ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו, ר"ל שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה, כבר קדם הרב פרקים רבים לבאר ענין איוב הנפלא שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה, וכבר הביא ברמזים למה שהוא מכלל סתרי התורה. וכבר ידעת דרך הרב כי אחר הביאו רמזים הביא הכתובים המורים על הרמזים מבלתי שיהיה מגלה הסוד, וכבר עוררנו בפרקים שעברו מה שרמז בו, ונשים על צד הרמז מה שהוא כוונת הרב, ומה הטיב רבי משה הנרבוני שהפליא הרב ענין איוב כי נפלא הוא ואין לאחד מבעלי הענין שיוכל לומר בו שלא כיון אמרו מה שפירש הרב, ועל כן אמר שבאו לו אלו הדברים בדמות נבואה, ואף לו סולק הדמות הייתי מודה לו ע"כ לשון חכם הנזכר. וכוונת הרב באיוב שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה, והביא ראיה ממאמר קצת בעלי התלמוד שאמרו איוב לא היה ולא נברא אלא למשל היה, ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שאירע, ר"ל שהיה איוב ואירע לו כל מה שאירע מהרעות והמכות, ושבאו חבריו לנחמו והיו טוענין אלו כנגד איוב, לא ידעו לו לא מקום ולא זמן, אלא קצת החכמים אומרים שהיה בימי האבות, וקצתם אומרים שהיה בימי משה, וקצתם אמרו בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מעולי בבל, וזה ממה שיחזק מאמר מי שאומר לא היה ולא נברא:
אמר שם טוב אין ספק כי איוב היה ונברא וזה יראה מהכתוב שאמר נח דניאל ואיוב, והיה צדיק גמור ובאו עליו מכות גדולות רעות ונאמנות וייסורין רעים ונאמנים ואח"כ שב השם את שבותו, ועליו בנו זה הספר החכמים הקדומים ומרע"ה חברו כמו שאמרו משה כתב ספרו וספר איוב, ויהיה איוב נברא ויהיה גם כן למשל, זהו מה שראוי שנאמין בזה. ומה שאמרו חכמים שהיה בימי אבות או בימי משה או בימי דוד או מעולי בבל, הרמז בזה שבכל דור ודור נמצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, והבן זה כי הוא נפלא:
עוד אמר הרב סוף דבר בין היה בין לא היה, בכמו ענינו הנמצא תמיד, ר"ל הנמצא בכל זמן צדיק ורע לו רשע וטוב לו עד שבעבור רוע הסדר נבוכו כל המעיינים בידיעת הש"י ובהשגחתו, ר"ל היות האיש הטוב השלם הישר במעשיו הירא מאד מן החטאים יחולו בו צורות גדולות תכופות בממונו ובבניו ובגופו, כי אין לאדם יותר אלא שלשה דברים זולת הנפש אשר אין לו לשטן שולטנות עליה כמו שנבאר. ועל שתי הדעות בין היה או לא היה, הדברים ההם אשר בפתיחת הספר ר"ל מאמר השטן ומאמר השם לשטן ומסור איוב בידו כל זה משל בלי ספק לכל בעל דת, ואמנם הביא הרב מאמר השטן ראשונה קודם מאמר ה' להיותו יותר מבואר שהוא משל כי השטן אין לו יחס עם ה' כלל כדי שידבר עמו:
ואזכור לך דברי החכמים ז"ל המעוררים אותי לכל מה שהבינותי מן המשל ההוא הגדול, והוא מאמר רבי שמעון בן לקיש באומרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא שהשיא את חוה, וראשונה הורה לנו בזה המשל נאמרו איש היה בארץ עוץ וכו'. והרמז בזה כי כל טוב וכל שלמות הם באים מאת השם הנכבד, והוא מכוין בעצמו כי הנמצאות והכחות המהוות והשומרות והמקנים המציאות מכוונים בעצמם, כי הוא טוב והמציאות טוב ובא מאתו מעצם ובראשונה, והרע אינו בא בעצם ובראשונה כי השם אינו עושה רע בעצם ובראשונה לא העדר הנמצא ולא העדר טוב מטובותיו, והשטן הוא ההעדר כי הרעות אינם מכוונים בראשונה ולא תתלה בהם פעולה רק במקרה מצד שהוא מחובר בחמר לעולם והמציא חמר נושא לאלו הצורות והיה עצמו בכח וההעדר מטבעו, ולא היה אפשר בו שיקבל שום טוב אלא בזה השיעור והוא שיעדר הטוב הקודם שהיא הצורה הקודמת להוויה:
עוד זכר שלישית שזה השטן משוטט בארץ ומתהלך בה, כי כבר ידעת כי כל הפסד וכל השחתה לא ימצא אלא מתחת גלגל הירח אשר הוא כלו נקרא ארץ, והנה כל אלו הדברים מורכבים מהיולי וצורה אשר בהיולי יתחבר לעולם ההעדר המחובר בו ויביא כל רע וכל הפסד, ואולם הדברים העליונים אין בהם לא חושך ולא צלמות בעבור שאין שם היולי מחובר להעדר. עוד זכר רביעית שזה התם והישר נמסר ביד השטן והיה זה בעבור שהתם והישר הוא מהדברים ארציים וההיולי וההעדר מחוברים בו ולמה שהיו ממונו ובניו וגופו מחוברים להעדר היה סבתו שיחולו עליו מכות המקרים וחשבו איוב וחבריו שהשם עושה אותו בעצמו ולא באמצעות השטן ולכן נתבלבלו בזאת השאלה:
עוד אמר הרב והפלא שלא תאר איוב בחכמה ולא אמר איש חכם או מבין או משכיל אבל תארו במעלות המדות ויושר פעולות שאילו היה חכם לא היה מסופק עליו ענינו:
אמר שם טוב הנראה אלי מה שלא תאר אותו בחכם או מבין או משכיל, הוא בעבור כי נא נמצא ספק למה החכם יש לו רעות, כי החכם אם יהיה עול ראוי שיענש והצדיק אף שלא יהיה חכם אין ראוי להגיע לו שום רע, ולכן תאר את נח גם כן באיש צדיק תמים היה ולא תאר אותו בחכם כי סבת הצלתו מכל הדור הרע ההוא היותו צדיק לא חכם:
או בעת צער שיוכלו לסבול ועל זה נאמר החנם ירא איוב אלהים עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן וכו', אבל עם אבדת הגוף יתלונן ויצעק חמס אם בלשונו אם בלבבו וכן קרה לאיוב אחר שחלו עליו הצרות בגופו ויען ויאמר יאבד יום וכו':
עוד אמר הרב וראה אמרו בני האלהים להתיצב על ה' בפעם ראשונה וכו', והרמז בזה כי הרע אשר הוא העדר הגמור או העדר שלמות מהשלמיות אינו מכוון בעצמו כי הוא מחובר להווית הצורה מתהוה והעדר הצורה קודמת נמשך במקרה, ולכן לא בא השטן להתיצב על ה' בפעם ראשונה, אבל למה שהיה החמר השפל מחובר להעדר אשר אי אפשר להתהוות שום דבר בלי הפסד, לכן נאמר שהשטן בא להתיצב על ה' אם שהוא בא במקרה כבר בא להתיצב על ה', כי אחר שההוויה הוא מכוון מהשם ואי אפשר להתהוות שום דבר בלי הפסד ראשונה כבר יהיה ההעדר מכוון מהפועל עם שהוא במקרה, והוא שהענין להתיצב על ה' מורה על היותם נמצאים מוכרחים במצותו לעשות מה שירצהו כמו שהביא ראיה מאמרו אלה ארבע רוחות השמים יצאו להתיצב על אדון כל הארץ, ומבואר הוא שאין יחס בני האלהים ויחס השטן בהמציאות יחס אחד, כי הרעות הם פחות מן הטובות ובמעט עתים והוא ג"כ יש לו חלק אחד במציאות למטה מהם והוא שמציאותו במקרה בשניות לטבע ההיולי והצורות והכחות בעצם ובראשונה:
עוד זכר ששית ומנפלאות זה המשל שהוא כאשר זכר שוט השטן בארץ שלא נתן לו רשות על הנפש כי הוא נמנע עליה כי הנפש אינה מהדברים ארציים כי השטן מחובר בדברים ארציים החמריים והנפש היא מעולם העליון הרוחני, והוא דבר אשר אין לה העדר שולטנות עליו והנפש אשר אין לשטן שולטנות עליו הוא הדבר הנשאר אחר המות לא הנפש המתהוה עם האדם כי זאת הווה נפסדת, אבל צורת השכל הוא הדבר הנשאר וזהו נקרא נפש גם כן, ועל זאת הנפש נאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים והיא נשמתן של צדיקים, ואחר שביאר הרב הקדמת איוב קודם שיגיד דעות האנשים בהשגחה וביאר אלו הענינים הנפלאים אשר ראית אשר אמר עליהם שנפלו לו כדמות נבואה. זכר המאמר אשר זכרו חכמים אשר אמר עליו שהם העירו אותו בכל מה שהבין מן המשל הזה הגדול והוא המאמר אשר ביאר כל מסופק וגלה כל מכוסה והראה רוב סתרי התורה, והוא אמרם בתלמוד אמר רבי שמעון בן לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וכבר ידעת ממה שקדם שכל השחתה והפסד או חסרון ופשעי האדם וחטאתיו אמנם הם נמשכים אחר החמר למה שהחמר מחובר להעדר והעדר הוא השטן והוא היצר הרע, כי היצר הרע הוא התאוה הגוברת והתאוה הגוברת היא נמשכת אחר החמר אם כן השטן והיצר הרע הם אחדים והוא מלאך המות, כי החמר מצד התחברותו להעדר וכל הפעולות המיוחסים לכל אחד מאלו השלשה הם כלם פעל אחד, ר"ל שהרעות כלם הם העדרים, הנה הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות שכלם הם בכלל ההעדר, והמשל בו באדם שמותו רע והוא ההעדר והוא הנקרא מלאך המות וכן חליו הוא הנקרא שטן כי מטה מן השווי, וסכלותו והוא העדר החכמה המחייב לרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם לקצתם והוא הנקרא גם כן יצר הרע בעבור שנתגדל עמו וישתוקק אל הדברים אשר יבואו ממנו האבדון וההפסד, ואחר שחכמינו אמרו שיצר הרע הוא השטן והוא המלאך המות יתבארו מזה דברים נפלאים, אם כן יתבאר מהו הנרצה בשטן איוב ומהו הנרצה בשטן אשר ראה דוד בעת המגפה, ומהו השטן הנאמר ביהושע כהן גדול, ומהו השטן הנאמר בבלעם הנה אנכי יצאתי לשטן. עוד הביא הרב ראיה ממאמר נמצא לחכמי המשנה אמרו תנא יורד ומטעה עולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה, יורד ומטעה הכוונה בו היצה"ר, עולה ומשטין הוא השטן, נוטל רשות ונוטל נשמה הוא מלאך המות, ואמרו יורד ומטעה ר"ל כי התאווה אשר יתחבר לחמר אשר הוא מצד העדר הידיעה והעדר השכל מטעה את האדם מדרך הטובה לדרך רע, עד שבעבור זה עולה למעלה ומשטין לצורה אשר ישיגה חולשה או בטול או בלבול, ואחר כך יפסד היחס אשר בין הצורה ובין החמר עד שנוטל הנשמה ויביאה אל ההפסד, וכל זה סבתו הוא דבר אחד והוא ההעדר המחובר לחמר, שכבר אמרנו פעמים רבות, והנה שטן נגזר משטה מעליו ועבור ר"ל שהוא מענין הנטייה מפני שהוא המטה מדרך האמת בלי ספק וידריך האדם בדרך הטעות והשגגה, ועל הענין ההוא גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכל אלו הדברים נמצא כתובים להם ז"ל מפורסמים. ואחר שהיצר הרע הוא מפורסם שהוא התאוה הבא מצד החמר המחובר להעדר כי יטהו מן היושר והשווי והוא הכח המתעורר בייחוד ושאר החסרונות הדבקים בחמר והוא מלאך בלי ספק, ר"ל שהוא יקרא גם כן מלאך כמשפט כל כח מפני שהוא בתוך בני האלהים ושאר הכחות כלם הטבעיות והנפשיות והם הנמצאים בכל איש ואיש בעצם כמו שאמר בסוף פרק י"ב, אם כן יבא השטן בתוך בני האלהים כי הוא כח טבעי ולכן בא בתוך בני האלהים אם שלא בא להתיצב על ה', ואם בא בפעם השנית כבר ביארנו ענינו כי לא בא באותו יחס כמו הם (ואינם קיימים ומתמידים) וגם כי יש לו חלק אחד במציאות למטה, ויהיה גם כן יצר טוב מלאך באמת כי הוא נפרד ומלאך טוב, כי מהשכל יבא כל טוב וכל הוד וכל שלמות, אם כן זה הענין המפורסם בדברי החכמים שכל אדם נלוו לו שני מלאכים א' מימינו ואחד משמאלו יחוייב שיהיו היצר הטוב והיצר הרע, ויהיה הדבר כן, היצר הטוב והיצר הרע נקראו מלאכים ואמרו שני מלאכים אחד מימינו ואחד משמאלו יחוייב שהמלאכים הם היצר הטוב והיצר הרע, ואמנם נתאחדו אלו השני מלאכים בעבור ההקשר הצורה האלהית עם החמר אשר ממנו יבא הרע, וזה ההתלוות הוא הקשר אשר נתחברו אלו השני כחות בגוף האדם, והימין הוא הצד הנכבד והוא השווי והשמאל הוא הצד הפחות והנטייה מן השווי, והוא רמז על זה בפרק שמיני באמרו להתחייב זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר ביארנו שהיא צלם אלהים ודמותו בזה החמר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד, ר"ל והוא היצר הרע וכו', ונתן לצורה האנושית אשר תכריחהו ותמנע תאותנו ותשיבם למה שאפשר מן היושר והשווי והוא היצר טוב. ואחר זה התפאר הרב ואמר שכבר ביאר ופירש ענין איוב עד אחריתו ותכליתו והוא פירושו שאי אפשר לשום בעל שכל להכחישו, ולא גם כן לכל בעל תורה אחר הערת מאמר הנכבד הנמצא לרבי שמעון ב"ל והוא אמרו הוא שטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות, ואמרם ז"ל יורד ומטעה עולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה, ואחר אשר ביאר כל מה שראוי לבארו בתחלת מאמר איוב רצה להגיד ולבאר מהו הנרצה בשאר הספר, וכבר קדם מה שראוי להקדימו על ביאור דעת איוב וחבריו על ענין ההשגחה והוא לבאר הדעת המיוחס לאיוב ולכל א' מחבריו: