מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצות וכו'. אחר שכבר הקדים הרב מה שראוי להקדים, רצה לתת טעם לכל המצות לכללן ולדבר מפרטן כפי השכל והאפשרות:
יהיו כאלו באו ממחשבת והשתכלות בעל שכל, ר"ל אלו האנשים יחשבו שאם יהיו למצות תכליות היה נראה שבאו המצות מאדם מניח התורה ולא תהיה התורה אלהית ולכן החליטו הדבור כשאמרו שאין למצות תכלית, והרב הנה בטל זה הדעת וזאת המחשבה המגונה כי יתחייב מזה שיהיה יותר שלם האדם מעושהו, והנה האדם יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית והשם לא יעשה כן, זה לא יכון, ואם יאמר התוריי שיהיה למצוה תכלית אלהי אבל אנחנו לא נדע אותו, תשובתו בצדו כי לנו ניתנה התורה וראוי שנדע מה שיועילנו ומה שיזיקנו. והכוונה כלה בתורה להועילנו לעולם שכולו טוב ולחיותנו בזה העולם, ואמר אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כבר ביאר שאפילו החוקים יורו אל כל הגוים שהם בחכמה ובתבונה, ואם יהיה הענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם גדול ויפלאו מזה האומות, וזה בלי ספק הוא כנגד התוריי המאמין שיש להם תכלית אלהי לא תושג לו תועלתם, ואם ישיב התוריי לומר בקיום המצות יבא לנו כל טוב העולם הזה והטוב הנפשי מבלתי שנדע על אי זה צד יתחייבו אלו הטובות מהמצות, ונדע אנחנו התועלת הבא מהם מבלתי שנדע איך ימשך מן המצות אלו התועליות על דרך סבה ומסובב. התשובה בזה כי לא יקרא שום אדם חכם אם לא בנתינת סבות הדברים, כי אם יאמר רופא אחד תקח סם אחד ותתרפא ולא יוכל לדעת בעבור איזה סבה על איזה צד פעל אותו הסם לא יקרא אותו האיש חכם, אבל שידע הדברים בנסיון כמו הזקנות, ואם יש בזה תשובות הם על דרך הדרש והאמת מה שאמר הרב:
ואם כן כל מצוה מאלו השש מאות ושלש עשרה הוא לנתינת דעת אמתי או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, או להתלמד במדות הטובות, והכל נתלה בשלשה דברים, בדעות, או במעשה הנהגה המדינית או במדות, ולא נמנה המאמרים כי המאמרים אם שיהיו מכלל המעשים המדינים ומהם ללמד דעת ומהם ללמד מדות, ומפני זה הספיק לנו אלו השלשה בנתינת המצות בכל מצוה מן המצות: