לנמנע טבע קיים אינו מפעולת פועל, כבר ידעת מ"ש הרב כי אי אפשר שיהיה בעל בשר ועצמות שלא יקבל הפסד ולא כאב ולא אחד ממשיגי החמר שזהו לקבץ בין שני הפכים ולא ישוער. ורצה בזה הפרק לבאר כי הקבוץ בין שני הפכים הוא נמנע לכל הדעות, ולכן יחוייב שיקרו לצדיק רעות רבות מבלתי שיתואר השם בעול כלל ולומר עליו שהוא בלתי משגיח, וזהו מה שהתחיל ואמר לנמנע טבע קיים, והרצון בו כי אף שלא יהיה האדם תמידי המציאות ראוי שיעשנו השם באופן שלא יהיה נפסד או באופן שלא יחול עליו צרות כמו שיקרו לו, ואמר בתשובת זה כי זה מהנמנע ולא יתואר ה' ביכולת עליו, אחר שגזרה מוסכמת מכל החכמים כי לנמנע טבע קיים מפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו ואינו מפעולת פועל ואי אפשר השתנותו, ואין חולק על זה אחד מבעלי העיון כלל, ולא יסכל זה אלא מי שלא יבין המושכלות, והם כמו שאמר הרב בתחילת הספר כי לא ירחיק הסכל הנמהר הערום מטבעי הנמצאות הנמנעות. ואמנם מקום המחלוקת הוא בין בעלי העיון הוא אל מין אחד מהמדומות. ר"ל כשנדמה הענין בדמיוננו אם אפשר מציאותו או נמנע, שקצת בני אדם יאמרו שהוא אפשר מציאותו וקצתם יאמרו שהוא נמנע. וכן מציאות דבר מוגשם לא מחמר כלל, ר"ל בריאת גשם מן האין במוחלט הוא מכת האפשר לנו המאמינים תורת מרע"ה ואברהם אבינו ע"ה, ולפי הפילוסופים הוא דבר נמנע, וכבר ימצאו קצת נמנעות ולא ישער אדם היותו נמנע, וזה אמרו שהמציא מרובע שאלכסונו כצלעו הוא מצד הנמנע, ומי שיסכל חכמת הלמודית לא יצייר היותו נמנע אבל יחשב היותו אפשר למיעוט ידיעתו, וכן הענין בהרבה מהדברים אשר יחשבו ההמון אפשר למיעוט ידיעתם והם נמנעים, והבן זה:
או יש שם דבר שיסגור זה השער וישמרהו עד שיגזור האדם ויפסק שזה נמנע. הרצון בו אם כל דבר מענין שיציירהו אחר שהוא מצוייר יאמר שהוא איפשר, כמו שיאמרו המדברים כי כל מצוייר איפשר, ואם יצייר אדם שיהיה חציו אדם וחציו ב"ח איפשר שיהיה, אחר שהוא מצוייר בדמיון, או לא, כי אף שיהיה הדבר מצוייר לא יחייב שיהיה איפשר, ויאמר אחר שהוא נמנע לפי טבע הענין כי אין הדבר נמשך אחר הציור, או לא יוכל לומר האדם שהוא אפשר ולא שהוא נמנע אבל השער סגור:
ואם בחינת זה הענין ומצרפו לכח המדמה או בשכל. הרצון בו כי הדמיון הוא השופט על האפשר שהוא אפשר ועל הנמנע שהוא נמנע, או השכל הוא השופט באלו הדברים, והאמת כי השופט האמתי הוא השכל לא הכח המדמה כי רבים מהדברים ישפוט הדמיון שהם נמנעים, ישפוט שהרקות נמצא והאמת כי אין בכאן רקות וכי יש בכאן נמצא אין רמז אל צדו, ובאי זה דבר יובדלו בין המדמה והמושכל, שפעמים שיחלוק אדם על חברו או תחלוק עליו נפשו בענין אחד שהוא איפשרי אצלו בטבעו ויאמר החולק זה האיפשר הוא מפעל הדמיון לא בבחינת השכל, אי זה יהיה שופט בין ב' אלו המריבים אחר שכל אחד חולק על חבירו וכל אחד קרוב לעצמו, והאמת כי השופט הוא השכל לא הדמיון כי הוא אשר יבדיל העצמים והמקרים והוא אשר יבחין הדברים על אמתתם, וראוי ג"כ לדעת מה הדבר אשר יבדיל בין כח המדמה והשכל ואם הוא דבר לשניהם יחד או בשכל עצמו מבדיל בין המושכל והמדומה, והאמת כי אין שופט ביניהם אלא השכל, ואמר הרב כי כל אלו החקירות צריך לחקור קודם שיגזור אדם אם הדבר איפשר או נמנע:
הנה נתבאר מזה שעל כל אחד מהדעות יש שם דברים נמנעים ושמציאותם מן השקר ולא יתואר השם ביכולת עליהם אחר שהוא מטבע הנמנע אינו ביכולת השם, ואם היה ביכולת השם היה יחוייב שיהיה הנמנע איפשר ויתהפכו הטבעים, ואין ליאות מהשם אחר שהיה הדבר נמנע ולא ממיעוט יכולת בהיותו בלתי משנה אותם א"כ הם שוקדות על טבעם אינם מפעולות פועל, ולכן היו הדברים מתמידים בזה המציאות ויקרה לצדיק כפי חמרו רעות רבות והשם יתעלה לא יוכל לשנות מה שהוא נמנע ואינו ליאות בחוקו כמו שחשבו הפתאים. הנה כבר התבאר שמקום המחלוקת הוא בדברים שיונחו מאי זה משתי הכתות ההם מכת הנמנע ומכת האפשר. ואמר והבן זה לרמוז על שאין ליאות אם הגיעו לצדיק רעות כפי חמרו ולא מעוט יכולת, וירמוז ג"כ כי הכל מסכימים כי לנמנע טבע קיים, ואם יתחלפו אי זהו נמנע ואי זהו איפשר, וכי רבים מהאפשריים כפי הדמיון הם נמנעים, וכן הדבר בהפך ושהמבחין אלו הדברים והגוזר אי זהו נמנע ואי זהו מחוייב ואי זהו איפשר, ראוי הוא שיהיה הבעל שכל לא הסכל הנמהר, וגם הקדים זה הפרק למה שהוא הקדמה לפרקים הבאים אחר זה, ובפרט אל הפרק הנמשך אחר זה אשר אמר כי דברו הפילוסופים סרה גדולה, לרמוז כי לפי דעתם לא דברו סרה אחר כי לנמנע טבע קיים, והבן זה: