ולמנוע אלו הרעות העצומות ולהביא התועלת הכוללת והוא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש, ולא נמצא צד היתר למשגל רק ביחד אשה ולישא אותה במפורסם:
אמר שם טוב נפלאתי מהרב למה לא נתן טעם לקדש ולקדשה בעבור למנוע הביאה והבעילה אשר אינה עושה פרי, כי זה המעשה אשר הוא חרפה לנו היה בעבור קיום המין, ומבואר שהקדש והקדשה אינם עושים פרי ברוב ולא יולידו, ואסרם כמו שאסרם כרות שפכה וסריס לבא בקהל, וזה הטעם ראוי כמו הטעמים שהביא:
שאלו כלם גלוי ערות גוף אחד לערות שורש וענף והאחין כשורש וענף להיות האחד גדול והאחד קטן, בהיותם בני איש אחד ונולדו משרש אחד היו כשרש וענף:
הוא אומר לבנו על דרך המוסר כשתתקשה ותכאב לך לבית המדרש וקרא ושאל וישאלוך ואז יסור ממך הכאב, כי המתאוה שום דבר ויתעסק בדבר אחר יסור ממנו תאותו, כל שכן אם יהיה בדברי תורה כי ימצאו בה הנאות גדולות וימעיטו שאר ההנאות ויחסרו ואז יסור הכאב והתאות בלי ספק, ותמה באמרו מנוול זה באמת ניוול גדול הוא ואריסט"ו אמר בלשונו חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו, ומשוש הוא הכח המביא לבחור המאכל והמשגל, והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשיל, הפחותים, ושהם דומין לחזירים ולבהמות ויאריך לשון בגנותם, זה תמצא כתוב בספר מדות אשר לו ובספר ההלצה:
והראיה על זה היות דין זה כולל לזולת שור וחמור כמו שאמרו כל שני מינים במשמע אלא שדבר הכתוב בהווה:
אמר שם טוב טעם הרב באסור הרכבת בהמה הוא טעם נפלא עם שאין צורך בו, כי טעמו מבואר כי כל מה שנולד מכל הרכבה הוא דבר בלתי עושה פרי ואף שימצא פרי מהם והוא הפרד אמנם הפרד לא יעשה פרי, וכן הרכבת אילן בשאינו מינו עם שיעשה פרי אותו הפרי לא יעשה פרי, ולכן אסרה אותו התורה כי כל מה שברא הב"ה בעולמו נתן בו כח להוליד דומהו, רצה שיהיו קיימין לעולם כמו שאמר אשר ברא אלהים לעשות ושלא יכרת גזעם:
עוד אמר הרב וכן המילה אצלי אחד מטעמיה למעט המשגל להחליש האבר כפי היכולת, כי האבר כשיושפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאותו יחלש, ובביאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו, ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה כי יתבאר תועלת העור ההוא לאבר ההוא, רק להשלים חסרון המדות ונזקי הגוף ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא המכוון אשר לא יפסד דבר מן התועלת שבהם עמידת האיש ולא יבטל בעבורה התולדה, אבל תחסר בו התאוה יתירה על הצורך:
אמר שם טוב עדין יש להקשות אם כל מה שיעשה הטבע הוא לתכלית מה והוא מיושר מהתחלת שכלות יותר גדולה, אם היה אותו האבר מזיק למדות היה ראוי שלא יעשה אותו האבר ואותו העור, והיה מכוון אל תכלית הרוחני יותר מהתכלית הגשמי, ואם הויית המין בכל ענין שיהיה הוא יותר שלם ויותר מכוין למה התורה צוה להסירו, כי הוא הפך כוונתו בתחלת הבריאה. והתשובה בזה, כי הטבע כיון לעשות זה האבר יותר שלם ממה שאיפשר, ולא נמצא זה העור בשאר המינים למה שיש בו בקיום מין האדם גדול, אם בעבור הנאה הנמשך או בעבור שהוא מכסה לזה האבר אשר בו קיום המין, ולזה אין ראוי להסירו, אבל רצה הב"ה לזכות את ישראל ולתת להם התורה כדי שיזכו לחיי העולם הזה והעולם הבא, ורצה שיהיו טהורים וקדושים מזה הפועל המגונה, אבל אותם אשר הקדושה אינה נמצא בהם הראוי להם שיהיו בלתי נמולים, ולכן נברא כל המין האנושי על צורה אחת:
באמרו הנה נא ידעתי, מרוב צניעות לא הכיר בה עד עתה:
וכן כל מי שימול יכנס בברית אברהם להאמין הייחוד להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, א"כ המילה יש בה תועלת באמונות ובמדות, והיא סבה גם כן לרוב אהבה הנמצאת בין בני ישראל קצתם לקצתם, ואמר הרב שהטעם האחרון חזק כראשון:
ושלמות התורה וקיומה לא תשלם רק במילה, כי שלמות התורה הוא בשני דברים במדות ובדעות ואלו השני הדברים תכלול המילה, והשלישית כי הקטן יבוזו לו יולדיו בעת לדתו כי עדין לא התחזקה הצורה הדמיונית המביא לאהוב אותו, כי הצורה הדמיונית נוספת תמיד בראיה והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כך תתחיל להתחסר הצורה הדמיונית ויאהבנו כפי השכל ותחסר אהבת הדמיון, כאלו תאמר כי עד עשר שנים תגדל אהבה הדמיונית, ואחר כך תחסר ויאהבנו כפי השכל, אם הנולד הוא ראוי ליאהב, ואילו היה נימול אחר שנתים או שלש היה מביא לבטל המילה:
מחקור ציור מושכל, ציור המושכלות לעשות הפעולות כפי השכל, ומעשות מעשה מועיל, והוא שלמות האדם במה שהוא אדם:
ישתבח השם על זה, כי אלו לא הונחו היינו רעים מהם, כי סבת אבדן הגוף והנפש אבדת המעשים והדעות בלתי אמתיות, זהו מה שיאמינהו מי שיש לו שלמות וידע אמתת מאמר השם יתעלה לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, והרצון בו כי אין שום מצוה שאין בה טעם אפילו שנעלם ממנו, הנה זכר הרב פרטי המצות כלם אשר כלל אותם זה הכלל ולא נשאר בהם דבר שלא כלל אותם. ובכאן נשלמו טעמי המצות: