שדה שנתקוצה. בגמ' פליגי בה איכא מ"ד שנטלו קוציה דהיינו התלושין וכדפרישית לעיל ואיכא מ"ד שנחרשה כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה:
תזרע למוצאי שביעית. לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו:
נטייבה. למ"ד נתקוצה שנטלו קוציה מפ' נטייבה היינו נחרשה ומ"ד נתקוצה היינו נחרשה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית:
או שנדיירה. שהכניס הצאן שם לזבלה בכוונה:
לא תזרע למוצאי שביעית. דקנסוה רבנן:
אין אוכלים פירותיה בשביעית. קא סברי ב"ש דקנסינן אפילו לעניים דלא ליתהנו ממעשה שביעות ומשו"ה שדה האילן שנטייבה אסור לאכול מן הפירות א"נ מן העשבים דאין בהן משום איסור ספיחים כגון פיגם וירבוזין דשרו כדתנן לקמן ומברייתא דת"כ משמע דב"ש מדאורייתא הוא דאסרי לה ובפ' כלל גדול רבא יתבאר בס"ד:
ובה"א אוכלין. דכיון דשדה בשביעית הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במעשה רבא כדאיתא בפ' השוחט דחולין ואפילו מאן דפליג היינו בע"ז דאורייתא קא פליג אבל שביעית דרבנן לא ולאו כל כמיניה להפקיע כח העניים וכח כו"ע וכי שרו ב"ה גבי פירות עבירה היינו לאחרים אבל לרשע העובר פשיטא דאסירי דומיא דצורם אזן בבכור דלדידיה דעבד איסורא קנסו ולאחריני לא קנסו כדאיתא בפ' כל פסולי המוקדשין ובס"פ הפיגם איכא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אי קנסינן ליורשים דדמו לדידיה או לא:
אין אוכלין פירות שביעית בטובה. שיחזיק טובה לבעלים בשביל אכילתו דרחמנא אפקרינהו ומתכא דרחמנא הוא דזכי כן נ"ל לפ' מתוך סוגיית הגמ' וכן מצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו וז"ל אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמי שעשה עמו טובה או שיכניסנו לביתו לאכול כמי שעשה עמו טובה ע"כ:
חלוף הדברים. היה גורס דב"ש לקולא נינהו דבין בטובה בין שלא בטובה שרי וב"ה לחומרא דבטובה אסור ויש ספרים דגרסי בעדויות בעדותו של ר' יהודה גבי ב"ה אין אוכלין אלא בטובה ופי' הראב"ד ז"ל במס' עדויות נ"ל דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל בשדה חברו ובפרדסו שלא מדעתו והרא"ש ז"ל גריס ובה"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ופי' דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרו לו וכאילו נותן דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתני' דהכא וכן כ' ר"י ז"ל וז"ל וב"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה וה"נ העיד ר' יהודה במשנת עדויות עכ"ד והראב"ד ז"ל עצמו כ' בפי' ת"כ דהגירסא העיקרית כדאיתא הכא ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' כת"ק וכי תנן בעדויות משמיה דר' יהודה הוא דתנן ויחידאה היא: