Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor 16:5

שורש כשטוען ונטען נשבעים ויש שבועת שוא ביניהם חנוני כו' וא"ל בה"ב תן לפועלים סלע או לבע"ח מנה כו' ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי והפועל אומר לא לקחתי הרי הפועל נשבע ונוטל מב"הב וכן החנוני נשבע ונוטל מבה"ב. ע"כ. צ"ב מחלוקת בשבועות דמ"ה דבן ננס עם ת"ק דן' ננס ס"ל דכיצד באין לידי ש"ש אלא נוטלין בלא שבועה ורבינו ז"ל פסק כת"ק דזה וזה נשבע ונוטל והנה ראיתי להרב התרומות בשער מ"ט ח"ב סי' ד' מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינר היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינר זה נשבע שבמשכון בא לידו וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון אע"פ שא' מהם בא לידי ש"ש הלכתא כת"ק דן' ננס ב' נשבעים ונוטלים מבה"ב כו' ולשון זה הוא מבעל העיטור דס"ח ע"ג כמ"ש הבה"ת יע"ש והטור ומרן ב"י בש"ע בסי' ע"ב סכ"ח כתבו וז"ל מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינרים היה שוה והלוה אומר מכרתיהו לך בג' דינרים ולא נתת לי המעות כו' זה נשבע שמשכון הוא וזה נשבע שמכרו לו.
ולא ידעתי למה שינו רבינו הטור ומרן את לשונו של בעל העיטור ונקטו הענין בשהלוה כופר בעיקר ולפי לשונו של בע"הע אין הלוה כופר בעיקר ההלואה וראיתי להג"ת שם דרע"ב ע"ג שהוק' לו בדברי בה"ת דכיון דאין הלשון על הסך ששוה המשכון אכתי כל אחד יאמר לו יהי כדבריך עדיין אתה חייב לי דינר ואם נאמר דהמלוה ישבע שמשכון הוא ויכלול שלא היה שוה יותר מסלע והלוה ישבע שמכרה לו ולא היתה המכירה פחות מסלע א"כ יקשה מה לנו להביאם לידי ש"ש בשזה ישבע מכירה וזה ישבע משכון לא נרמי שבועה עלייהו אלא על הסך המלוה ישבע שלא היה בידו דבר המתחייב בו יותר מסלע והלוה ישבע שלא היה לו ביד המלוה דבר שמתחייב בו פחות מסלע ויהיו בזה ב' פטורים בין היתה מכירה בין היתה משכון וכתב ואולי מפני הרגש זה נתכוון הטור להחליף טענת הלוה דכיון שהוא תובע למלוה כל הדינרים וכופר בהלואה א"כ ע"כ צריך שישבע המלוה על עיקר הלואה וכיון דהמלוה נשבע על הלואה נשבע גם הלוה על המכירה ולא זכיתי להבין איך הונח לו קושייתו ע"פ דברי הטור דאכתי אפי' לפי דברי הטור מה צורך שזה ישבע מכירה וזה משכון שבזה באים לידי ש"ש לא נרמי עלייהו שבועה אלא על החיוב שהמלוה ישבע שאין ראוי הלוה ליטול ממנו כלום בשביל מה שהלוה תפוס ממנו והלוה ישבע שאין המלוה ראוי ליטלו ממנו כלום בשביל מה שהמלוה תפוס ממנו וכעין זה כתב הטור בסי' ע"ב סי"ט ובפרישה שם ומרן בש"ע סכ"ב בשם בעל העיטור והרב התרומות שם סי' ב' והן דברי העיטור שם בדס"ח ע"ג סמוך לדין זה כיע"ש ואדרבא עיקר קושייתו נראה דל"ק אלא על הטור ז"ל ומרן דלפי דבריהם הלוה והמלוה מודים בשווי המשכון שהיה שוה ג' דינרים ואינן מחולקים אלא בעיקר הלואה עליו שזה טוען אתה חייב לי דינר וזה טוען אדרבא אתה חייב לי ג' דינרים וא"כ סמי בידן להשביעם על פיטור החיוב כדאמרן.
אמנם לפי דברי העיטור שהביא בעל התרומות ששניהם מודים בעיקר הלואה אלא שהן מחולקים בדמי המשכון שקיבל המלוה מן הלוה שזה טוען ג' היה שוה וזה אומר בה' מכרתיהו לך שפיר איכא למימר דבשווי המשכון שניהם מודים שאינו שוה אלא ג' אלא שהלוה טוען שאע"פ שאינו שוה אלא ג' אני מכרתיהו לך מפני שהיית צריך לו או מפני שרצית ליהנות אותי וכיוצא וזה נראה מוכרח דאי פליגי בשווי המשכון ג"כ אפי' מאמינו הלוה למלוה שנאבד ממנו היה לו למלוה לישבע תחילה כמ"ש בסי' ע"ב סט"ו ואלו מדברי בעה"ת משמע שאין המלוה נשבע תחילה דאם הוא נשבע תחילה לא משכחת מחלוקת ביניהם בהיפוך כמו שאכתוב לקמן בס"ד ומשו"ה ע"כ צריך הלוה לישבע שמכרו לו בדמי חובו ואינו יכול לישבע סתם יש לי בידך דבר שאין אתה מתחייב בו פחות מסלע שזה שקר הוא אפי' לדברי הלוה שהרי הוא מודה שאינו שוה אלא ג' דינרים וכיון דהלוה צריך לישבע שמכרו לו בעד חובו והלוה צריך לישבע שמשכון הוא בידו בעד חובו.
כי על כן נלע"ד דמש"ה השמיט הטור ולא הביא הטעם שכתב בעל העיטור דאע"פ שא' מהם בא לידי ש"ש הלכה כת"ק דן' ננס וכו' משום דכפי הלשון דכתב הוא בשמו אין צורך לטעם זה משום דבנדון זה ששניה' מודים שהמשכון שוה ג' דינרים ואינו טוען הלוה שמכרו למלוה בה' אלא שמכרו בג' כפי שוויו לדעת שניהם אלא שהם מחולקים בעיקר ההלואה והמכירה א"כ כשזה נשבע סתם שמשכון היה בידו וזה נשבע סתם שמכרו לו בזה שניהם פטורים מתביעתם של זה על זה ואין כאן סתירה ושבועת שוא דיש לנו לפרש שאחד שהיה משכון בידו של מלוה חזר ומכרו לו בעד חובו וזה דלא כמו שנר' מדברי הסמ"ע והב"ח דאף לדברי הטור צריכין אנו להטע' שכתב העיטור דקי"ל כת"ק דן' ננס וליתא לע"ד דאם כן תיקשי מה צורך להשביעם כה"ג ולא שישבעו באופן שלא יהיה ביניהם ש"ש וכההיא דסי"ט וכמ"ש הפרישה שם אלא הנכון כמ"ש כנלע"ד נכון וכתב הרב ראש יוסף באות ע"ז שאם יטעון הלוה בג' דינרים מכרתיו לך וכבר נתת לי הדמים ישבע הלוה ע"ז וא"ץ המלוה לישבע שום שבועה קלה וחמורה וישאר המשכון בידו יע"ש וזה פשוט.
עוד כתב הרב התרומות דאם רצו להפך שבועתם ואם לא רצו ב' נשבעים ע"כ וכ"כ מרן בש"ע שם ועיין במ"ש הסמ"ע ס"ק פ"ט ובמ"ש עליו הש"ך בס"ק קכ"ד ואין ספק דהסמ"ע הוצרך לזה מפני מה שהוק' לו בפרישה דכל ששניהם רוצים להפך השבועה היכי משכחת לה ששניהם נשבעים הרי כשבאים לישבע מיד כשנשבע הא' יכול הב' ליפטר מהשבועה כשישלם לו דדוחק לומ' ששניהם נשבעים כא' קאמר וכן הוק' לו להרב ראש יוסף באות ע"ז ובפרישה תי' ג' תירוצים לזה ואחד מהם מ"ש בסמ"ע שיש שינוי בנוסח השבועות בין כשנשבעים שניהם לכשנשבע אחד מהם משום היפוך והש"ך שלא הונח לו בזה ע"כ צריך לומר כא' משאר התירוצים או שנשבעים שניהם כא' ובבת אחד או שכשנשב' האחד אפילו אם ירצה האחד לשלם לו יכול זה שנשבע ראשון לכופו שישבע ויפטר ושהוא לא יקבל תשלומין בשבועתו שלא יחשדוהו העולם וזה תימה שלא ביאר הש"ך דעתו ז"ל בזה ויותר נראה שישבעו שניה' כא' ובבת אחת לפי דברי הש"ך ולא שישבע הא' ויכוף אח"כ לאחר אפילו שירצה לשלם ולא לישבע ועיין עוד בפרישה ויותר נראין לע"ד דברי הסמ"ע לפי מה שביארנו לעיל בכונת דברי הטור ומרן וכ"כ גם הרב ר"י באות ע"ז כדברי הסמ"ע ז"ל יע"ש.
ולענין הלכה למעשה כשהם מחולקים בנדון הרב התרומות והעיטור שהמלוה טוען סלע הלויתיך עליו ושלשה דינרים היה שוה ואתה חייב לי דינר והלוה טוען אע"פ שהיה שוה ג' אני מכרתיהו לך בה' ברצונך ומשום דלדידך היה שוה ה' ואתה חייב לי דינר עד ישבע המלוה שמשכון היה בידו על חובו כשאבד ובזה נפטר מתביעת הלוה והלוה ישבע שמכרו לו בה' ובזה נפטר מתביעת המלוה ואע"פ שיש כאן ש"ש אי אפשר בלא"ה דהא קי"ל הלכה כת"ק דן' ננס וכמ"ש בע"הת בשם בע"הע וכמדובר.
אמנם אם הן חלוקין בטענותיהם כנדון הטור ומרן בש"ע שהם חלוקים בעיקר הלואה ושוי' בשווי המשכון שזה טוען סלע הלויתיך עליו וג' דינרים היה שוה וזה טוען לא הלויתני מעולם אלא אני מכרתיו לך בג' דינרים ואתה חייב לי הדמים אז אין צורך לישבע המלוה בפי' הפך דברי הלוה ולא המלוה הפך דברי הלוה ולהיות ביניהם ש"ש אלא המלוה ישבע סתם שבמשכון בא לידו והלוה ישבע סתם אני מכרתיהו ובזה הם נפטרים מתביעתם מזה על זה שאנו מפרשים כונת שבו' המלוה שבמשכון לקחו בעד חובו שהיה סלע וכיון דקבלו בעד חובו שהיה סלע אבד המשכון אבד הסלע וכשהמלוה ישבע שמכרו בעד חובו אנו מפרשים כונתו שאחר שמשכנו לו בשעת הלואתו חזר ומכרו לו וכשהם רוצים להפך השבועה כשישבע בפי' כל אחד הפך דברי חבירו בפירוש ושחבירו חייב לו דינר אנו אומרים לאחד מהם שיתרצה את דברי חבירו וישבע בפי' שעדיין חבירו חייב לו דינר ואם לא רצו לישבע שום אחד מהם בפי' אז ישבעו שניהם סתם זה ישבע שמשכון היה בידו על חובו וזה ישבע שמכרו לו בעד חובו ובזה נפטרים זה מזה ואין ביניהם ש"ש כמדובר.