אין סכין שמן של מ"ש וכו'. היה נראה לפ' דר"ש פליג את"ק דריש פירקין דשרי סיכה במ"ש, וכן דעת ר"ש והרא"ש ז"ל. ואינו נכון דא"כ קא פליג ר"ש אכללין דסיכה כשתייה וא"כ הוי ליה לתלמודא לעיל למפרך ולר"ש קרא דיצהרך דכתיב בקרא דואכלת דמחוור הוא מאי עביד ליה דבשתייה אזוקי מזיק ליה ותו דשלא כדרך הנאתו הוא כדאיתא בריש כיצד מברכין. ושלא כדרך הנאתו במ"ש קי"ל דאסור כמו בתרומה ושביעית כדתנן בפירקין אלא ע"כ בסיכה הוא דמוקי ליה וכ"ת דמוקי ליה ע"י אניגרון הא ליתא דא"כ קרא [דולא] נתתי ממנו למת במה מוקי ליה ועוד דמשמע ממתני' דמודי ר"ש דאיכא סיכה בתרומה ואי ר"ש לית ליה סיכה מנא להו דמודי ר"ש בתרומה דהא גבי תרומה אכילה נמי כתיבה. והרמב"ם ז"ל פי' אסור לאדם שיאמר לחברו בירושלם שהוא המקום המיוחד להוצאת מ"ש שימשח אותו בשמן של מ"ש לפי שתמשח יד המושחו ותהיה זאת שכרו על המשיחה שמושחו והוי כמו משתכר במ"ש. וגם זה אינו נכון כלל דעל הניית אצבע מי חששו ואפילו כל היד נמי לא חששו ור"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ועוד מאי בעו בגמ' מאי הקלו בתרומה ומייתי ההיא דתניא סך כהן וכו' וההיא לאו משום שכר קתני לה אלא משום איסור סיכה לזרים נגעו בה כדמפ' טעמא בכריתות פ"ק ומתו בו כי יחללוהו כתיב והאי הא איתחיל דכיון דסך הכהן בו כבר נתערבה זיעת גופו בשמן וכיון דבטל ליה בהיתירא בטיל ליה. ולדברי המפרשים ר"ש וכו' טפי קשיא אטו מתני' שקלת מעלמא דסיכה שריא [במ"ש] (בתרומה) והא משנה שלימה היא במס' שביעית פ' כלל גדול רבא סך הוא את השמן בתרומה ובמ"ש. אבל הנכון לפ' משנתנו על דרך הגמ' וה"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע"ה שהוא טמא ומעגילו ע"ג מעיו דאע"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מ"ש כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה ור"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במ"ש. ואפשר נמי דטעמא דר"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא ביה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במ"ש לא גלי:
בתרומה חמורה. דאסורה לזרים והקל בה דאפילו לזרים אחר שסך שריא כדמפ' בגמ' אע"ג דחמירא דלזרים במיתה:
לא נקל במ"ש הקל. דאין זרות במ"ש דשרי לכהנים ולישראלים בירושלם. ועוד שאין בטומאתו מיתה:
שהקל בכרשינין ותלתן. דשריא בתרומה תלתן וכרשינין טמאים בין לחוף בה הראש בין שיאכילו אותן לבהמה. ולר' עקיבא סברי ב"ה דכל מעשיהן בטומאה דהיינו בידים מסואבות ואפילו גבי אכילת אדם מה שאין כן במ"ש. וטעמא דמ"ש אפרש לקמן:
יאכלו צמחונין. כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמ"ש קא חשיב ואזיל:
ונכנסין לירושלם ויוצאין. מפ' בגמ' כדי לעשות עיסה ולחזור כדי לעשות וכו' פי' אם עושה מהם עיסה מוציאין לחוץ לצורך כתישתן ולטוחנן להכשירן לאכילה מה שהוא צריך ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ועוד יוציא לחוץ וטוחן מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת א' אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:
נטמאו וכו' מפ' בגמ' ובלבד בעיסה של כרשינין, ובלבד עיסה של מ"ש. פי' שלא הטריח ר' טרפון כשנטמאו בעודן זרעונין שלא לפדותן אלא לחלקן לעיסיות דוקא כשנטמאו כשעשויין עיסה של כרשינין. ועוד דיהו מצויות לו עיסות מ"ש אחרות אזי צריך לחלקה לעיסות קטנות ולחברן לעיסות אחרות של מ"ש דאינה כשאר מ"ש שנטמא דעלמא שפודין אותו אפילו בירושלם. וטעמא מפ' בגמ' לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לבהמה. ומפ' לה ר' יונה דכשהן זרעונין חזו לבהמה ופשיטא דמודי ר' טרפון דאין מחמירין עליהן ונפדין אבל כשנטמאו אחר שהן עיסה שכבר חישב עליהם לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך, ועוד דעיסות אחרות מצויות לו והוו להו כשאר קדשים דחזו לאדם שאמרו בהן אין פודין את הקדשים להאכילן וכו' כי איכא כל הני הוא דאמרו דאין פודין אותה עיסה אלא תתחלק לעיסיות פחותות מכביצה ויחברם עם עיסת מ"ש טהור כדי שבכל עיסה ועיסה יערב בה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ותיאכל לאדם אגב עיסה אחרת:
יפדו. ואפילו נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אחרות:
שורין. דרך לשרותן במים לברור פיסולתם וכדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה:
ושפין. משפשפין אותן ביד להסיר קליפה ופיסולת שלהן, מלשון שפשוף:
מאכילין בטומאה. יש מי שפי' מאכילין לכהן טמא. והנכון כפי' הרמב"ם ז"ל שפי' פ"ה דהיל' תרומות מאכילין לבהמה והיינו דתנן מאכילין ולא תנן אוכלין דאין מוזהר על מאכל בהמה כדפרישנא:
שורין בטהרה. כששורין אותן במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעו שרייה נמי להסיר הפסולת מהן [כמו עדשים כדאיתא במס' ביצה פ"ק] וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הילכך ידיעא מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:
יאכלו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ"ב דחולין. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן משו"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' רש"י ז"ל. והראב"ד והר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפילו שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הילכך ישמור בהן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך יאכל אותן ביובש כגון קלי:
כל מעשיהן בטומאה. מפ' בתוספתא ומייתי לה בגמ' וה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל דתניא בתוספתא דאמר לו ר' יוסי לר"מ כמשנתך בב"ה זאת היתה משנתו של ר' עקיבא בב"ה לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפילו ע"ה. ומשמע דשאר תנאים בב"ה לא היו שונים כן אלא כמשנתנו וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה. ונראה דלא פליג ר' עקיבא אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם במתני' דתלתן כי היכי דקאי ר"ע עלה. ועוד ר"מ שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשרייה דוקא שרי בטומאה וגבי כרשינין שונה כב"ה דכל מעשיהן בטומאה כדאיתא בגמ'. ועוד ר' יהודה נמי אסר בתלתן שרייה ושלייה בידים מסואבות ובכרשינין לא אסר אלא שרייה. וטעמא דכולהו סלקי דרגא גבי תלתן משום דתבלין היא ולא מייחדא לבהמה. ועוד בפ' בתרא דתרומות פליג ר' יוחנן על ההיא ברייתא בת"כ דתניא יכול לא יאכילנה בכרשינין ובתלתן ת"ל נפש, וא"ר יוחנן עלה לית כאן תלתן תלתן דבר תורה היא, כלומר דבר תורה הוו תרומתה ומעשרותיה ולא גזרת דוד המלך דמאכל אדם חשיב הואיל ונותנת טעם בקדרה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב בהיל' תרומות התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה ע"כ. פסק כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו. ומשמע בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפילו בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה. וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה: