ונשלם הכוונה בין מי שאחזו שד באמת ובין שדיהם. הרצון באמרו מי שאחזו שד באמת היא הסכלות הקניני והם הדעות הנפסדות והדמיוניות הכוזבות, ובין אשר חשבו שהוא שדים אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל והוא העדר האור המחמם באור דמות הגשם המקביל לאור, והוא רמז לצורות החשוכות אשר יחשבו שיתחייב מהם, ואינם אלא העדר ודמיונות בטלים וכוזבים. וכמה מתוקים אלו הענינים אשר כתב הרב בדם ובהזות ממנו על המזבח ועל הכפורת ועל הפרוכת ומה שנמשך ממנו:
ועוד שתגבורת זה החלי. והוא שיאחזהו שד:
כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כלם על סדר וענינם נפלא כי כלם ימשכו על שורש הצודק שנתן שכל אשר היה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר, ולא מצא אחד שיוצא מזה הסדר עד שיבטל בעבורו השורש ההוא, ולכן היו אלו הדברים ענינים נפלאים:
ואם יהיה המרי במדה מהמדות. בכעס ובקנאה או גאוה או אחד מהמדות הפחותות יעמוד כנגדה בהפך:
ומפני זה נקרא מזבח העולה כי שרפת העולה ריח ניחוח לה' וכן כל הזכרת ריח ניחוח, וכן הוא בלי ספק מפני שהוא להסיר ע"ז לא לכפר על עון ע"ז אלא להסיר, כי מה שהיו עושים לכוכבים יהיו נעשים לשמו, בעבור שאי אפשר להעתיקם מלעבוד אותה הצורה אלא בזה האופן לכן היה לריח ניחוח שמסיר הסותר והוא ע"ז ומביא להאמין בשם יתעלה, והבן זה כי הוא נפלא, ומזה תבין כי הקרבנות כלם הם להרחיק מע"ז והם הקרבנות הנעשים לה' כמו שכבר ביארנו. לא מה שחשב החכם רבי משה הנרבוני:
כלומר שכל מה שקדם ממעשים נקינו מהם והשלכנום אחרי גווינו והרחקנום תכלית ההרחקה, כמו שנאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתינו, והבן זאת הכוונה כי נפלאה היא עד מאד עם שרבים מהסכלים יחשבו שאינו דעת אמת ויבקשו סבות זרות אשר אין ראוי לכל בעל שכל לזכור:
אבל הקרבת היין אמר הרב שהוא נבוך בו איך צוה להקריבו וכבר היו עובדי ע"ז מקריבים אותו, וכבר אמרתי לך טעם השלחן וגם כן אותו הטעם ראוי שינתן ביין כי כל עבודה שיעבדו בו המלך ראוי שיעבדוה השם הנכבד, ואמר הרב כי זולתו נתן בו טעם:
הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלוקים רבים מהם והוא פרק בתכלית העלוי ראוי למעיין בו שיתעורר להבין כל מה שאמר הרב, כי באו בו דברים שהם מתוקים מדבש ונופת צופים, ולכן ראוי שיהיו נזהרין בו כמו שאמר גם עבדך נזהר בהם: