Steinsaltz Introductions to Tanakh, Psalms, Book Introduction

כל המקרא עוסק במערכת היחסים שבין אלוקים והאדם, ובעיקר האדם מישראל; ואולם רוב ספרי התנ"ך – בוודאי חמשת חומשי התורה, אך גם ספרי הנביאים – ממוקדים יותר ביחסו של ה' אל האדם, מלמעלה למטה. לעומת זאת, ספר תהלים הוא הספר היחיד שבמרכזו האדם הפונה אל ה'. באופן מסורתי הספר מחולק לחמישה חלקים (‘ספרים'), אולי לשם יצירת הקבלה בין חמשת חומשי תורה ובין חמשת ‘חומשי' תהלים. הקבלה זו מבטאת את שני הקצוות של הקשר וההתייחסות בין האדם לבין אלוקים – לעומת התורה שבמוקדה ההתגלות העליונה, ספר תהלים נאמר מנקודת הראות של האדם, על מוגבלותה ומורכבותה. אמנם הספר נקרא ‘תהלים', לאמור: התהילות שבהן מהלל האדם את ה', אך יש בו כמעט כל מה שאדם היה רוצה לומר לפני אלוקים. הספר כולל דברי שירה לסוגיה, ומובע בו מנעד רגשות רחב ביותר. בצד שירה פרטית ואישית מובאים בו שירה אֶפִּית ומזמורי התבוננות ועיון העוסקים בנושאים כלל-לאומיים ואף כלל-אנושיים. אולם בכולם – בין בבירור ובמפורש ובין בצנעה ובהיעלם – אפשר לפגוש באישיותו המסוימת של המשורר. חלק מגדולתו של הספר נעוצה דווקא בהיותו סובייקטיבי. לא רק נושאיהם של מזמורי תהלים מגוונים ביותר, אף דמותו של המשורר העולה מתוכם רבת-פנים, והיא נתונה בנסיבות שונות: יש שהמזמורים מושרים מתוך כניעה ותבוסה, ויש שהם שירי ניצחון מלאי עצמה. גם נעימתם של המזמורים אינה אחידה. בלשון מוזיקלית אפשר לאפיין מזמורים מסוימים כסטקטו ואחרים כלגטו; יש מזמורים שקצב ההתרחשויות בהם והתחלפות הגופים מזכיר יותר פרסטו, ואחרים – לרגו. המזמורים מבטאים מצבי נפש שונים: מהם מלאים מתח – מתח דתי או מתח של תרעומת, יש מזמורים שנאמרו מתוך סערה ומצוקה ואחרים המביעים התרפקות ורוגע. משום כך אפשר לדמות את משורר תהלים לנֵבל רחב מנעד ורב-מיתרים, שלכל אחד מהם צליל משלו. כמה נושאים כלליים חוזרים ונשנים לכל אורכו של ספר תהלים. חלק גדול מפרקי הספר הם דברי תפילה ותחינה, שבמידה רבה מלווים את מאורעות חייו של המלך דוד. למרות שלא מעט מזמורים נסמכים למאורעות ידועים, ראוי לציין כי בעיקרו של דבר אין הם אוטוביוגרפיים. אף שהספר הוא שירתו של דוד, הרי אישיותו הפרטית ההיסטורית של דוד איננה בולטת בו, ומרוב הפרקים לא עולה דמותו של אדם מסוים; בוקע מהם קולו של האדם באשר הוא. כך, למרות שמבחינה היסטורית דוד המלך היה מוקף רוב ימיו בידידים ובמעריצים, הצד הבולט ביותר בפרקי התחינה שבתהלים הוא דווקא הרגשת הבדידות; רק לעתים רחוקות תופס ה'אנחנו' את מקומו של ה'אני' בספר. הדבר משקף ומבטא את אישיותו של משורר, אשר גם בהיותו בין רבים הוא עדיין מרגיש בודד. ואולי דווקא משום כך עד היום מזמורי תהלים אינם מושרים רק בקול רם ובמקהלות, אלא גם נותנים ביטוי לחוויותיהם – הן הטובות והן הקשות – של אנשים פרטיים רבים. קשה לעמוד על העיקרון המבני שעל פיו מסודרים מזמורי תהלים. קשה גם לאפיין את ההבדלים בין אפיוני הספרים השונים שבתהלים. אמנם פה ושם מופיעות קבוצות של מזמורים שיש ביניהם קרבה חיצונית או פנימית; אבל בסך הכול נראה שהקובץ אינו מסודר, ושמא הדבר נעוץ באופיו. בתור קובץ של מזמורים המביעים רגשות אנושיים, אין הוא אמור להיות סדור, כשם שרגשותיו של אדם מתעוררים באופן בלתי צפוי. הרי גם בחיים עצמם אין זמנים קבועים מראש לצער או לשמחת הלב, להתבוננות או לתהילה. ספר תהלים הוא ספרו של אדם. מתוך כך נגזרת הרבגוניות המאפיינת אותו, ומשום כך גם נעדרים ממנו סדר ויומרה לעקביות. מזמורי תהלים שונים מאוד זה מזה לא רק ברגשות המובעים בהם ובתוכניהם, אלא גם מבחינת גודלם וסגנונם. בספר תהלים נמצא הפרק הקצר ביותר בתנ"ך, שאורכו שני פסוקים, ומיד אחריו מופיע הפרק הארוך ביותר בתנ"ך – מאה שבעים ושישה פסוקים. יש בו שירה אפית היסטורית, בצד שירי תחנונים של נפש סובלת והשתפכות נפש לירית. יש בו שירי הגות מובהקים ולא מעט שירי הוראה פשוטים. אף שהמזמורים שונים זה מזה, דבר אחד בולט בכולם: כולם מבטאים אמת. משום כך הם אינם מתפשרים ואינם מזייפים או מדלגים על מעקשים לשם יצירת הרמוניה. לא פעם מתעורר הדיסוננס משום שהמשורר איננו מוותר על איזו נקודת אמת, גם כאשר היא אינה תואמת את הניגון הכללי. גם מסיבה זו המזמורים הללו דיברו, ומדברים, אל אנשים רבים כל כך ושונים זה מזה בכל קצות העולם. למרות שהספר נוצר בזמן מסוים ובארץ המסוימת הזאת, הוא בוקע ועובר את גבולות הזמן והמקום. ספר תהלים איננו ספר של שירה המבטא את המשורר בלבד. בהיותו ספר של תפילות, לא פחות מנוכחותו של ה'אני', נוכח בו ה'אתה' האלוקי. בין ששם שמים מוזכר בכל פסוק ופסוק של המזמור, ובין כשכמעט אינו מוזכר במזמור כלל, ברור שהמשורר משוחח ושופך נפשו לִפְנֵי ה' (תהלים קב,א). העולם הדתי שבספר איננו מסובך או מסתורי במיוחד. גם אם יש בו גם שירי תלונה ואף תרעומת, הרי שלא כמו באיוב או בקֹהלת התרעומת הזו היא תמיד מוגדרת ומבוקרת. גם כשעולות מן המזמורים שאלות שאין עליהן תשובה, נשארים המזמורים הללו בגדר מזמורי תפילה. פעמים רבות לא ברור מן הכתוב אם המסופר בו הוא מה שכבר אירע או מה שהמתפלל מקווה שיארע או חושש שאירע. יש שמצבו של המתפלל אינו עולה בבירור מן הדברים, ולא אחת הביאור מכריע לכאן או לכאן. ראוי שהן המתפלל הן המעיין הקשוב יפתחו את לבם ודעתם גם לאפשרויות אחרות המזומנות במזמור. בספר תהלים (ובעוד שני ספרים בתנ"ך: משלי ואיוב) יש מערכת מיוחדת של טעמי המקרא, שאינה זהה למערכת הטעמים של שאר הספרים. מערכת טעמים זו מובנת לנו מבחינה פונקציונאלית – היינו, כיצד הם משמשים כסימני פיסוק מורכבים – ואולם המסורת המוזיקלית של טעמים אלה אבדה. זאת ועוד: ידוע שבימי הבית השני (ואולי גם קודם לכן) חלק מן המזמורים הללו הושרו בבית המקדש, אך בידינו לא נשארה כל מסורת מוזיקלית שאפשר לסמוך עליה. על פי החלוקה המקובלת של הספר, יש בו מאה וחמישים פרקים, אבל עד תקופת חז"ל היה מחולק למאה ארבעים ושבעה או מאה ארבעים ותשעה מזמורים בלבד. רוב פרקיו הם מזמורים מוגדרים היטב שבראשם כותרות; רק בעקבות חלוקת הפרקים המאוחרת יותר, פרקים אחדים אינם נראים מזמורים שלמים העומדים לעצמם, וככל הנראה הם חלק מן המזמורים הסמוכים להם. הספר עצמו מעיד על עצמו שהוא ספר תְּפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי (תהלים עב,כ); ואכן, רוב מזמוריו מיוחסים לדוד המלך. עם זאת, נזכרים בספר גם שמותיהם של כמה משוררים אחרים. לפי מסורת חכמים (בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א), לעשרה אנשים מיוחסים מזמור אחד או אחדים (ובכללם אדם הראשון ומשה רבנו). לספר תהלים נודע מקום יוצא דופן לא רק בספרות העולם, אלא גם במקומו בתודעה האנושית בכל הזמנים והמקומות. נראה שאין עוד ספר במקרא שנתלוו אליו כל כך הרבה דמעות, כמו גם דברי תודה ושמחה. דרך ספר זה ואתו יכול כל אדם – הן המשורר והן מי שאינו יודע למצוא את המלים והביטויים המתאימים – להתחנן ולהודות, לשפוך את מר לבו או פשוט לשוחח עם אלוקים, בין שמדובר באשה בודדת המבכה את צרותיה, בגבר הנתון במבוך מדיני או צבאי או במי שבא לשיר שיר תודה. לכל אלה משמש ספר תהלים פה. דוד המלך מכונה בשם נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' כג,א), מאחר שהוא שר את שירתו של עם שלם. זאת ועוד: פה ושם יש בספר גם ניצוצות של התרוממות נפש מיסטית המוצנעת בשירה הדתית הכוללת ואיננה מגיעה לידי ביטוי חריף. כאן טמון צד נוסף של כוחו המיוחד של הספר: הנעימה הכללית שבו, על אף כל העליות והירידות, לעולם איננה מוקצנת. שאלות חריפות, ספקות חמורים, כאבים בלתי נסבלים ואולי גם עליצות בלי גבול רק מרומזים כאן, אך אין הם מגיעים לביטוי שלם ומלא. בצד הדברים הנאמרים בכל אחד מהמזמורים, המשורר משאיר גם גיליון ריק, שעליו יוסיף הקורא-המתפלל את השורות האישיות שלו. The book of Psalms is unique among the books of the Bible. Taken as a whole, the Bible depicts the relationship between God and mankind, and more particularly between God and the people of Israel. In most books of the Bible, the relationship is primarily portrayed as proceeding from the top down, from God to man. By contrast, Psalms is the only book of the Bible where the relationship flows in the opposite direction, from man to God, in other words, where an individual turns to God and communicates with Him. Psalms is traditionally divided into five books, containing a total of 150 chapters. Some suggest that these are meant to correspond to the five books of the Torah. This parallelism also serves to illustrate that the relationship between God and man runs in both directions. Thus, despite their wide variation in subject matter and tone, the individual chapters comprising Psalms are all narrated from a human perspective, with all the limitations and complexity this entails.
The Hebrew title of the book, Tehillim, means “praises,” and there is much in the way of praise in its chapters. Yet Psalms is much more than a compendium of ways to praise God. In fact, one can find in it almost any thought or feeling a person might wish to express to God. It includes a wide variety of poetic forms, with personal poetry alongside epic poems, as well as philosophical musings and introspection on matters pertaining to the nation of Israel and to mankind. But what pervades all of the psalms, whether clearly expressed or implicit, is the voice of the individual psalmist.
Just as the topics of the psalms vary, so does the persona of the psalmist. The psalmist is seen as alternately dejected and elated; there are psalms of defeat and surrender alongside powerful, exultant victory songs. Moreover, some of the psalms express disquiet, originating in a crisis of faith or a grievance, whereas others bespeak peace and tranquility. To use a musical metaphor, some psalms are staccato, others legato; some largo, others presto. In similar fashion, the psalmist can be compared to a harp, each of whose many strings has its own unique sound while simultaneously working in harmony. Psalms deals with a number of recurring themes. Many of its chapters contain prayers and supplications that seem to correspond to actual events in the life of King David. But despite their various allusions to historical events, the psalms are not autobiographical. While many of them are attributed to David, neither his private nor his public persona is readily discernible. What emerges from most of the psalms is not the voice of a specific historical figure but rather that of Everyman. As the bounds of the personal are transcended, the psalms enter the realm of the universal. For instance, while King David was surrounded for most of his life by followers, friends, and admirers, what is most striking in the psalms of supplication attributed to David is the loneliness they convey. Only rarely do we get a sense of David as part of a larger “us.” The image is that of a man who feels alone even in the midst of a crowd. This quality, somewhat paradoxically, makes Psalms not only a collection of songs that can be sung aloud in a chorus of voices, but also an expression of many people’s most private life experiences, whether joyous or distressing. As the verse says: “The heart alone knows its own bitterness, and no stranger can share in its joy” (Proverbs 14:10). People first feel their own pain and happiness, and only after that can they identify with the feelings and experiences of others. The logic behind the psalms’ arrangement remains unclear. There are no obvious differences between the five books, or sections, of Psalms. And while here and there a group of psalms appears to have certain structural or thematic similarities, these are the exceptions to the rule. It appears likely that the disarray is intentional, reflecting the perspective of a work that above all expresses human emotions. For emotions, like existence itself, have no fixed order; there are no predetermined conditions governing a person’s feeling happy, sorrowful, introspective, or grateful. Psalms mirrors life in all its vicissitudes and inconsistencies, demonstrating that despite our most strenuous efforts, life can never be fully organized or controlled. The chapters of Psalms differ from one another in structure and style as well as content and length. Psalms contains the shortest chapter in the Bible (two verses) and almost immediately following it, the longest chapter (176 verses). Some of the psalms have the rhythm and tone of epic poetry. Some are simple entreaties, and others are an outpouring of feeling emanating from the depths of the soul. There are many tearful prayers in Psalms, and often no explanation is provided for the psalmist’s distress other than that something is wrong. Some psalms are distinctly meditative and deal with a well-defined topic. Others are songs of a historical nature. Also quite a few psalms offer straightforward, moral instruction. Despite all the differences between them, the psalms share one outstanding characteristic: truth. There is no smoothing of rough edges, no attempt to ignore or gloss over difficult issues in order to create a sense of harmony. Indeed, many of the psalms have a kind of built-in dissonance that results from the psalmist’s refusal to relinquish a point of truth even at the expense of disrupting the overall melody. Undoubtedly, this aspect of Psalms is partially why it continues to speak to so many people in all corners of the world. While Psalms very much belongs to a specific place (the Land of Israel) and a specific period (the biblical era), it nonetheless transcends all boundaries of space and time. Like Job and Ecclesiastes, Psalms has a special, unique set of cantillations. The cantillation signs serve to punctuate the verses as well as to indicate specific musical notes. In Psalms, the musical component of the cantillations has been entirely lost. We know that certain psalms were sung in the Temple during the era of the Second Temple and possibly even before that. But beyond this we lack any reliable tradition pertaining to the melodies that were sung. Until the period of the Sages, Psalms consisted of 147 chapters. Most of these texts have a heading and a clear internal structure. A later, non-Jewish division of Psalms produced the current 150 chapters, a few of which appear to be incomplete or not self-contained. Most of the psalms are attributed to David, as indicated in the psalms themselves, using descriptions such as: “the prayers of David son of Yishai” (Psalms 72:20). Nevertheless, according to the Sages in Apart from its literary value, Psalms enjoys an exceptional status in the biblical canon. No book of the Bible has evoked more tears or more words of gratitude and joy. Over the course of Jewish history, Psalms has been utilized more than any other book, not just by poets, but by all who seek to articulate the appropriate words and phrases with which to beseech, express gratitude to, pour out the sorrows of their soul to, or simply have a conversation with God. Whether it is a lonely widow weeping over her travails, a leader grappling with a military or political crisis, or an individual inspired to sing a song of thanksgiving, Psalms provides a mouthpiece for everyone. Indeed, if King David is termed “the sweet singer of Israel” (II Samuel 23:1), it is because he sang the song of an entire people.