ענין הנסיון גם כן מסופק מאד למה שרבים חשבו כי ענין נסיון הוא על דרך ייסורין של אהבה לענותו כדי להרבות גמולו, וכבר בטל הרב זה הדעת, ולפי שכבר יחשב כי הוא נקשר עם הדבור בהשגחה, ולמה שכבר יחשב שהוא בבחינת שידע השם מה שבלב המנוסה ההוא בתואר אמונתו בשם איך הוא כמו שאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, היה נקשר זה עם זה המאמר בידיעת השם יתעלה ולכן היה נקשר זה הדרוש עם הדרושים הקודמים, וביאר הרב בזה הפרק שאין ענין הנסיון להרבות הגמול ולא לידע מה שלא ידע אלא להודיע מה שלא נודע, ולכן התחיל ואמר ענין נסיון גם כן מסופק מאד, והספק הוא ע"ז התואר, כי לא ימלט אם שיהיה ענין הנסיון שהש"י ידע ענין המנוסה והוא להרבות גמולו מבלתי שיקדם לו חטא, או שיהיה להבחין המנוסה אם הוא צדיק או רשע, וכל אלו החלוקות שקר עליו, כי לא יביא הש"י ייסורין על אדם כדי להרבות גמולו. ונאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. מכלל שעד עתה לא היה יודע ונתחדשה לו ידיעה, וכן אמרו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים, והנה אמר הרב שזכרה אותו התורה בששה מקומות, והנה הרב יבאר כל אלו המקומות אשר יש עליהם ספק אם שהשם הוא עושה עול ח"ו, או שלא היה יודע מקודם ואחר כך ידע, והנה אמר הרב דע כי כל נסיון וכו' אין הכוונה גוף המעשה כי אין המעשה ההוא מכוון מצד עצמו וכאלו היה ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד ואין המעשה ההוא מכוון מצד עצמו אבל הכוונה שיהיה משל שילמדו ממנו, כאמרו לדעת הישכם אוהבים וגו' ואין פירושו שידע הש"י זה, כי הוא כבר ידעו, כאמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם שהשם מקדש אתכם לא שידע ה', כן אמרו לדעת הישכם אוהבים, והרצון בו כשיקום מתפאר בנבואה וירבה אותותיו המביאות לחשוב אמת בדבריו, דעו שהוא ענין שרצה הש"י שיבוא אותו האות להודיע לאומות שיעור האמנתכם באמתות תורתו והשגחת אמתתו ושאינכם מטים להסתת מסית אפי' שיביא עמו אות, ולא תפסד אמונתכם בשם, והתועלת הנמשך מזה למען ימשכו אליה לזאת האמונה וכו'. הרצון באמרו שהוא קריאה לנמנעות, ר"ל זה האיש כשיבא להפסיד אמונתנו אשר היא אמת במציאות חוץ לנפש ויקרא אלינו לעבוד ע"ז הוא קריאה אל הנמנעות לעזוב האמת ולהדבק בשקר, ולכן קורא לנמנעות, כי האמת לא ישוב שקר והשקר לא ישוב אמת ולא יועיל לו על זאת מופת כי מי שיעשה מופת על עמוד של שיש שהוא של זהב לא יועיל לו המופת שזה מבואר השקרות והמופת לא יועיל רק לאומר האפשר כמו שיתבאר במשנה תורה, הרי יתבאר המקום הראשון מהששה מקומות. וכן יתבאר המקום השני הנאמר במן למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, ענינו לדעת האומות זה ושיתפרסם בעולם שמי שנותן לעבודתו ית' יכלכלהו מאשר לא יחשוב, וזה סוד המן, כי מי שיעבוד את השם יזמן לו פרנסתו, ועל זה הענין בעצמו נאמר במקום הג' במן בתחלתו ברדתו וכו', אמנם המקום הד' אמרו במן פעם שלישית וכו', אבל הענין אלו הדברים אחד משני ענינים, האחד הוא הענין הנאמר במן הנאמר בתחלת רדתו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, והנאמר במשנה תורה למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, וזהו אמרו הענין הנכפל במן מן המאמר הראשון וכו' ומניח מהעמל והטורח מאשר לא יחשוב ושיתפרסם פרסום לכל. או יהיה לנסותך להרגילך, והנה הענין השני כאמרו אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ, ויהיה אומרו לנסותך להטיבך באחריתך כי הוא הקדים להרגילם הטורח במדבר וכו' לא היו יכולין לכבוש את הארץ ולא להלחם עם בני הענק ולכבוש ערים גדולות ובצורות בשמים, כי הנה כשיצאו ממצרים היו מורגלים בעבודת פרך ולא היה להם כח להלחם עם שום אדם, הרי ביארנו הד' מקומות, ואחר כן ביאר הרב המקום החמישי והוא לבעבור נסות אתכם בא האלהים וכו' היה אפשר שתחשבו לאמת מה שבפי זולתי אחר שאני שלוח לכם והוא שלוח לכם כ"ש אם האחר יעשה אות ומופת כמוני אבל עתה כשהשם דבר בעצמו פנים בפנים ואתם שמעתם מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך כשיבוא לסתור את זה לא יצילנו איש מן המות אחר שבעינינו ראינו ובאזנינו שמענו אנכי ולא יהיה לך, ויהיה לבעבור נסות אתכם בא האלהים יהיה להודיע לנו שיעור אמונתנו באלהים, ואחר זה ביאר המקום הששי שהוא היותר מסופק אם שהוא ראשון ראוי ללכת מהדברים הידועים לנו יותר מהבלתי ידועים, והוא אמרו ואמנם ענין העקידה כלל בו שני ענינים גדולים שהם פנות התורה וכו'. והסכים לשחוט אותו אחר מהלך שלשת ימים כמו שאמר ויהי ביום השלישי אלו היה רוצה לעשות לשעתו בבא דבר ה' אליו לא היה נראה היות המעשה במחשבה ובהסתכלות אמתי, אבל עתה אחר שהיה ביום השלישי היה נראה שהיה המעשה במחשבה וכו', אבל כדי שיתפרסם לבני אדם באהבתו ויראתו, וזה אשר אמר הרב בנסיון אמרו ז"ל עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו להודיע כמה חיבתו לפני המקום, ואמר לו המלאך כי ירא אלהים אתה, ואם היה מי שאמר זה הכתוב השם יתעלה היה בתכלית הספוק שהיה נראה שיתחדש לו ידיעה, וכבר ידעת מהו המלאך מהפרקים שקדמו בחלק שני, והרצון בו שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלהים גמור ידעו כל בני אדם גודל יראת אלהים מה היא ועד היכן מגעת, והוא שימסור אדם ממונו וגופו ונשמתו בעבור השם, וכבר ידעת כי תכלית כל התורה כלה היא היראה כמו שאמר אם לא תשמור לעשות וכו':
ולא היה מוצא יכולת בנפשו לעשות זה, אבל עתה שהוא היה יודע כי המושג בנבואה היה אמתי ובעבור זה שחט את בנו והודיע לנו שהנבואה היא אמת ואין בה ספק, ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם ויצחק כי אברהם אבינו הוא אשר התחיל להודיע הייחוד ולהקים הנבואה, אם כן בעקידה הודיענו אלו שתי תועלות גדולות, פנת אמונת הנבואה, והודיענו בה תכלית יראתנו ואהבתו עד היכן מגעת, כן צריך שנבין עניני הנסיונות, לא שהשם רוצה לבחון ולנסות עד שידע מה שלא ידע מקדם, חלילה לו חלילה ממנו מה שידמו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם. ודע זה, ירמוז בזה לדעתו בענין ההשגחה וכי אין ראוי שיביא השם מכות ללא חטא קדם, גם ירמוז לענין העקידה אשר יודעו בה שתי התועלות הגדולות. ובכאן נשלם ענין ההשגחה והידיעה בהשלמות ענין הנסיון, ואחר כך בא הרב להקדים פרקים נפלאים לרמוז על טעמי המצות, כמו שדרך הרב בכל סתרי התורה להקדים הקדמות ואחר כך יעשה הביאור: