ראובן תבע לשמעון בדין על שיתוף שהיה ביניהם ורצה שיבא עמו לחשבון כמה נשאר בידו מאותו עסק וחשב שמעון ומצא לפי חשבונו שנשאר לראובן בידו מממון אותו העסק ה' מאות זהובים ובתוך כדי דבור של הודאת שמעון אמר אליו ראובן אותם ת"ק זהובים שיש לי בידך אל תתנם לי אלא בפני ב"ד ובתוך כדי דבור זה של ראובן השיב שמעון כוס כסף שיש לי בידך תנהו לי ואתן לך הת"ק זהובים השיב ראובן אתה הודית לי בת"ק זהובים ואני איני מודה לך באותו הכוס שאמרת לי ולהד"מ הדין עם מי היוכל שמעון לחזור אחר הודאתו ולטעון שיש ביד ראובן כוס כסף כיון שהשיב כן תוך כדי דבור של ראובן ודבורו של ראובן היה תוך כדי דבורו של שמעון או נאמר דדבורו של ראובן היה מפסיק בין הודאתו לחזרתו ותוך כדי דבורו של ראובן אינו בתוך דבורו שלו ואע"פ שהיה דבורו של ראובן תוך כדי דבור להודאתו. תשובה לא אמרו בכ"מ כדי דבור [אלא] תוך כדי דבורו שלו ולא תוך כדי דבור של חבירו ואע"פ ששנינו בפ' שבועת העדות אם כפרו שניהם כא' שניהם חייבים ושאלו עליה והא אי אפשר לצמצם ופריקו אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו שניהם כאחת בתוך כדי דבור א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דבור כמה הוה כדי שאלת שלום תלמיד לרב אית דאמרי כדי שאלת שלום הרב לתלמיד שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי ופריק כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו שמע מינה לכאורה דכל תוך כדי דבור של חבירו כתוך כדי דבורו שלו דמי ולא היא דהתם היא דוקא משום דאין כפירת עדותו מחייבתו קרבן עד שיכפור לשניהם והלכך אין העדות נגמרה עד שיעיד חבירו וכיון שכן כעדות אחת היא ובדין הוא שיהא תוך כדי דבור של חבירו כדבורו שלו ומתמיהתו של רב אחא יש להוכיח כן שאילו בעלמא כל תוך כדי דבורו של חבירו כדבורו שלו דמי מאי אתמהה היא הא בעלמא נמי כן דינא ורבינא הוא דחדית ליה הכא כן מהאי טעמא דאמרן ודוגמא לזה נמי אותה שאמרו בכתובות פ' אלו נערות ר"א אומר עדים זוממים ממונא משלמי מלקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשו ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה אביי ונתרי בהו תוך כדי דבור דתוך כדי דבור כדבור הוה בעלמא לכאורה משמע דאע"ג דאתיא התראה ומפסקת בין עדותן לחזרתן אפ"ה כל שחזרו בהו כל תוך כדי דבור בלא התראה כדבור דמי אלא שהטענה בזה כמו שאמרנו למעלה מפני שההתראה צורך העדות הוא הלכך אנו רואין כאילו היא מכלל עדות וכאילו התראה והעדות הכל דבר אחד וא"ת מ"מ כיון שהם עומדים באותו מעמד בפני ב"ד ולא כתבו ב"ד טענותיהם יכולין הן בעלי הדין לחזור בהן וכדמשמע בהא דתנן בפ' גט פשוט אין כותבין שטרי ברורים אלא מדעת שניהם ואמרינן בגמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא ונ"מ דכל שלא כתבו יכולין הן לחזור בהם ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם והכין פירשו רבוותא ז"ל לא היא דהתם דוקא כדיהיב אמתלא לדבריו כאותה שאמרו בפ' ח"ה מודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך וטוען וחוזר וטוען וכה"ג כל דלא איכתוב ולא נפק לברא חוזר וטוען ולעולם אבל בעלמא כל שאינו חוזר תוך כדי דבורו אינו חוזר דתוך כדי דבור של חבירו בכל מה שדבורו שלו הוי דבור גמור שא"צ לצירוף דבורו של חבירו לא כדבור דמי: