אין סומכין לשדה תבואה. אם יש לו שדה תבואה ולחברו שדה תבואה סמוך לו צלע אצל צלע לא יזרע ביניהן לא חרדל ולא חריע ואפילו תלם א' דהיינו שורה המספקת מראש השדה לסופו ופי' הרא"ש ז"ל הטעם משום דאין מזיק לתבואה ומחזי כמקיים כלאים:
אבל סומכין לשדה ירק חרדל או חריע. דחרדל וחריע מזיקין לירקות ואין דעתו לקיימן והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב בהפך וז"ל אלו שני מינין מפסידין התבואה וכבר הקדמנו שאין ליזהר בענין כלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלאו היה מניח לאחר לזרעו אבל היה מרחיקו ולכך אסור ואם היה שדה ירקות יהא מותר שאפשר לומר של אחר הן שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות והן סוף שדה אחר עכ"ל. ובהלכותיו פ"ג כתב מותר להקיף חרדל לכל מין ירק חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה ע"כ, נראה שחזר בו והסכים לדברי הר"ש ז"ל:
סומך לבור ולניר. אם יש אצל שדה תבואה קרקע מעט בורה או ניר דהוא שדה חרושה יכול לזרוע בשדה שורה של מין אחר וסומך העלין לצד הבורה והניר וסומך שם הזרע אחר:
בור. שדה שלא נזרע ועולין בו שמיר ושית וכן תרגם יונתן הובאי ובור:
ניר. מקום שנחרש מלשון נירו לכם ניר ושיעורן כתב רבנו שמשון והרא"ש ז"ל שהוא בית רובע ולי נראה לפרש דבריו שאם התבואה מקפת מג' רוחות מקום הבור או הניר פשיטא דאם בא לזרוע אצל מקום הבור או הניר זרע אחר ולזרוע בהן נמי כדי לסמוך אליו ודאי דבעינן בית רובע אבל אם המקום שסומך אליו מפסיק השדה מראשו ועד סופו די בג' תלמים של פתיח דהיינו שתי אמות רחב וכדלעיל דהכי אשכחן בפ' אלו מפסיקין דחשיב ליה שדה אחר כשאורך המשר חמשים אמה ורחבו שתים והיינו לפירושנו וכבר חלקנו למעלה בין שדה ובין תלם ובין משר:
ולגפה. אבנים סדורות זו ע"ג זו בלא טיט:
ולדרך. בין דרך היחיד בין דרך הרבים כדאשכחן גבי פאה ואם הדרך הזה מפסיק באמצע שדהו סומך לו מין אחר ומטה הענפים שם דבאנפי נפשיה הוא:
ולגדר. שהוא גבוה י' טפחים דאין גדר פחות מגובה זה ובפ' קרחת הכרם מפ' אי בעינן עומד מרובה על הפרוץ או אפילו פרוץ מרובה על העומד וכשיש גדר מפסיק זה סומך מכאן מין א' וחברו מן הצד האחר מין אחר ואפילו גפנים מכאן ותבואה מכאן שרו דאע"ג דמתתאי ינקי מהדדי לא אסרה תורה אלא שדך בשדה אחת שלא יהא בה כלאים וזו שדה לעצמו וזו שדה לעצמו, ובגמ' מפ' דיש בגדר להקל ולהחמיר:
חריץ ההוא עמוק עשרה ורחב ד'. דאפילו ארוך כמה אמות בעינן ד' טפחים משפתו לשפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא:
ולאילן שהוא מיסך על הארץ. מפ' בתוספתא שאין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים וכיוצא בו שנינו לענין שבת בפ' המוצא תפלין. ואם יש מצדו אחד קרקע שבו מין אחד מותר לסמוך לאילן מין אחר אצלו אחר דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כגדר ומפסיק. ונ"ל דתחתיו נמי מותר לזרוע מין אחר דהא מוקף מחיצות הוא והכי איתא בתוספתא:
ולסלע שהוא גבוה עשרה ורחב ד'. פשיטא דסלע עדיף מכלהו אלא לאשמועינן דאף בסלע בעינן רוחב ד' וגבוה י' והאי רחב לאו בעובי קאמר דבכל דהו סגי אלא במשך הוא דקאמר כדאמרינן פס ד' בכל דוכתא: