אלו המדברים כמו שהודעתיך לא ידמו העדר אלא ההעדר הגמור, זה הפרק הוא ג"כ הקדמה לביאור השגחה והם דרך והישרה להבין ענין איוב קודם שזכרו, והנה בפרק שעבר נתבאר מהו הנרצה בשטן, ובעבור שנאמר בשטן ויבא גם השטן בתוכם ולא נאמר להתיצב על ה' כמ"ש בביאה השנית, ואמר הרב לבאר זה הפרק והתחיל ואמר אלו המדברים כמו שהודעתיך לא ידמו העדר אלא ההעדר הגמור, והרצון בו כי לא ידמו העדר אלא שלילה מוחלטת לא העדר הקנינים, וכבר ידעת ההפרש שיש בין העדר הקנינים ובין השלילה המוחלטת, שהשלילה המוחלטת יצדק על ההעדר המוחלט, כי יצדק על אדם הראשון שהוא נעדר עתה שהוא אינו רואה ולא יצדק עליו שהוא עור כמו שלא יצדק עליו שהוא בריא או חולה, וכן יצדק על הכותל שהיא איננה רואה ולא יצדק עליה שהיא סומא, והנה המדברים יחשבו כי ההעדר הגמור הוא הנקרא העדר, ואמנם העדר הקנין כלם לא יחשבו שהם העדרים ויחשבו שכל העדר וקנין דינם דין שני הפכים כעורון והראות והמות והחיים והם אצלם כענין החום והקור, כי כמו שהחום והקור הוא מציאות והם עלולים משני סבות כן המות והחיים הם עלולים משני סבות ולזה יאמרו סתם שהעדר לא יצטרך לפועל, כי למה שיחשבו שהעדר הוא ההעדר המוחלט וההעדר המוחלט אינו צריך לפועל לכן גזרו כי כל העדר אינו צריך לפועל, כי הפעולה היא צריכה פועל בהכרח ואמנם הבלתי נמצא אינו צריך אל פועל, וזה אמת מצד אחד, כי ההעדר אפילו ההעדר המוסר לא יצטרך אל פועל מצד שהוא דבר בלתי נמצא אבל מצד כי מי שהסיר הקנין נאמר שהוא עשה ההעדר לא אמרו אמת, כי יש לו סבה במקרה, ועם היותם אומרים שההעדר לא יצטרך לפועל יאמרו על שהשם יסמא ויחריש כי אלו ההעדרים אצלם ענינים נמצאים, הנה התבאר שעל כל אחד מהדעות לא תתלה פעולת פועל בהעדר, כי ההעדר אינו מפעולת פועל לכל הדעות בין כפי דעת המדברים בין כפי דעת הפילוסופים, אבל המחלוקת הוא בהעדרים המוסרים אם הם העדרים אם לא, כי הפילוסופים יחשבו שהם העדרים ואינם צריכים אל פועל לא במקרה, והמדברים יחשבו שהם קנינים יצטרכו אל פועל כמו הקנינים עצמם, הרי התבאר מזה שהרע אינו מפעולת פועל אלא במקרה ולכן יצדק שיאמר ויבא השטן בתוכם, והוא המכונה בהעדר כי הוא במקרה לא בעצם והבן זה, ומפני זה אמרו גזרה מוחלטת שהרעות כלם הם העדרים, וזה מבואר ואין צריך ביאור כי הבריאות הוא טוב והוא שווי אחד והוא שווי בליחות או באברים או באבר המקיף והוא משער המצטרף, והעדר הערך ההוא החולי והמות הוא העדר, וכן כל מה שיפסד משאר הנמצאות הפסדו הוא העדר צורתו. ואחרי אלו ההקדמות יודע באמת שהשם לא יאמר לו שהוא עושה רע בעצם כלל, ר"ל שיכוין כוונה ראשונה לעשות רע זה לא יתכן, אבל פעולותיו כלם טוב גמור שאינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב כי הוא יתעלה לא יאמר שיעשה רע בעצם כלל להעדר הנמצא ולא העדר ענין טוב מעניניו, ולכן לא בא השטן להתיצב על ה' שהוא קנין לעשות הרע, כי איננו יתעלה עושה רע בעצם אבל פעולותיו כלם טוב גמור, שאינו עושה רק המציאות וכל מציאות טוב, ולכן אמר ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' שהם כינוי על פעולותיו והנמצאות המגיעות מאתו ר"ל הצורות והקנינים המתחדשים מאתו ובייחוד הכחות המהוות, והרעות כלם העדרים לא תלה בהם פעולה ולא יצטרכו אל פועל רק ע"צ אשר ביארנו בהמציא חמר מבראשית והוא היותו מחובר להעדר שהוא לא ישלימהו שום צורה, ולכן כשיקבל צורה אחרת יסיר הצורה הקודמת, ולכן בא השטן בתוכם להתיצב על ה', אשר הרמז בזה שהשם יתברך ברא ההיולי ולכן נאמר להתיצב על ה' מחובר עם ההעדר ולכן בהתהוות צורה יפסד הצורה הקודמת, הפסד הראשונה הוא במקרה להוויה והוא הכרח להוויה לכן בא להתיצב על ה' כי העדר הצורה הקודמת סבה להוית הצורה העתידה, וזהו טוב בבחינה זו, ומפני זה הסבה זה החמר לא יפסד ולא תשיגהו רעה מן הרעות א"כ תהיה פעולת ה' טוב, ולכן אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד עד שהמציאות זה החמר השפל כפי מה שהוא עליו מחבור ההעדר המחייב למות ולרעות כלם, כל זה ג"כ טוב להתמדת ההוייה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה, ולזה פי' ר' מאיר והנה טוב מאד והנה טוב מות, כי א"א להתהוות דבר אם לא יפסד ראשונה צורה קודמת, והזהיר הרב לזכור מה שאמר בזה הפרק ולהבינו כי הוא הקדמה להבין כל מה שאמרו הנביאים ובפרט ספר איוב, והתבאר ג"כ כלו מפעולות הש"י בעצם, ולשון בראשית רבה אין דבר רע יורד מלמעלה רמזו לכל מה שאמרו בזה הפרק, והוא כי אין רע יורד מלמעלה בעצם אף שיבא במקרה כפי מה שאמרנו: