אלא שנעלם ממנו אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו, ר"ל קצור המשיג כי יקרה לשכל אנושי שלא יוכל להשיג דברים לקושי העמידה עליהם בעבור קוצר המשיג ועומק המושג, וגם לחסרון חכמתנו ר"ל למידת החכמה, כי רבים מהדברים אשר לא נדע ענינם היינו יודעים אם התעסקנו בחכמה ויצא שכלנו מהכח אל הפועל אבל בעבור שהמעיינים יעיינו בקצת העתים ובקצת הדברים ולכן לא יצא שכלנו מהכח אל הפעל ולכן נעלם ממנו תכלית המצות. ואמר החכם רבי משה הנרבוני, לקיצור דעתנו רומז אומרם שהשטן מקטרג עליהם יראה העדר דעתנו וקיצורו בטבעו, ואמרו אם לחסרון חכמתנו רומז כי אומות העולם משיבים עליהם כי היה בעבור חסרון צאת השכל מהכח אל הפעל. והנה כל המצות יש להם סבה בין שיהיו גלויים לנו הטעמים בין שלא יהיו. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים ואשר אין תועלתם מבואר אצל ההמון יקראו חקים ועל כל זה יש להם טעם ותועלת, כמו שיאמרו תמיד כי לא דבר רק הוא מכם ואם הוא דבר רק הוא מכם:
כמו שאירע לשלמה בשני מצות אשר התבאר עלתם, ר"ל כשטעם המצוה ידועה לאדם המצוה קלה בעיניו ויאמר כלום נעשה המצוה הזאת אלא מפני כך אני אשמר מן הענין ההוא ולא אקיים המצוה, כמו שאומרים עמי הארץ שהשם צוה שלא לשתות יין נסך אלא בעבור לא תתחתן בם אני אשתה יין נסך ולא אתחתן בם, וכן קרה לשלמה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו אני ארבה ולא אסור ולבסוף נשיו הטו את לבבו, וכן הדין בשאר, ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו שכל המצות יש להם תועלת בין שיהיה גלוי בין שיהיה בלתי גלוי. ואחר שהרב הניח זה אמר שימצא מאמר אחד מהחכמים והוא בב"ר יראה ממנו בתחלת המחשבה שקצת המצות אין להם טעם אלא המצוה לבד שנאמר אמרת ה' צרופה, והרצון בזה כי אין שום תועלת לאדם בין שישחוט מן הצואר ויאכל בין שישחוט מן העורף ויאכל, ולא צוה השם זה יותר מזה אלא כדי לנסות את האדם אם יעשה מה שיצוה השם, וזה אמרו לצרף הבריות, כמו שיעשה הצורף שיבחין הכסף והזהב אם הוא טוב ואם רע, כי יראה מזה המאמר שהמצות אין להם טעם, לזה יאמר הרב שזה המאמר הוא מופלא ר"ל זר כי יוצא מכלל המאמרים שיראה מהם שהמצות יש להם טעם, ואמר הרב כדי לצאת מזה הזרות שפירש בו פירוש באופן שלא יצא זה המאמר מסדר דבריהם ז"ל המורים כי כל המצות יש להם טעם, וזה אמרו ועם היות המאמר הזה מופלא מאד ר"ל זר פירשתי אני פירוש תשמענו עתה וגו'. והמשל בו שהריגת הב"ח לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כי הצמחים לא יזונו האדם כהזנת הב"ח כי חמר הב"ח קרוב לחמר האדם והמזון ראוי שיהיה דומה לניזון לכן היותר דומה יעשה מזון יותר, א"כ הריגת הב"ח הוא רב התועלת, אמנם היות בשחיטה במקום מיוחד לא בנחירה בפסיקת הוושט והגרגרת חשב בעל המאמר שאין לו טעם וכיוצא בהם הוא לבחון בהם הבריות, וכן התבאר ממאמרם בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף ולא אמר מה לו להקב"ה בהריגת הב"ח כי זה יש לו טעם נכון והוא לצורך המזון הטוב:
והנה אמר הרב המורה כי זה המשל אינו משל נאות כי הריגת הבעלי חיים בשחיטה במקום מיוחד ולא בנחירה ובהפסקת הוושט והגרגרת יש לו טעם כמו שהוא עתיד לבאר, והוא כי כאשר הביא ההכרח לאכילת ב"ח כיון למיתה קלה עם קלות המעשה, ולזה בעל המאמר לא הביא משל נאות ואינו מסיר בזה הרחקה אבל מוסיף הרחקות, כי אם יאמר אומר איך חלקי הקרבן אין להם שום טעם כי יהיה כפירה גדולה, ולכן המבקש טעם לחלקי המצות מסיר הרחקה, יאמר הרב כי אינו מסיר הרחקה אבל מוסיף הרחקות רבות כי מבקש סבה למה שאינו סבה, וזה רחוק מן האמת כמו מי שידמה שכל המצות כלם הם בלא תועלת. אם כן ימצאו בכאן שלשה מיני אנשים, כת אחת יסבור שכל המצות כלליהן ופרטיהן אין להם טעם אלא המצוה לבד, וכבר יתבאר לך בטול זה מפני השכל וממאמרים נמצאים לרבותינו, וכת יחשוב שכללי המצות ופרטיהן כלם יש להם טעם נכון, ויחשוב הרב שזה סכלות גמורה כמו הכת הראשון, כי אף שכל המצות בכלל יש להם טעם, ופרטיהם יש טעם בקצתם, עכ"ז יש מצות שפרטיהן אין להם טעם כמו הקרבנות, והמבקש טעם הוא שגעון גמור, אם כן האמת הוא כי כל המצות יש להם טעם, בכלל, ובפרט יש מהם שיש להם טעם ויש מהם שאין להם טעם. ואם תאמר איך ימצאו במצות חלקים שאין בהם טעם, כי כבר אמרנו כי לא דבר רק הוא מכם ושאר הכתובים המורים שיש להם טעם, ואמר בתשובת זה ודע שהחכמה חייבה וכו', כן היו שואלים אם היה שמנה או עשרה או אי זה מספר שיזדמן ואחר שהקרבן הוא מחוייב לתועלת גדולה יחוייב שיניח מניח הדת אי זה קרבן שירצה, שאם לא אלא שיהיה סבה לזה יותר מזה לא יצוה בקרבן, והמשל בו מי שהיו לפניו שני כוסות מלאים יין שוים מיין שוה לא יוסיף האחד על האחר בדבר כלום, והאיש היה צמא אם היה מבקש טעם וסבה לקחת אחד מהכוסות יותר מהשני לא יקח לעולם הכוס וימית עצמו בצמא, וכדי שלא ימית עצמו בצמא יקח אחד מהם איזה שיזדמן ואין לו סבה אלא הרצון בלבד, וזהו מה שרמז הרב באמרו וכאלו ידמה לטבע האפשר אשר אי אפשר מבלתי היות אחד מן האפשריים, ואין ראוי לשאול למה יהיה זה האפשר ולא יהיה זולתו מן האפשריים כי זאת השאלה תתחייב אילו היה נמצא האפשר האחר. ודע זה הענין והבינהו. רמז הרב בזה כי הצורך יביא והחכמה תעיד שקצת המצות והם החלקים לא ימצא בהם שום טעם, ולכן לא יספק אדם על הרב אם לא יתן טעם לקצת המצות כמו שיתן לכלל. והנה אמרו החכמים תמיד שהמצות יש להם טעם ואשר ידע מהם שלמה ע"ה הוא תועלת כל מצוה בכלל לא חקירת כל חלקיה:
אמר שם טוב כאשר עיינתי בזה הפרק העיון אשר הזהיר בו הרב ואמר ודע זה והבינהו, דע שכוונת זה הפרק כלו וסודו היתה לבאר שחלקי המצות אין להם טעם והמבקש להם טעם הוא שגעון גמור. ואם יאמר אומר שא"א שימצא במצות דבר שאין לו טעם לא בחלקים ולא בכלל, לכן התחיל ואמר אל תתמה מזה שהרבה מבעלי העיון חשבו שאין למצות טעם כלל וזה סכלות גמורה כמו שביארנו, ואם תאמר שזה לא ימצא לחכמינו אבל כלם יראו שהמצות יש להם טעם, הביא מאמר מב"ר אשר יראה בתחלת המחשבה שאין להם טעם, וא"א שיהיה פירוש זה המאמר אלא על שני החלקים, אם שיהיה כלל המצות שאין להם טעם כמו שיחשוב בתחלת המחשבה, ואם ירצו בב"ר לומר שכלל המצות אין להם טעם אין ראוי להפלא מהרב אם יאמר שקצת חלקי המצות אין להם טעם, ואם רצו שחלקי המצות אין להם טעם יתחייב שיסכים זה המאמר עם הרב שאמר שקצת המצות אין להם טעם, ויבא הדבר כן, אם חלקי המצוה שיש לה טעם אמרו שאין להם טעם כמו שאמרו מה איכפת להקב"ה בין שוחט מצואר לשוחט מהעורף כל שכן שיאמרו בחלקי המצות אשר א"א לתת בהם שום טעם, והבן זה כי הוא נפלא ומורה על גדולת הרב, ישתבח מי שנתן לנו מורה צדק מורה לנו אמתיות בסדור נאה אשר כל בעל שכל יתפלא מסדורו, כי סדורו היא כפי הטבע יניח הדברים ראשונה כדי שיוליד תכליתו מבלתי שישיג לו גנות מהמהבילים אשר יש להם שם על פני חוץ ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ודרך הרב כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. והם אלו הפרקים הבאים אחר אלו כי מדרך הרב להקדים הצעות כדי שיקובל מאמרו אצל מטיבי העיון כמו שעשה במעשה בראשית ובמעשה מרכבה: