כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החמר, בזה הפרק יתחיל הרב לרמוז על ענין ההשגחה ובעבור ספור איוב הנפלא בהשגחה, והתחיל ואמר כי כל הגשמים ההווים ונפסדים ישיגם ההפסד מצד החמר, ואחר שההפסד בעל חמר יחוייב שישיגוהו משיגי החמר כפי חמרו אם טוב ואם רע, וזה סוד השטן המתפשט בכל הדברים שהם תחת גלגל הירח, כי משוט בארץ הוא כולל כל מה שתחת גלגל הירח כי כלו נקרא ארץ, וכל ההפסד והשחתה יבוא מצד השטן שהוא החמר אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם ההפסד, הלא תראה שהצורות המיניות כלם מתמידות עומדות אמנם ישיגם ההפסד לצורה במקרה מפני התחברה לחמר, ולכן בא השטן בתוך הבאים כי לא בא בעצם כמו שיתבאר בע"ה:
וטבע החמר ואמתתו שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא יתקיים בו צורה, הרצון בו כי למה שהיה טבע החמר מחובר להעדר כי הוא נעדר מהצורה ואי אפשר לקבלה אלא בשתעדיר הצורה קודמת יחוייב ההפסד לצורה והוא במקרה, והרצון בו כי למה שהיו הצורות מחוברות לחמר והחמר יתחייב להעדר יתחייב לצורה החסרון והעדר, כי כל צורה שימצא להיולי תכינהו לקבל צורה אחרת ולא יסור מהתנועע להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת, והסבה בזה כי החמר הראשון אין לו צורה בעצמו ולזה היה משתוקק אל כל הצורות ובעת חל בו אי זו צורה יסתלק ההעדר אשר בו מן הצורה ההיא אשר חלה בו ונתחבר אליו העדר הצורה אשר בכח אשר תגיע אליו אחר זאת הצורה, ומפני זה לא תתקיים בו הצורה כי ישתוקק אל הצורה אשר בכח אחר שהיו כל הצורות אליו במה שהוא היולי ענין אחד שיפשיט צורה וילבש אחרת תמיד:
ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החמר באשת איש זונה, כי במה שהוא חמר הוא מופשט מן הצורה, כי אין לו צורה הוא חלק מאמתתו במה שהוא היולי, והוא אשת איש כי לא ימצא חמר בלי צורה כלל, כי הוא נמצא מציאות חלוש בעצמו לא יעמוד מבלתי משלים והיא הצורה אשר היא משלמת המציאות, וההיולי מעמיד לצורה לבד על שהוא נושא לה ומשכן, אם כן היא אשת איש לעולם, ואם היותה אשת איש מבקשת היא איש אחר לעולם תמיד כי במה שהיא אשה כל האנשים אליה ביחס אחד תפתנו ותגנוב לבבו והיא הכנה מתחדשת בכל יום אל הצורה אשר בכח, וזהו ענין החמר כמו שאמרנו, הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד וחסרון אמנם הוא מפני החמר, וביארו באדם על דרך משל כי כעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן כל חולשות פעולותם ובלבולם, כי הכח הרואה יחטיא בשלשה דברים או שלא יראה כלל ואם שיראה הדבר הפך מה שהוא או פחות ממה שהוא, וכן בשאר כחות הטבעיות, וזהו מה שאמר הרב חולשה או בטול או בלבול אין הפרש בין היות זה בתחלת היצירה בטבע או שנתחדש עליו בסבה מהסבות, וכן הוא הענין בשאר בעלי חיים כי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו, וכן ג"כ כל החטאים והפשעים והמרדים כלם נמשכות אחר החמר כי הוא שטן הוא יצר הרע הוא שהשיא את חוה לא אחר צורתו, ולכן היה אמת כי כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כי דוד לא חטא מצד צורתו אלא מצד חומרו ומעלותיו כלם אינם נמשכות אחר צורתו, והמשל בו כי השגת האדם את בוראו וציורו כל המושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והשתכלו במה שצריך לבחור בו ומה שצריך לרחקו כל זה נמשך אחר צורתו והצורה היא נתונה מלמעלה, אם כן אין רע יורד מלמעלה אבל טוב וכל הוד וכל שלמות, אבל המאכל והמשתה מבלי סדר ומשגלו גם כן ושמחתו ורוב תאותו בהם, וכן הכעס כשלא יסודר לתכלית טוב, וכן כל מדה רעה הכל נמשך אחר החמר שלו, אם כן התבאר שכל הפסד והשחתה ומרי ומדה רעה יבא מצד החמר והוא השטן אשר הוא מתפשט בכל הדברים אשר הם תחת גלגל הירח, והבן זה כי הוא מבוא להבנת ההשגחה בענין רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. וכאשר התבאר שהענין כן שכל הפסד וכל השחתה יבא מצד החמר ולא היה איפשר בגזרת החכמה האלהית שימצא חמר בלי צורה ולא שתמצא צורה מאלו הצורות מבלי חמר. והרצון בו כי החכמה האלהית אינה גוזרת הנמנעות אבל גזרת האפשר ומהאפשר היותר טוב ויתחייב שיגזור הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר ביארנו שהיא בצלם אלהים ודמותו יחול בזה החמר העפריי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד, כי בהתחבר הצורה האלהית אל מלך החסרונות שהוא ההיולי יחוייב שיהיה מחובר אל ההפסד ויהיה מחובר לעשות כל רע וכל מר וכל השחתה ושיהיה הולך אל ההפסד. והשם בעבור זה נתן לה ר"ל לצורה האנושית יכולת על החמר וממשלה ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבה אל מה שאפשר מן היושר ומן השווי:
ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם כי מהם נמשכים אחר החמר וכל פעולותיהם והם האנשים הבהמיים, ומהם נמשכים בכל פעולותיהם אחר השכל והם האנשים האלהיים. ומהם נמשכים פעם אחר החמר ופעם אחר השכל, ובכל אחד מאלו הכתות מדרגות גדולות, כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת, כי יאכל וישתה ויבעל לבקשת המציאות האישי והמיניי וכל זה בהשערה כפי מה שיגזור שכלו ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמתי בכל דבר ויתדבק בשכל האלהי השופע עליו אשר ממנו נמצאת צורת הצורה ההיא ואז האיש הזה הוא לפני ה' תמיד והשגחתו דבקה בו כמו שאמר כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, והנה הרב יפרש זה בסוף כי זה האיש אי אפשר לו הכליון וההפסד אפילו שיעבור באש ובמים ואפילו שיהיו לפניו אלף אלפי רבבות חרבות צורים ושאר המזיקים אל זה האיש לא יגיע שום רע כמו שאמר לא תאונה אליך רעה, והאיש אשר תארנו למעלה כל אשר יביאהו צרכי החמר ותאוותיו וחרפתו מפורסמת יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו. וישתדל למעט החרפה ההיא בכל יכלתו להשמר ממנה בכל צד. והרצון בו כי יצטער על מה הביא זאת הצורה הנכבדת להיות מחוברת לזה החמר העפריי כי הוצרך לעשות פעולות חמריות ולתת חקו לחמר, כי יודע צדיק נפש בהמתו כדי שיתקיים ויבוש ויכלם מאלו הפעולות החמרים כי יעשם בהכרח, והנה להשליכם מעל פניו אי אפשר אבל ישתדל למעט החרפה ההיא בכל יכלתו והם אשר נאמר להם אלהים אתם ובני עליון כלכם, ואלו אשר בהם ההשגחה תמידית כמו שיבאר הרב בסוף זה הספר, ומפני זה הוכיח שלמה המוסרים ההם כלם הוא וזולתו מהחכמים, ומצות התורה ואזהרותיה אמנם הם לכבוש תאוות החמר כלם צריך למי שיבחר להיות אדם באמת שישים כל השתדלותו ולחסר כל צרכי החמר ממאכל ומשתה ומשגל וכעס ושאר מדות הרעות הנמשכות אחר התאוה והכעס, כי רוב הרעות הבאות לאדם הוא מאלו השני חטאים ועל זה ועל כיוצא בו נאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו:
ואמר הרב כי לי טענה וסבה בקריאת לשוננו לשון קודש למה שלא הונח לו שם כלל לכלי המשגל, והנה הרמב"ן ז"ל כתב שאם היה הדבר כן שאין שם מיוחד לכלי המשגל על ההנחה הראשונה לא היו מניחים קרי וכתיב ישכבנה מקום ישגלנה ומקום עפולים טחורים, יורה כי ישגלנה הוא לשון עצמי על ההנחה הראשונה וג"כ היה ראוי שיקראוהו לשון נקיה לא לשון קדש. והוסיף החכם ר' משה הנרבוני ספק אחר כי אין ראוי לקרוא את הכל בשם החלק ואין ראוי לקרוא לכל הלשון קודש בעבור שבחלק ממנו היא קדוש, ואמרו אלו השני חכמים כי אין ראוי לבקש טעם למה נקרא לשון הקדש כי תורתנו שהיא קדושה נתנה בו והמלאכים והקדושים אשר בארץ נקראו בזה הלשון כמו אברהם יצחק ויעקב ואדם ושת ונח ודבור ה' עם מלאכיו ונביאיו הוא בזה הלשון, וזה יהיה סבה עצמית וכוללת, לא מ"ש הרב כי סבתו היא חלקית:
אמר שם טוב מה שספקו מהקרי והכתיב שישגלנה כתיב ונקרא ישכבנה, ואמרו הטעם בעבור שלא יאמרו סכלי ההמון כי ימצא בתורה דבר ערוה וכן במקומות אחרים אשר בהם קרי וכתיב מורה על שהלשון עצמו על הנחה הראשונה, לדעתי אינו ספק כי זה הלשון למה שהיה מורגל על פעל האיש עם האשה כאלו יחשבו ההמון שהוא על ההנחה הראשונה ואין הדבר כן, ומה שאמרו וספק כי יקרא החלק בשם הכל ג"כ אינו ספק כי כל שהוא פרוש מן הערוה נקרא קדוש, ולזה אמר אדון המפרשים רש"י ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וראוי שיקרא לזה הלשון קדוש בעבור זה לבד. והסבה שאמרו שהתורה נתנה לנביאים בזה הלשון, היא אמתית אם ה' ידבר בנביאיו בלשון מיוחד, אבל כל נביא ונביא יבין הענין המושג בו כפי הלשון המובן בו כי אין שם אומר ולא דברים אלא כפי הדמיון השומע, זולת נבואת מרע"ה כי היה בשמיעת הקול, וראוי לומר כי הקול שישמע לא היה כפי כחו הדמיוני אבל כפי האמת, ואם התורה באה בזה הלשון ראוי שנאמר ושיקרא אותו הלשון לשון הקדש, והטעם אשר נתן הרב הוא כפי סברתו בנבואה והבן זה, והנה הכלל העולה מזה הפרק כי כל הפסד וחסרון הוא נמשך אחר החמר וכל הרעות באות ממנו ומצדו, ויש רעות שיוכל האדם להמלט מהם והם רוב הרעות המשיגים לאדם מצד היותו נמשך אחר תאוותיו הגשמיות ובעבור זה ראוי לשערם כי אז ימלט מרוב הרעות הבאות מצדו, ומה שילקח מאלו הדברים ר"ל כי ההנאות הגשמיות ההכרחים ישים תכליתו השגת ה' והמלאכים ושאר פעולותיו הם עם ה' תמיד והשגחתו נדבקת בהם, והם אשר נאמר להם אלהים אתם ובני עליון כולכם, ואמנם שאר אנשים הם מונחים למקרה ופגע ובפרט אשר ישימו כל השתדלותם החוש אשר חרפה לנו הם שונאי ה' והמה רחוקים ממנו והם המונחים לכל הפגעים והמקרים ועל אלו נאמר כי לא לה' המה, ואמר שלח מעל פני ויצאו, וכי יזדמן לאדם חמר טוב ונאות בלתי גובר עליו הוא מתנה אלהית, וסוף דבר החמר הנאות יקל להנהיגו ואם הוא בלתי נאות אינו נמנע מלכבוש אותו, ומפני זה הוכיח שלמה מהמוסרים ההם כלם וזולתו מחכמים, ומצות התורה ואזהרותיה אמנם הוא לזה, ואמר הרב אין ראוי שיונהג האדם בכל עניני זה החוש אשר היא חרפה לנו וכדי למעט הרעה הבא מצדנו, וזה תכלית זה הפרק והוא הקדמה להשגחה, עם שדבר בו ג"כ למה נקרא לשוננו הקדוש לשון הקדש כי אינו מכוונת הפרק אבל סדר הדברים הביא אליו: