אחר שהרב דבר בכל סתרי התורה, בין באמונות ובין במצות ובין בספורים, רצה אחר כך לבאר איזהו תכלית האדם והצלחתו, ואיך יגיע אל זה התכלית, ואיך יהיה אדם אחר שיגיע אל זה התכלית מושגח בעולם הזה, ואיך הוא נצול מכל מקרה ופגע עד שיעתק אל צרור החיים כי זהו התכלית האמתי והוא מושג באלו החיים, ולבאר זה המשיל משל נעלה ונכבד:
להרגם ולאבד זכרם כדי שלא יטעו לזולתם. כמו שאמר ית' לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות כל תועבותם:
אמר שם טוב רבים מהחכמים הרבנים אמרו כי זה הפרק לא כתבו הרב ואם כתבו צריך גניזה והיותר ראוי לו השרפה, כי איך אמר כי היודעים הדברים הטבעיים הם במדרגה גדולה מהעוסקים בדת וכל שכן כי אמר עליהם שהם עם המלך בחצר הפנימית, אם כן הפילוסופים העוסקים בטבעיות ובאלהיות יש להם מדרגה יותר גדולה מהעוסקים בתורה. וראיתי בהקדמה לאפודי בתחלת נערותי פירוש נאה שפירש זה הפרק באופן שיסלק הספק, כי החכמים הרבנים לא ידעו ולא יבינו זה הפרק. ואמר כי הרב עשה שלשה חלוקות בעוסקים בתורה וכנגדם עשה שלשה חלוקות בעוסקים בחכמה אחר שהגיעו אל הבית אלו ואלו, המין הראשון המגיעים אל הבית הולכים סביבו הם התלמודיים אשר ידעו התורה בדרך הקבלה ולא יתעסקו בעיון שרשי מצוה ואמונה, וכנגד אלו הם החכמים אשר למדו הלמודיות והגיון, עוד זכר המין השני והם אנשי התורה אשר יתעסקו לעיין בעקרי הדת והם יסודי התורה שזכר הרב בהלכות מדע, ועל אלו אמר כבר נכנסו בפרוזדור ובני אדם שם חלוקי המדרגות, וכנגד אלו עשה חלוקה אחרת בחכמים וז"א וכשתבין בענינים הטבעיים כבר נכנסת בפרוזדור. עוד עשה חלוקה שלישית באנשי התורה והם העוסקים במעשה מרכבה וידע גם כן מעשה בראשית כי כבר הגיע אל המלך בתוך הבית, וז"א אבל מי שהגיע לדעת מופת בענינים האלהיים וכו', וכנגד אלו עשה חלוקה אחרת בחכמים ואמר וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימי. יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולת השם יתעלה כי נעלמו מעיניו השמים והארץ וכל צבאם וכל דבר גשמי, אז הוא עם הש"י כמו שאמר ויהי שם עם ה' ישאל ויענה וידבר וידובר עמו במעמד ההוא המקודש, ומרוב שמחתו במה שהשיג לחם לא אכל ומים לא שתה כי נתחזק השכל עד שנתבטל כל כח שבגוף ר"ל חוש המשוש, כי לא הרגיש שום רעב ולכן לא אכל:
וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. וזהו התכלית האחרון לאדם, ראשונה שידע את השם ואי אפשר לדעתו אם לא למד החכמות כלם, ואחר שידע מציאותו ופנה מחשבתו מכל דבר וירבה לחשוב בתואריו הנכבדים ובהנהגתו עד שישוב אחרי כן לעיין באחדות הסבה באופן שיהיה לפני ה' תמיד, וזאת העבודה לא ישתמש בה לא יד ולא רגל ועליה נאמר אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו מייחדים שמך ערב ובוקר. ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו מי שייחדו תמיד אם יהיה בחכמה בדעת ובתבונה. וזאת העבודה לא תהיה אלא אחר הציור השכלי והיא כאשר תשיג השם ומעשיו כפי אשר ישכלהו השכל. אחר כך תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב אליו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו והוא השכל:
אמר אתה הראית לדעת וכו'. כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה אמנם תקרא העולה על רוחכם, ולכן מי שיחשוב וירבה לזכרו מבלי חכמה והוא נמשך אחר דמיון לבד או נמשך אחר אמונתו שנמסרה לו מזולתו הוא חוץ לבית ורחוק ממנו בלתי זוכר את השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו אינו נאות לשום נמצא כלל אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו, זה האיש ראוי שיקרא כופר כמו שביארנו בתוארים. הנה יתבאר כי הכוונה אחר ההשגה היא להמסר אליו ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות מבני אדם, ומפני זה ירבה כל חסיד להתפרד ולהתבודד ושלא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי:
והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק ההוא תעשה ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקו תעשה וכו', והרצון בזה כי תכלית האדם הוא שידבק בש"י ושיש רשות באדם להחזיק זה הדבוק או להחלישו, ושאי איפשר חזוק זה הדבוק אם לא באהבת השם יתעלה והכוונה אליו בכל דרכיו, ואפילו החכם שבני אדם אי אפשר שיהיה תמיד לפני ה' למה שהסבות ההכרחיות ימנעוהו מזה הדבקות כמו המאכל והמשתה ובקשת שאר הדברים הצריכים לאדם להשארות אישו ומינו, ואם יש לו בנים ואשה צרכיהם יעיקוהו ואפילו שיהיה הטוב שבאנשים, ולמה שאלו הדברים מפסיקים בינינו ובינו היו החכמים מקפידים על השעות אשר בו בטלים מלחשוב בשם. ואמר הרב שמעשה העבודות כלם כקריאת התורה והתפלה ועשות שאר המצות אין תכלית כוונתם רק להפנות מעסקי העולם ולחשוב תמיד בו. ומה נפלא הנה עיון הרב ועמדו על האמתיות, והנה אמרו ז"ל במדרש תנחומא מאמר מסכים לכל מה שאמר הרב הנה ז"ל, הקב"ה נתן תורה לישראל להנחילם חיי העוה"ב ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה, יצא לחרוש צוה לא תחרוש בשור וחמור וגו' לזרוע לא תזרע כרמך וגו' לקצור כי תקצור קצירך וצוה בלקט שכחה ופאה וגו' כדאיתא התם, משל לאדם שטבע במים מה עשה הקברניט הושיט לו את החבל אמר לו תפוס את החבל בידך ולא תניחנו שאם תניחנו אין לך חיים, אף כאן אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקים במצות יש לכם חיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, הרי ביארו תכלית הביאור כל מה שאמר הרב כי תכלית כל המצות לחזק הדבוק, ואם יש בם כוונה אחרת להחיותנו כיום הזה. ואחר שהרב ביאר עבודת משיג האמתיות המיוחדות רצה להיישיר איך יגיע האדם אל זאת העבודה אשר היא התכלית, וזה אמרו מכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה וכשיעלה בידך זה ויתחזק שנים רבות כו', ושער בזה מה שאמר הרב כי הפנות המחשבה מכל דבר אפילו בפסוק ראשון משמע ובברכה ראשונה של תפלה קשה עד מאד כ"ש שיכוין לכל השמע ואל כל התפלה, שנית ראוי לעובד אמתי שיעלה מדרגה אחרת, וזה אמרו אחר כך כל מה שתקרא בתורה או תשמענה שתשים כל רעיונך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, לא שיהיה קורא בתורה בלשונו ולא יהיה מכוון למה שהוא קורא, אלא צריך להבין מה שישמע או מה שיקרא, וזאת העבודה צריך חזוק וזמן ארוך. וכשיתחזק זה צוה שלישית להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו מדברי הנביאים עד הברכות כלם תכוין בהם להבין מה שתהגה, וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם הזהר אחרי כן מהטריח מחשבתך בצרכיך, סוף דבר תשים מחשבתך במילי דעלמא בעת האוכל והשתיה ובהיותך במרחץ או בעת ספרך עם אשתך ובניך הקטנים או ספרך עם המון בני אדם, אלו זמנים רבים ורחבים המצאתי לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון ותקון הבית ותקון הגוף, אבל בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה כמו שביארנו. והנה דעת הרב כי מצות צריכות כונה להגיע אל התכלית האחרון, אבל בהשגת התכלית הראשון והוא החיות הגוף אינם צריכות כונה, כי הנותן צדקה ומעשר ללוי לגר ליתום ולאלמנה אף שלא יתנהו בכונה יחיה העני והיתום והאלמנה. עוד צוה רביעית, אבל בעת שתהיה בפני עצמך הזהר מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא להתקרב אל השם ולעמוד לפניו על הדרך האמתי ולא ע"ד ההפעלות הדמיוניות, זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכוין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל. והנה אמרו רבותינו ז"ל מאמר נכבד הורו כל מה שאמר ג"כ בכל זה, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, כי אלו השעות הם שעות מיוחדות לנפש להתקרב להשי"ת ולעמוד לפניו, ואם באלו השעות הוא מתעסק בדברים בטלים הרי זה חומס נפשו. והנה זאת העבודה אשר רמז עליה היא אפשרית לאנשי החכמה כמו שאמר, והנראה לי שזאת העבודה תכלול ידיעת החכמות כלם או רובם וידיעת התורה כלה, ואחר כך בעשות המעשים התוריים כלם להגיע אל זה התכלית, ויוכל האדם להטריח מחשבתו בצרכי הגוף שלישית היום, ושלישית היום האחר לעיין בתפלה ובשאר הדברים המעשיים, ושלישית היום צריך להפרד האדם ולשום מחשבתו בשם יתעלה ולעיין בתואריו הנכבדים ובאחדותו ובמלאכיו ובהנהגתו לעולם. עוד אמר הרב מדרגה יותר גדולה ממנו וייחסה למשה ראשונה ובאברהם ויצחק ויעקב שנית, וז"א אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי הגוף ושכלו בעת ההיא יהיה עם הש"י, והוא לפניו תמיד בלבו ואע"פ שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק, זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים רק היא מדרגת משה רבינו ע"ה שנא' ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, ונאמר ויהי שם עם ה', ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי כמו שביארנו מעניני הפסוקים. ודע כי כמו שימצא מי שיקרא ק"ש ומי שמתפלל ואין לו כונה כלל, אבל כמו שאמר הרב כונתו בצרכיו ויעשה המצות כמי שיחפור חפירה או יחטוב בעצים מן היער, כן ימצא איש על צד הפלא ועל צד הזרות שיתעסק בצרכי גופו ושכלו כלו בעת ההיא יהיה עם השם, וכמו שימצא איש שמעולם אין לו זכירה מהשם ואינו מכוין אליו בשום פנים ובשום עת, כן ימצא איש שיהיה תמיד שכלו דבק עם השם לא יפרד ממנו אפי' כהרף עין אפי' בעתים המיוחדים לעשות צרכי גופו, ואין זה מה שאמר הרב שיכוין שיהיו פעולותיו כלם לעבודת השם, כי זה מדרגת החכמים, אבל שיהיה דבק שכלו עם השם והוא השכל הפעל ויעשה צרכי גופו ואבריו ועיניו ולבו תמיד אל ה', זאת מדרגה עליונה עד מאד, ועל זה נאמר כמו שאמר הרב אני ישנה ולבי ער, וזו היא מדרגת משה רבינו ע"ה וזאת ג"כ מדרגת האבות כו'. הנה יתבאר לך כי כוונת השתדלותם היתה לפרסם ייחוד השם בעולם להיישיר בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרגה והיא השגחה היותר גדולה שאפשר שתמצא, כי העסקים ההם היו עבודה גמורה גדולה, וכמו שנבדלו הם בעבודה משאר בני אדם כך נבדלו בהשגיח הש"י עליהם משאר בני אדם, ואין זאת המדרגה אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל אשר זכרנו:
ואל שם נשא תחנה ותפלה להסיר ולהרחיק המונעים וכו' ההם מאתנו כמו שביארנו בפרקי זה המאמר. הנה נתבאר עבודת משיג האמתיות מה הוא, ואיך אפשר להגיע אל העבודה ההיא אשר היא התכלית, אחר זה הודיע הרב איך תהיה השגחה בו בעולם, וכונת הרב בזה כי אין צדיק ורע לו במה שהוא צדיק, אבל ילך לפניו צדקתו כמו שאמר והלך לפניך צדקך, ואח"כ יעתק אל צרור החיים כמו שאמר וכבוד ה' יאספך, וזהו כוונת הרב עד סוף הפרק:
והנה נגלה אלי עתה ענין נפלא מאד ויסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו הנחנו בפרקי זה המאמר כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, ולמה שאלו ד' האבות ומשה היו שכלם גדול והיו דבקים עם השם תמיד, היתה ההשגחה גדולה בהם, ולכן היה השגחת השם על משה והצילו מחרב פרעה, ועליו הביא אח"כ מכות רבות ונאמנים, והשגיח בו והצילו מיד פרעה ומיד עבדיו ומכל אנשי ארץ מצרים, והשגיח עליו במדבר השגחה נפלאה עד שכל הקמים עליו נכרתו כקרח וכעדתו ואבדו מן העולם, וכן השגיח בעניני האבות למה שהיו כלם תמיד עם השם, אם כן מזה יתבאר צורת ההשגחה איך היא, והאיש השלם בהשגתו אשר יפנה מחשבתו מהשם קצת העתים תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בשם לבד ותסור ההשגחה ממנו בהתעסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל כו':
לא מצאו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר יתעסק בו יהיה עוצם הרעה:
אמר שם טוב ראיתי לבאר לך דעת הרב, והוא כי השגחת השי"ת באדם ובחסידים תהיה מפנים רבים. ראשונה כי אחר שהאדם יש לו שכל, בעבור שכלו יעיין כדי להצילו מן הרעות הנופלות באדם אם מצד עצמו ואם מצד זולתו, והשכל הפועל ישפיע עליו ויוציא שכלו מן הכח אל הפועל וישמור פיו ולשונו, באופן שלא יבואו עליו רעות רבות וצרות אשר האדם הוא סבתם, וזאת ההשגחה כוללת לרבים מהאנשים, ויש השגחה שניה גדולה מזאת, שהש"י ישפיע על איש שלם מאד מצד שלמות שכלו ישפיע עליו בחזיון לילה ובמראות באופן שישמרהו מהרעות הנופלות, ויש השגחה שלישית יותר גדולה ויותר נפלאה מזו, והיא שהאיש השלם במושכליו לא יפרד מהשם אלא בעת צרכיו ההכרחיות אז הוא דבק עם השם והשם עמו, והוא השכר הגדול אשר לא ידומה שכר גדול ממנו, והיא מצד החכמה כי באור פני מלך חיים ומלך ביפיו תחזינה עיניך, וכשיסור האדם מזה הדבקות האלהי ויהיה פונה לדבר מגונה אז הגיע לו מהרע מה שלא ישוער כי הפריד בינו ובין האור האלהי, וזה הרע יותר גדול שאפשר שיהיה, והבן אמרו לפי ארך השכחה ופחיתות הענין אשר יתעסק, ויש הנה מדרגה ד' יותר גדולה והיא מדרגת הנביאים, כי אם יהיה אדם תמיד לפני השם אפי' בעת שהוא מתעסק בצרכי גופו, זה האיש אי אפשר להגיע לו שום רע מהרעות הגופניות, כי הדבקות אשר הוא בינו ובין ה' אי אפשר להפריד ועצמותו אינו אלא אותו הדבקות, ואפילו יעשה אותו חתיכות או ישליכו אותו באש ובמים לא יגיע לעצמו שום רע, כי עצמו אינו אלא הדבקות, והוא המושכל אשר הוא השם יתעלה או השכל הנאצל כפי דעת הרב, והבן זה כי הוא מפתח להבנת כל מה שאמר הרב אחר כך, ומזה המין בהשגחה דבר הרב בזה הפרק:
ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול לשלול השגחת השם מכל איש מבני אדם ולהשוות ביניהם ובין איש ממיני ב"ח והיתה ראייתם על זה מצוא חסידים וטובים רעות גדולות, ויתבאר הסוד בזה, כי הרע הוא לבטלת הדבקות מאת ה', וזה הרע היותר גדולה שאפשר שימצא, כ"ש בהתעסק האדם כל ימיו אחר הפרד דבקות מהשם בדברים הבהמיים כי אז הוא נמשל כבהמות, כמו שאמר הרב בחטא אדם הראשון (ח"א פ"ב), וכאשר מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוהו והגיע לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות אז ידע שיעור מה שהפסיד ושאבד, ואמר עוד הרב וכאשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוין אליו שולח מג"ע, וזה העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, ואמר בסוף הענין ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו, וזה יותר רע שישוב האיש האלהי בהמה בדמות אדם והבן זה. א"כ נתבאר זאת ההשגחה ואפילו לדעת הפילוסופים מבלתי שישתנה ויש שם ידיעה נוספת, ותהיה השגחת השם מתמדת כפי שהגיע השפע ההוא המזומן לכל מי שיזדמן להגיע אליו, ועם הפנות מחשבות האדם בהשיגו השם בדרכים אמתיים ושמחתו במה שהשיג אי אפשר שיקרה לאיש ההוא ממיני הרעות, כי זאת הנפש לא ישלוט עליה השטן כמו שכבר ביאר הרב, למה שהוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיר מחשבתו מהשם הוא אז מובדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מהמקרים הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע ולזה אירע לשניהם לחסיד ולרשע מה שאירע, וכאשר הביא הרב איך היא צורת ההשגחה כפי מה שיחייבהו השכל הביא ראיה גם כן מד"ת, וזה אמרו והנה נתאמת אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי תורה, אמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ואמר ביום ההוא וגו', והרצון בו כי הוא ית' יסתיר דבקותו ממנו ובעבור זה הוא מוכן לכל הצרות, אמר ביום ההוא כי זה הרע בא לו בעבור שאין השם דבק עמו, והוא מבואר כי הסתרת פנים הזאת אנחנו סבתה ואנחנו עושין זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה, והרצון בו כי פנה דעתו ומחשבתו ממנו אל שאר הדברים אשר לא יועילו, ואין ספק כי דין יחיד כדין צבור, הנה נתבאר כי בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגיע לו שום רע כי עצמותו כבר שב מעולם השכלים הנבדלים אשר אין חשך ואין צלמות ואין חסרון ולכן לא יגיע בו רע כל עקר:
אמר כי הוא יצילך מפח יקוש כו' לא תירא מפחד לילה כו' מדבר באופל יהלוך, ואלו הם מקרים אשר א"א לשום אדם להשתמר מהם בעבור שאלו הרעות לא יקיפם השכל האנושי ואם ידבק בש"י ינצל מהם:
וכבר ידעת ההפרש בין אוהב וחושק כי הפלגת האהבה עד שלא ישאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב הוא החשק, הנה כבר יתבאר כי השגחה גדולה באיש מן האישים הוא בעבור הידיעה והחשק שיש להש"י, וכל מי שיש לו חשק לא יוכל להפנות דעתו אל דבר אחר אלא באותו הדבר אשר הוא חושק, הנה נתבאר מזה כי האדם עוסק בתורה ובחכמה הוא מושגח מהשם יתעלה בזה העולם וכמה יועיל התורה והמצוה להנצל האדם מיד המקרה:
עוד אמר הרב איך יהיה זה האיש בסוף ימיו, ואמר וכבר ביארו הפילוסופים כו' שמתו בנשיקה, והכונה ששלשתם מתו בענין ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים בזה המאמר ע"ד מליצת השיר. אמר שלמה ישקני מנשיקות פיהו והוא הדבקות, וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות ע"ד האמת לא זכרו חז"ל שהגיע רק למשה ואהרן ומרים אך שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כלם תחזק השגת שכלם עם המות כמו שאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך, וישאר אחרי כן השכל ההוא על ענין אחד כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים והוא הגוף, ויהיה עומד בהנאה הגדולה ההיא אשר אינה ממין הנאות הגוף כמו שביארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו:
ושים לבך להבין זה הפרק כי יתבארו בו דברים רבים נפלאים וסודות גדולות והתרת ספקות, ואחר שתכלית האדם הוא דבקות בשם יתעלה ובעבור זה נצול מכל צרה וצוקה ראוי שתשתדל בכל יכלתך להרבות העתים אשר אתה בהם עם השם או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם זולתו בלתי משתדל להתקרב אליו, וזאת ההישרה די לפי כונת זה המאמר, וזה הפרק עם הפרקים הבאים נקראים הנהגת המתבודד, ואם יגזור האל בחיים אנחנו נבאר הנהגת שלשה אנשים, הנהגת האיש התוריי לבד, והנהגת האיש הפילוסופי, והנהגת מי שיכלול אלו השתי שלמיות, והוא אשר כיון הרב הנה. ובעבור זה האיש האחרון עשה זה הספר וייחד לו זאת ההנהגה הנפלאה: