צוו חכמים שלא ילמוד אדם את בתו תורה וכו' במד"א בתורה שבע"פ וכו'. עכ"ל. (א)
כתב מרן בד"ה ואעפ"י שיש לה שכר וכו' וז"ל סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ור"א ופסק כר"א אבל לא ביאר לנו הטעם למה פסק כר"א ואי משום דבן עזאי היה תלמיד חבר לר"ע ור"ע היה תלמיד ר"א וא"כ אין הלכה כתלמיד נגד הרב זה אינו דר"ע יוכיח שהוא תלמיד ר"א ואפ"ה ר"א ור"ע היכא דפליגי הלכה כר"ע והיינו משום דר"א שמותי הוא ואף דאפשר דהך שמותי הוא לא מהני אלא לענין הך כללא דאין הלכה כתלמיד נגד הרב וכיון שאין לו דין רב רק דין חבר ממילא הדרינן לזה הכלל דהלכה כר"ע מחבירו משא"כ בבן עזאי דליתא זה הכלל, הנה מלבד שהוא דוחק בעצמותו דמשמע בש"ס דאיתא להך כללא דאין הלכה כר"א דשמותי הוא אף היכא דליכא האי כללא הלכה כפלוני מחבירו, אף זו קשה ביותר כיון דלפחות הך פלוגתא דבן עזאי ור"א אינו אלא כאילו פליג בן עזאי עם א' מחביריו מאן מפיס דהלכה בודאי כר"א דלמא הלכה כב"ע ולפחות מידי ספיקא לא נפקא, ועוד דהוא מילתא דרבנן שזה שאסור ללמדה ומספיקא היה לו למיפסק לקולא דמותר ללמוד עם בתו תורה וצ"ע קצת לענ"ד, וחשבתי לומר בס"ד טעם אחר למה פסק רבינו כר"א והוא דהרי במשנה שם קתני ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות ואמרינן בגמ' שם דף ך"א ע"ב ר' יהושע אומר רוצה אשה וכו' מאי קאמר הכי קאמר וכו' הרי דגם ר' יהושע הסכים לדברי ר"א ופליג על ב"ע דגם ר' יהושע סובר דאסור ללמוד תורה עם בתו ממילא הוי לי' בן עזאי יחיד נגד רבים ועוד דהא גם ר' יהושע הוא רבו דרבו של בן עזאי שהרי גם ר' יהושע הי' רבו של ר"ע, אלא דגם בזה יש לפקפק דהא אמרינן בגמ' שם דף י"א ריש ע"ב ר"א אמר כל המלמד וכו' תפלות ס"ד אלא אימא כאלו למדה וכו' אמר ר' אבוהו מ"ט דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה וכו' ורבנן האי אני חכמה מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדר' יוסי ב"ח וכו' מדקאמר הגמרא על ב"ע ורבנן משמע דרבים אשר אתו עמו דסוברים כבן עזאי ולאו יחיד הוא ואדרבה אין הלכה כר"י נגד רבנן שהם רבים ויותר נראה לענ"ד בס"ד עפ"י מה דאמרינן במסכ' סוטה דף ך"א ע"א ויש זכות תולה ג' שנים וכו' זכו' דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצוות ועושה היא אלא זכות דמצוה וכו' אמר ר' יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה וכו' מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג וכו' אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה וכו' רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינן מצוות ועושה נהי דפקודי לא מיפקדא, באגרא דמקרין ומתנין בנייהו ונטרן להו לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו וכו' וקשיא לענ"ד בהך סוגי' תרתי, חדא על עיקר קושית הגמ' דמאי פריך הגמ' כ"כ בכח אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה וכו', נהי דיציבא מילתא דשכר של אינו מצווה ועושה אינו גדול כ"כ כמו השכר של המצווה ועושה, אבל כיון דשכר ת"ת גדול כ"כ עד שהוא שקול נגד כל מצות ה' ועין לא ראתה אלקים זולתך, דלמא כך נמי השכר ת"ת אף של מי שאינה מצווה ועושה הוא גדול יותר לפחות מהשכר של כל המצות אף למי שהוא מצווה בהן ועושה אותן, דהיינו למשל השכר של ת"ת מי שהוא מצווה ועושה הוא גדול מהשכר של המצווה ועושה בשאר המצות חמשים פעמים, והשכר של ת"ת מי שאינו מצווה ועושה הוא גדול רק עשר פעמים מהשכר של שאר מצות אף מי שהוא מצווה בהן ועושה, אבל ס"ס השכר של ת"ת אף למי שאינו מצווה ועושה הוא גדול הרבה מהשכר של מי שהוא מצווה ועושה בשאר המצות, ממילא אף לפי סברת המקשה דבשאר מצות ה' אף מי שהוא מצווה ועושה אין זכותו גדול כ"כ להגין מן היסורין כ"כ עד ג' שנים אבל הא מיהא עדיין י"ל דשכר של ת"ת אף מי שאינו מצווה ועושה זכותו גדול כ"כ עד שהוא מגין אפי' עד ג' שנים דכשם דגדול השכר של ת"ת אף למי שאינו מצווה ועושה לענין הכמות מהשכר של שאר מצות, כך הוא גדול לענין זה שמגין עד ג' שנים וצ"ע לכאורה, וגדולה מזו קשה על הך שינויא דרבינא התם דקמשני לעולם זכות תורה ודקאמרת וכו' באגרא דמקרין ומתניין וכו' ונטרין לגוברייהו וכו' דמה יושיענו הך שינויא דאטו הנשים הן מופקדות שיהיו אגרין ומתניין לבנייהו ושיהיו נטרין לגוברייהו עד דאתי מבי מדרשא, הלא גם על זה אינן מצוות ועושות, וא"כ עדיין הקושי' במקומה עומדת הא אינה מצווה ועושה וכו' ואם כוונתו של רבינא הוא דהואיל ושכר מצוה זו של מקרין ומתניין לבנייהו הוא גדול כ"כ עד שאעפ"י שאינה מצווה ועושה מ"מ מגין מן היסורין, א"כ מכ"ש דהדרא הקושי' הראשונה הנ"ל דדלמא שכר ת"ת גדול כ"כ עד שאפי' מי שאינו מצווה ועושה הלומד בה יסורין בדלין ממנו ומגין עליו אפילו לג' שנים וגם זה צ"ע, ורבינו קשי' ליה ככל האמור, לפיכך תירץ רבינו הכי דכל הנך שקלא וטריא דהיינו המקשה ור"י ורבה ורבא ורבינא כולהו סבירא להו דהלכתא כר"א דכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, וסבירא להו דמסתמא גם הת"ק ורבי כולהו סבירא להו כר"א וא"כ אם הוא המלמד לאשה תורה עושה איסור שהוא כאילו מלמדה תפלות לפי שדעתן של נשים קלות ומוציאות ד"ת לדברי הבאי מכ"ש היא עצמה אם לומדת תורה שעושה איסור דרבנן כאילו היא לומדת תפלות ומטעם האמור שמא תוציא ד"ת מה שלא תוכל להשיג לדברי הבאי, וכיון שהיא עושה לפחות איסור דרבנן בלימודה, וגם מן התורה אינה מצווה ועושה, לפיכך ס"ל הך סוגיא וכולהו אמוראי שזה הוא נגד הסברא שיהיה השכר של מי שאינה מצווה ועושה המצוה ונוסף לזה דהעסק בה מגונה גדול מהשכר של המצות של מי שהוא מצווה ועושה, ושפיר הקשה המקשה זכות דמאי וכו' והנך אמוראי שפיר שני לי' כדשנין, וזאת תורת העולה דכל הנך אמוראי כולהו סבירא להו דהלכה כר"א דכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכיון דכל הנך אמוראי פסקו כר"א ויש כח ביד האמורא לפסוק כחד מן התנאים אף נגד כללי הוראה מש"ה פסק רבינו כוותייהו.
(ב)
והב"ח בטור י"ד סימן רמ"ו אות ז' והט"ז שם סי' ו' ס"ק ד' כתבו דיצא לרבינו לחלק בין תורה שבכתב לבין תורה שבע"פ, מהא דאמרינן בחגיגה דף ג' ע"א אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע וכו' ואף כי שפירושו של לשמוע דקאמר התם הגמ' ג"כ אינו לימוד גמור בקבע ובפירוש הפסוקים כראוי, מ"מ אם היה אפי' ללמוד תורה שבכתב כאילו מלמדה תפלות (דהיינו אף פשטיות המקרא בלי שום מדרשי חכמינו על הפסוק כי ללמד דרושי אגדה על הפסוקים לנשים לענ"ד זה ודאי הוא כאילו מלמדה תפלות לפי פירושו של רבינו בהך תפלות והוא שלקלות דעתן של הנשים יוציאו ד"ת לדברי הבאי, א"כ מכ"ש דשייך הך חששא בדברי אגדה ובמדרשי חכמינו שבעו"ה אנשים שמתפקרין בהם לחסרון ידיעתן והבנתן עומק כוונת דברי חכמינו ועיין בפירוש המשניות לרבינו בסנהדרין בפרק חלק מ"ש בענין השלוש כתות שיש בהבנות דברי חכמינו אך שכוונתי היתה לחלק בין ללמוד בכל פעם לבין הך דמצות הקהל הואיל ושם אינו אלא דרך עראי) הנה גם דרך עראי היה ראוי להיות אסור להם ללמוד, אלא ודאי דזה שאמרו במסכ' סוטה כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות זה אינו אלא בתורה שבע"פ לא בתורה שבכת' דבדבר זה ליכא משום כאילו מלמדה תפלות יע"ש בב"ח ובט"ז כי אני הוספתי בו דברים בס"ד, ולכאורה דברי הב"ח והט"ז הם תמוהים מאד לענ"ד, דמאי ראי' מייתו ממצות הקהל הרי רבינו שפתיו שפתי דעת ברור מללו וביאר בעצמו דמדאורייתא ליכא שום איסור לנשים ללמוד תורה, רק מדאורייתא אינם אלא פטורים מללמוד תורה וכשהם לומדים מקבלים שכר רק כמי שאינו מצווה ועושה, וכל האיסור ללמוד תורה לנשים אינו אלא מדרבנן שהרי כך אמר רבינו צוו החכמים שלא ילמוד את בתו תורה וכו' וביאר הטעם כמו שנאמר לעיל ומאי ראיה איכא ממצות הקהל שהוא דאורייתא ועדיין לא נאסר לימוד תורה לנשים, יציבא מילתא דמה שדייקו הב"ח והט"ז מלישנא דהברייתא מה ששנו חכמים בלשון הברייתא גבי אנשים באים ללמוד וגבי נשים קתני באים לשמוע דמוכח מזה דגבי תורה שבכתב אינה כאילו מלמדה תפלות ודוקא תורה שבע"פ שהוא עמוק עמוק מי ימצאנו הוא שהנשים לקלות דעתן יוציאו אותן לדברי הבאי משא"כ תורה שבכתב לפי פשטיות המקרא אין בה מן העומק כ"כ אף הנשים יבינו אותה ולא יוציאו אותה לדברי הבאי הנה דבר זה שפיר דייקי הב"ח והט"ז, דאם נאמר דאף בתורה שבכתב שייך הך חששא שיוציאו אותה לדברי הבאי נהי דליכא איסור מן התורה ללמד נשים תורה שבשביל הך חששא האמורה לא רצתה התורה לאסור הלימוד לנשים, אבל הא מיהא קשיא דהיאך אמרה התורה שישמעו למען ילמדו ליראה את הש"י, הרי אדרבה השמיעה ההיא הלואי שלא תביא את הנשים לסור מאחרי הש"י, כי הלא הסברא גוברת שיוציאו הנשים ד"ת לדברי הבאי והבל וילכו אחר ההבל והבלו, אלא ודאי מוכח מזה דבלימוד התורה שבכתב לא שייך הך סברא שיוציאו ד"ת לדברי הבאי ולית ביה איסור משום כאילו מלמדה תפלות, ומה שכתב רבינו דאף תורה שבכתב אעפ"י שאין בו משום כאילו מלמדה תפלות אבל הא מיהא לכתחלה אין ראוי ללמדם אפילו תורה שבכתב הוא מטעם דחיישינן דלמא אתי לאמשוכי אבתריה וללמוד גם תורה שבע"פ ע"י מה שתתמיד האשה ללמוד תורה שבכתב, ולפיכך שם במצות הקהל שלא היה שם הלימוד בתורה שבכתב דרך קבע רק דרך עראי ופעם אחת לשבעה שנים (מלבד שדבר שהוא רק דרך גזרה אין זה דרכה של התורה לגזור כלל וגם אינו נגד הסברא שאין הסברא החיצונה מחייבת לגזור הא אטו הא, ואין זה אלא דרך החכמים לעשות משמרת למשמרתה של תורה כידוע אף זו) דבדרך עראי כזה בודאי לא שייך שום גזרה דלמא אתי לאמשוכי מלימוד תורה שבכתב ללימוד תורה שבע"פ ובקביעות ואז יהיה כאילו מלמדה תפלות דזה כלל גדול בכולהו תלמודא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, איברא אי קשיא לי הא קשיא לענ"ד על דברי הב"ח והט"ז שהם רוצים להוכיח דינו של רבינו דאף בתורה שבכתב איכא מיהא איסו' לכתחלה ללמד לנשים מדקתני הברייתא אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע וכו' ולא קתני הברייתא אנשים ונשים באים ללמוד שמע מיניה דאף בתורה שבכתב אף דלית ביה החשש שיוציאו אותו לדברי הבאי מ"מ קצת איסור איכא ללמדם תורה, (ואפשר לומר לענ"ד בס"ד טעם האיסור שהוא כשם שאסרה התורה ללמד לע"א תורה משום מגיד דבריו ליעקב וכו' שאינו רוצה הקב"ה שילמוד התורה אלא למי שצוה ללמדה כך נמי אסור לאשה ללמוד תורה שהרי גם הם לא נצטוו ללמדה וגם הנשים אינם בכלל יעקב, אף שהם בכלל בית יעקב וכמו שדרשו רז"ל על פסוק כה תאמר לבית יעקב ותגיד וכו' מ"מ יש לחלק בין בית יעקב לבני יעקב ואף שיש לחלק בין ע"א לבין נשים, הא מיהא קצת איסו' יש בנשי' יע"ש בב"ח ובט"ז) ודברי' הללו הם אצלי קושי ההבנה דהא עיקר האיסור של לימוד תורה לנשי' הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ אינו מדאוריי' רק מדרבנן הוא דאסרו, וא"כ אף לדברי הב"ח והט"ז עדיין תקשה למה נקט הברייתא אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע ודלמא התורה אמרה שיבואו גם הנשים למצות הקהל כדי שילמדו דהא הברייתא מבארת הכתוב דכתיב הקהל את כל וגו' ומדאורייתא מותר להם ללמוד תורה עכ"פ תורה שבכתב ודוחק לומר דהברייתא נקטה הטעם דהנשים באות גם לאחר התקנה שאסרו לנשים ללמוד אפילו תורה שבכתב מ"מ גם המה יבואו למען ישמעו דלא משמע הכי מפשטא דברייתא, אפס הט"ז לשיטתי' אזיל שהוא כתב בא"ח סימן תקפ"ח ובי"ד סימן קי"ז ובח"מ סימן ב' דבר שהתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו וכ"כ התו' במס' ב"מ ס"ד ב' ד"ה ולא ישכור הימנו (ועיין בס' בית שערים שער א' ובחידושי הלכה ותוס' מ"ש בזה) וא"כ שפיר דייק הט"ז דהיאך אפשר לומר דחכמים אסרו ללמוד עם הנשים אפילו תורה שבכתב והרי התורה אמרה בפירוש במצות הקהל דגם הנשים באים ללמוד לפחות תורה שבכתב ושוב אין כח ביד החכמים לאסרו לפיכך הוכרחה הברייתא לומר דאפשר דמה שאמרה התורה הקהל האנשים והנשים הוא לשמוע ולא ללמוד וכיון דאפשר דזה הוא הטעם אין ההיתר מפורש בתורה וממילא יש כח ביד חכמים לאסור הלימוד אפילו תורה שבכתב לנשים ואף אם אין זאת אמיתת כוונת הכתוב עכ"פ לא מיקרי היתר מפורש וכן מוכח מדברי הט"ז דלא הוי היתר מפורש אם נוכל לפרש הכתוב באופן שלא יהי' ההיתר מפורש אעפ"י שאין זה הפירוש האמיתי (ובזה סרו הרבה מהקושיות הנופלות בזה הכלל של הט"ז) אך כוונה זאת מספקת ליישב דברי הט"ז אבל להעמיד כוונה זאת גם בדברי הב"ח רחוקה היא בעיני כי לא מצאתי לו בכל חיבוריו שום רמז לזה הכלל המחודש אשר העיר עליו הט"ז והאמנם כבר קדמוהו בעלי התו' בב"מ עכ"פ מדלא אמר דבר בשם אמרו והוי לו להביאו פעם א' בחיבורו במקום הנכון להזכירו ש"מ דלא שמיע לי' ולא ס"ל להב"ח זה הכלל גדול וא"כ קושיתינו נצבה מנ"ל לרבינו להוכיח ממצות הקהל דלפחות יש קצת איסור בלימוד לנשים אף תורה שבכתב, ויותר הי' נראה לענ"ד שכוונו הב"ח והט"ז למ"ש התו' ב"מ ע' ב' ד"ה תשיך דלא סגי וכו' דלא שייך למימר דהחכמים אוסרים דבר שהוא מצוה בתורה כי לא מסתבר למימר שיאמרו החכמים מהיפך אל ההיפך, וא"כ הכא נמי י"ל כן דהיאך אפשר לומר שהתורה אמרה הקהל האנשים ונשים ללמוד תורה שבכתב ועמדו החכמים אח"כ ועשו מהמצוה מניעה ואסרו לנשים ללמוד תורה שבכתב, אמנם גם אם נאמר דהב"ח והט"ז כוונו לדברי התו' האלה עדיין לא הועילו כלום בתירוצם ובזה גם הישוב שכתבתי דהט"ז אזיל לשיטתי' נסתר מחמתו, והוא דהרי כל כוונתם הוא לקיים דעת רבינו לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ ושאעפ"כ קצת איסור יש ג"כ בלימוד לנשים תורה שבכתב, ורבינו ע"כ לא ס"ל סברת התו' דב"מ ד"ה ולא ישכור הימנו וגם לא סברת התוס' ד"ה תשיך דלא סגי וכו' דהא רבינו פסק בפתיחתו להלכות מלוה ולוה ושם פ"ה הלכה ח' ובסה"מ חלק העשין מנין קצ"ח לנכרי תשיך היא מצוה גמורה והיא נכנסת במנין תרי"ג ואפ"ה פסק שם הלכה ב' דמדרבנן אסור להלות לע"א ברבית קצוצה, הרי מבוארת דעתו דיש כח ביד חכמים לאסור דבר שהיתרו מפורש בתורה ולא זו בלבד אלא היכולת והכח בידם לעשות איסור מדבר שהתורה חשבה למצוה אם ראו בעין שכלם כי נכון הוא הדבר לאסור המותר לפי המקום ולפי הזמן כמו ברבית קצוצה דע"א דחששו שלא ילמוד ממעשיו ועיין בתו' דיבמות פ"ח א' ד"ה מתוך חומר וכו' ושם פ"ט ב' ד"ה כיון דלא ירתי וכו' ובתו' דנזיר מ"ג ב' ד"ה והאי מת מצוה ובמס' ע"א י"ג א' ד"ה אמר אביי אמר קרא וכו' שכתבו דהיכי דיש טעם בדבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אף בקום ועשה אפילו מחמור לקל (ועיין בתו' גיטין מ' ב' ד"ה וכתב לי' גיטא וכו' לענין אפוטרופס שתרם של יתומים אלא דהתם מטעם הפקר ב"ד נגעו בה) וה"נ ראו חכמים כי נכון הוא לאסור הלמוד לנשים אפילו תורה שבכתב והוא בשב ואל תעשה ועיין תי"ט נדרים פ"ד משנה ג' ד"ה ואת בנותיו שכתב דרבינו והטור לא הי' בגירסתם ואת בנותיו.
(ג)
ויהי' איך שיהי' הדבר מבואר בדברי רבינו דאפילו תורה שבע"פ נמי ליכא איסורא ללמוד עם נשים מדאורייתא וכ"ש בתורה שבכתב דליכא איסורא דאורייתא ורק מדרבנן הוא דאסור מיהו עבדים מדאוריי' אסור ללמוד עמהם אפילו תורה שבכתב כיון שאינם מזרע יעקב וישראל כלל (ואינם גרי הצדק שנאמר בהם תורה אחת יהי' וגו') ממילא כבר יש בהם איסור ללמוד משום מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' ואעפ"י שהוא רק קרא דדברי קבלה מ"מ נראה שהוא מדאורייתא וע"ד שאמרו בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא הכי נמי הכא עיין מ"ק ה' גבי ומציינין את הקברות וכו' וביתר מקומות בש"ס, ומתוך האמור יש להצדיק דברי רבינו בהלכות חגיגה פ"ג הלכה ב' דכתב שם כל הפטור מן הראי' פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל, ודייק הרב בלח"מ מדלא הזכיר רבינו עבדים דגם הם חייבין בהקהל אע"ג דפטורים מן הראי' כמ"ש רבינו ריש פ"ב נשים ועבדים פטורין מן הראי' הרי דפרט עבדים להדיא ולא סמך עצמו על מה שכתב הדין בנשים, ועבדים ונשים שקילין הם, וגבי הקהל לא הזכיר עבדים בהדי נשים ש"מ דס"ל לרבינו נשים הוא דחייבין בהקהל ולא עבדים, והוא תימא מהיכן יצא לו לרבינו דבר זה לחלק בין נשים לעבדים לענין מצות הקהל דהא גמירי ג"ש לה לה מאשה דכל מצוה דנשים חייבות גם העבדים חייבין, ולקמן בהלכות חגיגה פרק ב' הלכה א' הראיתי מקורו של הדין הזה בס"ד שהוא יוצא מהמכילתא, וכן בהלכות עבדים פ"ד הלכה ח"י ד"ה ואסור לאדם ללמד הבאתי ראיות ברורות לזה מתלמודא דידן, איברא היא גופא טעמא בעי מדוע פוטרת המכילתא עבדים ממצות הקהל ולמה לא גמרינן גם בזה ג"ש דלה לה מאשה, אפס לפי האמור צדקו בזה דפטרינן עבדים מהקהל דהנה הגאון בעל פ"י בגטין מ"א ב' בתו' ד"ה לא תהו בראה כתב דל"א הך ג"ש לה לה מאשה אלא היכי דליכא סברא לחלק בין אשה לעבד אבל במקום דיש סברא לחלק ביניהם לא גמרינן בהא מילתא הג"ש להשוות יחד עבד ואשה, ובחידושי הלכה ותוס' אשר חנני אלדים הארכתי לקבוע מסמורות לסברת הגאון, ומהם מ"ש התו' ב"מ קי"ד ד"ה ואידך ההיא לנדון בכבודו וכו' ובבכורות ל"ג א' ד"ה וב"ה וכו' ובב"ק פ"ח א' בד"ה יהא עבד כשר לעדות ובזבחים ק"ג א' בד"ה אין לי אלא עולת איש, מעתה אף דמצות הקהל גם לנשים נאמרה מ"מ יש לחלק בין נשים לעבדים דשאני נשים שהם מותרים בלמוד התורה מדאורייתא אפילו התורה שבע"פ לפיכך גם עליהן צוה הוא ית' שיבואו לקץ מועד שנת השמטה לשמוע את התורה משא"כ העבדים שהם אסורים מהתורה בלימוד התורה אפילו בתורה שבכתב היאך נאמר דגם עליהם נאמרה המצוה הזאת הקהל את וגו' והרי אסור להן לשמען את התורה וכקו' הב"ח והט"ז לענין נשים הרי תכלית מצות הקהל היא לשמוע את דברי התורה ואלה העבדים מרחוק יעמדו כי רק לישראל הגיד חקיו ומשפטיו ולכן כיון דאיכא סברא לחלק בין נשים לעבדים לא גמרינן בזה הג"ש אשר קבלנו וממילא פטורין כדין כל מ"ע שהז"ג (א"ה לדעתי מה שאסרו לעבד ללמוד תורה היינו נמי תורה שבע"פ דוקא ועיין א"ז סוף פ"ב דכתובות וא"כ אין סברא לחלק במצות הקהל בין נשים לעבדים ועוד הא מפורש בכתוב וגרך אשר בשעריך והיינו גר אוכל נבילות רק קבל עליו שבע מצות ואם הוא נכלל במצות הקהל עאכ"ו עבד דחייב בכל המצות חוץ ממ"ע שהז"ג).
מוציאות דברי תורה לדברי הבאי וכו'. בגמרא דסוטה כ"א ב' אמרינן ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות וכו' מ"ט דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות וכו' והלח"מ נדחק לפירושו של רבינו בהמאמר כאלו מלמדה תפלות לא מתישב היטב דברי ר' אבוהו, ולענ"ד נראה דרבינו מפרש דברי ר"א כך דודאי מי שאין בו ערמומיות לא יוציא ד"ת לדברי הבאי ומשלים (עיין פי' המשנה לרבינו במס' סוטה) כי הוא יתפוס כל הדברים כפשוטן ככתוב פתי יאמן לכל דבר, ופתי הוא מי שאין בו ערמומיות ולכן הוא נוח להתפתות, ומי שיש בו ערמומיות רק שדעתו דעת שלימה ואינה דעת קלה זה ג"כ לא יוציא ד"ת לדברי הבאי ומשלים רק יעמיק העיון בהם הדק היטב עד כי יוציא לאור תעלומת חכמה ואיש תבונות ידלנה, אבל האשה שדעתה קלה ואין מדרכה להעמיק העיון בכל דבר מדע וע"י ד"ת נכנסין בלבה ערמומיות ולא תתפוס ד"ת כפשטן הנה יש לחוש כי בדעתן הקלה יוציאו ד"ת לדברי הבאי ומשלים ולא תוציא האמת לאמתו.