כל
הנוגש כו' ומ"ע לנגוש את הגוי כו'. וכתב ה"ה אבל האחרונים פירשו כו' ולאו הבא מכלל עשה הוא באחיך והראו פנים לזה ועיקר עכ"ל: דע שהאחרונים אלו שכתב ה"ה הם הרמב"ן והרשב"א הביא דבריהם ה"ה לקמן בדכ"ה גבי מ"ש רבינו מ"ע להשיך לנכרי כו' וז"ל הרמב"ן בפי' התורה בפ' ראה בפסוק לנכרי תגוש זו מ"ע לשון רש"י מספרי ופי' מ"ע באחיך דלנכרי תגוש ולא אחיך ולאו הבא מכ"ע עשה וכך אמרו בספרי לנכרי תשיך מ"ע ולאחיך לא תשיך זו מל"ת והוא כמו שפירשנו וכך פי' שם רש"י לא שיהיה מצות להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמ' פ' איזהו נשך והרב ר"מ ז"ל עשאן ב' מצוות עשה לנגוש לנכרי ולהלוותו בריבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי עכ"ל: גם בהשגותיו לספר המצות בשורש הששי דל"ד ע"א כתב וז"ל עוד במצוות אחרות טעה בו הרב כגון להלוות לנכרי ברבית כו' וכגון לנגוש את הנכרי כו' שמנאן הרב מצות חלוטות ר"ל שלא מנאן במניין הלאוין הבאים מכלל עשה אבל ראה בהן שאנו מצווין שנלוה לנכרי ברבית ושניגוש אותו לפרוע חובו אחר השמיטה וחשב זה מפני מאמרם בספרי כו' ואין הכונה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל עובר בעשה ול"ת וה"ה למאמרם שם לנכרי תגוש הרי זו מ"ע שר"ל שהנגישה באח עובר בעשה ולא תעשה וכן פי' רש"י ז"ל בפי' החומש והסוגייא שבגמרא בב"מ כך הוא אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך לא סגי בלא"ה כלומר שאם נאמר דתישוך קאמר אפשר שבא הכתוב להתיר רבית מן הגוי כדרך שהתיר אבידה וגזילה אבל אם ללוות ממנו לא הוצרך להתיר ולעשותו מצוה א"א ומתרץ לאפוקי אחיך דלא ולעבור בעשה ולא תעשה והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמ"ש בברייתא הזו שבספרי וכאלה רבות כו' עכ"ל:
גם הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בשיטה המקובצת בפ' א"ן ד"ע כתב בלשון הזה לעבור עליו בעשה ולא תעשה כלומר לנכרי תשיך ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מ"ע כלומר מ"ע שלא להשיך לישראל ולא כמו שפי' הרמב"ם שהיא מ"ע להלוות לנכרי ברבית ולמ"ד נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שהזהיר הכתוב להלוות לנכרי ברבית אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפי' רש"י ז"ל עכ"ל :
והנה הראב"ד ז"ל לקמן רפ"ה השיגו ג"כ לרבינו ז"ל במצוות לנכרי תשיך ומדלא השיגו הכא במצות לנכרי תגוש משמע דהכא אזיל ומודה לו ונראה שטעמו ז"ל דגבי לנכרי תשיך כיון דמשמעות תשיך הוא שתלוה מן הגוי ברבית ולא שתלוה לו וכמ"ש מרן כ"מ שם וכמו שדרשו גבי קרא דולאחיך לא תשיך שהוא אזהרה ללוה וכמ"ש רבינו בפ"ד ה"ב בקרא דלא תשיך לאחיך וכן מבואר בגמ' בר"פ איזהו נשך וכי קאמרו בגמ' מאי לאו תשוך כו' לאו דפשטיה דקרא הכי הוא אלא משום קושיית לא סגי בלא"ה דפריך בתר הכי הוה בעי לאפוקי קרא ממשמעותיה ולומר דתשיך לאו דוקא אלא תשוך קאמר ואגב דבעי מימר ולאחיך לא תשיך נקט נמי לנכרי תשיך וכמ"ש מרן כ"מ ז"ל לקמן לדעת רבינו לפום קושטא כיע"ש:
ועל זה השיגו הראב"ד ז"ל שם כיון דלפום קושטא דמתרץ הש"ס קושית לא סגי בלא"ה דאתא קרא למימר דאיכא עשה במניעה מן האח שלא ישיך לישראל כלומר שלא יניח עצמו שישכינו ישראל ושבקינן משמעות תשיך כפשטיה תו ליכא למדרש לנכרי תשיך למצות עשה להשיך לנכרי ולומר דתשוך קאמר אמנם בקרא דלנכרי תגוש דאי דרשינן קרא כמ"ש רבינו שהוא מצוה לנגוש את הגוי ואתו דברי הספרי כפשטיה ושבקינן קרא כפשטיה אין מקום להשיג על רבינו ז"ל זה נ"ל טעמו של הראב"ד ז"ל ועיין להרב כהונת עולם בביאורו להלכות רבית ר"ס קנ"ט יע"ש:
ומתוך מ"ש בדעת הראב"ד ז"ל יתבאר דמ"ש בדברי הראב"ד לקמן ברפ"ה בהשגות דהוי לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישר' הכוונה שלא ישיך עצמו לישראל לא שלא ישוך לישראל ויקח ממנו רבית דלדבריו פי' תשיך הוא כפשטיה שישיך עצמו לגוי וא"כ הלאו הנמשך ממנו הוא שלא להשיך עצמו לישראל חבירו וזה נר' שהביא מרן כ"מ ז"ל ממה שתמה שם על רבינו ז"ל ולא על הראב"ד כיע"ש :
ובזה בין תבין דברי הרא"ם בפרשת תצא בד"ה לנכרי תשיך שכתב וז"ל בפ' א"ן כו' אבל בספרי שנו כו' ונר' שהתלמוד שלנו חולק על זה כפי מ"ש הסמ"ג והגהות מיימון אבל הראב"ד פי' שמ"ש בספרי זו מ"ע כו' ואין זה חולק על הש"ס שלנו והסברא מסייע לזה דהא לא סגי בלא"ה עכ"ל:
והנה זה שכתב והסברא מסייע כו' אין לו מובן לכאורה וכמו שהקשה בס' נחלת יעקב ועיין להרב לשון ערומים לשונות הרא"ם יע"ש והנראה דהרא"ם ז"ל לפי דברי רש"י ז"ל שפי' הכתוב כפשטי' דתשיך הוא כמשמעותו דהיינו שתניח אותך לשוך הוא שכתב דלפי דברי הסמ"ג והגהות צ"ל דהספרי סובר דאיכא מ"ע להיות נשוך מהגוי ולא אתא קרא ללאו הבא מכלל עשה כמ"ש בש"ע אמנם לפי דברי הראב"ד אין הספרי חולק על הש"ס ולכ"ע הוי לאו הבא מכלל עשה ועל זה סיים וכתב דהסברה מוכחת כן דכיון דתשוך משמעותו הוא שתנשך ממנו כמבואר מדברי רש"י א"כ אם דברי הספרי הן כפשטן שהיא מ"ע לינשך מהגוי אין סברא בזה דהא לא סגי בלא"ה ודוק:
ועיין בס' מגילת ספר לאוין קצ"ג דצ"ז ע"א שתמה ג"כ על דברי הרא"ם ובדצ"ח ע"ב עלה לישב דבריו ז"ל מעין האמור יע"ש. וראיתי להרב מגילת ספר בלאוין דצ"ז ע"ג שתמה על דברי הסמ"ג שדחה דברי רבינו ז"ל מהסוגייא שבפ' אז"ן שאמרו לא סגי בלא"ה אלא כו' ותמה עליו דמאחר שרבינו תפס במושלם דקרא תשוך הוא ומדבר במלוה ועפ"ז יפה תפס פשט הספרי שמצא שהוא מ"ע ליקח רבית מן הגוי ואין בזה סתירה מקו' הש"ס לא סגי בלא"ה דלא הקשו כן אלא כשאמרו דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה אבל כשאנו אומרים שהוא תשוך ל"קמ ולא הוה שייך ליה להקשות אלא הכי דבגמ' מסיק שהוא תשיך ומדבר בלוה ועוד היכי מסיים וכתב אלא כך פי' לנכרי תשיך אתה רשאי להלוות לו ברבית כו' נמצא שהוא מודה ג"כ דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה ואם כן איך הביא מעיקרא הסתירה ממ"ש בגמ' לא סגי בלא"ה והלא מבואר הוא דאי קרא הוא תשוך אין זו סתירה כלל ועיקר כמבואר למבין ועוד הסתיר' מבוארת בדבריו דבכאן הוא מבואר שהוא תופס דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה ואלו בהקדמתו הוא תופס דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה עכ"ל:
ולעד"ן דהסמ"ג משמע ליה דאפי' כי מפרשי' דתשוך קאמר הא ודאי לא מפקינן קרא ממשמעותיה דתשיך לגמרי אלא ה"ה לתשוך הוא דמפרשי' וכ"כ הראב"ד ז"ל הובאו דבריו בש"מ בפ' אז"ן עלה דאמרינן מאי לאו תשוך כתב וז"ל כלומר ה"ה לתשוך כו' ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי עכ"ל וכוונתו ז"ל לע"ד דכי אמרי' דתשיך לאו דוקא אלא ה"ה לתשוך ניחא דנקט קרא תשיך לומר שלגוי אין איסור לינשך לו כאחיך ואע"פ שלזה לא הוה צריך קרא דמילתא דפשיטא הוא אצטריך קרא אם אינו ענין לתשיך תנהו לתשוך דשרי בגוי דומיא דגזל ואבידה כמ"ש הרמב"ן וכיון דאיכא חידושא לתשוך נקט קרא תשיך איידי דקאי בתשיך דישראל אבל אי תשיך דוקא א"כ עכ"ל דאיכא מצוה לינשך דאי רשות פשיטא וא"כ ק' לא סגי בלא"ה והשתא היינו דק"ל להסמ"ג ז"ל דלדעת רבינו דקרא אתא לעשה א"כ תו ליכא לפרושי תשיך כפשטיה דא"כ כי היכי דמפרשינן תשוך לעשה ה"ן צריך לפרש בתשיך דאיכא עשה וכיון שכן ק' לא סגי בלא"ה כדאקשי הש"ס וע"ז דחה דברי רבינו וכתב דקרא לא אתא לעשה אלא לרשות בעלמא והשתא מתפרש שפיר מילת תשיך כפשטיה דהיינו תנשך ומתפרש למי תשוך כדאמרי' מעיקרא ובכן שפיר כתב הסמ"ג ב' הפרושי' בתשיך ואין נסתר מחמתו כמו שהוקשה לו להרב הנז' ודוק:
וע"פ האמור ממילא נוחי' ג"כ דברי מרן כ"מ לקמן ברפ"ה במה שתמה על רבינו דלפי דבריו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך כו' ותמהו עליו הרב מ"ב דצ"ח סע"א ובס' בית דוד ה' רבית רס"י קנ"ט דמה לו למרן עם רבינו מאחר שדבריו הן דברי הש"ס דקאמר מאי לאו תשוך יע"ש מיהו לפי מ"ש הנה נכון דבגמ' איכא לפרושי דמאי דקאמר מאי לאו תשוך ה"ה לתשוך קאמר וכמ"ש הראב"ד ז"ל אבל לדעת רבינו שכתב דמ"ע להלוות לגוי ליכא לפרושי תשיך כפשטיה כלל דתשיך הוא רשות ותשוך הוא מצוה וזה לא ניתן ליאמר ולזה נדחק מרן ז"ל דגם לדעת רבינו דנקט קרא תשיך אע"פ שאינו מתפרש כפשוטו כלל איידי דאחיך לא תשיך דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:
ודרך אגב ראיתי להרב כהונת עולם בד"ב ע"א הביא דברי מרן כ"מ ז"ל דתירץ לדע' רבינו דנקט קרא תשיך איידי דולאחיך לא תשיך וכ"ת ואיברא דמצינו להרא"ה בש"מ ר"פ השואל דאמרינן אגב בכתוב אך לכאורה קשה דאמאי לא מנאו הרמב"ם בפ"ד קרא דולאחיך לא תשיך ולאו קושיא דכיון דכבר מנה קרא דלא תשיך לאחיך מש"ה לא מנה ג"כ הך דולאחיך לא תשיך משום שהן ב' לאוין בסגנון אחד ואין דרכו למנותן כנודע עכ"ל:
והנה מה שהביא בשם הרא"ה ז"ל לא היה לו צורך לדבריו כי הראב"ד ז"ל כתב כדברי מרן כיע"ש ועיין עוד להתוס' ביבמות דע"ז ע"א ד"ה כתנאי שכתבו דאמרינן אגב בכתוב יע"ש גם מ"ש דלא מנה רבינו לאו זה משום שהן בסגנון אחד כו' לא נחה דעתי בזה שהרי מנה גבי מלוה ב' לאוין בסגנון אחד והן לאו דכספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ונשך ומרבית אחד הוא כמ"ש רבינו שם בראש הפרק ושוב ראיתי מ"ש רבינו בפי"א מה' שכירות הלכה ב' גבי הכובש שכר שכיר שעובר בד' אזהרות דכך היא גי' הרי"ף ז"ל ולא חשיב תרי לא תעשוק מפני שהן בלשון אחד יע"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' שם דקי"א ע"א גבי מאי דקאמר רבה התם זהו עשק זהו גזל ולמה חילקן הכתוב לעבור כו' שנדחקו בתירוצם יע"ש והשתא ניחא דלא מנה רבינו תרי לאוי דלא תשיך ואף שאביי מנאן בגמ' רבינו תפס עיקר ההיא דרבה גבי לא תעשוק ומהתימא על ה"ה וצ"ע ועיין להרדב"ז בתשו' החדשות פ"ב בלשונות הרמב"ם סי' שי"ג ועיין להרב מש"ל לקמן רפ"ה גבי מ"ש רבינו גוי וגר תושב כו' שכתב דגרסינן בדברי רבינו ולאחיך לא תשיך דכיון דס"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך ה"נ קרא דולאחיך לא תשיך הוא לא תשוך יע"ש וזה שלא כדברי מרן כ"מ ז"ל ולא ידעתי למה לא זכר ש"ר דבריו ודוק. ואיך שיהיה הנה לפי מ"ש בדעת הראב"ד ז"ל מודה הוא לרבינו בחדא דהיינו במצות לנכרי תגוש דהיא מ"ע חלוטה לנגוש את הגוי ואף רש"י ז"ל בפי' החומש נראה שכן דעתו ז"ל שהרי בפרשת ראה בפ' לנכרי תגוש הביא דברי הספרי שאמרו זו מ"ע ולא ביאר דבריו דלאו הבא מכלל עשה קאמר וכמו שביאר דבריו בפ' תצא בקרא דלנכרי תשיך ואף שהרמב"ן ז"ל שם בפ' ראה פי' דברי רש"י דלאו הבא מכלל עשה קאמר אין הכרח לדבריו דאפשי ואפשי דרש"י ז"ל בשיטת הראב"ד ז"ל קאי וס"ל דעשה גמור הוא ואף הרשב"א לא מצינו שנחלק על רבינו אלא בקרא דלנכרי תשיך וכמ"ש דבריו לעיל אבל בקרא דלנכרי תגוש לא דבר בו ובכן יש לתמוה על ה"ה ז"ל שכתב שהעיקר כדברי האחרונים שחולקים על רבינו ולא ידעתי מה סמך מצא לדברי האחרונים עד שעשה מהן עיקר והרי הראב"ד לא השיגו בזה ופשט הספרי מורה כדברי רבינו ודוק:
גם במ"ש ה"ה ז"ל לקמן בריש פ"ה גבי לנכרי תשיך שהראב"ד והרמב"ן והרשב"א נחלקו על רבינו ושהסוגיא שבפרק אז"נ מוכחת כדבריהם יע"ש: תמיהא לי טובא דמה הוכחה יש מהסוגיא הפך דעת רבינו דמ"ש בגמ' דהוי לאו הבא מכלל עשה ולאפוקי אחיך דלא היינו כי מפרשינן קרא דתשיך קאמר ומשום ק"ו דלא סגי בלאו הכי אבל כי מפרשינן קרא דתשוך קאמר משמע דאתא קרא למ"ע ולא לאפוקי אחיך דלא וכן מבואר מדברי התוס' שם ד"ה תשיך יע"ש ואף שהרמב"ן ז"ל מפרש דאף מעיקרא דהוה בעינן לפרושי דתשוך קאמר לא בעינן מימר דאתא קרא לעשה גמור אלא להתיר רבית גוי דומיא דגזל ואבידה כמ"ש לשונו לעיל אחר שאין הכרח לפירוש זה בסוגיא איך נאמר שהיא מוכחת הפך דברי רבינו ואין לומר דכיון דמסיק הש"ס דתשיך קאמ' ולאפוקי אחיך דלא איך כתב רבינו הפך מסקנת הש"ס וזו היא שכתב ה"ה ז"ל שהסוגיא מוכחת כדבריו הא ודאי ליתא שהרי אף הרמב"ן סובר דלפום מאי דחדית תלמודא דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן הדרינן לדמעיקרא דתשיך דקרא היינו תשוך וכמבואר מדבריו שבס' המצות שהוא ז"ל לא דחה דברי רבינו משום דמפרש תשיך דקרא תשוך אלא משום דלא חשיב ליה מ"ע אבל מודה הוא לו דתשיך היינו תשוך וכיון שלדעת רבינו כי מפרשינן תשוך אתא קרא לעשה אם כן למאי דחדית לן הש"ס דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן והשתא הדרינן לדמעיקרא דתשוך קאמר השתא נמי אית לן למימ' דאיכא עשה וא"כ מה היתה הוכחתו של ה"ה ז"ל מהסוגיא הפך דעת רבינו ואיברא כי לא על ה"ה ז"ל תלונותינו שגם על הרמב"ן שכתב בפי' התורה פ' ראה שהסוגיא שבפרק אז"נ מוכחת כדבריו כו' ואין משם הוכחה לע"ד. ואולי הוכחת הסוגיא לדעתם ז"ל הוא דכיון דלמאי דדחי ליה ואמר דתשיך דוקא א"א לפרש קרא למ"ע משום ק"ו לא סגי בלא"ה ה"נ למאי דס"ד דתשוך קאמר אין לנו לומר דמ"ע היא דאלת"ה קשה דמנין התרי"ג מצות לדע' המקשה והמתרץ אינן ידועים כיון דלדעת מ"ד תשוך איכא מצוה זו ולמ"ד תשיך ליתיה למצוה זו וצ"ע ועיין להרמב"ן ז"ל במ"ש בריש שורש ראשון ודוק:
ודע שאף לדעת רבינו ליכא מ"ע לבקש להלוות לגוי ברבית ולא עיקר כשיבא להלוותו לגוי שלא ילוינו חנם אלא ברבית וכ"כ בס' מגילת ספר לאוין קצ"ג דצ"ז ע"ב וע"ג ועפ"ז ישב לדעת רבינו אותה שאמרו בסוף מכות כספו לא נתן בנשך ואפי' רבית דגוי גם ההיא דאמרי' בפרק זה בורר מלוה ברבית מאימתי חזרתן עד דאפי' לנכרי לא מוזפי ברביתא יע"ש ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא"ם פ' כי תצא דכ"ח ע"א ד"ה ועוד יע"ש:
ודע דמדברי התוס' ז"ל בפרק אז"נ ד"ע ע"ב ד"ה תשיך מבואר דס"ל הכי מפרשינן קרא דתשוך קאמר איכא מ"ע להלוות לגוי ברבית וכדעת רבינו ובהכי ניחא להו מאי דפריך לרב הונא דאמר רבית דגוי אסור מלנכרי תשיך ולא משני דאה"נ דמדאורייתא שרי מיהו מדרבנן אסור משום דכיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור יע"ש. ועיין להרב טורי זהב ז"ל בי"ד ר"סי קי"ז ושם בספר פרי תואר שכתבו דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו וכ"כ עוד הט"ז בא"ח סי' תקפ"ז ובח"מ סי' ב' ועיין להרב לשון לימודים בא"ח סי' קס"ב שהביא סמיכות לדבריו מדברי התוס' דפ' אז"ן דס"ד ע"ב ד"ה לא ישכור והוקשו לו דבריהם שכתבו כאן דמשום דמצוה לחסרן כו' דמשמע דמשום דאיכא צד מצוה הוא דאין כח ביד חכמים יע"ש ועיין עוד בס' שם אהרן בחי' לקידושין דט"ל יע"ש ועיין עוד בס' שער המלך למורי נר"ו בה' יסודי התורה ד"ב ע"ג וע"ד יע"ש ועיין בחי' למס' ביצה ר"פ אין צדין ד"ג ע"ב בגליון ושם דל"ב ע"א יע"ש: ועיין בנדרים ד"ך ע"ב שאמרו א"ל התורה התירתך ואני מה אעשה יע"ש ועיין עוד בפ"ק דסוטה ד"ז ע"א במ"ש מן התורה האיש מביא את אשתו כו' אבל אמרו חכמים כו':
Loading...
1:2
1
Loading...