תיקונים והשלמות
עמ' 3, הערה 1: "רב נסים גאון בס' המפתח לשבת וכו' ". השמטתי את דבריו בברכות ב' א' (הוצ' גולדנטהל, י"א ע"ב), משום שרבינו העתיק את לשון הברייתא בבבלי נזיר מ"ה ב' שציין לה, ולא ספרי ולא ס"ז, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, ס' הרמב"ם, עמ' 133, הערה 1. ועיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 9.
עמ' 5, הערה 12: "(בהמשך דברינו להלן נראה על כמה מהם)". בתחילה חשבתי לדבר גם על האגדות שבס"ז, אבל אח"כ משכתי את ידי מהן, מפני שלא מצאתי שם די חומר חדש שבכוחו להוכיח שאף באגדה נתבדל המדרש שלנו משאר מדרשי הלכה.1בס"ז, עמ' 258, שורה 21: כיוצא בו ר' אליעזר בי ר' שמעון אומר וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט"ז, ל') מלמד שלא עשו ישראל שבת כל ארבעים שנה שהיו במדבר אלא שבת הראשונה בלבד. פיסקא זו היא במה"ג גרידא, אבל היא בלי שום ספק מס"ז, שהרי רימונד מרטיני בספרו פגיון האמונה, הוצ' קרפצוף, עמ' 793 ואילך, מעתיק ממנה בפירוש בשם Siphre (וכבר הראינו לעיל עמ' 3, הערה 1, ועמ' 118, שהראשונים רגילים לקרוא לס"ז "ספרי" סתם). ועיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 74-73. ועיין בס' מושב זקנים על התורה, עמ' תנ"ט, מ"ש בשם ס"ז, וברשימה אהל דוד", עמ' 109, ומ"ש לעיל, עמ' 10. ובאמבוהא דספרי, עמ' 237, הערה י"ח, כתב על פיסקא זו: "תמוה טובא". ברם הדברים אינם תמוהים כלל, ובאמת כיוצא בזה נמצא גם במדרשות אחרים, עיין מ"ש ידידי הגרמ"מ כשר בספרו תורה שלמה, בשלח, עמ' 235, הערה קע"ט, ובמילואים שם, עמ' 330. ולפי התכנית שעלתה במחשבה צריך הייתי לציין גם למקורות האגדתיים שהכניס הרח"ש הורוביץ (להוצאה שלו של ספרי זוטא) ממדרש הגדול גרידא. הרב הנ"ל הכניס לשם כמה אגדות שבעל מה"ג שאב מאבות דר"ן, מפרקי דר' אליעזר,2כן, לדוגמא, בס"ז, עמ' 276, שורה 28: ד"א ויפן אהרן אל מרים, אמר הקב"ה אם יצטרע אהרן אין כהן בעל מום יכול להקריב על גבי המזבח, אלא הוא יראה אחותו ויתמה ויתוכח מעצמו וכו'. הכל לקוח מפרקי דר"א פנ"ד, הוצ' הרד"ל, קכ"ט ע"א, אלא שהגירסא שלפנינו משובשת שם, והנכון בנוסח כ"י שפרסם היגר במאסף חורב (ניו-יורק, אלול תש"ח), עמ' 251: אין כהן בעל מום יכול להקריב וכו', אלא יראה אחותו ויתמה, שנ' וכו'. ובנוסח שפרסם הרש"א ווערטהיימער בבתי מדרשות ח"ג, סוף עמ' ל"ב: אלא יראה אחותו ויתמה אחותו ותמה, שנאמר וכו'. וברור שצ"ל שם: ויתמה ויתוכח מעצמו, שנאמר וכו', כנוסח מדרש הגדול. ועיין מה שתמה באמבוהא דספרי בס"ז שם, עמ' 306, שפלפל בנוסח "כהן גדול" שבפרקי דר"א שלפנינו. וכבר ראינו שבין בכ"י שהיה לפני היגר, ובין בהוצ' ווערטהיימער הנ"ל חסרה המלה "גדול", כשם שאינה גם במה"ג, וכן מה שתמה שם על הרד"ל ממשנת בכורות שמפורש שם שצרעת היא ממומין שאינן פוסלין את העבודה, אין כאן אלא פליטת הקולמוס, ושם מפורש שהכוונה רק לבעלי נגעים טהורים, אבל בעלי נגעים טמאים הם בעלי מומין גמורים. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ו (כתובות), עמ' 296, הערה 55. ובעיקר ממדרש ל"ב מדות שעדיין לא נתפרסם בזמנו של הרח"ש הורוביץ. וכן בס"ז עמ' 276, שו' 18: ד"א שלא יהא הענן עומד ויבקש משה רחמים וכו' ולא דברו בגנותו אלא שהשוו אותו לשאר נביאים3עיין ר"מ סוף ה' טומאת צרעת שהזכיר פיסקא זו כלשונה. ובס' "רבנו משה בן מימון" הוצ' הרי"ל פישמן (ירושלים תרצ"ה) ח"ב, עמ' רמ"ט, הערה 10, הראיתי את מקורו בספרי זוטא שלפנינו. אבל אח"כ עיינתי במדרש ל"ב מדות (משנת ר' אליעזר) הנ"ל, וראיתי שהרמב"ם בוודאי שאב משם (ריש עמ' 175), אלא שבהוצ' ענעלאו נשמטה שורה, והנכון הוא כגירסת מדרש הגדול. וידוע שהרמב"ם השתמש הרבה במדרש הנ"ל, והזכירו במפורש בסה"מ, עשין ה', ובתשובתו בהוצ' הרא"ח פריימן, עמ' 370, אלא שצ"ל שם: בבריתא של ר' אליעזר בר' יוסי (במקום: בן יעקב), כמו שהגיה לנכון הר"ל גינצבורג לפני הרבה שנים (ונדמה לי שהביאו ר"מ היגר בשמו, אלא ששכחתי את המקום). ועיין גם בהערתי אצל רב"מ לוין בספר רבנו משה בן מימון הנ"ל ח"א, עמ' ק"ב, הערה א'. כך נענשו וכו'. וכ"ז לקוח ממדרש ל"ב מדות הוצי ענעלאו, סוף עמ' 174 ואילך. וכן הפיסקא הארוכה שבריש פרש' שלח, עמ' 279, כולה לקוחה ממדרש הנ"ל, עמ' 153 ואילך (ובשינוי סדר עיי"ש). ובמדרש הגדול כ"י ירושלים המקור מצויין בפירוש בגליון, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 346 ואילך. ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה.
עמ' 8 הערה 25: "המו"ל הכניס בסוגריים: נדה מ"ג סוע"ב. ואינו כן". המו"ל כיוון למשנת נדה פ"ה ששנתה: תינוק בן יומו מטמא בזיבה ומטמא בנגעים, ודייק המו"ל מכאן "הא עובר לא". ופשיטא שאין מכאן שום ראייה, ועובר אינו מטמא בנגעים משום שאי אפשר בו ראיית כהן, ועיקר החידוש הוא שתינוק בן יומו מטמא אעפ"י שאינו איש, וכמו שאמרו בבבלי שם (מ"ד א'): אדם כי יהיה בעור בשרו. אדם כל שהוא. ואפשר היה לומר שאפילו אם נולד בצרעת מטמא מיד אחרי שנולד. אבל במשנת נגעים רפ"ז שהבאנו מפורש שבהרת שהיתה בקטן עד שלא נולד אינה טמאה.4בתו"כ (תזריע נגעים פ"ו ה"ו, ס"ד ע"ג, וכן להלן שם פ"ז ה"ד, ס"ה ע"א) מבואר שבשחין טמא אפילו היה בו עד שלא נולד, אבל הכוונה היא שהשחין היה בו עד שלא נולד, אבל הבהרת עלתה בשחין אחרי שנולד, כפירוש הראב"ד במקומו, ס"ד ע"ב. ברם כבר הראינו לעיל, עמ' 65 ואילך, שבמדרש שלנו מרובות ההלכות שחולקות על המשנה שלנו, ולפ"ז אין צורך להוציא את הדברים מידי פשוטם, וסובר המדרש שלנו שקטן שנולד מצורע אין לו טהרה עולמית.
עמ' 53, הערה 165: "ועיין פיה"מ להר"מ במקומו". קיצרתי יותר מדאי. כוונתי לפיה"מ כלים פט"ו מ"ג, הוצ' דירינבורג, עמ' 134: וים יקרא כל כלי, או חפירה, או בנין הנעשה לקבץ בו דבר מן הלחים, ויקרא גם כן ים מה שיתקבץ בו הסלת לדקות חלקיה וכו' שיפול מראשה בשעת הסריקה מן המרקחים והתמרוקים. ברור שרבינו פירש שים נפה אינו מנוקב. וכן יוצא גם מחיבורו פ"ה מה' כלים סה"א. ואף בהשגות הראב"ד שם כתב: אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר באורג וכו'. אבל בפיה"ג במשנה במקומו (הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 39) כתב במפורש שהים הוא ארוג, ומוציא את הקמח בלי סובין ומורסן. ועיין גם בר"ש וברא"ש במקומו. ומתוך ס"ז שלפנינו שמכניס ים נפה וכברה בין המנוקבין ברור שהפירוש הנכון הוא של הגאון וסייעתו. ברם בהוצ' הורוביץ עמ' 310, שורה 8 (ע"פ הילקוט), חסרה המלה "ים" (וכ"ה גם בילקוט כ"י), והגירסא שם: ריבה נפה וכברה וכו'. ואפשר שכן היתה הגירסא לפני הרמב"ם והראב"ד, ומדברים בנפה שפחתו דפנותיה שאינה מקבלת טומאה, או שביטלה במפורש.
עמ' 62: "אם יש שם שומרים כשר". במקורות הרגילים אינו מדובר אלא בשמירת האפר, אבל בס"ז מן הגניזה (תרביץ ש"א ס"א, סוף עמ' 59, א' ע"ב, שו' 10): כיצד היו משמרים אותה? היו מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה, אלא שחזרו לומר הכל נאמנים על חטאת (ובין השורות תלויה "ה", כלומר, קרי: החטאת), שהכל נאמנים על טהרת הקודש ועל החטאת. בן בגבג או' והיתה לעדת בני ישר' למשמ' אינה רועה בעדר. ברור מתוך העניין שגם את הפרה עצמה היו מוסרים מתחילה לשמירה לאדם נאמן (ואינו עניין למשנת פרה פ"ה מ"א שציין לה מהרי"ן אפשטין, ושם במי חטאת ואפר חטאת עסיקינן), ובס"ז מדברים שם על שני דברים.
עמ' 63, הערה 226: "שצ"ל של גריין, של גוריין". אמנם לפי הגירסא "גרדין" נראה להגיה כן, אבל הפירוש הוא דחוק. ונראה שהנכון הוא "שמן של גרגרים" (כגירסת מדרש הגדול), וגרגרים כאן פירושן זיתים שלא נתבשלו לגמרי. וכן במדרש ל"ב (משנת ר' אליעזר), הוצ' ענעלאו, עמ' 100: מפני היין שלא נשתייר אלא שמרים, מפני השמן שלא נשתייר אלא מגורגר. ויפה פירש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 353, שהכוונה לשמן זיתים שלא נתבשלו יפה, עיי"ש. ובמשנתנו (מנחות פ"ח מ"ג): אין מביאין אנפיקנון5עיין הגירסא בדק"ס שם, עמ' 208, הערה ש', ובפסחים, עמ' 122, הערה ש'. ופירשו בברייתא במנחות פ"ו א' (ומקבילות) שהוא שמן זית שלא הביא שליש. והוא שמן ὀμφάκινον שמן מזיתים שלא נתבשלו, כפתרון המלונים. ואם הביא כשר.6כגירסת המשנה שבבבלי פ"ה ב', רבינו תם (בתוספות שם פ"ו א', סד"ה ואם). וכן פסק גם הר"מ בפ"ו מה' איסורי מזבח סהי"ד. אין מביאין מן הגרגרים שנשרו7עיין בתיו"ט ובמלא"ש במקומו. במים ולא מן הכבושים ולא מן השלוקין. ואם הביא פסול. ובתוספתא שם (פ"ט ה"ח. ועיין בבלי פ"ו א'): שמן השרוי והשלוק וכו' הרי זה בעל מום למזבח. ולפי זה דווקא שמן גרגרים שנשרו במים פסול בדיעבד, מפני שהוא שמן שרוי, אבל שמן גרגרין שלא נשרו במים, הוא שמן אנפיקנון, וכשר. והתנא של ספרי זוטא נקט את השם העברי גרידא.
עמ' 70: "תהיינה הלחם עליהם וכו' ". הלשון בספרי זוטא הוא: "תהיינה הלחם עליהם, תהיינה תן ממונך עליהן. תהיינה אל יעשו עיר נדחת". הגירסא "תהיינה הלחם עליהם" היא בטוחה בלי שום ספק, שכ"ה בכ"י שפרסם שכטר, בילקוט ד"ר ובילקוט כ"י.8בילקוט ד"ו: לחם (ונשמטה ההי"א) עליהן. ובד"ח: לחוס עליהן, ופירש בזית רענן: שלא להכבידן במסים וארגוניות. וברור שבד"ו היא פשוט טעות הדפוס, ובד"ח הוא "תיקון" חכמים. והדברים תמוהים: וכי יש לנו מצוה מיוחדת של כיבוש ערי מקלט למעלה מכיבוש הארץ?9והרי בס"ז להלן, עמ' 335, שורה 16, מפורש שערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ. ועיין ספרי מסעי פי' ק"ס, עמ' 216, ומ"ש רד"ף בספרי דבי רב שם, קס"ה ע"ב, ד"ה ערי מקלט. וידידי ש"ב הגרי"ד הלוי סולובייציק העיר לי שאין כאן עניין למלחמה של כיבוש אלא יש כאן צורה של כפיית ב"ד המצווים להפריש ערי מקלט. ואם עיר בישראל מסרבת שיהפכו את העיר לעיר מקלט של רוצחים10עיין ספרי מסעי פי' ק"ס, ובבלי מכות ט' סע"ב ובראשונים שם. מצווה ב"ד להלחם עליה, וכלשון הר"מ בפ"ד מה' ע"ז ה"ו (בעניין עיר הנדחת): והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה11הלשון הוא ניסוח הר"מ בעצמו, עיין מו"נ ח"ג פמ"א ורלב"ג ראה, רי"ט ע"ג. ועיין בהערות שבר"מ הוצ' מוסד הרב קוק (שנו"ס מכ"י ע"י כהן קצנלנבוגן, ירושלים תשכ"ד), עמ' רל"ג. וכו'. והכל בישראל עסיקינן, ועיר שמתנגדת בכח אין לכפותה אלא במלחמה. ואשר לדברי המדרש שהבאתי בפנים שיהושפט טעה על שנלחם עם ארם על ראמות גלעד (ושעליו סמכתי בפירושי שמדברים בכיבוש מן הגוים) הרי אין מביאין ראייה מן האגדות. ע"כ תורף דבריו.
קרוב מאד בעיני שהוא הפירוש הנכון בס"ז. אלא שיש לעמוד על הר"מ שהביא (בפ"ד מה' ע"ז ה"ד) את ההלכה השלישית שבפיסקא שבס"ז שהעתקנו לעיל שאין עיר מקלט נעשית עיר הנדחת12על הנוסח בר"מ, עיין בהוצ' הנ"ל, עמ' רל"א, ובעבודת המלך שם. והשמיט את שתי ההלכות הראשונות. וכנראה שפירשן בכיבוש מידי הגויים ולפיכך לא השגיח בהן.13בס' לקח טוב לר"מ נגארה במקומו, קכ"ו רע"ג, העתיק את ההלכות מס"ז, ואף הוא דלג על "הלחם עליהם, תן ממונך עליהן". הרב הנ"ל השתמש הרבה בילקוט, אבל כנראה שהיה לפניו ס"ז בכ"י, עיי"ש קכ"ז ע"א, שהביא את הספרי זוטא בשמו, והלשון הוא משונה מאשר בילקוט. ואפשר שקיצר, אבל מסתבר שבצפת, מקום מגוריו של הרב, בוודאי היה מצוי המדרש שלנו, וצ"ע. ובדרך שמא יתכן לפרש שהרמב"ם פירש ששתי ההלכות רמוזות בברייתא שבבבלי מכות י' א' שפסקה בפ"ח מה' רוצח וש"נ ה"ח: ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלסין וכו'. ופירש"י (שם י' סע"א): במקום אוכלוסין וכו' שלא יבואו גואלי הדם מרובים על העיר בחיל. ובמאירי שם, עמ' נ"ב: אוכלוסין. גבורי חיל, לשמור העיר שמא יבואו גואלי דם בחיל. ולפ"ז הכוונה: הלחם עליהן, בגואלי הדם. תן ממונך עליהן, להכניס שם מים, אוכלוסין ודיורין וכו'. אבל פשוטה של לשון שבס"ז (אם לא נשגיח באגדה) משמעותה כפירושו של הגרי"ד הלוי סולובייציק.
עמ' 88: "לעומת זה ריש לקיש שהתנגד למינוי דיינים שאינם ראויים" וכו'. עיין מ"ש בצופה האנגלי "סידרא חדשה" הל"ו, 1946, עמ' 362, והעליתי שם שהמינויים נעשו בכוונה לפטור את החכמים העשירים ממסי המלכות, עיי"ש שהארכתי בזה. ובבבלי (סוטה מ' א'): כיון דחזיה (כלומר, ר' אבהו) לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות. אמר להו איכא רבה (ועיין בגליון שם). ואפשר שר' אבהו התכוין להציל את ר' אבא מן האוצר, מחובות המסים.
עמ' 94, הערה 15: "משום עין רע בקריות של בית רבי". כל הפיסקא בירושלמי שם לא נתבארה כל צורכה ע"י החכמים האחרונים. וכ"ה שם: ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בעשרים וארבע קריות של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד. באותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל. בעיון מיעקר אף אהן סימנא. אמר לון ר' סימון אין אנו מניחין אפילו זכר (כלומר, בתמיה).
נבאר מתחילה את המלים היחידות שנתלבטו בהן החכמים. ביכלר14הצופה האנגלי סידרא ישנה חי"ג, 1901, ריש עמ' 724. כתב שמלה זו "קריות" אינה מובנת. ובהערה15שם הערה 1. מביא בשם גריץ שמתקן "קרונות" וכן תיקנו כמה מן החכמים האחרונים. אבל בפ"מ ובק"ע תירגמו קריות: קרונות. וכן נכון, ואין צורך בשום תיקון, משום שהמלים היווניות המסתיימות ב"ון" מספר הרבים שלהן כפול הוא, והיינו: או "נות", או "יות" (בהשפעת היונית), דוגמת: וילאות, דוריות, סיגניות, איצטדיות, סנהדריות והרבה כיוצא בהן. ולפ"ז מספר הרבים של קרון הוא: קרונות, או קריות. ולא עוד אלא שאנו מוצאים בירושלמי ב"ב פ"ט ה"ז (בד"ח ה"ה), י"ז ע"א: חד בר נש שילח לארוסתו עשרי' וארבעה קריות מיני חרת16צ"ל: חדת, כמו שהעתיק מהר"א פולדא. ועיין גם בשדה יהושע שם. וכן יוצא מן הבבלי שם קמ"ו סע"א. בין פסח לעצרת וכו'. ובבבלי שם (קמ"ו א'): מאה קרונות של כדי יין וכו'.17אלא שבבבלי שם נתחלפו המסורות, עיין בריש ההלכה בירושלמי שאנו עסוקים בו. ולפ"ז אין ספק שקריות הן קרונות.
וקרונות של בית רבי נזכרו גם בבבלי שבת קכ"ב רע"א: ואמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' חנינא קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת,18במקבילה בירושלמי שבת פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: ר' לעזר בשם ר' חנינא מעשה היה וטלטלו קרון של בית רבי בשבת. ולפי גירסת הסמ"ג19לאווין קמ"ח, ד"ו ש"ז, נ"ו ע"ד. בירושלמי ע"ז פ"ה רה"ה, מ"ד ע"ד: מעשה שהפליגו קרנות20בעל הסמ"ג היתה לו גירסא משונה ומקורית בירושלמי שם: ארבעה מילין בין טבריא לציפורי. המלים שפיזרתי אינן נמצאות בשום נוסח, עיין להלן הערה 21. של בית רבי וכו'. אבל בהוצאות שלפנינו: א"ר חנינא מעשה בקרון21וכ"ה גם בקטע מן הגניזה (תרביץ ש"ג, תרצ"ב, עמ' 246), באו"ז ע"ז סי' ר"מ ובמאירי שם, עמ' 276. אחד משל בית רבי וכו'. נמצאנו למדים שאין שום ספק לא בנוסח ולא בפירוש של הדיבור "עשרים וארבע קריות".
ואשר למאמר בירושלמי הנ"ל "בעיון מיעקר אף אהן סימנא" פירש בק"ע: ל"א הסימן שהיו נותנין כל פעם כשקידשו החדש, כדאמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה (כ"ה א'). ובס' דורות הראשונים ח"ב פי"ז (ברלין-וינא תרפ"ב, עמ' 66) פירש שקראו לקידוש החודש עצמו סימנא" (ע"פ ר"ה הנ"ל), והכוונה שבקשו לעקור מיהודה גם את קידוש החודש. וצדק בפירושו, שכן מפורש בירושלמי עצמו, אלא שהוגה. וכן בירושלמי סוכה פ"ב רה"ה, נ"ג ע"א: רב הונה אזל לעייני טב לסימנה22כ"ה בכי"ל ובד"ו. ובד"ח הגיהו: למימנה. וכו'. וכן גם בר"ה שם פ"ב ה"ה, נ"ח ע"א: כהדא ר' חנינה אזל לעין טב למימנא וכו'. אבל בכי"ל: לסימנא, ונגררה הסמ"ך, וביד אחר כתוב על הגרר מי"ם. ומן העניין בירושלמי סוכה ור"ה ברור שהכוונה לקידוש החודש.23ואשר למוצאו של "סימנא" ככינוי לקידוש החודש, אפשר שיסודו במקרא (בראשית י"א, ד'): והיו לאותות ולמועדים וכו' ובתרגום ירושלמי שם (הוצ' גינצבורגר, ריש עמ' 4): ויהוון לאתין ולסימנין ולמקדשה בהון ירחין ושנין. וכע"ז מעתיק בשמו בפירוש הרד"ק במקומו. השם הזה ("סימנא") נשתרש ביותר בזמן שהיו משיאין משואות (ר"ה פ"ב מ"ב ואילך). כלומר מאותתין אותות ע"י הדלקת אבוקות לאות ולסימן של קידוש החדש (עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה לר"ה, עמ' 1029, ובהערה 35 שם). ורבי שביטל את המשואות (עיין תוספתא כפשוטה שם) השאיר סימן "דוד מלך ישראל חי וקים", כמפורש בבבלי ר"ה כ"ה א'. ובירושלמי שם פ"ג סה"א: בעיי מימר גואלינו ואמרון גאולתינו וכו'. ולפ"ז עצם המעשה ברור שעקרו את עיבור השנה (שהיה מלווה בפומביות גדולה) מלוד, והניחו את קידוש החדש בעין טב הסמוכה לה.
ואשר לסיבת העיקר אמרו בירושלמי מפני שנכנסה "עין רע" בכ"ד קריות של בית רבי. החכמים האחרונים24עיין מ"ש ביכלר הנ"ל (לעיל הערה 14), וציין שם גם לגריץ. ואף ר"י הלוי בדורות הראשונים שהזכרנו בפנים הלך בשיטה זו. ראו בזה מאורע היסטורי בקשר עם השלטון הרומאי. ואין צורך בכל זה, והדברים הם פשוטים לגמרי. רבי שלח ללוד הרבה קרונות25המספר "עשרים וארבע" הוא, כמובן, "מספר עגול", עיין במאסף "ציון" של יאסט וקרייצענאך ש"א תר"א, עמ' 8. ועיין עכשיו מ"ש באריכות ובפרוטרוט ר"ש אברמסון בירחון סיני של"ב, ניסן אייר תשכ"ח, עמ' כ"ג ואילך. ר' חנינא שלנו שמסר את המאורע על העשרים וארבע קריות של בית רבי (ולעיל ראינו שבכ"מ שמזכירים קרונות, או קרון, של בית רבי, המוסר הוא ר' חנינא) אף הוא מחבב מספר זה. וכ"ה בבבלי סנהדרין ק"ב סע"א בשמו: לאחר עשרים וארבעה דורות נגבה פסוק זה (ועיי"ש בסיני הנ"ל, עמ' ל', הערה 2, ובאמת בס' החינוך מצוה ס"ג בד"ר: בעשרים וארבע מקומות וכו'. ואשר לגירסא מ"ח בעניין עינוי הגר שם, עיין במדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 302, ובהערות שם). וצדק ר"ש אברמסון במסקנתו שהמספר עשרים וארבע חביב על בני א"י, שהרי בירושלמי ב"ב שהבאנו אמרו "עשרים וארבע קריות", אבל בבבלי שם קמ"ו א' מסרו בשם "רב יהודה אמר שמואל": מאה קרונות (עיין לעיל הערה 17). ועל "מאה" כמספר עגול, עיין מ"ש ר"מ שטרשון לבבלי עירובין ב' ב' (וציינתי לו בירושלמי כפשוטו, עמ' 217). ועל ההבדל בין הירושלמי והבבלי במספר "שלש שנים ומחצה" ו"שתי שנים ומחצה", עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 78 (בשם ס' דברי משלם לר' משלם פישל בעהר) והוספתי עליו. ועיין מ"ש Gerhard Kittel במחברתו Rabbinica (ליפסי 1920), עמ' 35-31. שטענו מה שטענו, לרבות גם חכמים מן הגליל שבאו לעבר את השנה בלוד. כלום יש להתפלא שאנשי לוד התרעמו (וכי אין די חכמים בלוד?) והביטו בעין רעה על כל העבדה הרבה והפמליא העצומה? אירע מה שאירע וכמה מן החכמים26המספר "כולם" הוא בוודאי גוזמא. נספו במגפה בזמן קצר. הנשיא ייחס את המגפה לעין רע של אנשי לוד, ועקר את עיבור השנה מלוד. והסיקו בירושלמי שם שאין מעברין בלוד מפני שהן גסי רוח ומעוטי תורה". כלומר, שהם גסי רוח וסבורים שהם מומחים לעבר שנים, ואין צורך להביא מומחים מן הגליל מבית מדרשו של הנשיא, אבל באמת הם מעוטי תורה, ואין לסמוך עליהם. תואר זה ניתן גם לנהרדעיים (ירושלמי פסחים פ"ה, ל"ב סע"א, בהשוואה לבבלי שם ס"ב ב'). ר' עקיבא שעיבר שם את השנה (יבמות פט"ז מ"ז) בוודאי צירף את חכמי העיר. ור' חנניה אחי ר' יהושע שעיבר בבבל שנים נגד דעת הנשיא (ירושלמי נדרים פ"ו, מ"ו ע"א, בבלי ברכות ס"ג א' ועוד), אף הוא, כנראה, צרף את חכמי נהרדעא, כפי שרמוז בירושלמי כתובות פ"ב סה"ו, כ"ו סע"ג. ומסורת מקורית בשאילתות בא, הוצ' מירסקי, עמ' פי (בכל כתה"י, עיי"ש בשנו"ס) שעיבור השנה בגליל אינו כלום לכולי עלמא. ודווקא בשעה שאין מומחין ביהודה מעברין אפילו בחו"ל [וכל שכן בגליל], עיי"ש היטב.
עמ' 97. על החמשה זקנים בלוד, עיין מ"ש ר"י הלוי בדורות הראשונים ח"א כרך ה' פל"ח (פראנקפורט תרע"ח), עמ' קפ"א ואילך.
עמ' 117: "של שחר לידעיה של בן הערבים למלכיה". קיצרתי והסתפקתי בציונים גרידא. אבל לפנינו מקור חשוב מאד, וכדאי להעתיק את הדברים שרמזתי להם. לא מצאנו בשום מקום דוגמא מעין זו, והמקורות בקביעות תופשים את יהויריב וידעיה.27עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה (תענית), עמ' 1076 ואילך. ואף עצם ההלכה תמוהה מאד, שהרי לפי פשוטה ברור שבתמיד של בין הערבים שבחול עסיקינן,28וכן הבין גם בזית רענן, ונדחק לפרש שמדברים כאן בשנתרשל משמר ידעיה ולא הקריב של שחרית. אבל העיקר חסר מן הספר. והרח"ש הורוביץ פירש שבשבת עסיקינן, והוא דחוק מאד, שהרי אנו דנים כאן בכתוב שמדבר בתמיד של חול. וכיצד באות שתי משמרות לכאן, שאינן מתחלפות אלא בשבת. וכן מה לו לידעי' (המשמר השני) עם מלכיה (המשמר החמישי)? ובתוספתא כפשוטה,29הנ"ל (לעיל, הערה 8), עמ' 1078. הראיתי שהיתה קיימת דעה שבתי האבות היו מתחלפים בכל יום באמצע היום, וכן מעיד גם יוסף הכהן, עיי"ש מש"ש. אבל מה לו למלכיה עם בתי האבות של ידעיה?
ולעיל שם במקומו ציינתי לתוספתא תעניות רפ"ב (ומקבילות) ששנתה: ארבע משמרות עלו מן הגולה, ידעיה חרים פשחור ואמר, עמדו נביאים שבירושלם ועשאום עשרים וארבע משמרות וכו' בא ידעיה ונטל חמש והוא, הרי כן שש וכו', וכך התנו עמהן הנביאים שאפילו יהויריב עולה מן הגולה לא יהא אחד מכם (כלומר, מן הארבע משמרות שעלו בראשונה מן הגולה) נדחה מפניו, אלא יעשה טפלה לו. והפירוש של "יעשה טפלה לו" אינו ברור לגמרי,30עיין מ"ש בתוספתא הנ"ל, עמ' 1076. אבל לפי פשוטו משמע שידעיה משמש ששה שבועות ובכל שבוע הוא מצרף בתי אבות ממשמרות אחרות כטפילות לו. הברייתא שלנו תפסה את משמר ידעיה משום שהוא היה המשמר הראשון31בזמן מן הזמנים, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה סוכה, עמ' 909 ואילך, ובתענית פ"ב, עמ' 1077. שעלה מן הגולה, ומלכיה היה טפל לו, ובין הערבים שמש בית אב של מלכיה, וכמו שכתבנו לעיל.32בספר שערי תורת א"י, עמ' 295, דן בפירוש הכתובים הנוגעים למשמרות, ומשער שהוא פשחור הוא מלכיה. ואפילו נקבל השערה זו הרי אינו מובן חילוף משמרות בימות החול.