ וכו' דרך ארץ מנין חזק ונתחזק בעד עמנו (ש"ב י' י"ב). ופרש"י אם אומן הוא לאומנתו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו (ברכות ל"ב ע"ג): ת"ר ואספת דגנך מת"ל. לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א' ח') יכול דברים ככתבן. ת"ל ואספת דגנך (דברים י"א י"ד) הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ופירש"י שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה (שם ל"ה ע"ב). וזה ביאור ג"כ למה שהשוו ד"א לתורה ומע"ט שצריכה חיזוק: ויביאה אל האדם (בראשית ב' כ"ב) א"ר ירמיה בן אלעזר מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדה"ר. מכאן למדה תורה ד"א שיחזור גדול עם קטן בשושבינות. רש"י שושבין משתדל בחופתו ובזיווגו (שם ס"א ע"א) כלו' שהתורה בסגנון ספוריה מלמדת את האדם בדרך ארץ: ובברכות שם ס"ב ע"א בלשון ארמי. גבי ר' כהנא על גנא תותיה פורייה דרב וכו' א"ל כהנא הכא את פוקד לאו אורח ארעא. ושם ע"ב. דילמא יתבי נשי (לעשות צריכיהן) ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו. ובשבת (ק"מ ע"ב) א"ר חסדא בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה. דלאו אורח ארעא. דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא. וכן ביומא (י"ב ע"א) אהא דתניא עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע (ואין דנין אותן משום גזל) אמר רביי שמע מינה אורח ארעא למישבק גולפא ומשכא לאושפיזיה. כלו' והדין עם בעלי אושפזיכנין: תנא דר"י לימדך תורה ד"א בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו (שבת קי"ד ע"ב): דתניא השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי רוח (פסחים פ"ו ע"ב). וברייתא זו תני לה במס' ד"א פ"ז: אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים. מכאן למדה תורה דרך אטרץ שלא יאכל אדם בשר קודם השפט וניתוח. מאי קמל"ן אילימא לאפוקי מדרב הונא (רש"י מאי קמל"ן ד"א או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה וכו') דאר"ה וכו'. אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל. כדתניא וכו' (ביצה כ"ה עא). ולשון ר' חננאל ושם ואסיקנא הני מילי לענין מוסר ודרך ארץ וכו' שנראה רעבתן: ורואה אני כאן להעיר שכבר הבדילו בין לשון דרך ארץ ובין לשון אורח ארעא. שאם ימדה תורה דרך ארץ הוא חמור יותר מאורח ארעא. עד שהוצרכו לפרש דדרך ארץ דנקיט רמי בר חמא אורח ארעא קאמר: ויקרא אל משה וידבר הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה ד"א שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. מסייע ליה לר' חנינא דאר"ח לא יאמר אדם דבר לחבירו אא"כ קורהו (יומא ד' ע"ב): תנא משמיה דר"י בן קרחה בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן. מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה (שם ע"ה ע"ב): ת"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש לימדה תורה ד"א שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו וכו' (סוטה מ"ד): ת"ר אשר יצוד וכו' למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (חולין פ"ד ע"א): ת"ר כי ירחיב וגו' למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם אלא לתיאבון וכו' (שם): וחיים לנערותיך (משלי כ"ז כ"ז) מיכן למדה תורה ד"א שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין (שם): ואגב אורחא אעיר שמכל אלה לא מזכרו במסכת דרך ארץ חוץ מהברייתא השותה כוסו וכו': והנה הרבה דברים שלא צותה התורה בהם ונשארו נימוס ודרך ארץ. והם מפוזרים בדברי הנביאים לפי שחנוך העם מקטנם ועד גדולם תלוי בהם שיהיו מנימוסים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם. ונכתב בענין החינוך ספר שלם. והוא ספר משלי שנכתב לחינוך המוסרי ולא לחינוך הדתי או התוריי. ולא נמצא בו שיזהיר את בנו על שמירת שבת וחוקי המועדים וכיוצא בהם. והוא קורא זה הדרך דרך חכמה. כמ"ש בדרך חכמה הורתיך וגו' (ד' י"א). וכלל בלימודיו ענין העסק והקנין מלאכת הבית והשדה. ושמירת הבריאות שלא יחלה הגוף. מה שהוא ג"כ בכלל דרך ארץ. והדעת נותנת כי דברי אגור בן יקה (משלי ל׳:א׳) ודברי למואל (שם ל"א) היו ג"כ ספרים שלמים מאלה עניני החינוך. אלא שנכתבו בסגנון אחר. ולא העתיקו אנשי חזקיהו מהם רק מעט. אם מפני שלא ראו עוד צורך בהם. או מה שנראה יותר. שנאבדו ספריהם והנשאר מהאבדון העתיקו וחברום אל משלי שלמה. וכמו כן הרבה דברים בספר קהלת. וכן בספר בן סירא שהוא ג"כ על דרך ספר משלי: ובלי ספק שהיו להם עוד ספרים כאלה לצורך חינוך העם וללמד הבנים והבנות. וספרים כאלה הם נכתבים כפי מקומם ושעתם. ואין כל הדעות שוות בדברים כאלה. כי מושג הנאה והמגונה הוא משתנה כפי המקום והזמן. ואף המועיל והמזיק אינם בהחלטה כי עת ומשפט לכל דבר. ואולי הספרים שנאבדו ספרי בן לענה ובן חגלה שנזכרו בירושלמי דפ' חלק ובמדרש קהלת עם ספרי בן סירא היו ג"כ בענינים כאלה. ולא ראו צורך בהם עוד: גם היו נשאלים על דברים כאלה. בנדה (ס"ט ע"ב) תנו רבנן י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניה ג' דברי חכמה ג' דברי הגדה ג' דברי בורות ג' דברי דרך ארץ. ופרשום אם בגמרא ואמרו. ג' דברי ד"א. מה יעשה אדם ויחכם. אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה וכו'. מה יעשה אדם ויתעשר. א"ל ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה וכו'. מה יעשה אדם ויהיה לו בנים זכרים. א"ל ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש וכו'. הנה כללו לימוד החכמה ועושר ובנים בשם דרך ארץ. וכיוצא בו מסופר מאלכסנדרוס מוקדון ששאל עשרה דברים את זקני הנגב (תמיד ל"ב ע"א). ורובן הם מענין דרך ארץ. ובעל מאור עינים העתיק ממכתב אריסטיאה ע"ב שאלות שאל תלמי המלך את הזקנים. ובתוכם נמצאו ג"כ שאלות בדברי ד"א: וכשנסתכל בהרבה והרבה ברייתות שהובאו בגמרא בענין דברים שמחליאין את הגוף ושמבריאין את החולה ומניעת הדברים שמביאין לידי סכנה הנה הם בכללם הלכות ד"א: ונזכרו בגמרא דברי ד"א הרבה בשם האמוראים. והם קראום מילי דעלמא. כלו' דברים שהעולם מתנהג ומתקיים בהם. דרך משל. בפסחים (קי"ג ע"א) דאמר רב לאיבו בריה טרחי בך בשמעתא ולא מסתייע מילתא תא אגמרך מילי דעתמא. ובשבת (פ"ב ע"א) א"ל ר' הונא לרבה בריה מ"ט לא שכיחת קמיה דר' חסדא דמחדדן שמעתיה. א"ל מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי מאן דעייל לבה"כ וכו'. א"ל הוא עסוק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא. כל שכן זיל לגביה וכו': ואלו הדברים מפוזרים הם בתלמוד בכמה מקומות. ואנו רגילין לקוראן הגדה. ור' שרירא גאון כתב באגרתו בענין הברייתות. דהנך קמייתא כלהו הוו נפישין וטרייתהון ותנייהון ומאי דאצטרכו רבנן מנהון אמרי' בגמרא. ודקדקו בהו והנפיקו בהו טעמיהו. ושארא אשתכח דלא צריכינן להו וכו'. וכד משכחינן נסחאי דברייתא לא סמכינן עלייהו דלא מתניין. ולא ידיען אי קושטא אינון אי לאו. אלא הנך דר' חייא בלחוד הוו גריסן בי רבנן. ובברייתות נמי אחרוה (אולי צ"ל אחרות) דקרי להו קטיעות דלא לאורויי מנייהו כגון הלכות דרך ארץ והגדות אחרות. הרי שכלל הלכות ד"א עם ההגדות. וקרי להו קטיעות דלאו לאורויי מנייהו. כלו' כיון שאין למידין מהם הרי נקטעו (ועיי' בדור דור ודורשיו ח"ב צד ר"נ): ומרוב אלה הברייתות נעתקו דברים גם במשנה. ומה שהם במדות ובהנהגת החכמים ותלמידים חוברה מסכתא שלימה. והיא מסכת אבות. ונתוסף עליהם באדר"נ שהיא תוספתא למס' אבות (כמו שכתבו התו' ב"ק כ"ה ע"א בד"ה ק"ו). אלא שבמסכתא זו השקיפו יותר על דרכי החכמים ותלמידיהם. ובאדר"נ הרחיבו יותר בעניני ד"א בכלל. אמנם גם החכמים היו שונים בדרכיהם. עד שנמצא פרק שלם במס' ברכות בהבדל מנהגי הסעודה בין בית שמאי ובית הלל. ותלו מנהגיהם אם במנהגים אחרים או בהלכות שיהו שונים אלו מאלו. ואעתיק לשון הרמב"ם בה' דעות פ"ה. כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו וכו'. והוא סדר שם שאר עניני דרך ארץ בכלל. ומה שהוא נוגע בשמירת הגוף מתחלואים בפרט: ודוגמא לדבר בענין ת"ח בבבא בתרא (נ"ז ע"ב). חלוק של ת"ח כיצד וכו'. טלית של ת"ח כיצד וכו'. שלחן של ת"ח כיצד וכו'. מטה של ת"ח כיצד וכו': וקראו חז"ל לדרך ארץ דעה. כענין שקראו שלמה דרך חכמה. אמרו בא"דרנ פ"מ לענין תלמידים דרש ר"גל הזקן ד' דברים. דג טמא. דג טהור וכו'. דג טמא כיצד. בן עניים שלמה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. בן עשירים וכו' ויש בו דעה. כלו' שזה מחונך ומנימוס ויש בו דרך ארץ מה שאין כן בבני עניים. ובסדר אליהו רבה פ"ו (צד ל"ג) שנה. כל ת"ח שאין בו דעה בהמה טובה ממנו: והרבה מאלה הברייתות שנשנו בד"א הם מפוזרות בתלמוד כמו שהזכרנו. מהם שנשנו בבית המדרש ואתאמר עליהון תנו רבנן. ומהם שלא נשנו בבית המדרש ואיתאמר עליוהו תניא או תני ר' פלוני:
ובכלל אלו הברייתות בדרך ארץ הם סיפורי מעשיות באדר"נ והובאו בתלמוד. כגון בברכות (י"ח ע"ב) והתניא מעשה בחסיד א' וכו' שסיפרו משתי רוחות. ותכלית הסיפור הוא. משובבת חיקך שמר פתחי פיך (מיכה ז' ה'). ודתנו רבנן בשבת (ל"א ע"א) בענותונותו של הלל וקפדנותו של שמאי. וכן הא דתנו רבנן ביומא (ל"ה ע"ב) עני ועשיר ורשע באין לדין וכו'. וספרו שם מעניותו של הלל הזקן ומעשרו של ר' אלעזר בן חרסום. וכיוצא באלו הסיפורים באגדות: כל אלו הסיפורים אינן מאורעות שאירעו. אלא הם מפרקי דרך ארץ ותלו באותן הנזכרים אלו המאורעות. וכענין שאמר ר' שמואל בר נחמיני אמר ר' יונתן כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה. ומסיק שם דס"ל כדתניא ר' יוסי אומר וכו' אפשר בא אסא ולא ביערם וכו' עד שבא יאשיהו וביערם וכו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים. מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי: ואל יפול לב אדם עליו ואל יבהל מלומר שאין אלו הסיפורים מאורעות אלא דברים שתלו בהן לחנך התלמידים במוסר ודרך ארץ שהרי אמרו בעירובין (ס"ג ע"א) והא תניא ר"א אומר לא מתו בני אהרן וכו' ותלמיד אחד היה לו לר"א שהורה הלכה בפניו. אא"א לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו נביא אתה. א"ל לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני וכו'. ואמרו שם. וארב"בה אמר ר' יוחנן אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. ואמרו שם שלכך הוצרך ר' יוחנן לומר שמו ושם אביו שלא תאמר משל היה. הרי שהוצרכו לעדותו של ר' יוחנן שבאמת מאורע שכך אירע היה שלא תאמר משל היה. מעתה אנו דנין. אם באיזה סיפור אין חזותו מוכיח עליו ועדותו מתוכו שהוא מאורע אינו אלא משל. וכל שכן אם חזותו מוכיח עליו שהוא משל: והנה אלה הם המקורים לתלמוד שלפנינו שנשתקעו בו. ומתוך שנשתקעו אלו הברייתות בתלמוד עזבום ונשתכחו ונאבדו ואין בידינו אלא מעט מיתר הפליטה שנשארו לנו במקרה. ומהפליטה הזאת הן המסכתיות הקטנות שנספחו בדורות האחרונים אל התלמוד. וכענין שאמרו בחגיגה (י"ד ע"א) אלו בעלי משנה כגון ר"י בן תימא וחביריו. פליגי בה ר' פפא ורבנן. חד אמר ת"ר סדרי משנה וח"א שבע מאות סדרי משנה. אמנם נשתקעו במשנתו של ר' יהודה הנשיא: ואין אלו המסכתיות קבוצים מהתלמוד דוגמת מס' סופרים ושאר קבוצים. אלא אדרבה הם הם מן המקורים שנשאב מהם התלמוד: ...
ואחרי הקדימי זאת אערוך כאן מה שנשאר לנו מברייתות הקדומות בענין ד"א. ואומר ההתעסקות עם המת והאבל עליו שהם מדרך הארץ ונמצאו בסיפורי האבות. רבו עניניהם וחוברו לבדם במסכתא אחת הנקראת אבל רבתי או בלשון סגי נהור שמחות. והמסכתא הב' היא מסכת כלה וכללו בה שאר דברי דרך ארץ. וממסכתא זו נשארו בידינו קטועות קטועות בשם ד"א רבה וד"א זוטא כפי שאסדר אותם: המסכתיות הקטנות כמו שהם בהוצאות שלפנינו עם הגרי"ב כמו שנדפסו בראשונה בדיהרנפורט תק"ס הם כמו שסדרתים לעיל בריש המאמר. גם הזכרתי שבדפוס פ"פ דמיין נדפסו פרקי ד"א הנמצאים במחזור וויטרי. ובהוצאת הש"ס שלפנינו נרמז שהפרקים ה' עד ח' ועד בכלל הם ממחזור וויטרי. ולפ"ז פרקי הזוטא בלא אלו התוספות הם ששה. ובריש פ"ג בד"א רבה שהיא פ' בן עזאי העיר הגרי"ב. במחזור וויטרי מתחיל כאן פרק בפני עצמו. וכתב ע"ז זהו פרק בן עזאי. והוא זה מה שהזכיר רש"י ברכות דף כ"ב. ומס' עירובין כתו' דף נ"ג ע"ב ובכמה מקומות ובריש פ"ד לעולם תהא נאה וכו' העיר במחזור וויטרי הוא פרק אחד. ר"ל עם פ' בן עזאי. ולפ"ז לא תהיה מסכת ד"א רבה כי אם ט' פרקים: וכיון דאתא מחזור וויטרי לידן נדבר עליו ראשונה:...
א') בכרם חמד ח"ג מכתב להמנוח שד"ל ז"ל (צד ר') כתוב בו שהגיע לידו ספר כת"י של שני כרכים גדולים והוא ס' מחזור וויטרי. וערך החכם הנזכר מפתח לעניניו ומסמן הדפים שחסרים בו: אחר דיני אבלות ודיני בין המצרים ות"ב חסרים איזה דפים. אח"כ כתוב מס' דרך ארץ עשרה פרקים ופ' גן עדן ומלחמות מלך המשיח וכו'. ובעניני כרך ב' כתב. אח"כ מס' סופרים וכו' ואח"כ מס' כלה והלכות דרכן של תלמידי חכמים ואח"כ מאורות וכו': הנה ראינו שדרך ארץ שנקרא לפנינו ד"א רבה כולל עשרה פרקים. גם ראינו שנחלקו בב' כרכים ואינם ביחס זה אל זה לקראם רבה וזוטא. ורואה אני להעיר שבאוצר הספרים לבן יעקב ערך מחזור סי' תתקכ"ד הזכיר את הכת"י הזה ומהותו עפ"י כרם חמד. ועכ"פ אין הכת"י הזה מסכים עם מה שנרשם בהוצאות שלפנינו עפ"י המחזור וויטרי: והנה בימינו זכינו שנדפס המחזור הזה ע"י הרב מו"ה שמעון הורוויץ בהוצאת מקיצי נרדמים. נראה איכה הדברים בו. סימן תקכ"ח הלכות כלה. והיא מקוטעת הרבה וחסרה. ובנשאר איזה שינויים מהמסכתא שלפנינו. וכולא פרק א' ודלא באגודה שנחלקה בו לב' פרקים. סי' תקכ"ט הרואה. כולל ברכות שבפ' הרואה במס' ברכות. ואח"כ סימן תק"ל הילכות דרכן של ת"ח. וכולא פרק אחד. וכולל תחלתו הפרק הראשון שבד"א זוטא שלפנינו עד סוף ז' אבות כרותי ברית ואח"כ כ"ז שאדם חוטא וכו'. כולא כמו שהוא לפנינו בסוף פרק ח' (שנרשם בו שהועתק מן המחזור וויטרי). ואח"כ ר"א הקפר אומר וכו' כולא פ"ט שלפנינו. וכולו פרק אחד כמו שאמרתי. ומסיים הדרן עלך דרכן של ת"ח. ואח"כ סימן תקל"א. מסכת דרך ארץ. ומתחיל המקדש את האשה וכו'. כמו שהוא לפנינו עד כל האסורות לו איסור ערוה ובא (באיזה שינויים קטנים) והשאר חסר. וכתב המו"ל במחברות (הנשאר מענין זה חסר בכ"י). ונדפסו אח"כ בלי שום סימן אם הוא תחלת פרק או לא דברים שאינם לפנינו כלל. ולחשיבותן רואה אני להעתיקם כאן ולהעיר עליהם בין בבא לבבא. אמנם מה שהוא במחברות הוא מהמו"ל:
עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. הרגיל בלשון הרע. ובעל חמה. ובעל מחשבות רעות. והמתחבר לרשע. והמסתכל בעריות. והחולק עם גנב. והאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב. והמתכבד בקלון חבירו. והפורש מן הצבור. והמבזה את רבותיו. והמקלל את הרבים. (והמתעכב) [והמעכב] את הרבים מלעשות (מלאכה) [צדקה]. והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה. והמשתמש בעבוטו של עני. והמקבל שוחד על מנת לנטות אחרים. והמוצא אבדה ואינו מחזירה לבעליה. והרואה בניו [יוצאים] לתרבות רעה ואינו מוחה בהם. והאוכל שור עניים ואלמנות. והחולק על דברי תורה ועל דברי חכמים. והחושד בכשרים. והשונא תוכחות. והמלעיג (את) [על] המצות. עליהן הכתוב אומר. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וגו' (ישעיה ו' י'):
הרב המו"ל כתב בהערותיו. ודבר זה נמצא ברב אלפס סוף מס' יומא. וכבר כתב עליו הר"ן שם. לא ידעתי היכן היא שנויה. גם הרמב"ם בפ"ד מה' תשובה כתב המספר כ"ד דברים ואחריהם הביא הרוקח בה' תשובה סי' כ"ח. ע"כ. ואני אוסיף עליו ברוקח ה' יוה"כ סי' רי"ו: אמנם לא יצא הרב המו"ל עדיין ידי חובתו בזה. שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא כ"ב. אבל לשון הרב אלפס ואלו הן רכילות לה"ר ובעל חמה. וכ"ה ברוקח. ולשון הרמב"ם הרכיל ולה"ר. ולפ"ז הרגיל בלה"ר שלפנינו הוא שבוש לשון וצ"ל הרכיל ולה"ר. וברב אלפס מונה והמרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה. ולשון הרמב"ם האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה. אמנם ברוקח ליתא להא. אבל הוא מנה והמואס בעושי צדקה ומצות. ובה' יוה"כ בעושי מצות. דליתא באינך נוסחאות. ועכ"פ חסר לפנינו או הא או הא: ומה שתקן מלת מלאכה במלת צדקה כ"ה ברוקח אבל ברי"ף וברמב"ם הנוסחא מלעשות מצוה. ומסתבר יותר. ומ"ש והמקבל שוחד ע"מ לנטות אחרים. אינו מובן. וברב אלפס ע"מ להטות אחרים בדין. ולשון הר"מ והמקבל שוחד להטות דין. וברוקח והמקבל שוחד סתם. ועכ"פ צריך להגיה להטות. ובבבא והמבזה את אבותיו. ברב אלפס המבזה אבותיו והמבזה רבותיו וברמב"ם ליתא אלא והמבזה רבותיו. ובבא והחולק על ד"ת וכו'. ברב אלפס וברמב"ם ליתא אלא והחולק על דברי חכמים. וברוקח והחולק על דברי תורה. ובענין שור עניים ברי"ש כבר כתב הראב"ד דצ"ל שוד בדלי"ת וכ"ה ברוקח. וסדר הרב אלפס כסדר שלפנינו. וברוקח נשתנה הסדר. והרמב"ם עשה אותם מדרגות מדרגות. הראשונה כוללת ד' ואח"כ ד' מדרגות שבכל אחת מהן ה' ובאר את טעמם עיי"ש. ובעל מגדול עוז מסתפק בהערתו לומר וחילוק כ"ד דברים ליקטם בתלמוד. והלח"מ כתב ברייתא לא נמצאת אלא ברי"ף. אבל הכ"מ הביא דברי הר"ן. ואח"כ כתב. ומ"כ יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי ר' חייא ור' אושיעא וזולתו אבל נמצאת במס' קטנות לעצמן. והנה זה הכותב ידע מברייתא זו והיתה לפניו במס' קטנות:
ובעון עשרים וארבעה דברים המשפחות כלות והייסורים רבים. בעון חלה, בעון בעלי זרוע, בעון יין נסך, בעון שנאת חנם, בעון המלבין פני חבירו ברבים, בעון המהרהר אחר מדת הדין, בעון ספק חלב ודם, בעון זלזול טהרה, בעון איחור נדרים, בעון אשה קולנית, בעון לא תקום ולא תטור, בעון גונב דעת הבריות, בעון זקן שנתבזה ברבים, ומחוסרי אמנה, ונהנה מחמת ע"ז, בעון המביא תקלה לרבים, בעון העוזר לרשע לזכותו בדין, בעון הפורץ גדר חכמים, בעון המרחם על האכזרים, בעון המתאכזר על הרחמנים, בעון האוסר את המותר והמתיר את האסור ועליהן הכתוב אומר, (ונתתי) [ושמתי] אני את פני באיש ההוא וגו' (ויקרא כ' ה'):
בפרטן אין אתה מוצא אלא כ"א. אמנם ברוקח סי' כ"ט הגי' בעון המתיר האסורין בעון האוסר את המותר. וא"כ תרתי נינהו. וצריך לומר בעון ספק חלב ודם. וכן בעון לא תקום ולא תטור נמי תרתי תרתי נינהו והוו להו כ"ד: אשה קולנית. כ"ה ברוקח ועיי' כתובות פ"ז ועל פיו הגהתי אני. אבל בנדפס איתא ואשה קולנית ונדחק בעל המו"ל לפרשה בדרך רחוק. והאפשרות למשפחה שתכלה ע"י אשה קולנית היא עפ"י שפירשוה בכתובות שם (בתוספתא וירושלמי ובבלי עיי"ש). עוד יש להעיר על איזה שינוי נוסחאות שברוקח. בעון מחוסרי אמנה. בעון הנהנה מע"ז. בעון הנותן דין לרשע לזכותו בדין. אולם גם נוסחא זו אינה ברורה. ובלי ספק שכוונתם על עון עורכי הדיינין. ואולי צ"ל לפנינו בעון היועץ: וברוקח הנותן עצה. בעון הפרש מדברי חכמה. ונראה דהיינו הפורץ נדר חכמים. בעון המתאכזר על הרחמן. וגריס ונתתי פני באיש ההוא. ונראה שחילוף מקראות כאן עם המקרא ונתתי את פני בנפש ההיא:
ובעון עשרה דברים ישראל גולין ממקומן, בעון ביטול תורה, בעון גילוי עריות, בעון חילול השם, בעון חלול שבת, בעון נדה, בעון עיוות הדין, ועדות שקר, ומאכיל ממונם של ישראל לאו"ה, ומקטיני מדות ומשקולות, ובעון חניפים, ועליהם הכתוב אומר, לכן עתה יגלו בראש גולים וסר מרזח סרוחים (עמוס ו' ז'):
צריך לומר דעיוות הדין ועדות שקר תרתי נינהו והווין עשרה, ופירוש ממקומין, שדרים שם בין האומות, וברוקח גריס בעון שמונה דברים גלו ממקומם. וג' בעון פורק ממנו עול תורה. ול"ג בעון חילול שבת, וג' בעון עדות שקר, בעון מאכיל ממונו של ישראל לכותים, בעון מקטיני איפות ומשקולות, ול"ג ובעון חניפים, והווין שמונה, ומסיים מאכילי רעבים ומלבישי ערומים ומחלקי צדקות עליהם הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב וגו' (ישעיה ג' י'):
ובעון עשרה דברים תפלתו של אדם פרחה, בעון המסיר אזנו משמוע תורה, ובעבור הגזלן, ואוטם אזנו מזעקת דל, ובעון היועץ לפני דרכו, והיועץ עיצה רעה והמתעסק בדבר שקר, והמוציא שם רע של חבירו, ובעון המכשף, והמורה קלות לעצמו וחמורות לאחרים, ועליהם הכתוב אומר, גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיה א' ט"ו):
ברוקח שם סי' כ"ח מונה ט' דברים המעכבין את התפלה והוא מונה דברים אחרים ומביא מקרא לכל אחד ואחד. ונראה כדורש מעצמו. אבל מלשונו בסי' כ"ט מוכח שבברייתא מצא כך עיי' לקמן: היועץ לפני דרכו, צ"ל לפי דרכו והוא בד"א זוטא פ"ח וגרסינן בסנהדרין (ע"ו ע"ב) וא"ר כהנא משום ר' עקיבא הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו. ופרש"י לפי דרכו להנאתו:
ומתוך עשרה דברים אדם יוצא מן העולם בלא זמנו, מתוך קנאה, מתוך תאוה, מתוך שלוה, מתוך כבוד, תוך חכמה יתירה, מתוך עניות, מתוך מחלוקת, מתוך דאגה, מתוך גלות:
כבר העיר המו"ל שאינן אלא תשעה, והנה נשנו קצתן במשנה בפ"ד דאבות בשם ר"א הקפר הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ושם בפ"ב בשם ר' יהושע עין הרע ויצה"ר ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. והנה עין הרע היינו קנאה. ויצה"ר היינו תאוה. וסגנון לשון איכא בינייהו, ונראה דחסר לפנינו שנאת הבריות, ופי' מתוך שלוה, כמו דור המבול ואנשי סדום עיי' סנהדרין ק"ח וכו' ובנסמן שם, ופי' מתוך חכמה יתירה, כמו בן זומא עיי'ש:
תחלת עבירה הרהור, שנייה לה ליצנות, שלישית לה גסות הרוח, רביעית לה אכזריות, חמישית לה הבטלה, שישית לה עין הרע, שביעית לה שנאת חנם: The beginning of sin is evil thoughts, the second [cause] for it is mockery, the third is arrogance, the fourth is cruelty, the fifth is idleness, the sixth is the evil eye, the seventh is baseless hatred.
תחלת יראה בושה, שנייה לה ענוה, שלישית לה אומנות נקייה, רביעית לה רחמנות, חמישית לה קיום מצות, שישית לה רדיפת שלום, שביעית לה אהבת הבריות: The beginning of fear/awe [of God] is shame, the second [cause] for it is humility, the third is a clean (honest) profession, the fourth is compassion, the fifth is the observance of commandments, the sixth is the pursuit of peace, the seventh is love of people.
בבא ראשונה בד"א זוטא, וה"ג התם תחלת עבירה הרהור הלב וכו' שישית לה שנאת חנם שביעית לה עין הרע הוא שאמר שלמה כי יחנן (את) קולו אל תאמן בו (וגו') [כי שבע תועבות בלבו] (משלי כ"ו כ"ה), אמנם לבבא ב' נעלם ממני דוגמא:
יש שמורד ואומר עולם עובר הוא ואין דין ואין עולם אחר, ואין נושא עליו לא אימת יראה ולא אימת מיתה ולא אימת בושה, ועליו הכתוב אומר, ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צ"ד ג'):
פי' יראה אלוהות, והרבה בלשון חז"ל, במכילתא (בשלח פ"א) בעל צפון נשתייר מכל הייראות שלהן, ובלשון המקרא ופחד יצחק (בראשית ל"א מ"ב):
יש מאבד עולמו מחמת אחרים, ויש אומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב והוא מת בלא תשובה, יש עושה הבלים בנערותו ומשחירין פניו בזקנותו, יש שמוכר העולם [הזה] בחיי העוה"ב, יש שנחשד בדבר ומעשיו נאים לפני הקב"ה, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים ל"ג ט"ו):
יש שמגיע עד שערי מות ותשובתו מצילתו, יש חוטא ומאבד טובה הרבה, יש שהוא עושה רע כל ימיו וסוף הוא קונה עולמו, דכתיב כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו וגו' (יחזקאל י"ח כ"ב):
יש שהוא עושה מצות בגלוי ועבירות בסתר, או מצות בסתר ועבירות בגלוי, ועליו הכתוב אומר, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו (תהלים פ"ב ה'):
יש שהוא עושה מצות ומאמין בישועתו של הקב"ה, ויש שפורק עולו של הקב"ה וכופר בתחיית המתים, ועליו הכתוב אומר, פני ה' בעשי רע (שם ל"ד י"ז):
עשר דמעות נשמעות, דמעת העשוקים, דמעת העניים, דמעת שכיר על שכרו, דמעת בעלי תשובה, דמעת צדיקים בתפלה, דמעת יתום ואלמנה, דמעת עבד ואמה, דמעת נחשד בדבר ולא עשאו, דמעת נדחק בשעבוד מלכות, דמעת חולה על מטתו:
כל אלה הבבות אינם במס' ד"א, אמנם הבבא הראשונה דכ"ד דברים המעכבין את התשובה מוכח שהיתה ברייתא זו לראשונים: ואח"כ מתחיל הנעלבין ואינן עולבין וכו' כל הי"ב בבות שעליהם הכתוב אומר וכו' כמו שהם לפנינו בפ"ב. ואח"כ ובשביל ד' דברים חמה לוקה וכו' ובשביל ד' דברים מאורות לוקין וכו' ובשביל ד' דברים ממון של בעלי בתים נמסר למלכות וכו' ובשביל ד' דברים ממון של בעלי בתים יורדין לטמיון וכו', ואח"כ ר' דוסתאי בר יהודה אומר וכו' אין ישיבה למעלה וכו'. הכל כמו שהוא לפנינו, ונמצא בהם שינויי נוסחאות והרבה מהם לטובה, ואח"כ המאמר מפרקי המרכבה כמו שהוא לפנינו ספ"ב. ואח"כ נסדר באותו פרק עצמו כל פרק בן עזאי שהוא לפנינו פרק ג' באיזה שינויים ומסיים סליק פירקא: ומתחיל פ"ג לעולם תהא נאה וכו' שהוא לפנינו פ"ד. למדנו מזה שפ"ב ופ"ג שלפנינו הם בוויטרי פרק אחד, וכיון שזה הפרק חסר בראשו מראין דברים שהי"ב בבות הראשונים הצדוקים וכו' שעליהם הכתוב אומר וכו', היו בו אלא שנקטעו וחסרים בו, ויש להביא ראיה לזה מהרוקח סי' כ"ט, הפרק הזה מתחיל שם אלו הן שאין מורישין וכו' כולא כמו שהוא לפנינו עד בבא דהנעלבין (באיזה שינויים לטובה ואיזה מהם יש לתקנם עפ"י נוסחאותינו). ואח"כ כתב ועוד נמצא באותה ברייתא על ד' דברים ממונן של בע"ב יורדין לטמיון וכו' על ד' דברים וכו' נמסרין למלכות וכו' (הברייתות מסורסות, והא דיורדין לטמיון משובשת עיי"ש. וב' בבות דחמה לוקה ומאורות לוקין השמיט ואפשר שלא היו בנוסחתו), ואח"כ כתב, בעון כ"ד דברים מעכבין את התשובה כבר כתוב, וט' דברים מעכבין את התפלה כבר כתוב, וכוונתו לסי' כ"ח כמו שהזכרתי לעיל, ואח"כ כתב בעון כ"ד דברים המשפחות כלות וכו' בעון שמונה דברים ישראל גלו ממקומן וכו', שהזכרתים ג"כ. והנה הוכרח לומר ועוד נמצא באותה ברייתא לפי שהשמיט י"ב בבות מן הנעלבין וכו', שעליהם נאמרו מקראות לטובה והוא לא בא אלא לפרוט מה שהוא עון ונענשין עליו. למדנו מזה שהיתה כל התוספות שבמחזור וויטרי ג"כ לפניו באותה ברייתא אלא שהדברים היו לפניו בסדר אחר, דהיינו אחר הבבות דעל ד' דברים וכו', אבל השמיט הא דר' דוסתאי וכו' לפי שהוא לא בא אלא לסדר העוונות. ומוכרחים אנו לומר שזה הסי' ברוקח הוא קטוע רישא. שמתחיל אלו הן שאין מורישין וכו' והנה חסרים ה' בבות הראשונות הצדוקים והמסורות וכו', ועכ"פ הוא מלמד שבוויטרי חסרים ברישא הבבות שעליהם הכתוב אומר לרעה, אלא שכל התוספות דכ"ד דברים הם בוויטרי בין י"ב בבות לי"ב בבות וברוקח הם אחר בבא דעל ד' דברים. והכת"י שהעתיקו מהם בעל המחזור והרוקח היו שונים, ודבר זה יובן. שאלה התוספות היו ברייתא לעצמה ונתוספה לזה הפרק, ויש שהוסיפוה אחר י"ב בבות הראשונות עפ"י דמיון הסגנון שעליהם הכתוב אומר, ויש שלא רצו להפסיק בין י"ב לי"ב והוסיפה בסוף אחר על ד' דברים:
אמנם בפ"ב שלפנינו ליתנייהו לכל התוספות האלו, וסדר הברייתא שלפנינו הוא, בתחלה מונה עושי רשע ובעלי מדות רעות שעליהם הכתוב אומר לרעה. והם ה' בבות. והפסיק אח"כ בבבא ואלו שאין מורישין וכו', והדעת נותנת שחסר כאן המקרא שעליהם נאמר ונקטע. ואח"כ מונה עוד שש בבות. והם בכללם י"ב בבות. ואח"כ מונה י"ב בבות לבעלי מדות טובות ואנשי יושר שעליהם הכתוב אומר לטובה: ולבי אומר לי שלא נפל דבר זה במקרה אלא שחלק הא' הם כלפי מנין י"ב ארורים שבפ' כי תבא. והחלק הב' הם כלפי י"ב מקראות שנאמרו בהם הברכות שם. דהיינו מן כי תשמע (כ"ח ב') עד כי תשמע (שם י"ג). שמה שלפניהם היא פתוחה ומה שלאחריהם הוא חותם הענין וע"כ הם י"ד פסוקים. אמנם טופס הברכות הם י"ב פסוקים:
ועכ"פ עיקר סדר מס' ד"א רבה בוויטרי הוא כמו שלפנינו דהיינו המקדש את האשה וכו'. אלא שנשתנה בו סדר מנין הפרקים שמה שלפנינו פ"ד הוא שם פ"ג ועל כן פרקיו הם עשרה, ונמצינו למדין שג' נוסחאות שונות הם בסידורו של מחזור וויטרי. שאין סידור זה כסידורו של כת"י שד"ל. ושניהם אינם מסכימים עם מה שנדפס בש"ס על שם המחזור וויטרי, וכמדומה לי שלא העירו ע"ז המו"ל:
ב') סדר תפלה לר' עמרם גאון (ווארשוי תרכ"ה), בסדר מנחה לשבת כתב, והכי אמר שר שלום גאון במנחה בשבת מותר להתעסק בתלמוד, ולא עוד אלא שמנהג בית רבינו בבבל שאחר תפלת מנחה בשבת שונין אבות וקנין תורה וכו', ואח"כ נסדרו שם, פרקי אבות עד שמירא וגם פ"ו שנו חכמים בלשון משנה וכו' עד ה' ימלוך לעולם ועד. ונרשם במחברות מהמו"ל (ממס' ד"א זוטא) שנסדר אח"כ. דרכי תלמידי חכמים ענו ושפל רוח וכו' כולא פירקא כמו שהוא לפנינו בד"א זוטא באיזה שינויים לטובה. ואח"כ מתחיל תלמידי חכמים נאים בחבורה וכו' כמו שהוא לפנינו בפ"ד מד"א זוטא עד בבא ואל תאמר איש פלוני נאה וכו' כולא בבא, ונראה לעין של נשלם הפרק אלא הוא קטוע וחסר, והמו"ל העיר, כ"ה נמצא במס' ד"א זוטא פ"א ופ"ג (צ"ל ופ"ד) עיי"ש איזה שינוי נוסחאות. והנה אם נשווהו עם הלכות דרכו של ת"ח שבוויטרי שכתבתי לעיל יש לשער ששניהם קטועין וחסרים, בוויטרי חסר הא דת"ח נאים בחבורה דפרק ד', ובסדר ר' עמרם חסר מה שהוא בוויטרי מסוף פ"ח ופרק ט' דד"א זוטא. וכשנסתכל באותן הפרקים שנדפסו ש"ס על שם המחזור וויטרי שהם פ"ה פ"ו פ"ז ופ"ח הנה רוב ענינים בדרכן של ת"ח וע"כ יש לשער שכל אלו נקטעו במחזור וויטרי שלפנינו ובסדר ר' עמרם והם חסרים, ואין לנו הלכות דרכן של ת"ח בשלימותן. והנה ידענו שקראו מס' ד"א דרך ארץ רבה. ותשובת הרשב"א שהזכרתיה מעידה על השם ד"א רבה. אולם דרכן של ת"ח קראו ד"א זוטא. שהיא נוספת לד"א רבה והוא מיוחדת לת"ח. והדעת נותנת שד"א זוטא לא היתה נחלקת לפרקים אלא כולא פרק אחד. ובברכות (כ"ב ע"א) גרסינן בענין בעלי קריין, ר' יהודה אומר שונה הוא בהלכות ד"א. מעשה בר"י שראה קרי והיה מהלך ע"ג הנהר. אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות ד"א. ירד וטבל ושנה להם, אמרו לו, לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בה' ד"א. א"ל אעפ"י שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי, וכתב רש"י שם, הלכות ד"א כגון דרכן של ת"ח שהיא ברייתא ופרק בן עזאי הנותן ד' דברים על לבו, והעיר בעל דקדוקי סופרים שבדפוס ויניציא ושונצינו הגי' ופרקי, וכ"ה נכון כי מס' ד"א רבה נקרא בכ"י פרק בן עזאי, ע"כ והנה למדנו מלשונו של רש"י שלשה דברים, א' שמקדים דרכן של ת"ח לפרקי בן עזאי וכמו נסדרו במחזור וויטרי שלפנינו. ולהלן נראה שב"ה בכלה רבתי, ב' שכתב שהיא ברייתא משמע שאינה נחלקה לפרקים ופרקי בן עזאי הם פרקים, וג' למדנו שמסכת ד"א שלפני רש"י היתה מתחלת בפ' בן עזאי, ונדבר עוד על ענין זה:
ג' הנה הזכרתי שבעל דקדוקי סופרים כתב שבכת"י נקראה מס' ד"א פרקי בן עזאי, ואנו כבר ראינו לעיל שמס' ד"א של בעל האגודה היא של ה' פרקים ומתחלת בפרק בן עזאי. בתוס' עירובין נ"ג ע"ב בד"ה משיירין פאה. בפרק בן עזאי קתני משיירין וכו', וזהו לפנינו בפ"ו. ובלי ספק שצ"ל בפרקי בן עזאי כדלעיל. אבל בתו' תענית כ' ע"ב בד"ה נזדמן קראוה סתם מסכת ד"א: באוצר הספרים לבן יעקב בערך תלמוד סי' תק"ץ העתיק משפתי ישנים הראשון, ויש עוד קצת מסכתות וכו' ונקראים בשם מסכתות קטנות, ואלו הן מס' כלה פרק א' מס' שמחות וכו' ומס' ד"א רבה ו' פרקים וד"א זוטא ו' פרקים, ואולי מצא כך בהוצאות הש"ס הישנות. ואח"כ כתב סי' תר"ט מס' ד"א ופרקי בן עזאי ריווא די"ט שכ"א: החכם דר' מאזעס גאלדבערג שהזכרתיו לעיל כתב בהקדמתו דבב"י או"ח סי' ק"ע מוכח שהו אמונה מפ' בן עזאי. ובשם החכם דר' נייבויער הביא (צד ו' הערה ד') דכת"י צרפת ואשכנז מתחילין בן עזאי וכן מסמנין אותן. ובכת"י ספרק ואיטליא הם כמו לפנינו ומסמנין מדת ד"א. ורבה וזוטא מסמנין בכת"י איטליא המאוחרים, וכתב, בכת"י מינכען נסמן פרקי בן עזאי ומתחיל בן עזאי אומר ומסיים בפ"ט שלפנינו. נהרגו על דבר זה. וכדי שלא לעמוד בדבר רע הוסיף ותורה סם חיים, וא"כ כולא ז' פרקים, ושבדפוס ריווא די טרענטא ג"כ פרקי בן עזאי וכוללות אלו הז' פרקים אלא שאינם מסומנים במנין אלא בהפסקות, ושלשה כת"י באדליאנא. א' אשכנזית כוללת ג"כ אותן הז' פרקים וכתוב בסופא סליקו פ' דבן עזאי. ב' ג"כ אשכנזית כוללת אותן הז' פרקים ותחלת פ"ח (שהיא לפנינו פ"י) וקצת מפ"ט (שלפנינו פי"א) ומסיימת סליקו הלכות ד"א ג' מסומנת מדת ד"א. וכולא כמו שהיא לפנינו אלא שפ"ב ופ"ג שלפנינו הם פרק אחד. וע"כ הם עשרה פרקים, וכבר הזכרתי מה שנדפס מהגהות הגרי"ב שפ"ג ופ"ד הם פרק אחד וע"כ כולא י' פרקים, ועתה אשוב אל הקדמונים:
ד') בספר הלכות גדולות שיצא לאור עפ"י כת"י רומי ע"י המנוח הרב ר' עזריאל הילדעסהיימער ז"ל נדפסו בסוף פרקים בשם דרך ארץ זעירא. פ"א מי שהוא ת"ח וכו', פ"ב ד' דברים גנאי לת"ח וכו'. פ"ג ז' דברים בגולם וכו'. פ"ד הוי רך כקנה וכו'. סליק פרק זעירא. והנה הם הד' פרקים שנדפסו כהוצאות שלפנינו פ"ה ו' ז' וח' מן המחזור וויטרי. ונעלם ממני למה זכו אלו הפרקים לשם ד"א זעירא. ואחרי אלה נדפסו ה' פרקים בשם פרק ד"א רבא. פ"א ב' ג' וד' הם שלפנינו בזוטא ואח"כ פרק ר"א הקפר שהוא פ"ט שלפנינו. וכל ב' סדריו אינם רק ד"א זוטא שלפנינו חוץ מפ"י. והדברים מפליאים שקורא לפרקים אלו רבא. ועוד שמקדים זעירא לרבא. וכי זו היא דרך ארץ. ובתשובת פליאה זו אומר. דזעירא ורבא היא כענין צעירה וזקנה. דזקן וזקנה רבא ורבתי קרי להו, וענינו של דבר דהלכות דרכן של ת"ח היו נודעים להם מכבר וכמו כן פ' קנין תורה. ואח"כ באיזה זסמן מצאו כתב יד מד' פרקים דשים שלא נודעו להם מכבר, וקראו להנודע רבא ולחדתא זעירא, והואיל וחדתא הוות חביבא להו ואקדימו לה: ורואה אני להעיר כאן עוד שהב"י באו"ח סי' ק"ע קרי לד"א רבה שלנו ד"א זוטא כמה וכמה פעמים. ומהר"ל חנליש הניה כולן ד"א רבה. ודבר רחוק הוא דכל הנהו שיבש ואזיל. ונראה דגם בספר שלפניו היה דרכן של ת"ח מסודר קודם פרקי בן עזאי. ובראש ספרו היה כתוב ד"א רבה וד"א זוטא ולא נסמנו ביחוד. והיה הב"י קורא למסכתא הראשונה רבה ולשנייה זוטא:
היוצא לנו מכל זה שכלה הוא פרק בפני עצמו. ופ"א ופ"ב מד"א רבה שלפנינו שהם פרק המקדש ופרק הצדוקים והמסורות הם פרקים לעצמם. ונוסיף עליהם פרק כ"ד דברים המעכבין את התשובה שאינו בהוצאות שלפנינו אלא במחזור וויטרי. וכן פ"י הנכנס למרחץ ופי"א היוצא בדרך הם פרקים לעצמם. ובדרך ארץ זוטא ד' פרקים ה' ו' ז' וח' שנרשם בהם שהם ממחזור וויטרי הם פרקים לעצמם. ופ"ט ר"א הקפר אומר. אולי הוא כפי סדר ר' עמרם ג"כ פרק לעצמו. ופ"י רשב"י אומר, הוא לכל הסדרים פרק לעצמו, אמנם על פרק השלום אין צורך להעיר כי שמו מוכיח עליו שהוא פרק לעצמו ועניניו מוכיחין שהוא קובץ מאוחר: וכלפי זאת ידענו שהיה כבר קובץ הלכות ד"א נחלק לפרקים לר' יהודה. רק שאינו מפורש אם בכתב או בעל פה. כמו שהזכרנו מברכות כ"ב. וכן ידענו דבירושלמי שבת פ"ו ה"ב הובאה ברייתא בזה"ל דתני בדרך ארץ. שהיא לפנינו בפ"י ד"א רבה. לענין מנעלים כשהוא מניח וכשהוא חולץ. שרמז ע"ז כבר המנוח צונץ ז"ל אולם אינו מבואר אם הכוונה על קובץ הלכות ד"א. או שכוונו לברייתא דהנכנס למרחץ וכו' ועל ברייתא זו אמרו דתני בדרך ארץ:
ה') אחרי כל אלה מזקנים נתבונן. בשנת תרכ"ד הוציא המנוח ר' נחמן נתן קורוניל ז"ל את ספרו חמשה קונטרסים בעירנו פה ווינא. ואשר יצא ראשונה היא, מסכת כלה והברייתא, ובהקדמתו צד ה' הודיע טיבה. ובא אחריו חכם מפורסם המנוח שזה"ה ז"ל והודיע הוא טיבה ושהיא היא כלה רבתי המוזכרת בראשית חכמה (דף רי"ט דפוס אמשטרדם). והמנורת המאור הביאה בשם מסכת כלה סתם ואמר עלה ואמרינן עלה בגמרא. ומסמן שם את כל המקומות שהובאה במנורת המאור. גם רמז על כרם חמד ה"ז מרט"ו ואילך שהיה להרשד"ל ילקוט כת"י שהואר מביא הרבה ממנה. ישתה הקורא הצמא לרויה בהערות לה' קונטרסים: והנה מהרשד"ל סיים בזה"ל. הלא כל זה בעין גמרא ולא גמרא ממש אלא כקוף בפני אדם ואין ספק כי מדורות מאוחרים היא עיי"ש. ואומר אני שארי ליה מאריה. הלא לא בעל מנורת המאור בלבד נשתמש בגמרא זו והביא ממנה במקומות רבות. כמו שנסמנו המקומות בדברי שזה"ה ז"ל. אלא כבר הביאה אחד מגדולי הראשונים הר' יצחק ר אבא מרי ממרשיליא בספרו העטור. כאשר רמזו ע"ז בש"ס ווילנא בריש כלה רבתי. ואני אעתיק כאן את דבריו: בשער הרביעי שבע ברכות. כתב כדתנן במס' כלה, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שלא טבלה. ואמר רבא באיזו ברכה אמרו, ברכת נשואין ולא ברכת אירוסין. ושם בסוף השער, גרסינן בכלה ז' ברכות היכי מברכין. אר"י (לפנינו א"ר לוי) בפה"ג ושהכל וכו'. מיתבי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כגון המברך ברכה שאינה צריכה, והכא כיון דמברך בפה"ג הכי דעביד (לפנינו היכי עביד) דטעים ליה. והאמר מר טעמו פנמו. דמריק ליה בידא (לפנינו דמוריק בידיה מכסא) ושתי. התינח דאיכא חמרא דליכא (לפנינו ליכא) חמרא מאי. מקדש אשכרא (לפנינו בטעות מאי מקדשי בשיכרני). בכפרנא (לפנינו בכפריא) מאי. אמיא או ארפתא, איבעיא להו בריך לכולהו (לפנינו ברך להו לכלהו) שלא כסדר או חסר אחת משם (לפנינו ליתא מהם) מאי. ת"ש ברכות אין מעכבות זו את זו. לוי איקלע לבי הילולא ובריך שית. ש"מ דאע"ג (לפנינו אעפ"י) דחסר לא חיישינן. דילמא שאני התם דאמר חד יצירה (לפנינו שאני התם דאחד יצירה): והנה מה שנוגע בזרות הסגנון. מי שמדמה סגנון גמרא דנדרים או דמס' תמורה ותמיד עם המסכתיות שנשנו בית המדרש בימי רבנן סבוראי והגאונים וגדולי הראשונים לא יפלא זאת בעיניו. ובמסכתא זו לא הלכו בה נמושות והיא כצמיחתה בשיבוש מעתיקיה: ונדפסה מסכתא זו בשם כלה רבתי בש"ס ווילנא באיזה הערות ומראה מקומות. וחוץ מאלה ההבדל בין הוצאה זו להוצאת הרנ"ק הוא. שסימנו בה ברייתא וגמרא כמו בש"ס משנה וגמרא. ולפעמים הפרק כולו ואח"כ הגמרא. וכ"ה לפעמים בש"ס. ולפעמים לא דקדקו יפה והברייתא והגמרא בערבוב. אבל בהוצאת הרנ"ק כולא הברייתא והגמרא בעירבוב. גם הם משונים במנין הפרקים:
ועתה אערוך כל ענינה:
פ"א דכלה, עד רי"א עז פנים לגיהנם, ובברייתות שבגמרא איזה שינויים מנוסחא שלפנינו, ומאמר ר' נהוראי אומר עד א"ר יוחנן ליתא בה, ובאמת קצתו בדא רבה פ"א וקצתו בד"א זוטא פ"ח:
פ"ב. הוא מרי"א עז פנים עד סוף הפרק דכלה שלפנינו. ומאמר ר"א וכו' כר"ח בן תרדיון מסורס קודם מאמר ר"ע אומר ומאמרי ר"ט. והסיפור מר"ח בן תרדיון ליתא. והנה נחלק פרק דכלה לב' פרקים כעין שנחלק באגודה ובשינוי החלקים:
פ"ג ופ"ד הם לרנ"ק פרק אחד דהיינו פ"ג. והברייתות מעורבות עם הגמרא ובלי ספק שנסדרה בתחלה כל הברייתא כאינך דלקמן ואח"כ קיטעו קטיעות לפרשה: ופ"נ הוא ברייתא דדרכן של ת"ח בד"א זוטא פ"א. וכאן הוא ר' יהודה השונה אותה ואינה סתמא. וממנו שמענו בברכות כ"ב שהיה שונה ר"א לתלמידיו: ופ"ד הוא פ"ב דר"א זוטא:
פ"ה, הוי דן הוא פ"ג דר"א זוטא (ברנ"ק נסמן בו פ"ג כלו' שכולא פ"ג), עד בבא ט"ו מדות נאמרו בת"ח: והנה אלו הג' פרקים חוץ מב' פרקי כלה הם הם הברייתא דדרכן של ת"ח, אמנם ט"ו מדות נאמרו בת"ח היא ברייתא אחרת וקצת ממנה בסדר אליהו רבה פיג צד ס"ג עיי"ש במ"ע, ואולי הועתקה משם ולפנינו שם היא קטועה:
פ"ו, הוא פרק בן עזאי שבד"א רבה לפנינו פ"ג באיזה שינויים, והגמרא נסדרה על כל הפרק:
פ"ז, לעולם תהיה נאה וכו', כולל פ"ד ופ"ה דד"א רבה, אלא שהבבא ההולך אחר רבו בסוף פ"ד הוא כאן בסוף הפרק כולו. ותחלת פ"ה לעולם אל יפטר וכו' עד מעשה בד' זקנים ליתא כאן אלא בפ"ט. וכמו כן מעשה דר' יהושע, ועכ"פ המאמר לעולם אל יכנס אדם פתאום הוא חסר ונקטע, והגמרא נסדרה על כל הפרק:
פ"ח, ו' מאיר אומר וכו', הוא פ' קנין תורה , והגמרא נסדרה על כל הפרק:
פ"ט, בבא א' לא יפטר אדם בד"א רבה בפ"ה: בבא ב' לא יהא אדם קפדן בתוך סעודתו ומעשה דהלל הזקן ד"א רבה בפ"ו: בבא ג' לעולם יהא כל אדם בעיניך כלסטים ומעשה דר' יהושע בד"א רבה בפ"ה: בבא ד' אורחים הנכנסים וכו' ומעשה דשמעון בן אנטיפרס כד"א רבה בפ"ה, אמנם הגמרא על בבא ב' אל יהי אדם קפדן היא להלן בפ"י, ומעשה דר"י שנצחוהו אשה תינוק ותינוקת ליתא כלל, אולם מגמרא דפ"י משמע דגרסי לה עיי"ש והגמרא מסורסת:
פ"י, הברייתות מעורבות עם הגמרא, בבא א' כיצד מרקדין לפני הכלה בד"א רבה בסוף פ"ו (וברנ"ק הדברים מעורבבין, וכבר העיר המנוח שזח"ח ז"ל שאף לפני מנורת המאור סי' ר"כ הפרק מתחיל כיצד מרקדין): בבא ב' לא ישמח אדם בין הבוכים בד"א רבה בסוף פ"ז ובלי ספק שהדברים שם מעורבבים: בבא ג' לא יאכל אדם שום בד"א רבה סוף פ"ו, והנני כולל בבבא זו מה דתני כאן שאין בד"א שלפנינו דכוותהון, א' לא יאכל אדם בכל אצבעותיו מפני שנראה כגרגרן, ב' ולא יכניס ידו לתוך פיהו, ג' ולא יתן בכוסו אלא כדי דעתו, ד' לא יטול אדם את המקדה לשתות ופיהו מלא. ה' לא יטול אדם את הכלי ביד ואצבעותיו מלוכלכות ברוטב. ו' לא ינפח במים וישתה משום שתים: בבא ד' לא יעבור אדם פרוסה בקערה וכו' בד"א רבה פ"ט באיזה שינויים. ונקטעו כאן איזה דברים, והא דסיפא ה' דברים נאמרו בפת היא קטועה, ושם הנוסחא חמשה א"ר אין מניחין וכו' וכ"ה במחזור וויטרי: בבא ה' לא ישלח ובבא ו' לא יאמר בד"א רבה פ"ח בשינוים ומפורש יותר: בבא ז' לא יאכל אדם וכו' בד"א רבה פ"ז ושם היא קטועה: בבא ח' מזגו לו וכו' בד"א רבה ליתא, אולם כל הבבא סתומה ואולי היא כבבא ולא ישתה אדם כוסו וכו' וכמה ישהה וכו' בד"א רבה סוף פ"ו: בבא ט' הנכנס לבית המרחץ בד"א רבה פ"י. ובשינוי קצת בד"א זוטא סוף פ"ח, ובשקלא וטריא דגמרא פריך אלא הא דתנן לסוף פרקא הנכנס לבית הכסא שהוא בד"א רבה סוף פי"א והכא ליתא כלל, מהא איכא למשמע שבתחלה נסדר כל הפרק כמו פ' בן עזאי ופ' קנין תורה והיתה בבא זו בסופא ונשתנה הסדר לערב הברייתות עם הגמרא, ונשמטה ברייתא זו שלא נסדרה גמרא עלה: בבא י' הנכנס לבית המרחץ אין מתעמל וכו' עד האוכל בשוק וכו' בד"א רבה פ"י וקצתן בזוטא ספ"ח. והדברים קטועין ומסורסין: בבא י"א לא יניח אדם שמן וכו' ובכל מקום לא ירוק וכו' (נראה קטוע ריש), ולא יניח רגלו וכו' הקורא שמע וכו' רחץ בחמין וכו' והגוזל את הרבים וכו' כולא בד"א רבה פ"י בשינוי: בבא י"ב כותבי ספרים בד"א רבה פי"א: בבא י"ג המצפה לשכר חמורו וכו' בד"א רבה ליתא אבל באגודה פ"ה איתה לה, ותנו לה רבנן בפסחים ג' ע"ב בנוסחא אחרינא עיי"ש: בבא י"ד המשתכר בקנים בד"א רבה פי"א: בבא ט"ו פ"א היה ר"ע יושב בד"א רבה פי"א בשינוי, ועיי' במחזור וויטרי: בבא ט"ו התיר מנעלו בד"א רבה פי"א: וסיים סליק פירקא וסליקא לך מס' כלה:
הנה ראינו שמס' כלה כוללת י' פרקים והיא בת ה' חלקים, א' כלה, ב' דרכן של ת"ח, ג' פרקי בן עזאי, ד' פ' קנין תורה, ה' הלכות ד"א שונים: ויאות לקרותה כלה שמתחלת בכלה ומסיימת בכיצד מרקדין לפני הכלה, ופ' המקדש ופ' הצדוקים שהם פ"א וב' בד"א רבה ליתנייהו. וכן ליתנייהו ט"ו מדות נאמרו בת"ח וכל פ"ד בד"א זוטא. וכן הד' פרקים שגרמו בהן שהם ממחזור וויטרי ופי' ד"א הקפר פ"ט בזוטא וכן אותות המשיח פ"י בזוטא כולן ליתנייהו במס' כלה. אמנם אית בה פ' קנין תורה דליתא בד"א לא ברבה ולא בזוטא, וע"כ נאמר שכל אלו הפרקים היו ברייתות לעצמן, ובאמת שסגנון אלו הפרקים מוכח שהיו ברייתות לעצמן: ולדעתי מסכת כלה זו היא המסכת כלה שהוזכרה בגמרא וכמו שאבאר:
אמנם בתחלה אסדר שמות האמוראים שהוזכרו במסכתא זו כפי הפרקים שנוזכרו בהם. ר' יוחנן בפ"א וב' ופ"ח. ריב"ל בפ"ג ופ"ח. רב ושמואל או ר"י אמר רב או רב לחוד ושמואל לחוד בפ"א ופ"י. לוי או ר' לוי בפ"א. ר' יצחק בר פרנך בפ"ג. ר' שמואל בר נחמני בפ"ז. רב יוסף בפ"א ופ"י. רב המנונא בפ"ג. רב איסי בפ"ב. רב דימי בפ"ד. רבה בר מרי בפ"י. אביי בפ"ב. רב פפא בפ"ב. רבא בפ"א פ"ג פ"ו פ"ז פ"ח פ"ט ופ"י ובהם יותר מכ"ד פעמים. רב אחא לרבא בפ"ד. דרש רבא בפ"א ופ"י. שמעיה דרבא בפ"י. רב אשי בפ"ב. ועל הרוב הוא רבא שמפרש הברייתות כאשר ימצא המעיין ועל כן השערה נכונה היא שבבית מדרשו של רבא נסדרה גמרא זו: אמנם שהיו למידין אותה בבית המדרש תוכיח לשון איבעיא להו בפ"א פ"ב פ"ג פ"ו ופ"ח כמו י"ב פעמים. וכדמות ראיה לזאת היא לשון תנו רבנן בפ"א פ"ב פ"ג פ"ו פ"ז פ"ח ופ"י כמו י"ב פעמים. ושכבר היתה סדורה מסכתא זו בזמן שנתחברה הגמרא עליה מוכח מכמה לשונות שבגמרא. סוף פ"ד הוי אוהב את התורה תנא ליה חדא זימנא התם וכו'. עלוב ואהוב תנינא באידך פרקין התם וכו'. בפ"ה שנא את המברך תנא ליה באידך פרקין התם וכו'. עלוב ואהוב תנא להו התם וכו'. ובפ"י אלא הא דתנן לסוף פרקא וכו'. גם משמע מהגמרא שהיתה המסכתא כתובה לפניהם. בפ"ב אבל מי ששם עצמו עצל מן העבירה וכו'. איבעיא להו עצל תנן או אצל תנן. ת"ש ואל אצילי בנ"י. מאי משמע דהאי אצילי לישנא דנקויי הוא דכתיב ואצלתי מן הרוח. והנה היה כתוב עצל כמו שהיא לפנינו בברייתא והוה קשה להו לימא אבל מי שהוא עצל לעבירה. ועוד דקאי אקרא שנ' וישלח את הערי בנ"י. וע"כ שאלו אם האי עצל כמשמעו או שהוא אצל והתנא החליף אל"ף בעי"ן. בפ"ג זריז וממולא. איכא דאמרי ממולח, א"ד [ממולא] ממלא מקום אבותיו. מ"ד ממולח דכתיב ממולח טהור שצריך ת"ח להיות ערב לכל אדם ולא יהא כקדירה שאין בה מלח. ומשמע שהיו להם נוסחאות שונות בברייתא:
ובזאת אבא למסכת כלה שהוזכרה בגמרא דילן: גרסינן בתוספתא דקדושין פ"ג. על מנת שאני עשיר אין אומרין כעשיר שבעשירים אלא כל שבני עירו נוהגין כן. ע"מ שאני תלמיד חכם אין אומרים (לו) [לא] כשמעון בן עזאי ולא כשמעון בן זומא אלא כל שבני עירו נוהגין כן. ובנוסחת כ"י ערפורט והגין בו כבוד מפני עשרו וכו' שבי עירו נוהגין בו כבוד. וב' הנוסחאות עולות כאחת וכלו' נוהגין כן לקרא עשיר ולקרא ת"ח. שבענין התנאי הוא לפי מה שמבינין בו. וכענין אמרם בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. אבל בברייתא דתנו רבנן (קדושין מ"ט ע"ב) שינו אותה ותני לה הכי, ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא. אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפי' במסכתא דכלה. ופרש"י בכל מקום בא' מן המקומות. ואפי' במסכת כלה (כ"ה גי' רש"י) שאין עומק בה וברייתא הי וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והרי"ף והרא"ש לא גרסי בכל מקום. וגי' הרי"ף בתלמודו, וגרסי ואפי' במסכת כלה כרש"י, ומשמעות הדברים שהוא תלמיד ולימודו או תלמודו בבית המדרש הוא מסכת כלה. אבל מלשון רש"י משמע דל"נ דבר אחד בלימודו. ובתו' ר"י הזקן שם, בכ"מ, באיזה מן המקומות שיהיה, כלה, דרשא כמו אגרא דכלה דוחקא. ורש"י פי' אפי' במסכת כלה שאין בה עומק וכו', והעיקר מה שפי' שכל מה שדורשין בהלכות מועדות שהכל בקיאין בה, ע"כ, אמנם רש"י פירש בברכות ו' ע"ב אגרא דכלה. שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל, ולפ"ז לשון מסכת כלה אין מתיישב לו שפיר, ובר"ן שם הגי' ואפי' במסכתא דכלה והביא פרש"י ואח"כ כתב. הערוך כתב פר"ח ז"ל ואפי' במסכתא דכלה שמתעסקין בה ת"ח לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר. ובפ' אלו טריפות (חולין מ"ט ע"א) אמר שמואל בריה דר' אבהו אבא מרישי כלי דרפרם הוה ע"כ. ולשון הר"מ בה' אישות פ"ח ה"ה כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמדו ואומרו ואפי' בהלכות החג שמלמדין אותם ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהא כל העם בקיאין בהם. והנה אל הפירושים יתכנו לגי' ואפי' במסכתא דכלה. אבל לגי' רש"י אפי' במסכת כלה הדברים כמשמען כפי' רש"י. גם היה צריך לומר דהאי אפי' במסכתא דכלה היא הוספה בלשון הברייתא שהוסיפו בה רבנן דבבל, שלא מצינו בירושלמי השם כלה לענין הלכות הרגל. ולא נהגו בא"י לא בירחי דכלה ולא ברישי כלי: ובתענית י' ע"ב גרסינן אמתניתין התחילו היחידים מתענין, מאן יחידים רבנן, ת"ר אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד. אלא כל תלמידי חכמים יחידים, אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכרה בלימודו ואומר ואפי' במסכת דכלה. וגי' הרי"ף דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה, וברא"ש הגי' בהש"ס. והגיה בקרבן נתנאל בכל מקום, וכתב בהגהות דקדוקי סופרים שבנוסחאות הישנות בגמרא בתלמודו ונשתנה ע"י הצענזור בלימודו וברא"ש היה כתוב בתלמוד שנשמטה הוי"ו ותקן הצענזור בהש"ס. והביא נוסחאות הרי"ף דגרסי בתלמודו ול"ג בכל מקום, ועכ"פ גירסתם במסכת כלה, ומסתברא להשוות הנוסחא כאן עם הא דקדושין וכענין שכתבתי, ולשון ר' חננ אל בפרושו שם, כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה, פי' בכלום מקום, כלו' מקום מן התלמוד. ואפי' במס' דכלה, שמתעסקין בה כל ת"ח שרוצים לשנותה בכלה של אדר, ואילו הפירושים תלוים לדעתי בנוסחת כלה או דכלה, ובעלי הנוסחא דכלה חלוקים במובן המלה במסכתא, והתוספות שם גרסי דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה, והקשו דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואילן לו דבר הלכה בכ"מ ואומרה והתם אמרינן במס' שבת בפ' ואלו קשרים (שבת קי"ד ע"א) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין אותו דבר הלכה ואפי' במסכת כלה, אלמא הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי, ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף וכו', וי"ל דיש חילוק בתלמיד, דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו, זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו ואפי' במסכת כלה, זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא תלמיד התם בפ' ואלו קשרים, אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור, אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא ג"כ תלמיד ומזה מיירי הכא, והנה סברת דבריהם לחלק בין הלשונות דהכא ודהתם, דלשון בכל מקום דהתם הוא בכל מקום ממש כפשוטו, ולשון בכל מקום דהכא הוא כלו' באיזה מקום שיהיה. הדברים נכנסים אל הלב, אבל מה שהוא מתמיה למה קרי ליה תלמיד אם הוא רב שכל התלמידים שואלים אצלו. ועדיין הדבר צריך תלמוד, ועכ"פ הבינו התו' מסכת כלה כפרש"י. וע"ע שם בר"ן: עתה נבא למס' שבת ונראה דקושית התו' מעיקרא ליתא, שם הביאו בשם ר' יוחנן אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן, ועלה גרסינן וא"ר יוחנן איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה. ואח"כ הובא מאמר בשמו, איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים וכו'. והיינו שהוא עוסק בבנינו של עולם עיי"ש, ואח"כ גרסינן, וא"ר יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה, וזה המאמר הסתמי פירשו שם, למאי נפקא מינה, למנויה פרנס על הצבור. אי בחדא מסכתא באתריה. אי בכוליה תנויה בריש מתיבתא. ופרש"י במאמר הראשון, בכל מקום בכל הש"ס ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה. מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. הנה פירש רש"י כאן מלות בכל מקום כמשמעותן, שאלו המלות יש לפרשן לשני צדדים ומענין הסוגיא אתה למד איך לפרשו, וכיון דמסיימי הכא אי בכוליה תנויה בריש מתיבתא הנה בכל מקום בכל הש"ס קאמר. ומלות בכל מקום בברייתא לחוד ובדברי ר' יוחנן לחוד. ובזה קושית התו' מתורצת עפ"י דרכם, וכששאלו בגמרא למאי נפקא מינה אמר ר"י המאמר הב', השיבו אי בחדא מסכתא וכו'. ופרש"י אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנים אותו פרנס באתריה. ואם בכוליה תנויה. דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי, ולפ"ז צ"ל דל"ג רש"י במאמר השני בכל מקום. אם לא שנדחוק לומר בכל מקום באותה מסכתא שהוא לומד בה. אמנם רש"י שתק ולא פירש כלום ושמע מינה דל"ג לה. וכן ברא"ש ל"ג בו בכל מקום. איברא דברי"ף המאמרים הם כלפנינו. אבל זה מטעות המעתיק באשגירת לישנא. דמהרא"ש ראיה על הרי"ף, ועיי' בתו' שהעירו על לשון ואפי' במסכת כלה. והביאו בשם רבינו יצחק דהיינו דרשות הסדורות מהלכות החג. אמנם אם יתכן לפרש כך בברייתות דתענית וקדושין, אין לפרש כך בדברי ר' יוחנן, דמה טעם לומר שיהא בקי בכוליה תנויה ואפי' בהלכות החג. וכי הלכות החג לאו מכוליה תנויה הם, והם עקרי הלכות שבסדר מועד:
והנה עפ"י דרכנו למדנו שכבר בימי ר' יוחנן היתה מסכת כלה סדורה. ובזמן סידורן של שאר הברייתות נסדרה גם מסכתא זו. והוא נכללת עם כוליה תנויה למוקמי בריש מתיבתא: ורואה אני לפרש לשון כוליה תנויה. כי באמת הבדל גדול בין כוליה תנויה לבין כולא הש"ס אלא דרש"י אגב שיטפא לא דק. כוליה תנויה היא כל מה שהוקבע להיות שונין במתיבתא, יהיה פחות מכולא ש"ס כדאיתא בברכות כ' ע"א בשני דרב כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכו'. או אם הוקבעו איזה ברייתות להיות שונין אותן בבית המדרש כאותן ברייתות דאמרי עליהון תנו רבנן יהיו מוסף לשיתא סדרי. ואמרו כאן כי מסכת כלה היא בכלל כוליה תנויה למוקמי בריש מתיבתא: והדברים צריכין טעם למה הוקבעה מסכת כלה בבית המדרש, ובתשובת דבר זה אומר, כבר הזכרנו שהיו להם בימי התנאים ברייתות ברייתות שקדמו לחיבור המשנה בהלכות דרך ארץ לכל רוחב המושג הזה. היינו בהנהגת קיום הגוף ובהנהגת מדות הנפש בהנהגת קיום המשפחה ובהנהגת קיום החברה הנאותה. ובהנהגת ת"ח בביתם ובבית המדרש ובצבור. והיו למדין אלו הדברים כל תנא ותנא עם תלמידיו כפי מה שראה בעיניו שיאות להם, וכבר הזכרנו שהיו תלמידיו של ' יהודה אומרים לו שנה לנו פרק בהלכות דרך ארץ, והיו שונין אלה הדברים לתלמידיהם בעתות הפנאי ובעתות המוכשרות לכך, ובפרט בזמנים שלא היו יכולין לעסוק במקרא משנה הלכות והגדות היו עסוקין בהלכות דרך ארץ. כשעמד רבי וסדר המשנה שנשתקעו בה רוב הברייתות לא קבע מסכתא להלכות ד"א. כשם שלא קבע מסכת להלכות צבור כגון תפילין ציצית ומזוזה וחנוכה. אמנם קבע מסכת אבות להודיע שלשלת הקבלה ולהזכיר שמות המקבלים. וכדי שלא תהיה משנתו רק הזכרת שמות כפרשיות הראשונות בדברי הימים הזכיר דברי דרך ארץ ודרכי המוסר שהיו שגורים בפיהם. והוסיף לזה הענין בפרט מה שהיא בהגהגת החכמים והתלמידים. וכשבאו בני דורו וקבצו הברייתות ועשאום תוספתא למשנה. עשו תוספתא למס' אבות והיא הנקראת אדר"נ. ובה ברייתות ברייתות מענין דרך ארץ עד למרבה. וחוץ מזה הבליעו הרבה ברייתות מזה הענין במסכתיות אחרות כגון בברכות וסוטה וסנהדרין. כאשר ימצא המעיין בדבר הזה, ובימי סוף התנאים ראו חכמי הדור שיש לקבוע לתלמידים הצעירים שאו מבי רב למתיבתא מסכתא שתהא קלה ואינה עמוקה בהלכות, אבל היא הכרח לחינוך אותם התלמידים. קבעו אותה מסכתא הנקראת מסכת כלה רבתי, או מסכת כלה סתם: ולהסברת הענין צריך לעמוד על טיב אלו התלמידים הצעירים, גרסינן בקדושין כ"טי ע"ב. אר"י אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. ולא פליגי הא לן והא להו (עיי"ש ברש"י ותו'), וספרו שם דרב הונא אמר לר' המנונא חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת וכו'. ור' חסדא משתבח האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו'. ובענין זה כמה סיפורים בכתובות ס"ב ע"א וב'. ובסדר אליהו רבה פי"ח (צד ק) סיפור ארוך מרב ומאתים תלמידיו שמתו והיה אליהו מתאנח ובוכה עליהם. ובא אליו מלאך ואמר לו מפני מה הן עושין דרכים מכוערין ודברים שאינם ראויים ומקלקלין את עצמן וכו'. וזה הסיפור מורה עד די לאיזה תלמוד וחינוך היו נצרכים לאלה הצעירים שקראו אותם בני פרקי (בכתובות שם). אם שכבר נשאו או לא נשאו. וע"כ סדרו להם מס' כלה וכללו בה דרכן של ת"ח ופרקי בן עזאי ופ' קנין תורה ושאר עניני דרך ארץ. ומי שהיה בקי במסכתא זו כבר היה בכלל תלמיד. שזו היתה תחלת תלמודו. ומי שהיה ראוי לריש מתיבתא היה צריך להיות בקי בכולי תנויה ומסכתא זו בכלל כוליה תנויה היא:
והנה בזמן האמוראים האחרונים נסדרה לה גמרא. ואעפי"כ לא בטלו סדרים סדרים בהלכות דרך ארץ לעצמם. כשם שלא בטלו המשניות והברייתות ע"י סידור התמוד הירושלמי והבבלי. וכמו שכתב שזח"ה ז"ל בהעריתיו וז"ל. והנה כי היה נכלל לקדמונים בתוך מס' כלה גם מס' ד"א רבה וזוטא וכן פ' ר"מ אומר בכל זאת היו להם גם מסכתות אלה לבדם וגם הפרק ההוא נלוה גם מס' אבות. כי אמנם בקובץ כ"י אשר בידי נמצא גם מס' ד"א רבה וזוטא בפני עצמם וכו': וכבר הערכתי שמס' כלה רבתי כוללת ה' חלקים. והזכרתי מה שנשמט ממס' זו. ועפ"י דרכנו יש לשער שפרק עריות שהוא הפ"א בד"א רבה היה נכלל במס' כלה כשהיתה ברייתא לעצמה. כיון שנסדרה לבני פרקי מהם נשואים ומהם רווקים. אמנם כשנסדרה לה גמרא השמיטו זה הפרק לפי שהוא בכוליה תנויה ביבמות: אמנם פרק קנין תורה לא ידענו עדיין היכן היה בעקרו, אם היתה ברייתא לעצמה או חלק בקובץ ברייתות אחרות, ונתחברה עם מס' אבות ונכללה בכלה רבתי, והנה מצאנוהו בפרקים שלפנינו:
וזאת אבא בדרך ארוכה וקצרה לג' פרקים שלפנינו, אלה השלשה פרקים חזותן תוכיח שהם פרקי דרך ארץ:
פרק א' כולל הרבה דברים שהם מפוזרים לפנינו בתוספתא ובגמרא באיזה שינוים, ונמצא בו מה שהשתמש בסדר אליהו רבה, ונמצאו בו דברים רבים שהם בד"א זוטא ולא הוזכרו בכלה רבתי. והלשון שכך שנו חכמים במשנה, היא דוגמת לשון התנחומא בכמה מקומות (עיי' במבוא לסדר אליהו רבה וזוטא צד מ"ז) והמסדר פירש דברי רשב"י עפ"י הברייתא דד"א זוטא. וא"כ הסדר שלפנינו הוא מאוחר לברייתא דד"א זוטא. גם יש להעיר שדבריו באיזה מקומות מקוטעים וחסרים. אמנם נמצאו בו דברים רבים שאין להם לדעתי דוגמא: המאמרים לרשב"י תכף בתחלתו. המאמר רבי אומר מאן דגלי וכו' (צד ג' וד'). הזרות בענין מלמדי תנוקות (צד ה') במקורים הישנים אין לו דוגמא. וכן המאמר אר"א בן פרטא (צד י"א). הוא היה אומר דחיל מן לא דחיל (צד י"ב). והמאמר ר"א אומר כופין להלואה בסוף הפרק נראה שכאן עיקרו. ועל כל אלה רמזתי בהערותי ימצאם הקורא שם. והמאמרים שאין להם דוגמא מוכיחין שאין הדברים לפנינו קובץ מהגמרות והברייתות אלא שנשנו כן בעקרם. אף שבלי ספק ניתוספו בהן דברים ע"י איזה מעתיק. ואולי כל פ"י בד"א זוטא שהוא מיוחד במקומו כמו שראינו לוקח מכאן:
הפרק הב' הוא פ' קנין תורה שנתוסף למס' אבות ונסדר בכלה רבתי. ויראה לי שעקרו כאן ומהכא נסדר להתם. יוחנן בן בג בג (צד ל') עקרו הוא בפ' קנין תורה. ובכלה רבתי לא נסדר. המאמר ר"ח בן עקשיא וכו' (צד כ"א) נוסחתו העתיקה והעקרית כאן, מעשה בתינוק א' (שם) נראה שעיקרו כאן. אריב"ז פ"א הייתי מהלך וכו' (צד כ"ב). זה הסיפור נשתנה ונתרחב בכמה מקומות. אמנם צורתו העתיקה היא כאן, וגם בזה הפרק דברים שנשנו בשאר מקומות, ורמזתי על אלה בהערותי:
פרק ג' אר' יוחנן וכו'. נמצא לו דוגמאות בסדר אליהו רבה. בכל זאת נראה שנוסחתו העקרית כאן: תכלית דבר אף שנתוספו באלו הפרקים מאמרים מן התלמוד ושאר מקומות. כמו שרמזתי עליהם בהערותי, מכל מקום בעיקרם הם שיור מברייתות שנשנו בהלכות דרך ארץ. והדעת נותנת שלא נשתיירו לנו הדברים על שלימותן והם מקוטעים, והקוצר של פ"ג יעיד על זה:
מבוא ב'
עתה אבא לדבר בטיב שבעה הפרקים אשר קראתים בשם פרקי ר' אליעזר. ראשונה אומר כי זה השם לא בדיתי מלבי אלא כן קרא אותם הרוקח. והבאתי לשונו בפ"ד סי' י"ז, וכן הובאו מאלה הפרקים מאמרים בילקוט והנה ברובם לא נרשם המקור או שנרשם מדרש סתם. אמנם שתי פעמים נרשם בו פ' ר' אליעזר. והבאתי אלה המקומות בפ"א סי' י"ח ובפ"ז סי' ט"ו. וא"כ שני עדים לנו שמי עשה הרשימות והרמיזות בילקוט קרא אלו הפרקים פרקי ר' אליעזר. נצרף עמם לשונו של הרוקח והנה לנו שלשה עדים שהפרקים שלפנינו היו ידועים בשם פרקי ר' אליעזר:
בפרקים הללו השתמשתי בכת"י פארמא (C. d. R. 1240) אשר הגעתי להעתקתו בטובו של הרב החכם בעדת פארמא מו"ה יונתן קאמיריני נ"י שהטיב עמדי להעתיקו לו, ובתשובות שאלותי אשר שאלתי לפניו כתב לי, שזה הקובץ מתחיל במדרש תנחומא ואחר סיום התנחומא נכתבה בו מיד סופר אחר רשימה משאר הספרים אשר המה באותו הקובץ. וצדד די רוססי לומר שזאת הרשימה נכתבה מבעלי הספר. ובאותה הרשימה שנסמנו בה שאר הספרים כתוב סי' ט' אליה זוטא, סי' י' פרקי ר' אליעזר, ועוד כתב אלי וז"ל:
החבור המכונה ס' אליה זוטא מתחיל מפרק י"ט (מספר הפרקים נסמן בשולי הדף על ידי בעל הרשימה אבל הסופר לא כתב בראש כל פו"פ כי אם מלת פרק) גם נראה לי שלא יסכים ענין הספר עם כינויו. וכמדומה לי שאינו כלל ס' אליהו זוטא וכי הוא חלק מס' פרקי ר"א הבא אחריו. ובאמת הפרקים של פר"א מתחילין כעין סופו של ס' אליהו זוטא וזה התחלתן ירידה הרביעית ירידה החמישית הירידה השישית:
והחכם הנזכר הטב לראות. שבאמת שם האמיתי של אלו הפרקים הוא פרקי ר' אליעזר. ובעל הרשימה עשה את רשימתו אם עפ"י דפוס ויניציאה או עפ"י אותו הכת"י שהדפיסו ממנו בויניצאה, ואין עדותו כלום שהוא עד מפי עד, והראיה הגדולה היא שמתחיל לסמן פי"ט כאשר נסמנו הפרקים בויניציאה. אמנם מאיזו סבה השלים הסופר אלה הפרקים בירידות הנזכרות ואח"כ התחיל ספר אחר באותן הירידות עצמן אין עלי כאן לחקור אחר הדבר. רק זאת עשיתי כיון שאלו פרקי הירידות קנו את מקומן בכת"י זה בסוף אלה שבעה הפרקים ונמנו פכ"ו כ"ז וכ"ח ובסופן מלת סליק. חברתים גם אני עמהם והדפסתים בשם פרקי הירידות. ותבא מהם תועלת למי שיתעסק בס' פדר"א:
עוד כתב לי הרב החכם הנזכר באגרת אחרת שהכת"י הוא משובש מאד והודיעני דרך העתקתו וז"ל. אשר נמצא הרבה בפרקים אלו ר"ת מ"נ אולי צריך לקרות שנ' (שנאמר) כי הסופר כתב בזה האופן מ"נ לא שי"ן ממש ולא מי"ם ממש (ותאר לי צורת האות): אמנם אני כתבתי בשבעה הפרקים שנאמר כאשר היא בדפוס. אבל בג' פרקי הירידות הנחתי הדבר בצורתו מ"נ. וטעמי לפי שנסמנו בב' קווין וא"כ ב' מלות הן. ועוד שאני מוצא בהעתק הזה בפ"ג שנ' ה' עוז לעמו יתן וגו' חזר ונגלה על בני ישראל מ"נ ואתה מרבבות קודש. ועפ"י העתקה הזאת הבדיל הסופר הזה אם כן בית ר"ת שנ' ובין מ"נ. ויראה שתשלום המלות הוא מאי נאמר דוגמת מאי טעמא שפירש השל"ה (בחלק תורה שבע"פ) שניקודו הוא המ"ם בשו"א והאל"ף בציר"י, כלו' מהיכן נאמר: עוד אני צריך להעיר שר"ת הקב"ה כתבתי אני, אבל בכת"י לא נמצא רק הק'. ובאמת שכן נמצא בספרים קדמונים של כתבו הקב"ה רק הקדש. היינו בחול"ם הקו"ף. ונשארו עוד דוגמאות בספרי הדפוס ספרא וספרי. וכבר כתבתי אני במקום אחר שמה שאנו מנקדין בכתיבתנו הקו"ף בקמ"ץ והדל"ת בחול"ם אינו נכון שהרי בתרגום הם קודש אבריך הוא ולא קדישא בריך הוא: והנה בכת"י זה אעפ"י שהוא ג"כ משובש מאד נמצא בו למרבה נוסחאות עדיפות ממה שהן בנדפס. ובכלל נראים הדברים שסגנון שבכת"י הוא עתיק יותר מסגנון שבנדפס. ושהסופר שכתב הכת"י שעל פיו הדפיסו כבר קיטע ושינה בעיקר הנוסחאות:
ואחר הדברים האלה הנני לדבר בגופן של אלה הפרקים. ואומר, דבר ברור הוא שלא נתחברו אלה הפרקים בארץ ישראל, וראיה לדבר היא שבפרק א' הוא אומר (כפי הנוסחא הנכונה), אבל רבותינו שבא"י פותחין לו פתח ממקום אחר (ועיי"ש בהערה י"ט), אבל שנתחברו בבבל או באחת משאר מדינות קדם. לזאת ראיה מפ"ג שנמצא שם בענין דינה של גיהנם ציור נפלא שאין לו דוגמא בשאר ספרי חז"ל. נאמר שם בזה"ל. יעברו כל אומה ואומה היא ופסלה על הגשר של גיהנם ועוברין כיון שמגיעין לתוכה יהיה לפניהם כחוט ונופלין לתוך הגיהנם. ובהערותי כתבתי שם סי' י"ח בענין הגשר לא נודע לי דוגמא כי אם באמונת הפרסיים בתורת צאראאסטער גם נמצא בסגנון מליצותיהם דברים קרובים לסגנון סדר אליהו רבה וזוטא וזה יורה שאלקים אחד להם. ולא אזכיר מאלו המליצות רק אחת שהיא נפלאה וזרה ולא נמצא לה דמיון בשאר דברי חז"ל. והיא בפ"ז. באותה שעה נשק הקב"ה שתי ידיו ואמר עד עכשיו לא קראני אדם אדון ועליון. ועיי"ש בהערותי סי' ח' שדוגמת מליצה זו בסדר אליהו רבה פי"ח (צד ק"ג) היה הקב"ה מגפף ומנשק את ידיו וכו': ולא אומר בזה שנתחברו אלה הפרקים בזמן ממשלת הפרסיים, שכבר נמצא כעין ראיה שכבר משלו הישמעאלים בעת חיבורם. אמר בפ"ב בדרוש על כוס של ברכה. אברהם אומר איני מברך שיצא ממני זרע שמכעיס להקב"ה. ויצחק אומר איני מברך שיצא ממני זרע שהחריב ביתו של הקב"ה. והנה לא נתפרש בשום מקום במה הכעיס ישמעאל להקב"ה. ואנו מצאנו להיפך. לשון רש"י עה"ת בפ' לך לך. תקבר בשיבה טובה. בישרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו. ובפ' חיי שרה. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. הביא מב"ר מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמרה באברהם. וא"כ כל חטאו של ישמעאל היה שחשב להגדיל עצמו על יצחק אבל לא שהכעיס להקב"ה. ועל חטאו עשה תשובה שהוליך את יצחק לפניו. אבל באמת לא מישמעאל ועשו עצמם דברו כאן אלא מזרעם וכמו שדקדקו בלשונם ואמרו שיצא ממני זרע וכו'. והזרע שיצא מיצחק החריב ביתו של הקב"ה. וא"כ על כרחנו דוגמתו בזרע שיצא מאברהם שהכעיס להקב"ה אין כוונתם אלא על המאורעות שאירעו בייסוד מלכות הישמעאלים. ואל תשיבני שהרי דרשה כזו דרש ר' עוירא בפסחים (קי"ט ע"ב). אמנם שם אמר בפירוש שיצא ממני ישמעאל וכו' שיצא ממני עשו וכו'. ולא מזרעם דבר אלא מהם עצמם. שלא זכו אברהם ויצחק למטה שלימה שיהיה כל זרעם זרע נבחר. ושתי דרשות שונות הם אף שנראות בהשקפה ראשונה ששוות כאחת. וכן בפ"ג אמרו. אומרים לפניו רבש"ע אתה מאיר לנו באורך. חשך זה מהו. אמר להם לבני עשו ולבני ישמעאל שנ' כי הנה החשך יכסה ארץ וגו'. והנה לא אמרו סתם לאומות העולם. וע"כ דברו בענין שנתייחדו בהם בני עשו ובני ישמעאל. גם דקדקו בלשונם והקדימו בני עשו לבני ישמעאל לפי שדברו על ענין שקדמו בו בני עשו לבני ישמעאל. וכל זה יורה שדרשות אלו נאמרו אחר שפשטה מלכות ישמעאל בעולם. וחלקו בני עשו ובני ישמעאל על היהדות ותורת משה: אבל השתמש הדורש הזה בהגדות עתיקות, ואין רצוני לומר בזה שנמצאו בו מאמרים שנמצאו בגמרות ובמדרשים כיוצא באלה. שעל דברים כאלה ישיב המשיב. מאן מוכח. שמא היא ברייתא עתיקה וממנה לוקחו. אבל מה שאכוון הוא על מה שמזכיר בפירוש שהן הגדות עתיקות. וסגנונו לומר באלה אמרו, ד"מ בפ"א. אמרו כשהיה יעקב ועשו במעי אמן וכו'. בפ"ו אמרו עליו על משה רבינו וכו'. אמרו עליו על שמשון בן מנוח וכו'. אמרו על אחאב מלך ישראל וכו', ובפ"ז אמרו עליו על אברהם אבינו וכו':
ושמות החכמים שהוזכרו באלו הפרקים הם. בפ"א רבותינו שבא"י. בפ"ד רבי אליעזר בן יעקב. ר' נהוראי, ר' שמעון בן חלפתא, ר' יהושע בן קרחה, תלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא. בפ"ה שאלה ששאל קיסר את ר' יהושע בן קרחה, ויש להעיר בזה שבכל דוגמאות הסיפור גרסו ר' יהושע בן חנניה. ואולי נשתרבב כאן להמעתיק בן קרחה מפרק שלפני זה באשגירת דמיונו. בפ"ו ר' יוחנן, היה בוכה ר' יוחנן (בן זכאי), בפ"ז דרש ר' יוסי (עיי"ש בהערה), ר' אליעזר בנו של ריה"ג:
אולם בכל זאת לא נדע מי חבר אלו הדרושים. והנה סגנונם שאלו תלמידיו את ר"א, אמרו לו תלמידיו לר"א, אמר להם ר"א לתלמידיו, הוא סגנון שנמצאהו בברייתות. בברכות כ"ה ע"ב. ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה"ב וכו'. וזהו סגנון דומה בענינו לסגנון שלפנינו. וסתם שאלו את ר"א ביומא ס"ו ע"ב וביבמות ע"ח ע"ב ובקידושין ל"ב ע"א. ומקורן של אלו הברייתות המפוזרות שנזכרו גם בתוספתא אינם נודעים לנו. אם הם מפי השמועה או שהיה לקדמונים ספר מיוחד מבית מדרשו של ר"א. שנקבצו בו הדברים שבין ר"א ותלמידיו. ברם פעם אחת נמצא בקידושין ל"א ע"א א"ר יהודה אמר שמואל שאלו את ר"א וכו' אשר מזה יראה שמפי המסורת אמרו, והנה כבר אפשר שאיזה דורש היו לו עפ"י המסורת אלו השבעה דברים בין ר"א ותלמידיו שנזכרו בשעה פרקים שלפנינו והרחיבן הדורש הזה לדרושים שלמים, וכעין ראיה לזה היא שבפ"א הוא מזכיר שרבותינו בארץ ישראל פתחו להם פיתחא ממקום אחר:
אמנם יותר מסתבר לי שאין הדברים אלא סגנון משל, ולבאר הענין ארחיב הדבר קצת. וממרחק אביא לי אבן פנה לבנין זה. גרסינן בב"ב ט"ו ע"א יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני (והוא נודע לנו ממסכת שבת נ"ה ע"ב וכו' שאמר על כמה סיפורי המקראות שמי שלקחם כפשוטן אינו אלא טועה, והלך בזה בשיטתו של ר' יוסי שנזכר שם נ"ו ע"ב שאמר מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי. וכעין שנאמר בסדר אליהו רבה פי"ח צד ק"ז מיכן אמרו כל שאתה יכול לתלות ברשע תליהו. והוא ר' יוסי שאמר דברים נפלאים יותר על המקראות, שמעולם לא היו ולא אירעו כפשוטן עיי' מכילתא יתרו בחדש פ"ד בד"ה וירד ה' על הר סיני) ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה (פרש"י ללמוד מנו תשובות למקטרגים על מדת הדין ושאין אדם נתפס על צערו) וכו'. והוא דעתיה דריש לקיש בבראשית רבה סוף פ' וירא. והנה על כרחם לא יכחישו אלה החכמים הוויתו ומציאותו של איוב בעולם שהרי יחזקאל הנביא מעיד על מציאותו. שנאמר (שם י"ד י"ד) והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב וגו'. והכפיל הדברים ונח ודניאל ואיוב בתוכה וגו' (שם כ'). אבל הדברים הם כמו שאמרו בב"ר שם. מחלפיה שיטתיה דריש לקיש דתמן אמר ריש לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם או בזמן אחר. כפי הדעות שנאמרו עליו, אבל ספר איוב הוא משל שתלו בו הכתובים. וריש לקיש לא מעצמו אמר כן אלא בשיטת רבו ר' יוחנן אמרו שאמר איוב מעולה גולה היה וישראלי היה ומדרשו בטבריה. ומלות וישראלי היה אינם אלא הוספת מגליון ועיקר הנוסחא כמי שהוא בגמרא בב"ב שם. ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו איוב מעולה גולה היה ובית מדרשו בטבריה היה. ובלי ספק שר' יוחנן ותלמידיו ריש לקיש ור' אלעזר מפי המסורת אמרו דבר זה. ולא דברה המסורת על הוויתו ומציאותו של איוב עצמו כי אם על ספרו של איוב. והשמיעונו דבר גדול שהכותב ספר איוב היה חכם מעולי הגולה ובית מדרשו הוה בטבריה ולקח לו את איוב שהיה נודע בצדקתו למשל ללמוד ממנו: וכמו כן עשה הדורש הזה לפי ששנו בברייתא שאמרו לו תלמידיו לר"א רבינו למדנו אורחות חיים וכו'. לקח לו את ר"א ותלמידיו למשל ושם דבריו בפיהם. ולדעתי דברי טעם הם, והדברים הם מפתח גדול לכמה ענינים להבין אותם על בורים:
וענין אלו הפרקים הם.
בפ"א יבאר שהשם ית' ינקום בעצמו מאדום. שחלקו יעקב ועשו במעי אמן עשו נטל העוה"ז ויעקב העוה"ב. כשמלאכי שרת מבקשין את הקב"ה לומר שירה לפניו אינן מוצאין אותו עד שרואין שהוא בא מאדום. ושהקב"ה נוטל עונותיהן של ישראל ונותנן על עשו שהוא שונאו, והוא מנחם את ציון שמוסר את זרע עשו ביד ישראל:
בפ"ב יבאר שאין בריה יכולה להנצל מיום הדין, שהקב"ה נפרע בעצמו מכל אומה שמצערת את ישראל, ולעתיד לבא הכל נדונין לפניו שמים וארץ וכל צבאם ומלאכי השרת והאבות. ומחריב את כל העולם ואח"כ מחדש את העולם ומחיה המתים, ומגלה לעתיד לבא טעמי תורה וזרובבל עומד לפניו כמתורגמן, וסעודת הצדיקים בג"ע ומי שיברך כוס של ברכה, והרשעים עונים אמן מתוך הגיהינום:
בפ"ג יבאר שהשמחה תהיה באורו שלה קב"ה ולא באורה של ירושלים. אין מקור חיים אלא תורה, אור שברא הקב"ה ביום הראשון גנזו, לע"ל מביא הקב"ה אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהם ומקבצין את כל ישראל ומוליכין את או"ה אל עמק יהושפט, כל אומה ואומה ופסלה עוברת על גשר של גיהנם, והגשר נעשה כחוט ונופלין לגיהנם, האבות מעידין ישראל שהם עמו ית' והוא אלהיהם ושקדשו את השם פעמים בכל יום תמיד. ומוסיף הקב"ה אור שגנז על אור החמה והלבנה, ומכסה בני עשו אבני ישמעאל בחשך. ומביא כוס תנחומין לישראל ומלביש את ציון עוזה:
בפ"ד יבאר ענין בעלי תשובה, הקב"ה יושב על כסא כבודו וידיו פרושות מתחת כנפי החיות לקבל שבים, גדולה תשובה יותר מן התפלה, רחב הזונה נתקבלה בתשובה ויצאו ממנה כהנים ונביאים, גדולה תשובה מן הצדקה, תשובה מרפאת מעונות, עשרת ימים מר"ה עד יוה"כ כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם וכנגד עשרת הדברות, גרון יש בו לשבח ויש בו לגנאי, לא נברא שופר אלא לטובה, התורה ניתנה בשופר וחומת יריחו נפלה בשופר ובשופר עתיד לתקוע בשעה שמגלה את משיח ובשעה שמכנס את הגליות, מעשה בתלמידו של ר' עקיבא וזונה אחת שעשו תשובה ויצא בת קול ששניהם מזומנים לעוה"ב, ואין לך מדה טובה יותר מהתשובה:
בפ"ה יבאר קבלת התשובה של ישראל שזוכין לנשיאות פנים, שאלת הקיסר לר' יהושע איך כל דרכיו ית' משפט והלא נולדים סומין חרשים ממעי אמן, ותשובת ר"י ע"ז ע"י סיפור מסומא אחד איך נגלו להקב"ה מעשיו של אדם קודם שנברא, סדר סליחה שלימד הקב"ה למשה:
בפ"ו יבאר שאל יבטח אדם בעושר בחכמה ובגבורה, ושאין אדם מעולה מבהמה כלום, באיזה דברים האדם גרוע מבהמה, בהמה שמתה יש לה מנוח אבל האדם מעמידין אותו לדין, מעשה בר' יוחנן שהיה בוכה בשעת פטירתו, חכמתו של משה לא עמדה לו בשעת פטירתו, יספר מה שאמרו על גבורתו של שמשון ומה שאמרו על עשרו של אחאב מלך ישראל ולא עמדו להם בשעת פטירתן, אבל יתהלל האדם בכתרה של תורה:
בפ"ז יבאר שבחו של אברהם אבינו שהודיע שמו של הקב"ה וקראו אדון ועליון, הקב"ה מחבב את ישראל יותר ממלאכי השרת שאין אומרים שירה עד שיאמרו ישראל. ויספר מה שאירע לאברהם שפקדו תרח אביו למכור אלוהות בשוק והוא בטל ע"ז מן העולם ואיך גזר עליו נמרוד לשריפה, ושנפלו המלאכים עוזה ועוזי ועזאל מקדושתן וחטאו בבנות האדם: