Seder Mishnah on Mishneh Torah, Torah Study 7:7

ויש להתלמיד להתיר נידוי. ותמה מרן בשם הרמ"ך למה לא הזכיר רבינו דלאפיקורתא אינו יכול להתיר הנדוי עד שיעברו ל' יום מזמן הנדוי ונדחק מרן ליישבו ולענ"ד נראה דט"ס יש כאן דקו' הרמ"ך מקומה על מ"ש רבינו לקמן הלכה י"ג אין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחת כשיחזור המנודה למוטב וע"ז תסוב השגת הרמ"ך, והנה גם הגהמ"יי השיג על רבינו שלא מחלק בין נידוהו בשביל ממון ובין נידוהו בשביל אפיקורתא דאין מתירין עד שיעברו ל' יום כדאי' במ"ק ט"ז ההיא טבחא דאיתפקר ברב טובי' בר מתנא אימנו עליו אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסי' לבעל דינו אמר אביי היכי ליעביד וכו' א"ל הני מילי לממונא אבל לאפיקורתא עד דחיילי שמתא עליו תלתין יומין, וכן הקשה הר"ן בפירושו לנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין נידוי להפרה וכו', גם על מ"ש רבינו לקמן הלכה י"ג כשיחזיר המנודה למוטב לא העיר מרן מקורו בתלמודא אי' מקומו רק כתב דזה פשוט וכאלו מלבו ענה רבינו דבר זה ואין זה דרכו בקדש אלא בדבר שהוציא משקול דעתו הוא כותב "ויראה לי",לפיכך אומר אני בעניי כי כל דברי רבינו אמת וצדק הן ונובעים ממקור חיים בירושלמי דמ"ק פ"ג הלכה א' דמייתי שם ביומי דר' זעירא היו מרחקין ומקרבין, פי' שהיו מתירין מיד הנידוי כשחזר המנודה למוטב, אמר ר' אילא השתא מרחקין והשתא מקרבין, פי' בתמי' דהא בעינן שתחול השמתא ל' יום אמר ר' יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו, דהיינו כשחוזר למוטב, הרי מבואר דמצד עיקר הדין אין להתיר השמתא עד אחר ל' יום אפי' אם חזר למוטב כקו' ר' אילא רק מתקנת חכמים שחזרו ונמנו אם המתנדה מתחרט על רעתו ושב בכל לבו מתירין את הנדוי מיד כדאמר ר' יוסי, ועיין ברא"ש פרק אלו מגלחין סי' ח' מ"ש בשם הראב"ד ביאור דברי הירושלמי, ואין פירושו מתנגד למ"ש פה המתבאר בירושלמי ולפיכך לא השיג הראב"ד לקמן בהלכה י"ג על דברי רבינו ושתיקת איש ריבו כהודאה דמיא, ועיין בב"י בי"ד סי' של"ד ד"ה ואעפ"י שאסור לאכול ולשתות עם המנודה וכו', ומבואר ג"כ מהירושלמי האמור דאפילו באפיקרתא נמי אם חזר המנודה למוטב מתירין לו מיד דא"ל דעובדא דירושלמי איירי שהי' מנדין בשביל ממון, דא"כ לא הי' צריך ר"י לומר חזרו ונמנו דהרי מעיקר הדין הוא טוט אסר וטוט שרי כדאמר שמואל אלא איירי אפילו אם נידו בשביל אפקורתא דמצד עיקר הדין אין להתיר עד שיעברו על המנודה ל' יום מ"מ חזרו ונמנו חכמי הזמן והמקום ואמרו דמתירין מיד אם חזר למוטב, ויש כח ביד החכמים כפי ראות עיניהם הטובה להקל במה שהחמירו הראשונים כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד, והנה שמעית מיני' דהירושלמי ב' דברים האחד אע"ג דמעיקר הדין אם נידו בשביל אפקורתא אין מתירין עד אחר ל' מ"מ ב"ד של אחרונים חזרו ונמנו להקל על המנודה הרחוק ולקרבו מיד, הב' דבעינן שיהא חוזר למוטב ושב ומתחרט בכל לבו זה הוא התנאי המיוחד אל התקנה האחרונה.
ומעתה נפלו כל הקושיות הנזכרות על רבינו ושפתי צדיק ידעון רצון דעת בעלי התלמודא דמש"ה לא מחלק בענין הנידוי אם הוא בשביל ממון או בשביל אפקרותא דהא לפי תקנת חכמים אחרונים כל אפי שווין דחזרו ונמנו אפילו באפקרותא מרחקין ומקרבין מיד אם המנודה חזר למוטב, ומשמואל דמחלק בין ממון לאפקרותא אין להקשו' דהוא הי' קודם ר' זעירא האמור ועדיין לא חזרו ונמנו החכמים אחרונים בדבר הזה להקל על המנודה בשביל אפקרותא, כי נראה דבימי ר' זעירא תקנו דבר זה אבל בזמן שמואל הי' נוהגים עפ"י עיקר הדין, אולם רבינו כתב הדברים כפי מה שהם עתה לאחר התקנה דחזרו ונמנו להקל על המנודה כי מה דהוי הוי ולא העלה רבינו בחבורו מאומה מהדברים אשר נהגו מקדם ולא ינהגו עוד לעולם, גם מעובדא דאביי האמור במ"ק לק"מ על רבינו אע"ג דאביי ורבא בימי ר' זירא היו, ולדעת ס' יוחסין היינו ר' זירא בתלמודא דידן והיינו ר' זעירא בירושלמי, וכוונתו דרבי זעירא איננו זעירא הנזכר פעמים הרבה בתלמודא דהוא אינו מוסמך ולאו ר' זירא דתלמודא דידן הוא, מ"מ אפשר לומר או דהתקנה דאמר ר' זעירא בירושלמי לא נתקנה אלא בסוף ימיו וכבר היו בארץ החיים אביי ורבא, או דאביי לא ידע עדיין בשעת המעשה דההיא טבחא מהתקנה שתקנו חכמים אחרונים חכמי זמנו ולא נתפשטה עדיין בבבל ובמקומו של אביי ורבא עד לאחר כן, ותדע דר' אילא שהי' בח"י ואפ"ה לא הי' יודע מהתקנה עד שהשיב לו ר' יוסי דחזרו ונמנו להקל להתיר מיד ורבא לא נזכר במ"ק אלא בשעת השמתא וכשרצה אביי להתיר לא נזכר כלל מרבא או שלא הי' שם ואפשר דידע מהך תקנה ואלו הי' שם הי' מתירו מיד, וא"כ ראוי לפסוק כהירושלמי אם לא נמצא התנגדות לדבריו בתלמודא דידן ועוד דר' יוסי העיד דכן חזרו ונמנו ומעשה רב ואביי הוא דלא שמע התקנה ואלו שמעה ס"ל וקבלה וא"ש, שוב ראיתי להרב בעל קרבן העדה במ"ק בתוספותיו על הירושלמי הציץ מבין החרכים על דברי רבינו וכתב קצת קרוב לדברינו פה רק צריכין תקון, ומתוך האמור מתישבים היטב דברי התו' ביבמות כ"ב ד"ה כשעשה תשובה שכתבו דאם הזכיר ש"ש לבטלה או שעשה דבר שנתחייב עליו נידוי אעפ"י שעשה תשובה לא מיפטר מנדוי, והרב בעל משנה למלך בפרק הקודם הלכה י"ב הוכיח מדבריהם דיש לחלק בין אם מזכיר ש"ש לבטלה ובין מבזה ת"ח אבל לענ"ד אין מדבריהם הכרח כלל דס"ל להתו' דהך ברייתא דפרק הנחנקין נשנית קודם התקנה דחכמים אחרונים שאם חזר למוטב דמתירין לו מיד דלפי התקנה כ"ש אם חזר למוטב קודם שנתנדה דאין מנדין אותו כלל אבל הברייתא נשנית קודם התקנה דאז הדין יקוב שיהא עומד בנדוי תלתין יומין ולא יעבור בהמשך הזמן ההוא השמתא אף אם עשה תשובה אלא ישב בדד וידום בנדויו כל תלתין יומין וסר עונו וחטאתו תכופר.