שמיטה, שתיקה ותורת ארץ ישראל
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר' (ויקרא כה). מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.360* נערך מתמלול שיעור שהועבר בישיבה הגבוהה 'מקור חיים' בשנת תשמ"ו. הדברים משקפים את סגנון הדיבור של הרב באותה תקופה.
רש"י על התורה, ויקרא כ"ה, א. מקור הדברים בספרא בהר, פרשה א.
בתחילתה של הפרשייה העוסקת בדיני השמיטה, התורה מדגישה שפרשייה זו נאמרה למשה בהר סיני. המדרש הידוע שמביא רש"י לומד מכך שכשם שדיני השמיטה נאמרו במלואם בסיני, כך גם כל שאר המצוות. אם כן, מן השמיטה אנו למדים על זיקתן של כל המצוות למעמד הר סיני; ועדיין מתבקשת השאלה – מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מדוע נבחרה דווקא השמיטה כדי ללמד על זיקה זו?
מבין המצוות התלויות בארץ, השמיטה היא הקשורה באופן המובהק ביותר לארץ ישראל. קיומה של השמיטה תלוי בקדושת הארץ, ובנוסף לכך אנו מוצאים בפסוקי התוכחה שביטול השמיטה הוא המביא לגלות מן הארץ: 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם... אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ' (ויקרא כ"ו, לד–לה). הר סיני, לעומת זאת, מייצג סוג אחר של קדושה – קדושת התורה. התורה ניתנה דווקא בחוץ־לארץ, במדבר הבלתי מיושב, במקום שאיננו מקום. לפי המהר"ל, תכונות אלו הופכות את המדבר למקום רוחני.361תפארת ישראל, פרק כו. אפילו נתינת התורה על הר סיני לא הפכה אותו למקום קדוש; קדושתו הייתה זמנית בלבד, מכוח התורה שניתנה עליו – 'בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר' (שמות י"ט, יג). לאחר מתן תורה חזר הר סיני להיות הר ככל ההרים.
אם כן, השמיטה מבטאת את קדושת המקום, והר סיני את הקדושה שמעל המקום, שהיא רוחניות צרופה; ועם זאת, התורה מדגישה כי השמיטה ניתנה בהר סיני. דבריו של רש"י בהמשך מצרפים לכך רובד נוסף: 'לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני'. די להתבונן בפשטי הפסוקים כדי לראות כי המצוות שלימד משה בערבות מואב מהוות הכנה לחיי התורה בארץ ישראל. מבחינה זו היה מתבקש שדיני השמיטה יילמדו שם; ובכל זאת, השמיטה ניתנה דווקא בסיני.
מהי אפוא משמעותה של הזיקה בין השמיטה להר סיני, בין קדושת הארץ לקדושת התורה? בשאלה זו עוסק ה'שפת אמת', רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, בכמה מתורותיו לפרשת בהר, ובתוך כך הוא מעניק פירוש חסידי למצוות השמיטה, וליחס בין תורת ארץ ישראל לבין תורת חוץ לארץ. נעיין כעת בכמה מן התורות האלו.
א. האמונה כשתיקה והדיבור היוצר
ברבות מתורותיו של השפת אמת אנו מוצאים שהשמיטה קשורה לשתיקה ולדיבור. את מקורו של קישור זה הוא מוצא בשני מדרשים: מדרש רבה על פרשת בהר,362ויקרא רבה פרשה לג, א. הפותח בפסוק 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי י"ח, כא), ובעקבות זאת עוסק בכוחו של הדיבור; ודבריו של רבי יצחק בפתיחת מדרש ויקרא רבה, המכנה את שומרי השביעית 'גבורי כוח עושי דברו':
גבורי כח עושי דברו' (תהלים קג). במה הכתוב מדבר, אמר רבי יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק [= וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ומשלם מס ושותק], יש לך גבור גדול מזה? ואם תאמר אינו מדבר בשומרי שביעית, נאמר כאן 'עושי דברו' ונאמר להלן 'וזה דבר השמיטה' (דברים טו), מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר.363שם (וילנא) פרשה א, א.
רבי יצחק קושר את גבורתם של שומרי השמיטה לדיבור, אבל למעשה מדובר בשתיקה – ביכולת לקבל את עול המצווה ולהימנע מהטיפול בשדה. סביב מקורות אלו בונה השפת אמת את דבריו:
ושבתה הארץ. במדרש מוות וחיים ביד לשון. כי האדם נקרא מדבר והוא צריך להטות כל הנבראים להבורא יתברך, שהכל נמשך אחריו, כמאמר 'כל שתה תחת רגליו' (תהלים ח). והוא הלשון המכריע כל הבריאה להבורא יתברך. והוא באמת בכוח התורה, שכחן של ישראל בפה, ובאמצעיות התורה צריך אדם להטות כל המעשים אליו יתברך, כמאמר הזוהר הקדוש על הפסוק 'ודברת בם בשבתך בביתך' וכו' (דברים ו), שהאדם ינהיג כל מעשיו על פי דברי תורה, עיין שם ואתחנן.364זוהר ח"ג, רסט ע"א.
ובמדרש 'גבורי כח עושי דברו, בשומרי שביעית הכתוב מדבר'. ולמה נקראו עושי דברו, הלא הוא ביטול העשייה ושביתה. אבל היא הנותנת, על ידי שמבטל אדם כח עצמותו לכח הבורא יתברך, ומבקש להיות נמשך אחר דרך התורה והנהגת הבורא יתברך, על ידי זה מתגלה הנהגת הבורא יתברך. כי אמת שהקב"ה מנהיג הכול ברצונו, אבל הבחירה ניתן להאדם. שאם מבטל עצמו, והוא יודע ומברר שאין בו כוח כלל בלי כוח הבורא יתברך, אז ה' יתברך מנהיג אותו ומראה כוח הנהגתו יתברך. והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם, לכן האדם צריך להמליך הבורא יתברך עליו ועל כל העולם. לכן על ידי שרואה כרמיה בייר וכו' ושותק, על ידי זה נקרא עושי דברו, שמתגלה הנהגה עליונה כנ"ל.365רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, שפת אמת, בהר תרל"ח, ד"ה 'ושבתה הארץ'.
השפת אמת פותח בכך שבאמצעות הלשון יכול האדם לשלוט במציאות, ותכליתו היא להשתמש בשליטה זו כדי 'להטות כל הנבראים להבורא יתברך'. מהו כוחה של הלשון? המילים והמושגים הם הכלים דרכם תופס האדם את העולם. אי־אפשר לתפוס משהו, להיות מודע לו, בלי להכניס אותו קודם כול למערכת הלשון. המהר"ל כותב שהלשון עומדת על הפתח שבין הפנים לחוץ; באמצעותה האדם מתייחס אל מה שמחוצה לו ומעביר את פנימיותו אל החוץ.366נתיבות עולם ב, נתיב הלשון, פרק א; פרק ג. ראו גם: פניך אבקש, עמ' 197. המעבר הזה ממשיג את המציאות, ובכך למעשה הופך אותה למציאותית. אין מדובר רק בנקודת המבט הסובייקטיבית של האדם, באופן שבו הוא חווה את העולם; כוח הדיבור הוא כוח של יצירה המעצב את המציאות עצמה. 'מוות וחיים ביד לשון': הלשון יכולה להפוך את המציאות למלאת ערכים, למציאות של חיים, של טוב, של חסד וקדושה, אך היא יכולה גם להפוך אותה למציאות של מוות.
ננסה להמחיש את הדברים. כאשר אנו מדברים על אמונה, בדרך כלל אנחנו רוצים להוכיח אותה, להראות את האמת שבה. נראה לנו שהאמת שבאמונה אינה תלויה בנו אלא בדבר שמחוצה לנו; האמת נמצאת בחוץ, בעולם האמתי, ואמונתנו נשענת עליה ותלויה בה. אבל השפת אמת מלמד אחרת: השאלה אם האמונה היא אמתית תלויה בשאלה אם אני מאמין או לא. במידה שבה האדם מכריע את עצמו לאמונה, כך האמונה היא אמתית. אם אתה מאמין, האמונה שלך היא אמת. לפי השפת אמת, זוהי בחינת סיני וכוחה של התורה: כוח הדיבור שניתן לאדם בכלל וליהודי בפרט, שבאמצעותו הוא יכול לקבוע את האמת של המציאות.
אבל מהיכן מקבל הדיבור את כוח היצירה הזה? כיצד חורג דיבורו של האדם מתחומו הפרטי ומכריע את המציאות? לכאורה, בדיבור בכלל, ובלימוד התורה בפרט, אפשר להגיד הכול – מתפלפלים, מעלים סברות לכאן ולכאן, בונים עולמות ומחריבים אותם בהבל פה; כיצד יכול דיבור כזה לחרוץ את גורלה של המציאות למוות או לחיים?
תשובתו של השפת אמת היא שלכוח הדיבור קודם כוח השתיקה, שהוא כוחה של השמיטה – רואה כרמו בור ושותק.367על כך ראו גם: שם, עמ' 198–199. כדי להיות בבחינת 'עושי דברו', לעשות את הדיבור של הקב"ה, שהוא דיבור המחולל מציאות – 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' (תהלים ל"ג, ו) – צריך קודם לדעת לשתוק. כוח השתיקה של השמיטה הוא המאפשר את הדיבור. את ההיגיון של המהלך הזה מסביר השפת אמת כך: 'על ידי שמבטל אדם כוח עצמותו לכוח הבורא יתברך... והוא יודע ומברר שאין בו כוח כלל בלי כוח הבורא יתברך, אז ה' יתברך מנהיג אותו ומראה כוח הנהגתו'. אם אני מבין שכל דבר המתרחש בעולם הוא מעשהו של הקב"ה, אזי אמונה זו מביאה לכך שגם הדיבורים והמעשים שלי אינם שלי; הקב"ה הוא העושה אותם. ואז, אומר השפת אמת, הקב"ה מוסר את ההכרעה בידי: 'כי אמת שהקב"ה מנהיג הכול ברצונו, אבל הבחירה ניתן להאדם'.
מהי משמעותם של הדברים? כל זמן שהאדם רואה את המציאות כחומרית, כקיימת בפני עצמה, הוא באמת לא יוכל לשנות אותה באמצעות הדיבור. בתפיסה כזו האמת היא חיצונית, נוקשה ואובייקטיבית, וממילא ללשון אין השפעה עליה. אבל האדם יכול להגיע להכרה שהמציאות היא כל־כולה יצירה אלוקית, ושלהבחנות המגדירות אותה אין קיום מוחלט, אלא הן רק ביטוי אפשרי אחד של האינסוף. מתוך ההכרה הזו אני יכול להתעלות לעולם של השתיקה, שבו אין לי צורך בהגדרות. שתיקה זו היא התבטלות מוחלטת, התמסרות גמורה לקב"ה אשר 'מנהיג הכול ברצונו'. כאשר אני מסוגל להגיע לקבלת עול מלכות שמים כזו, לרמה כזו של ביטול היש, הופך גם הדיבור שלי להיות דיבור ממשי, יצירתי, המעצב את המציאות. הכוח של האמונה הוא כוח השתיקה, הידיעה שהקב"ה הוא אינסופי ואינו מוגבל בשום דבר. אם אדם מסוגל באמת לשתוק, לוותר על הצורך בהוכחות ובהגדרות, גם הדיבור שלו מתמלא בכוח הזה. אם האדם מוותר על הדיבור המתאר, הנתלה בכך שהמציאות היא דווקא כך ולא אחרת, הקב"ה מחזיר לו דיבור גבוה יותר, דיבור שאינו מתאר ומגדיר אלא יוצר. הדיבור והיצירה מקבלים ערך ומציאות, הופכים לדיבורי אמת, כאשר הם נובעים מתוך ההתבטלות לבורא האינסופי.
באופן דומה מסביר אדמו"ר הזקן בכמה מקומות את הפסוק 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' (ויקרא י"ח, ה): 'פירוש, שהאדם עושה אותם להיות מצוות'.368ליקוטי תורה שיר השירים, ד"ה 'שיר השירים אשר לשלמה', ב, א. המצווה אינה דבר אובייקטיבי; מי שנותן למצווה את המצוותיות שבה, את תוכנה וערכה הרוחני, מי שמכניס בתוכה את החיות האלוקית, הוא האדם עצמו. השאלה היא איך אתה מקיים את המצווה, איזו משמעות אתה מעניק לה. המשמעות הזו אינה רק שלך – זוהי משמעותה של המצווה, כי לאדם נמסר כוח היצירה. כאשר אנו מדברים על אמונה, על תורה ומצוות, על אמת, אל לנו לחפש אותם בעולם החומרי המנוכר, בעולם הראיות וההוכחות. אנחנו צריכים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, ללמוד את כוח השתיקה, לדעת שאף הגדרה אינה קיימת כשלעצמה, אלא כל חשיבותה בכך שהיא מבטאת את כוחו האינסופי של הקב"ה. כל מה שניצור מתוך קבלת עול כזו יהפוך להיות אמת של מציאות, אמת אלוקית, אמת של מצווה. אם נהיה מסוגלים לשמוע בקול דברו, נוכל גם להפוך ל'עושי דברו'.369על כך ראו גם: לוחות ושברי לוחות, עמ' 63–66; 74–84.
ב. גילוי החיים בתורת ארץ ישראל
בתורה בה עסקנו לעיל פירש השפת אמת את עניין השמיטה להר סיני כך: כוחה של התורה, הדיבור היוצר שניתן לישראל בסיני, תלוי בהקדמת השתיקה שמסמלת השמיטה. בתורה אחרת מתאר השפת אמת את הדברים בצורה מעט שונה:
וזה היה כל הבריאה, שבני ישראל יתקנו הטבע גם כן. וזה עניין השמיטין, שכל הגלות על ידי ביטולם. כי השמיטה ממשיך הארה מלמעלה מן הזמן תוך הזמן. 'ושבתה הארץ' (ויקרא כה), להיות חיות ודביקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות.
וזה עניין שמיטין להר סיני, שכל זה בכח התורה וקבלת תורה שבכתב בהר סיני, והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבעל פה וארץ ישראל. ופירוש מוות וחיים ביד לשון הוא שהחיים אינו חסר בשום דבר, רק שביד אדם למצוא החיים תוך כל דבר, וכן להיפוך ח"ו. ולשון הוא כמו תנועת הלשון, שאף שהוא דבר אחד נתהפך על ידי תנועת הלשון כנודע. כן אף שהכול מה' יתברך, תלוי כפי קבלת האדם ויוכל להתהפך כנ"ל.370שפת אמת, בהר תרל"ב, ד"ה 'וזה היה'.
השפת אמת מקביל כאן בין הר סיני והשמיטה לבין התורה שבכתב והתורה שבעל פה, תורת חוץ־לארץ ותורת ארץ ישראל. התורה שבעל פה יונקת את כוחה מהתורה שבכתב, מהתורה המופשטת שלמעלה מן המקום. תפקידה הוא להמשיך את התורה הזו לחיים בארץ ישראל: להזרים את המנוחה, את האינסופיות, את ההארה שלמעלה מן הזמן, לתוך הפעלתנות וההתרוצצות של החיים הגשמיים.
מתוארת כאן תמונה אחרת מזו שבתורה הקודמת, ועם זאת, עצם העניין אינו משתנה. קודם למדנו שהאדם הוא העושה את הדיבור האלוקי; כאשר האדם מסוגל לשתוק, הוא מקבל את כוח היצירה. כאן התיאור שונה: 'החיים אינו חסר בשום דבר, רק שביד אדם למצוא החיים'. החיות האלוקית קיימת בכל דבר, האדם אינו יוצר אותה אלא רק מגלה אותה, חי את מה שכבר מצוי בדברים עצמם. ועם זאת, גם כאן הכול תלוי באדם: בלעדיו, גם החיים שבבריאה אינם יכולים להתגלות. מציאות ממשית יש רק לחיים האנושיים, לאדם החי. החיות האלוקית פורשׂת אינסוף אפשרויות, וביכולתנו לחיות אותן ובכך לממש חלק מהן. כך מתאר כאן השפת אמת את כוחה של הלשון: תנועתה מעצבת את האוויר לכדי קול מסוים, מגדירה את הדברים ובכך מוציאה אותם לפועל. הלשון היא הנופחת את רוח החיים, מלבה את האש הגנוזה בכל דבר.371כפי שכותב השפת אמת כמה שורות קודם לכן: 'ותורה נקרא אש, ויש כח אש התורה בכל דבר... ותליה בלשון' (שם, ד"ה 'במדרש מוות וחיים ביד לשון'). זהו גם היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה: התורה שבכתב היא ההוויה האלוקית האינסופית; התורה שבעל פה היא החיים האנושיים עצמם, בהם האדם מעניק ממשות למציאות האלוקית. מבחינה זו, התורה שבכתב תלויה בתורה שבעל פה. בלי אדם אין חיים; למרות שמקור החיים הוא מעבר לו, רק הוא מסוגל להוציא אותם לפועל.
הכוח הזה של התורה שבעל פה שייך לחיים בארץ ישראל. בחוץ־לארץ התורה קיימת לעצמה. שם היא נתפסת כגילוי ניסי שאינו חלק מהמציאות של העולם הזה. את מוחלטותה היא יונקת מהגילוי האלוקי; לא מהמציאות עצמה אלא מהאמונה במעמד הר סיני, בתורה מן השמים. זוהי תורה שקדושתה אינה קשורה במקום ובזמן, כמו קדושת הר סיני. לעומת זאת, לחיות חיים אלוקיים בארץ ישראל פירושו לחיות את המציאות האנושית, הטבעית, ולמצוא את החיות הרוחנית דווקא בממשות של החיים. לכן התורה שבעל פה חייבת להיות יצירתית, דינמית, היא צריכה להיות תלויה באדם הלומד אותה, לקבל את הגוון הקונקרטי של חייו.
נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני'. ביטוי זה מזכיר את דבריו של הראי"ה: 'אנו צריכים להתרומם לאותה המדרגה של הבנת הכללים וכללי הכללים, והפרטים בהצעותיהם יהיו נסמכים עמם. זאת היא המדה המיוחדת של תורת ארץ ישראל, ובזה היא מחולקת משל חוץ לארץ'.372הראי"ה קוק, אורות התורה, ירושלים תשנ"ד, עמ' לח. תורת חוץ־לארץ מתמקדת בפרטים, ואילו תורת ארץ ישראל מתמקדת בחיבור שבין הפרטים לבין הכללים. הבדל זה נובע מההבחנה אותה תיארנו כעת: התפיסה הניסית של התורה היא גם התפיסה הפרטנית שלה. כאשר התורה נתפסת רק כתורה מן השמים, כגילוי ישיר של הרצון העליון, היא הופכת לאוסף של פרטים שלא ניתן להבין את העיקרון הכללי העומד מאחוריהם. זוהי תורה שאינה חודרת אל המציאות ומתקשרת אִתה, ולכן גם אינה נתפסת בהבנה האנושית – אין קווים המחברים את פרטיה לכדי מבנה בעל משמעות. לכן זוהי גם תורה סטטית שאין בה מקום לחידוש וליצירה, שכן אלו דורשים הבנה והפנמה.
ואולם ראיית החכמה האלוקית שבתורה, הבנת הכללים העמוקים שמהם יונקים הפרטים את משמעותם, היא המאפשרת את היצירה ואת הזיקה בינה לבין הטבע, ההיסטוריה, המציאות. כאשר אדם מבין לעומק סוגיה בגמרא, מבין את ההיגיון הפנימי שלה, הוא יכול אחר כך ליישם אותו במקרים אחרים; באותו אופן, מי שבאמת מבין את התורה, את העניין האלוקי שבה, כבר איננו מוגבל במְצָרים של פרט זה או אחר. הוא מסוגל גם ליצור ולחדש את התורה, ובכך לחבר אותה למציאות כולה.373על כך ראו גם: ביום ההוא, עמ' 150–157.
את התביעה של ארץ ישראל לא ניתן לממש באמצעות תורת חוץ־לארץ, שמטבעה מתנכרת למציאות. אנחנו איננו יכולים ללמוד את התורה רק כאבותינו; תורת ארץ ישראל היא בבחינת 'תורה חדשה מאיתי תצא'.374ויקרא רבה (וילנה) פרשה יג, ג. כדי להבין את הריתמוס האלוקי שבחיים אי־אפשר להישאר בבחינת הנס והפרטים של תורת חוץ־לארץ; חייבים להתעלות לתורת ארץ ישראל, לבחינה של כללי תורה. כל זמן שאני מבין את התורה רק בבחינת תורה שבכתב, אין בה מקום ליצירה. אבל כאשר אני מבין את התורה כחכמה אלוקית שהיא פרי הפגישה בין האינסוף לבין האדם הפרטי, התגלות שלמעלה מן הזמן המתממשת בתוך תנאי הזמן עצמו, אזי אני נתבע לראות אותה כתהליך, כהתפתחות, כיצירה מתחדשת. אמנם בתורת חוץ־לארץ 'חדש אסור מן התורה', אבל העומר שהוא בחינת 'עבור הארץ' (יהושע ה', יא), תורת ארץ ישראל, מתיר את החדש.
לצד זאת, צריך להיזהר מלאבד את הצד האלוקי שבתורה. אסור לתורת ארץ ישראל לאבד את המחויבות שלה לקיום הפרטים כולם, לבחינה של תורת סיני. הסכנה בתורת ארץ ישראל היא האפשרות של הפיכתה לתורה אנושית, לעניין יחסי, שתהיה יותר מדי רלוונטית. היא עלולה להפסיק להיות תורת הארץ, ולהפוך לבחינת ארץ בלבד. לכן עליה לשמור על קשר עם הגרעין הקשה של האמונה, עם היסוד הניסי של תורת חוץ־לארץ. זוהי הבחינה של השמיטה אותה תיאר השפת אמת בתורה הראשונה שראינו. השתיקה, קבלת עול מלכות שמים, ביטול היש – הם הערובה לקיומה של תורת ארץ ישראל. היכולת של 'רואה כרמו ושותק' היא הנופחת חיים בכל דבר, והיא המאפשרת להמשיך חיים מלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן, לתפוס את המציאות כגילוי של קדושה, ליצור יצירה ממשית בלי לאבד את הזיקה למקור.
אנסה לתאר באופן ציורי את ההבדל בין תורת סיני לבין תורת ארץ ישראל באמצעות אפיון של שתי דמויות. את תורת חוץ־לארץ מייצגת דמותו של בחור הישיבה: זהו אדם שכוחו בפיו, כולו נברא לעמל פה. טבעו הוא כטבע האש, כטבע הלשון הזריזה העולה ומעלה ומתהפכת ומתגלגלת. בלשון זו הוא עוקר הרים וטוחנם בסברה, בורא עולמות ומחריבם בהבל פיו. לעומת זאת, בתורת ארץ ישראל יש בחינה אחרת, בחינת 'עם הארץ' אותה מייצג עובד האדמה, האיכר. זהו אדם שטבעו כטבע האדמה; גם כאשר הוא עובד ברוח, הוא עושה זאת כפי שהוא עובד את האדמה: הגיגיו איטיים, לרעיונותיו יש כובד וממשות, והוא גם יודע את סוד השתיקה וההקשבה, סודה של שבת הארץ. וכמו בשמיטה, הוא מתאחד עם הארץ ועם כל החיים בה: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה... וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ' (ויקרא כ"ה, ו–ז). פיו, הנופח חיים באדמה, יונק גם משתיקת האדמה, אדמת ארץ ישראל הקדושה שבה מתגלה כל ההוויה, שעליה נוצרת האחדות של האדם עם כל מעגלי החיים.
ג. מן השעבוד שבשליטה אל השחרור
תורה נוספת של השפת אמת מדגישה נקודה אחרת. השפת אמת פותח הפעם במדרש שראינו בתחילת דברינו, הלומד מן השמיטה שגם כל שאר המצוות נאמרו בסיני.
ומדתלינהו בשמיטה משמע שהיא מצווה שכל המצוות תלויין בה, כמו שבת דשקולה נגד כל המצוות, ועל ידי מצווה זו מקיימין כל המצוות. וכתיב 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם' (ויקרא כה), שהקב"ה נתן ארץ כנען לבני ישראל, וסוף הכוונה כדי שבאמצעיות בני ישראל יתמשכו כל הדברים להקב"ה. וגם רצון בני ישראל להיות שולטין על הכל צריך להיות גם כן על כוונה זו, כדי לבטל עצמם וכל התלויין בהם להקב"ה. וזהו שכתוב 'ושבתה הארץ' (ויקרא כה), שאחר שזכו בני ישראל בארץ כנען ישבתו בשמיטה, לבטל עבודת הארץ בעבור ה' יתברך.
וכמו שמצינו באדם, דכל זמן דמשועבד לאחר אינו יכול לקבל עול מלכות שמים, כדאיתא בזוהר הקדוש 'האי עול לא שריא במאן דכפות באחרא'.375זוהר ח"ג, קח ע"א. לכן הוציאנו המקום ברוך הוא ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר, ואחר כך כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עול מלכות שמים. וכן הוא באדם, שמשועבד תחת יד היצר הרע בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הייתה מקודם תחת יד כנען, אחר כך נפדית ונכנסת ברשות ישראל, ואחרי זה צריך לצאת גם משעבוד בני ישראל להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן.376שפת אמת, בהר תרל"ה, ד"ה 'ברש"י'.
השפת אמת מביע כאן רעיון נפלא. כדי להתבטל לקב"ה האדם חייב לזכות לחירות גמורה, חירות כפשוטה, שבה הוא אינו משועבד לדבר, אפילו לא למחשבותיו; אבל החירות הזו אינה יכולה להתממש אלא מתוך מצב של שעבוד הקודם לה, שעבוד שהוא תנאי לחירות שאחריו. הסיבה לכך היא שלאדם שכולו חירות אין ממשות; חירות גמורה יש רק לקב"ה. כדי שהחירות תתגלה לאדם הוא צריך קודם לחוות שעבוד ואז להשתחרר ממנו, כשם שעם ישראל היה חייב קודם כול להיות משועבד למצרים ורק לאחר מכן היה יכול לקבל עול מלכות שמים. כך גם לגבי ארץ ישראל – מבחינה מסוימת עליה להשתחרר לא רק משעבוד הכנענים אלא גם משעבוד בני ישראל, ולהיות רק תחת רשותו של הקב"ה.
הדברים נוגעים גם למימוש תפקידם של ישראל בארץ, שתכלית כניסתם אליה היא 'כדי שבאמצעיות בני ישראל יתמשכו כל הדברים להקב"ה'. רצונו של האדם לשלוט, לתפוס, לשעבד את הדברים לעצמו – גם הוא ביטוי של חוסר חירות; דרכו האדם הופך תלוי במימוש שליטתו. אבל השעבוד הזה הוא שלב הכרחי, שרק מתוכו ניתן להגיע לחירות שאחריו. כך למשל במישור הלאומי: תחילת הדרך היא בתפיסה לאומית מצומצמת, תפיסה שבה הארץ שייכת לעם ישראל מתוך הגדרה מסוימת, בשל טבע מסוים שיש לעם ולארץ. בתפיסה כזו הארץ משועבדת לעם ישראל, וההישענות עליה נובעת מהיצר הרע, מהרצון לשלוט ולהיאחז. ואולם בסופו של דבר אנו נדרשים להשתחרר מהרצון לשלוט, מהתפיסה המוגבלת עליה מתבסס השלב הזה. עלינו להיות מסוגלים לקבל עול מלכות שמים, לדבוק באמת האלוקית שאין בה מְצָרים, ובכך לשחרר את הארץ לקב"ה עצמו.377על כך ראו גם: ביום ההוא, עמ' 211–212.
כשם שהחיבור לארץ מתחיל בבחינת השעבוד של היצר הרע, כך גם בלימוד התורה. בתחילה האדם לומד מתוך רצון לשלוט על התורה, לשלוט באמצעות התורה. זהו שלב הכרחי, שכן אי־אפשר לקפוץ ישירות אל החירות עצמה; אך בשלב מסוים האדם חייב להשתחרר מהרצון הזה. כל עוד הוא לומד תורה בבחינה של שעבוד, הוא תופס אותה באופן שאינו רוחני, ולכן גם אינו אמתי. הוא אינו תופס אותה בביטולה לקב"ה, לאינסוף, אלא רק בהגדרות ובמְצָרים שלה. רק השחרור מהשעבוד מאפשר לו להסתלק ממגבלותיה של תפיסה זו ולהעלות אותה למדרגה גבוהה יותר, מדרגה שרק בה הוא יכול לפגוש את הקב"ה, ובה גם האדם מתחדש.
נסכם את הדברים. ראינו כמה דרכים שבהן דרש השפת אמת את משמעותם של השמיטה והר סיני: בתחילה עסקנו בשתיקה ובדיבור, בביטול אותו צריך להקדים ליצירה האנושית; ההכנעה שבשמיטה סימלה כאן את ההכרה בכך שכל ההגדרות מקורן באינסוף, הכרה המעניקה לדיבורו של האדם ממשות שהיא בבחינת תורה מסיני. בתורה השנייה אותה ראינו נקשרו הר סיני והשמיטה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, המקבילות לתורת חוץ־לארץ ולתורת ארץ ישראל. תפקידה של תורת ארץ ישראל בתיאור זה הוא לחבר את הגילוי האלוקי, שמקורו בסיני, למציאות הקונקרטית של החיים בארץ. לבסוף ראינו כיצד השמיטה מבטאת את השחרור הנדרש תמיד בשלב מסוים של עבודת ה', שחרור מהתפיסה המוגבלת המאפיינת כל דרך חדשה.
בהקשר זה אני מרגיש שהתפקיד שלנו הוא קודם כול להתחיל ללמוד תורה במובן הישיבתי הפשוט, להיות למדנים במובן המקובל בעולם הישיבות. זהו צעד ראשוני הכרחי. ועם זאת, עלינו מוטל לצעוד גם צעד נוסף, לגעת בתורת ארץ ישראל, והצעד הזה אפשרי רק מתוך קבלת עול מלכות שמים מוחלטת. מהשעבוד של השלב הראשון יכולה להוציא אותנו רק הדבקות באמת האלוקית עצמה, לא באמת של המצרים, של המפלגה, אמת השייכת לחברה מסוימת ומבטאת חוקיות ספציפית. הביטול והשתיקה צריכים להוליך אותנו לדבקות באינסוף, לתורת ארץ ישראל, תורה של חירות ויצירה ממשית הנוגעת במרחבי החיים עצמם.