והוא מצד אחד יותר גדול מע"ז, כי מי שהורג נפש עונשו בב"ת למה שהאישים העתידים לצאת ממנו יהיו אפשריים שיהיו בב"ת:
ומי שיחוסר אבר יחוסר אבר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון באמרם עין תחת עין ממון, כי הכוונה כלה לתת סבת הפסוקים לא סבת דברי התלמוד, והפסוק אומר כאשר ינתן מום באדם כן ינתן בו, וא"כ אי אפשר שיהיה ממון, ואם כל זה יש לנו במה שנאמר בו בתלמוד דעת תשמע פנים בפנים, והרצון בו כי אם נניח שיהיה כוונת הפסוק כמו שפירשו ז"ל יש לרב טעם למה רצתה התורה שיהיה עונש ממון, ואותו הטעם ישמיע פנים אל פנים כי אין ראוי לאמרו בכאן:
ואמר החכם רבי משה הנרבוני ז"ל יש לי במה שנאמר בתלמוד וכו', רצה בו הרב שאף בדברי התלמוד יש לו דעת על שלא יחלוק על מה שאמרו הפסוק, וכפי מה שפירשוהו שמי שחיסר אבר יחוסר אבר וכמו שנראה מיושר המשפט, וזה שהם אמרו עין תחת עין או אינו אלא עין ממש תלמוד לומר עין תחת עין לא עין ונפש תחת עין, ירצה בזה שהעין תחת עין אשר יתנהו הדין אבל לא עין ונפש תחת עין אבל יעקרוהו בענין שלא יהרגוהו ואם א"א ככה יתן ממון, ובכלל הם לא הזהירו אלא על שלא יהיה עין ונפש תחת עין, לא על שלא יהיה עין תחת עין אם אפשר כפי אומדן, (ואם כבר ימשך ממנו המות, הנה זה הספק עבר), ולא באו למנוע מלתת מום כאשר נתנו אלא אם כן נודע שימות בו בודאי כפי חולשתו ובנין גופו ומזגו ומה שדומה לזה, זהו מה שנראה לי בזה כפי דעת הרב ומאמר התלמוד כפי מדותיו, ע"כ דברי החכם הנזכר:
אמר שם טוב לדעתי מה שכיון הרב באמרו תשמענו פנים בפנים א"א להשיגו על דרך האמת אלא על צד הנבואה, ואפשר גם כן שיאמר על צד האומד, כי מה שיכוון הרב כי אם העושה הנזק והוא מי שחיסר אבר עשאו במרד ובמעל ובמרמה כן ראוי שיעשה בו, אבל מי שעשאו פתאום ובכעס או בשוגג גמור אין ראוי לעשות לו כאשר עשה או לבד העושה בשוגג יענש בממון, אבל שאר הדברים כאשר עשו כן יעשה להם וזה מדין היושר והמשפט, ומה שאמרו חכמים אתה אומר הוא על צד הדרש והדרשה תדרש לשגגות, אבל בשאר הדברים כאשר עשה כן יעשה לו, וזה יותר נכון ממה שאמר החכם הנזכר. ואפלא תכלית הפלא ממאמר הרב שאמר כי כוונתנו היתה לתת סבת הפסוקים לא סבת מה שנאמר בתלמוד, כי הפסוקים אינם אמתיים לא בכל ולא בחלק אלא כפי הקבלה שקבלו רבותינו, וכמו מה שפירשו רבותינו בתלמוד, וזה הרב למדנו שאם מלך המשיח יבא ויאמר שפירוש הכתוב כפי פשוטו עין תחת עין ממש חייב מיתה למה שהוא סותר את התלמוד, ולא ידעתי אנה פנה רבינו ומורינו כי לא כך למדנו, והשם יכפר בעדו ובעדנו:
ונשוב למה שהיינו בו, והמכות שאי אפשר לעשות כיוצא מהם בשוה דינם בתשלומין, כמו שאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא, ומי שהזיק בממון יוזק בממון, ובשעור ההוא בשוה מעלות חיוב מיתות ב"ד, וזה העונש הוא ניתן לחטאים הגדולים, חוץ מנשבע למה שחייב להאמינו בהגדלת השם ית':
ומפני זה בא החזוק הגדול, ואמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה:
ואמר הרב ועלה בידך אלו העקרים, והאמת כי הם עקרים גדולים והם לוית חן לראשי היודעים: