כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. שמשער בו מדות שיש בפירותיו:
על פי ג'. מפ' בגמ' על פי שלשה איסתוננסין דהיינו תגרים בקיאין:
כמה אדם רוצה לפדות בסלע. מפ' בגמ' ליקח לו בסלע. וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממ"ש דאילו גבי מ"ש תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישארו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלים מתפייס ליקח לו בסלע על מנת שיהו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרף לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה זמירה זבול בצירה או לקיטה ושימור כל כך פירות פודה בסלע לאחר שישומו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר מחולל על מעות מכך וכך סלים בסלע כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה.
ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומ"ש שאין דמיו ידועין שלשה. ותירץ רבנו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מ"ש שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמאי שנא הא מהאי, ונראה דמעשר שני ימצא לוקטים הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הילכך כל היציאות ישלם מביתו ואפילו תימא איתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הילכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות דחולין דעלמא כנ"ל:
ובשביעית פודהו בשיוויו. דכיון דבשביעית אין כל כך פירות מצויין ולא עבודה בקרקע ולא שמירה ללקיטה הכל מצויין בשדות הילכך פועלים משוו זבינייהו השתא הילכך פודה הפירות כשער השוק דלית כאן שכר לשומרים ולא שכר לפועלים:
ואם היה הכל הפקר. שגדל בשדה הפקר הנטע רבעי ובא א' וזכה בו:
אין לו אלא שכר לקיטה. מפ' בגמ' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הילכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה:
שלו מוסיף עליו חומש. דומיא דמ"ש דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר:
בין שניתן לו במתנה. בפ' האיש מקדש אמרינן מני מתני' אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא גמר קדש קדש ממע"ש אלא לאו ר' יהודה ומסיק לעולם ר"מ וכגון דיהיב ליה במתנה כשהוא סמדר דאכתי לא הוי פרי דליתסר כדתנן בפ"ק דערלה. ולעיל בפ' המוליך הכא אמרינן דהך מתני' ר"מ קתני לה. והרמב"ם ז"ל פסק כדאוקמתא דהאיש מקדש אליבא דהילכתא:
ערב י"ט הראשון של פסח. היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושנייה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בגמ' דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושנייה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל א' שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון, והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר האחר שהוא של עני בפירות שנה זו ולקמן מפ' דלאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה ביערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי:
של רביעית ושל שביעית היה הביעור. בגמ' יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית:
תרומה ותרומת מעשר לבעליה. לכהן:
ומעשר ראשון לבעליו. ללוים:
ומעשר עני לבעליו. לעניים. וקשה דהכא אמרינן דתרומה בעיא ביעור ובפ"ב דבכורים תנן יש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור. וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותה עוד בבית והכהן יכול לקיימה כ"ז שירצה והתם איירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא מ"ש ובכורים מתבערין בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו:
מ"ש ובכורים מתבערין. מ"ש לכל אדם ובכורים למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהנים חייבין לבערן לסוף הרגל:
בכל מקום. דמ"ש ובכורים טעונין מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"א דהיל' מ"ש:
נותנין לכהנים כתרומה. בפ' הערל מפ' פלוגתייהו ת"ק סבר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ותרומת ידיך ואמר מר תרומת ידיך אלו הבכורים ואיתקוש בכורים למ"ש מה מ"ש בעי ביעור כדכתיב ביה קרא ביערתי הקדש מן הבית אף בכורים בעו ביעור ור"ש סבר תרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים וכו':
התבשיל. שיש בו מפירות מעשר שני:
הרי הוא כמבוער. דבטל הוא אגב עיקר התבשיל:
בזמן הזה. שאין בית המקדש קיים:
צריך לחללן על כסף. והכסף הוא דגונז. ובגמ' מפ' טעמא:
אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן וטעמא מפ' בגמ':