ולהיות תפלת הימים האלו משונות בנוסח' ובענינים צריך לכוין בהם יותר מן הראוי וכשמתחיל להתפלל יכוף ראשו כאגמון וישפיל עיניו למטה ולא יגביהם עד שישלים תפלתו ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה וכן בכל הי' ימים שבין ר"ה לי"ה שהימים האלו צריכין להיות מובדלים ומופרשים בקדושה ובטהרה מכל ימות השנה ולא יגביה קולו בתפלתו שלא יראה מקטני אמנ' וגם שלא יטריד לאחרים ואין ראוי להרים קול כלל אלא יחתך התיבות בפיו ובשפתיו עד שישמעו אזניו מה שמוציא מפיו ודי לו עם כוונתו:
ולענין קריאתו בסדור, הכל לפי מה שהוא אדם אם הוא יכול לכוין שלא בקריאת כתב ושגורה תפלתו בפיו כראוי ומכוין במלותיו ואינו פונה לבו ומחשבותיו אנה ואנה טוב לו שיחבק זרועותיו זה על זה ויעמוד ביראה ואימה כעבד לפניו אדוניו אז טוב לו ואם יש לו איזה מונע מהתפלה ע"פ או שאין תפלתו שגורה בפיו כ"כ ובכן נטרד במחשבתו ונכשל בכוונתו יקח סדור בידו ויהיו עיניו פתוחות להביט בו ואזניו קשובות לשמוע מלותיו ויכין לבו לכוין כל מה שמוציא בשפתיו ואין חשש בכך וכן נוהגין רוב העולם להתפלל אלו הימים מתוך הסדור עם היות שהדרך הא' נ"ל יותר נכון למי שיכוין בו. ובצאתו מב"ה ילך לביתו וישמח לבו ויבטח בהשי"ת ויקדש בלב שלם ובנפש חפצה וירחק ממנו כל יגון ואנחה שלא ליתן פתחון פה למקטרג כי אין לו מקום אלא במקום יגון ואנחה ומריבה וקטטה וכן כתוב עליהם בדברי קבלה קדוש היום לאלהינו אל תעצבו כי חדות ה' הוא מעזכם אלא צריך לשמוח בלבו ולהראות שמחה לכל כדי לסמות עיניו של שטן:
ויסדר שולחנו ויאכל וישלח מנות לעניים ולאביונים כדכתיב אכלו משמנים וכו' ושלחו מנות לאין נכון לו. ונ"ל שבימים האלו אין ראוי לאכול ולשתות יותר מדאי אלא פחות מן השיעור כדי שלא יקל ראשו מתוך אכילתו וישב באימה ויראה ולא יסיח דעתו מן הדין והחשבון גם לא יישן הרבה ויהיה מוכן לעמוד על משמרתו עוסק בתורתו ובתשובתו יקום בעוד לילה להשכים לב"ה להודות לשם ה' ולהתחנן לפני אלהיו לבקש מלפניו עליו ועל עמו שיוציא לאור משפטנו ויגזור עלינו ועל כל ישראל גזירות טובות ויכתבנו בספר חיים ובספר צדיקים גם בספר גאולה וישועה שיגאלנו מתוך הגלות זה המר ויושיענו מכף כל שונאינו ומכל מבקשי רעתנו ויפר עצת כל הקמים עלינו ויחדש מלכותו עלינו במהרה ויאמר די לצרותינו וכל א' יתחנן כפי כחו:
ויסדר תפלתו כראוי כאשר כתוב במחזורים וספרו בידו ולא יסיח דעתו ממנו ויהיה מעוטף בטליתו עסוק בתפלתו ולא יפנה מחשבתו אל מקום אחר ויגמור תפלתו עד אחר הוצאת ס"ת: תקיעת שופר מצות עשה מן התורה שנאמר יום תרועה יהיה לכם ותרועה זו נסתפקו בה אם גנוחי אם ילולי שיש ב' מיני יללות הא' מילל בנחת שאין מכאובו כ"כ גדול ואנוש ובמרוצה ומתוך כך יש לו נחת להשיב נשימתו ואין רוחו קצרה וזהו הנקרא גנוחי לשון אנחה זו אחר זה והב' מיילל בצער ובמרוצה ומכאוביו תכופות זו לזו ולא נתנו השב רוחו ונשמתו וזהו נקרא ייליל שמילל מצרת לבו במרירות נפשו ולכך תקנו בתקיעת שניהם והם שברים תרועה לפעמים אנו עושין שברים בין ב' תקיעות פשוטות וזהו סי' תש"ת שמא התרועה של תורה היא זאת שהיא גנוחי. ולפעמים אנו עושין תרועה בין ב' התקיעות וזהו סי' תר"ת שמא תרועה של תורה הוא ייליל. ולפעמים אנו עושין שברים תרועה בין ב' התקיעות וזהו סי' תשר"ת שמא תרועה של תורה הם יילולי גנוחי שכן דרך המצערים ממכאוב תחלת המכאוב אין מרגישין בו כל כך ויש להם נחת בצד מה ואח"כ מתחזק כאבם בכח ובמרוצה עד שרוחו קצרה ואין בו כח לעמוד. אבל לא ראוי לצאת מידי ספק אחר לעשות תרועה שברים בין ב' התקיעות סי' תרש"ת משום שאין דרך חולה מצטער בכך. ופעם הראשונה עושין תשר"ת ג' פעמים ואח"כ תש"ת ג"פ ואח"כ תר"ת ג"פ והטעם לסדר זה משום דמצוי מצוי קודם ורוב המכאובים יש להם נחת וצער ויש מהם שמכאובם בנחת ואין מתחזק הכאב כל כך ויש מהם שאין להם נחת כלל והם מעטים. וא"ת מאי נ"מ למיחש לכל אלו המיחושים ולכל הייללות כיון שענין תרועה היא יבבא כתרגום ויבבא היא יללה מאמו של סיסרא מה לנו יללה גדולה או קטנה או מצויה או שאינה מצויה עד שמפני הספק הגדילו והוסיפו כל כך תקיעות מיושב ומעומד. עוד דמה ענין יבבא ויללה אצל ר"ה אם לענין שצריך לשמור עצמינו על עונותינו למה תלוי הדבר בשופר ולא אמרו להתודות ולבכות כ"א על עונותיו ואדרבא אסרו להזכיר שום חטא ועון בו ושלא להתענות ולהראות עצבות ויגון כמ"ש בדברי קבלה אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו. ואם הענין מפני השטן שלא יקטרג עלינו שאמרו כדי לערבב את השטן א"כ מה ענין היבבא לערבבותו בתקיעה פשוטה או ב' או ג' היה מתערבב בתקיעה שתקיעת שופר העתידה לא נזכר בה תרועה אלא תקיעה בלבד ואין לו לילף מר"ה כמו שמצינו בענין תקיעת היובל שאין בה ואפ"ה יליף מר"ה וצריך שיהיה בה תרועה דהתם שאני משום דכתיב ביה שביעי ויליף שביעי שביעי מה שאין כן בתקיעה פשוטה לית בה ערבוביא כל כך שענין התקיעה מראה נחת ורחמים משא"כ בענין התרועה שמראה צער ודין והוא מתערבב בכך שירא שמא בא אותו יום העתיד לבא שנאמר בו הנה יום ה' בא בוער כתנור ובלע המות לנצח כו' א"כ מה לנו לדקדק בין תרועה לשברים או לשניהם כא' ותרועה לבדה סגי כי מראה יותר צער וערבוב:
ובתירוץ קושיא זו תתרץ האחרת ועם היות שלפי דרך האמת הכל לצורך היום ואין להוסיף ואין לגרוע ואין הענין מפני הספק אלא מן הדין ומן הראוי אפ"ה ניישב הענין לפי הפשט מכל הבא בידינו. אמרו חז"ל ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו' וכל באי עולם עומדים בו בדין וכולם עוברין לפניו כבני מרון וצריך כל א' להיותו ירא מדינו ומשפטו ולכן צריך שיכוין עצמו מקודם ל' יום כמו שביארנו למעלה שימצא מוכן ומזומן לעמוד לפני בורא עולם בהיות שבוחן לבות וכליות יודע לבות בני אדם ויש מהם שאינם חוששין לרעתם ואין משגיח על עניניהם וביום ר"ה עדיין מלובשים בבגדים הצואים שעליהם. והנושה הוא השטן הוא מלאך המות עולה ומקטרג ובשעת הדין אין מקום להאריך אפים אלא יקוב הדין את ההר ובזה לא היה עולם יכול להתקיים מה עשה הקב"ה ברחמיו הרבים הקדים רפואה למכה וצונו לתועלתנו במצוה הזאת תקיעת שופר והיא כדי לערבב את השטן: כיצד בענין שופר יש בו ג' זכירות לטובה לישראל: הא' עקידת יצחק שנעקד על גבי המזבח וניתן איל תמורתו ונחשב כאלו הוא עצמו נתוקד ונעשה אפר וקרני האיל ההוא הוכנו ונתיחדו לשופרות א' לזמן מתן תורה שנאמר בו ויהי קול השופר וכו' וא' לזמן גאולתנו העתידה שנאמר בה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול א"כ בשמוע השטן קול שופר עקידת יצחק אשר מכחה הישועה לישראל בעת צרה כמו שהתפלל א"א ע"ה ה' יראה וכו' שהכוונה היא שכל זמן שישראל בצרה יראה ה' האפר ההוא כאלו הוא אפרו של יצחק ויחוס ויחמול על זרעו של יצחק והנה בזה תשועה לישראל מיד שונא ואין לו פתחון פה לדבר דבר ושב לאחוריו ואינו מקטרג: הב' מתן תורה מאחר שביום מתן תורה נתגלה כבודו של בורא עולם לכל ישראל בקול שופר חזק מאד וכל ישראל קבלו התורה באהבה וחבה וענו קול אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ואותו היום זכות לכל ישראל וא"כ בשמוע השטן קול שופר בר"ה זוכר לאותו שופר של מעמד הר סיני אשר נתגלה כבודו של הקב"ה בו כמ"ש עלה אלהים בתרועה וכו' וישראל נבחרו לחלקו ונחלתו ועם סגולתו כמו שנאמר והייתם לי סגולה וכו' ובכן השטן מתערבב ומסתתמין טענותיו ואין לו פה להשיב:
השלישי שבשמוע קול השופר הזה יעלה על לבו יום גאולתינו העתידה שיתקע בשופר גדול והוא עתיד להמחות מן העולם כדכתיב בלע המות לנצח והרי הוא יודע שסבת מחייתו משום שהוא מחשיך פני הבריות בהשטנתו ובקטרוגו על כן בשמוע קול שופר מתערבב ומונע עצמו מללמד קטיגוריא על בניו של מקום ועל שלש אלה נתן לנו הקב"ה עצה טובה לתקוע בשופר יום זה להיות לנו למחסה ולמסתור מכל מקטרג ומזיק מן הטעם שכתבתי: ואע"פ שחז"ל לא הזכירו ענין זה הערבוב אלא מטעם שופר גדול העתיד להיות הוא משום שהוא הגדול שבכולן שמתוך כך בהיל דשמא נגמרה מלאכתו ואין לו כח עוד לירד ולהשטין ולעלות ולקטרג. וא"כ אחר שצריך לעשות הדבר הזה לתועלתנו כנזכר צריך לעשותו בשלמות ולהוציא עצמנו מכל ספק ואחר שכתוב בתורה יום תרועה וכו' ולא חשש להזכיר התקיעה נראה שהעיקר תלוי בתרועה והיא היא הגורמת הכל ולכן ראוי לנו לחוש לה ולהזהר בה: ובהיות כי בענין התרועה שייך ג' עניינים כאשר כתבנו או שברים או תרועה או שניהם כא' ראוי לחוש לכולם ולצאת מידי ספק אחר שאין כ"כ טורח לגמור הדרך כתקונו:
ואפשר לתת טעם לענין דכמו שיש ג' מיני כאבים ומיחושים בענין חולי הגוף א' שכאביו בנחת ולא בצער והם גנוחי גנח שבר אחר שבר ויש שמכאוביו אנושים בצער גדול יילולי מייליל כתרועה המשברת כל הגוף רפואות תעלה אין לה ויש מהם שמכאוביו מזה ומזה יש מהם בנחת ויש מהם בצער גם בחולי הנפש יש ג' מיני חלאים וכאבים יש אדם שיש בידו עונות וזדונות מעט ולא הרבה כי רוב מעשיו מתוקנים ומיושבים וזה נקרא צדיק כי נידון אחר רוב מעשיו והעיקר מבטל את הטפל ולכן אין חטאותיו נחשבים לכלום לעשות בו רושם אחר שרובו זכיות ועל כן נכתב ונחתם לחיים. ויש אדם שרוב מעשיו מקולקלים והזכיות שבידו מעט מזעיר נתבטלים במעוט' ומשא עונותיו כבדו עליו לסבול וע"כ כאבו נצח ומכתו אנושה מאנה הרפא ונידון ע"פ רוב מעשיו ועליהם נקרא רשע וראוי שיכתב ויחתם למיתה אם לא ישוב בתשובה שלימה. ויש אדם שיש בידו מזה ומזה רשע לא יקרא שיש בו מחצה זכיות צדיק לא יקרא שיש בידו מחצה עבירות אבל בינוני יקרא מפני שהוא תלוי ועומד עד שנדע איזה יכשר ואיזה צד יגבר הזה או זה ומשפטו אינו נחרץ עד יה"כ שהוא יום סליחה וכפרה לכל. וג' אלה הם הג' ספרים אשר נפתחים בר"ה לפני בורא עולם א' של צדיקים גמורים וא' של רשעי' גמורי' וא' של בינונים כנגד ג' אלה תקנו ג' מיני תרועות. שברים כנגד מי שמכאוביו בנחת ולא בצער והוא רמז לצדיק אע"פ שיש בידו עונות וצריך רפואה עליהם אין המיחוש בהם כ"כ אחר שנידון בתר רובו. תרועה כנגד מי שמכאוביו בצער גדול והוא רמז לרשע שנתלכלך בחטאותיו עד לאין מרפא ואע"פ שיש בידו קצת מעשים טובים נידון בתר רובו ורבים מכאובים לרשע. שברים ותרועה כא' כנגד בינונים שיש בידו מזה ומזה וצריך להתגבר על יצרו לתקן מעשיו ולהיות גבר על חטא לסור ממוקשי מות מן המכאובים הקשים אשר עליו ושיהיו עליו בנחת ולא בצער בדרך הצדיק. ועל כן באו לעשות מכל א' מהדרכים האלה עיקר ולעשות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה רמז לרחמים פשוטים והוא מוכן בימינו לקבל שבים לכל השלש דרכים שזכרנו כי אפילו צדיק גמור צריך תשובה ממה שבידו ואע"פ שהוא מעט מזעיר אינו מתנקה זה בזה וא"כ יצא לנו מזה שענין התרועה אינה לענין ערבוב השטן בלבד אלא היא לעורר הלבבות ולשבר כל א' רוחו ונשמתו ולחזור ממעשיו כל א' כפי מדתו וכפי שיעורו וזש"ה יום תרועה יהיה לכם לכם היא התרועה והשברון ובהיות האדם חוזר בו ומתחרט ממעשיו הרעים בקרבו האלהים חשבה לטובה ומצרף אותה למעשה ומוציא משפטו לאור:
תקנו לתקוע מיושב ומעומד על סדר הברכות ואפשר לתת טעם דכיון דהשעות המיוחדות לדין בכל יום הם הג' שעות הראשונות כדאיתא במסכת ע"ז ה"ה בר"ה אע"ג דכל היום יומא דדינא שעות המיוחדות לדין הם הראשונות וכדי לערבב את השטן בשעת הדין שלא יעלה ויקטרג כאשר ביארנו ראוי למהר לתקוע קודם תפלת המוסף מן הטעם הנזכר עם היות שעיקר התקיעות הם על סדר הברכות שמזכירין זכרונות ושופרות לעורר הלבבות והיא שעת רצון להתקבל תשובתם הם לעורר הרחמים שימתקו הדין ויכבשו רחמיו את כעסו:
וע"ד שתפלת המוסף היא מעולה ביותר ורומזת למקום עליון גם תקיעת שופר רומזת למדה עליונה תקנו זה עם זה כי כן צריך. וענין שופר צריך רוחב שכל ונחת רוח לכוין לכל הענינים הרמוזים בו אבל כל אדם צריך לכוין בענין זה כי היא דבר נקל: כשהוא שומע תקיעה ראשונה יעלה על לבו זכות א"א ע"ה ובזכותו ירחם המב"ה עלינו להוציא לאור משפטנו:
ובשברים יעלה על לבו זכות יצחק אע"ה שנעקד על גבי המזבח מדעתו ומרצונו לרא"ש:
תרועה לזכות דהע"ה שעם היות שהיה מלך גדול ואדיר לא הניח עבודת אלהיו בשלמות לעשות הטוב והישר בעיניו ועברו עליו כמה צרות ורעות וסבל אותם באהבה וחבה להשלים את נפשו:
תקיעה אחרונה זכות יעקב אע"ה והם רחמים פשוטים ונמצא הדין בין ב' מדות של רחמים כדי שיהיה כבוש ביניהם ולא יהיה לו כח לקטרג זאת היא כוונה קצרה ודי בזה:
אחר תקיעת שופר יכין עצמו להתפלל תפלת מוסף כראוי והיא ארוכה בכמות ובאיכות ותקנו בה להזכיר מלכיות זכרונות ושופרות וכבר ארז"ל מלכיות כדי שתמליכוני בשמים ובארץ ובזה אזכור להם זכות ראשונים לרחם אתכם ובמה (צ"ל וע"י מה) בשופר שהוא מעורר הרחמים והרצון. שיהיו עיניו פתוחות ואזניו קשובות לכל מה שמוציא בשפתיו ויכין לבו למעלה ועיניו למטה בין בתפלת לחש בין בחזרת ש"צ בקול רם ולא יסיח דעתו כלל ויהיה מחזורו בידו כדי שלא יביט אנה ואנה אלא יאמר עם הספר: וכשאומר היום הרת עולם נהגו לשחות עצמן ולאומרו בכפיפת קומה. והטעם הוא מפני שבאין להזכיר ענין גדולת היום ומעלתו ותגבורת הדין שיש בו וכל באי עולם עומדים בו למשפט לפני בורא עולם ואינו יודע דינו איך יצא ומ"ש אם כבנים אם כעבדים הענין הוא שכל א' נידון כפי מעשיו וכפי מעלתו ויתרונו כך חובתו בענין משפטו יש נדון כבן ויש נדון כעבד ונפקא מיניה היותו ראש או אחרון כמ"ש לעשות משפט עבדו כו' תחלה ואח"כ משפט עמו ישראל וכן איתא בע"ז לענין יום הדין שבתחלה נכנסים ישראל דין ואח"כ א"ה מ"ה והטעם מקמי דליפוש חרון אף וחותם אם כבנים רחמנו כו' כלומר כיון שאנו נחשבים בעיניך לבנים הראה חבתך מכל וכל ורחמנו כרחם אב אל בנים ואל תדיננו כמעשינו הרעים ואם אין אנו חשובים בעיניך אלא כעבדים מפני רוע מעללינו מה נאמר לפניך ומה נצטדק אלא בחן וחנינה ומתנת חנם כעיני עבדים תלוים אל אדוניהם שיעלה לרצון זכרונם לפניו ויחמול עליהם כן עינינו תלויות אליך עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו וכל זה הענין צ"ל אותו בכובד ראש והכנעה שיכמרו רחמי אל עליו ויהפך בזכותו ונהגו לאומרו ג"פ כדי לסמוך הענין הזה לתקיעה ובהיות שצריך האדם לשבר עצמו ורוחו ונשמתו בזמן התקיעה כמו שביאר' יום תרועה יהיה לכם תיקנו לומר זה הענין שהוא מביא את האדם להכנעה גדולה בהזכירו יום עמידת דין ומצבה ואינו יודע איך יפול דבר ואפילו בחזרת ש"צ את התפלה נהגו שכל יחיד ויחיד יאמר אותו כל א' לעצמו קודם שיאמר אותה ש"צ והטעם הוא שכל א' ישבר את לבו באומרו אותו בינו לבין עצמו ונהגו לומר אותו בנחת ובזמרה כדי שיתמתקו הדברים בפיו ויכוין בהם כדי שישבר את לבו מתוך כך:
אחר תפלת המוסף קודם תתקבל נהגו לתקוע סי' תשר"ת תש"ת תר"ת שהם י' תקיעות כדי להשלים המאה תקיעות במקום שנוהגין לתקוע כשאומרים צבור מוסף בלחש ונמצא ג' תקיעות מיושב תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ וכן כשאומרים מוסף בלחש וכן כשחוזר ש"ת מוסף בקול רם לאחרים וי' קודם תתקבל הרי ק' כדי להשלים הק' פעיות שפעתה אם סיסרא ובמקום שנהגו שלא לתקוע בלחש אפ"ה נוהגין לתקוע קודם תתקבל מנין ע' קולות כנגד ע' קולות שהיו במתן תורה קול א' מתחלק לז' קולות וכל א' מתחלק לי' י' כנגד ע' אומות ויש נוהגין מ' תקיעות ל' מיושב וי' מעומד בקול רם על סדר הברכות ועכ"ז נוהגין לתקוע קודם תתקבל ונ"ל שעיקר ענין התקיעה הזאת אינה אלא כדי לעורר הלבבות אחר שרוצין לצאת ולהפטר מב"ה שלא ישכחו את כל אשר עשו וישליכו אותו אחרי גיום אלא שיתנו לב לענין וכן מצינו בענין הזה במוצאי יוה"כ שתוקעים סי' תשר"ת תש"ת תר"ת ואע"פ שי"א שהוא בענין תקיעת יובל שהיה בי"ה אפ"ה אינו דומה ששנת היובל מנ' שנה לנ' שנה והתקיעה הזאת היא בכל שנה אלא הענין הוא כדי לעורר הלבבות ולהכניעם ולא ישליכו אחרי גיום את כל אשר עשו והתענו והתודו על רוב עונם ובהיות כי ב' הימים האלו הם ימים נוראים ר"ה ויוה"כ תקנו בהם הענין הזה וכן יש מקומות שנוהגין לתקוע בר"ח אלול בכל לילות שקמים בהן באשמורת לומר סליחות ותחנונים ומה טעם לאותה תקיעה אלא לעורר הישנים מתנומתם וכה"א אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכן מצוה לתקוע ולהריע בתענית צבור וכן הוא אומר וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו' ותקעתם בחצוצרות והטעם הוא כדי לעורר הלבבות ולהכנע כל א' לשוב מחטאתיו ומתוך כך רחמים של מעלה מתעוררים לרחם עליהם: