נספח
(לעיל עמ' 72)
פעוטות אפיוטות הפייוטות
פשוט הוא שבכל מקום שנזכרו פטורי הקטן וכדומה אין צורך ליתן שיעור לקטן, וכל שהוא פחות מבן י"ג קטן הוא. אבל במקום שמעשיו מעשה (עריות, נדרים, זכייה וחינוך) נתנו שיעור לשנותיו של קטן, או להתפתחותו.1עיין לדוגמא ס"ז, עמ' 288, שורה 20 ואילך, ובמקבילות, ועיין ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד, נ"ה ע"א (ומקבילות), בבלי גיטין ס"ד ב'. ובמשנת גיטין (פ"ה מ"ז): הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. סתמה משנתנו ולא אמרה מה הן פעוטות. ובבבלי שם (כ"ט א'): ועד כמה וכו' כבר שית, כבר שב. רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני. במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה.
ברם בירושלמי במקומו (ה"ח, מ"ז ע"ב): אפיוטות2על כתיב זה נדבר להלן. פרייא. ובמוסף הערוך לר' בנים מוספיא: "פדיא, ירו' פ' הנזיקין. פעוטות פידיא, פר' בל"י בנים ונערים קטנים". ובעה"ש פתר את לשון יון: παῖδες. וקרויס במלונו למלים שאולות מל"י ח"א, עמ' 285, שער שגם המלה "פעוטות" פירושו παῖδες.3ובח"ב הגיה קראוס: ἀπαίδευτος, עיי"ש עמ' 474. ובעמ' 422 קבל את פירושו של קהוט לירושלמי, כלומר, צ"ל: פדייא, παῖδες. ברור שר"ב מוספיא כיוון לא למלה זו אלא ל-παιδία ילדים קטנים. וקרוב הדבר שבא"י בטאו פֶדִייא.4בלשון העממית πεδία. ואעפ"י שהמלונות לא הביאו צורה זו, אבל היא מצויה מאד בכתובות, באסיה הקטנה ובמצרים. עיין בכתובות שפרסם H. Grégoire ב-Byzantion ח"ח (1933), עמ' 59. והוסיף עליו E. Peterson ברבעון Romische Quartalschrift חמ"ב (1934), עמ' 174, הערה 3. ועיין גם בכתובת ממצרים שפרסם Gustave Lefebvre באוסף של כתובות יוניות נוצריות עמ' 155, מספר 794 (והמו"ל תיקן שם παιδιών במקום: πεδίων שבכתובת). ואפשר שאף פדגוג, פידגון, ביטאו: פֶדגוג. וודאי, איפוא, שבא"י לא השתמשו במלה פעוטות, פיוטות (אפיוטות, הפיוטות) והיו זקוקים לפרשה, אבל לא נתנו בירושלמי כאן שיעור לגילם של פדייא.
ובתוספתא גיטין פ"ג (כי"ע פ"ה) ה"ג: רבן שמעון בן גמליאל אומר לא אמרו פעוטות (בכר"ע: פאוטות) אלא בהווה. וכתב בח"ד במקומו: אבל דברי רשב"ג לא מצאתים בשום מקום, ולא ידענא פירושו. ואפשר לומר דאמרו פעוטות בהווה, אבל הוא הדין כמי דאפילו עד שלא הגיעו לעונת הפעוטות מקחן מקח, ואע"ג דאינו בן דעת כלל, משום כדי חייו סבר דתקינו הכי". והפירוש קשה מאד, וכיצד אפשר לומר, שאפילו ילד בן שלש מקחו מקח וממכרו ממכר. ולא עוד אלא שבתוספתא ובירושלמי לא דברו כלל על גיל הפעוטות, ועונת הפעוטות מאן דכר שמיה.
ברור איפוא מן הירושלמי והתוספתא שעצם המלה "פעוטות" כללה גיל מסויים יפה, ועליהם אמר רשב"ג שגיל מדוייק זה הוא לאו דווקא. והנה המלה "פעוטות" לא נזכרה בשום מקור אחר (חוץ מן ההבאות של משנתנו והתוספתא הנ"ל שבארה את משנתנו) ארנר ידוע משפה שמית. ובמשנה הוצ' לו גורס: הפיוטות. ובירושלמי עירובין פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג: ירדו לה בשיטת הפייוטות, דתנינן הפייוטות5כנראה שכן היה גם במשנה כ"י קויפמן, ותיקנו את שתי היודי"ן ל"עי"ן", ויצא: הפעוטות, עיי"ש בכ"י. אבל קשה להניח ש"פעוטות" הוא שיבוש עתיק מ"פטוטות", עיין מ"ש להלן בפנים. מקחן מקח וכו'. ובמקבילה במע"ש פ"ד ה"ד, כ"ה ע"א: בשיטת אפיוטות, דתנינן תמן אפיוטות6וכ"ה בפיסקא של משנתנו בירושלמי שהבאנו לעיל בפנים, ד"ה ברם. וכו'.
ולפיכך נ"ל קרוב לוודאי שהפייוטות הם ילדים בגיל מסויים. הקדמונים חילקו את שנות האדם לעונות של שבע, שבע שנים. וכן מוסר פילון מאלכסנדריא7de creat. mundi פל"ו, סי' 105. בשם הרופא היפוקרטיס: בטבע האדם שבע ערכות שקוראים להן גילים: ילד קטן (παιδίον), ילד (παῖς), וכו', ילד קטן הוא עד בן שבע שנים8παιδίον μὲν ἔχειν ἄχρις ἑπτὰ ἐτῶν ועיין להלן הערה 10. וכו'", מכאן ואילך מתחילה עונת הבגרות שנגמרת כשהוא בן ארבע עשרה (כלומר, ועד ארבע עשרה הוא ילד, שעדיין לא בגר). ובמשנתנו, כנראה מונח פילוסופי משפטי שהיה רגיל בעולם העתיק, והיינו ἑπτέτης בן שבע (ἑπτέτις, בת שבע), וברבים: ἑπτέτεις, בני שבע.9מלה מצויה מאד במשך כל הדורות, עיין במלונו של Liddell and Scott, ערך ἑπτέτης. ואף בכתובת מעזה (מן המאה השלישית למספרם): ...ὤλετο δὲ ἑπταετὴς θυγάτηρ, ואבדה (מתה) הבת בת שבע שנים. (The Quart. of the Department of Antiq. in Palestine, I, 1931, p. 155). וכן בסכוליאון של אריסטופניס, צפרדעים 418: ἑπτάτης ὤν κτλ. ἡ μεταφορὰ ἀπὸ τῶν παίδων10הירושלמי דייק יותר כשתרגם אפיוטות παιδία, (ולא: παῖδες). עיין לעיל הערה 8. οἵτινες ὄντες περὶ τὰ ἑπτὰ ἔτη ἔχουσι πάντας τοὺς ὀδόντας, כלומר מָשָׁל מילדים, שבגיל שבע כבר יש להם כל השינים.11וכן גם היפוקרטיס אצל פילון הנ"ל (לעיל, הערה 7). הפייוטות הם איפוא επτέτεις, בני שבע.12ואין צורך להגיה "הפטיטות": טי"ת אחת נבלעה, דוגמת "טרפילון של קיסרין" (מדרש משלי פ"ט, הוצ' בובר, עמ' 62), במקום: טטרפילון. וכן בירושלמי פסחים פ"ג סה"א, ל' ע"א: טרטון דמיי, ובשרידי הירושלמי שם: טטרטון דמיי. ולפנינו כתיבים ע"פ ביטויים שונים, עיין מ"ש S. B. Psaltes בספרו Grammatik d. Byzantinischen Chroniken עמ' 107, ובהערה 1 שם.
ואמנם במשפט הרומאי המאוחר (המאה הששית למספרם) אנו מוצאים את החלוקה הנ"ל של גיל האדם, עיין במלונו של G. Seckel ערך infans, ומ"ש ידידי פרופ' בעז כהן בספרו Jewish and Roman Law כרך ב' (חלק עברי), עמ' 1-2. חלוקה זו היתה כנראה קיימת בא"י במשפט המזרחי היליניסטי.
הירושלמי תרגם איפוא בדיוק שאפיוטות הם "פדיא", וכדברי היפוקרטיס הנ"ל.13עיין לעיל הערה 8. ורשב"ג בתוספתא הנ"ל אמר שהפיוטות (כלומר, בני שבע) הם לאו דווקא אלא שדברו בהווה, והוא הדין בני שש (אם יש להם דעת) ובני תשע ועשר (אם אין להם דעת לפני כן), וכדברי הבבלי בגיטין כ"ט א', שהבאנו לעיל. הכל תלוי איפוא בדעת הקטן, ומקצת הראשונים פירשו את הירושלמי שקטן שיש בר דעת יש לו זכייה מן התורה.14עיין ש"ך חו"מ סי' רמ"ג אות ו' (וציין לו בגליון הש"ס לירושלמי מע"ש פ"ד ה"ג) ומ"ש בירושלמי כפשוטו עירובין, עמ' 335. קטן שיש לו דעת ליתן את גזילת הגר לכהן, ולא לחזור בו, בר דעת הוא ונתינתו נתינה, ואינו מוריש ליורשיו את מה שנתן לכהן, ולפיכך אין היורשין מוציאין מידי הכהנים אם מת הקטן, והכל הוא מדאורייתא. ועיין בתו"כ בחוקותי פרק י"ב ה"י, ובפר' הראב"ד שם, קט"ו ע"ב, וכן בפירוש המיוחס להר"ש משנץ, קט"ו ע"ב, ומ"ש בהגהות מהרי"ד שם.