וענין כוונת זאת הברכה ראיתי כתוב שאע"פ שבכל הברכות מלת ברוך עם אתה רומז למקור הברכות עם הבריכה זאת הברכה שהיא תחלת כל הברכות צריך להתחיל בה בברוך ואע"פ שמלת ברוך מורה עם הזכר והבריכה היא המקבלת אפ"ה אין חשש שאע"פ שהיא נקבה מקבלת ממה שלמעלה הימנה הרי היא דוגמת הזכר להשפיע ולהשגיח לכל שלמטה ממנה: אתה רמז ליסוד שהוא כולל הכל מאל"ף ועד תי"ו ומחבר הכל עם הה"א שהיא המלכות והנה כוונת ברוך אתה לשכינה המקבל מן המקור ליחדם יחוד גמור. ובשאר הברכות הוא הפך זה והכל ענין אחד. והוא ברוך מקור הברכות ואתה הבריכה והיא הכוללת ומיחדת בה מאל"ף ועד תי"ו ואין חשש לזה כי הכוונה אחד והשינוי לא מעלה ולא מוריד:
ה' ת"ת לישראל ואני מזכירים אותו בהיכל קדשו והוא שם אדנ"י וצריך לכוין לשניהם כאחד ולא להפרידם כלל: אלהינו היא הבינה הוא אלהים חיים ומלך עולם אשר מכחו וגבורתו נשתלשלו כל העולמות כולם והוא האלהים אשר נזכר במ"ב כי הוא אשר ברא הכל ואומן הכל ואין לנו השגה והכנה להכיר ולהשיג למה שלמעלה ממנה אותו בעצמנו: מלך הוא מלך סתם שמכחו ברא הבורא את העולם וז"ש ה' בחכמה יסד ארץ ה' שהוא עלת העלות וסבת הסבות בחכמה יסד ארץ שהוא המלכות להנהגת התחתונים שיהיה הכל בידה וברשותה כונן שמים. והם הת"ת להשפיע ולהשגיח עליה בכל שעה בכח הבינ"ה וכינה הנקבה לאב והזכר לאם שכן מצינו ואת דינה בתו אלה בני לאה וגו' אם כן מלך סתם הוא החכמה כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה והנה תיבת העולם הוא מן העולם ועד העולם. אשר הוא הראש חכמה העליון.
קדשנו בסוד חכמה ובינה והם הנקראים קדשים הוא קדש והם קדשים ומכחם בא לידי הקדושה להקרא גוי קדוש ולהקרא קדוש ישראל. במצותיו הם שאר הספירות מן החסד אל היסוד שבהם תלוים מצות עשה ומצות לא תעשה.
ואחר שיברך ברכת נ"י כראוי ילבוש מלבוש של ציצית בתוך מלבושיו ואם לא הגיע שעה לברך לפחות ימשמש בכנפות בידיו ויודה לאל ית' ויתעלה שזיכהו במצותיו וילבוש אותו ויקום בזריזות וצריך לדקדק בנעילת מנעליו כמו שאמרו בגמרא ירא שמים יצא ידי שניהם. ינעול מנעל של ימין תחלה ולא יקשרנו ואח"כ של שמאל ויקשרנו וקודם שיעשה שום ברכה יראה לנקות עצמו מכל טינוף וכל מותר הנמצא לצאת מגופו בכל מקום שיהיה בין מגדולים בין מקטנים אפילו מנחיריו או מפיו. וירחוץ פיו ושיניו היטב לקבל עליו עול מלכות שמים בטהרה ובקדושה ויטול ידיו ויברך ברכת אשר יצר כיון שכבר בירך ענ"י ויברך אותה בכוונה ויאמר מלה במלה כל עניניה ויכוין בחסד הגדול שהש"י עושה עם האדם בכל שעה שיוצא לנקביו שמקיא מה שאכל ויכול לעמוד דאלמלא כן לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואתו שיצא ממנו וסופו שמת ובטל מן העולם והקב"ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות וענינים בגופו של אדם להכניס הראוי להכניסו ולהוציא הראוי להוציא ולקלוט הסולת ולהוציא הפסולת ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם האדם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו לא יחלה כל ימיו ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו א"כ ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלמה לרופא כל בשר ומפליא לעשות וכן ראוי לכל בעל נפש לכוין בכל ברכותיו כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ת"ח הוא וירא שמים אם סכל הוא בעבודתו ואם קנח בידיו או נגע במקום הטנופת צריך לברך פעם אחרת ענ"י. (ונ"ל שאם כשנטל ידיו תחלה ראה בעצמו שרוצה או צריך לנקביו שלא לברך ענ"י אלא אחר שיצא מבית הכסא וכן ראוי לעשות כדי שלא להרבות בברכות):
ואם אחר שבירך אשר יצר האיר היום או קרוב לו שיוכל לעמוד עד הבקר יברך ברכת אלהי נשמה סמוך לו ואם עוד הלילה גדולה ולא יוכל לעמוד וישן שנית לא יברך אלהי נשמה ולא המעביר שינה עד הבוקר אלא יברך אותם סמוך לחתימה ולא יחתום ובהמעביר לא יזכיר שם לא בתחלה ולא בסוף. ויברך ברכת התורה כולה וישב ללמוד ואם הוא בעל מלאכה ילמוד מעט ואח"כ ישב באומנותו. ארז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה וכל בית שאין נשמעין בו ד"ת בלילה סוף שנחרב. ואמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו וגו' והענין הוא כי בלילה רשות וממשלה למדה"ד ורוח הטומאה מתפשטת בעולם וניתן רשות למקטרגין לחבל וכל העולם טועמין טעם מיתה והנפשות יוצאות מן הגופים ועולות כ"א ואחד כפי הראוי לו. יש נשמה שעולה בדרך ישר לא יכשל בה ובאתה עד שער המזרח ששם הנפשות מתראות לפני המלך ה' ית' והוא דוגמת שער המזרח של עזרת ישראל למטה שנראים ישראל לפניו ית'. והוא נקרא מקום קדשו וקודם השער הזה עוברים כמה שערים אחרים באמצע הדרך דוגמת השערים שהיו קודם עזרת ישראל. ועל אלו נאמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו כי לא כל הנשמות ראויות לכל הכבוד הזה שיניחו אותם לעלות בלי שום עכוב וסרוב כי הנשמה שאינה זוכה והוא מטונפת ומלוכלכת במעשים רעים ומלובשת בבגדים צואים יש כח למקטרגים העומדים באמצע הדרך לעכבה מלעלות ואדרבה מחזיקים בה כמחזיק באזני כלב ומתעללין בה ומראין לה דבר שאין והתול חלום שוא ודבר כזב אשר אין להם שרש וענן תבן כולו והבר בטל במעוטו ודוחין אותה מזה אל זה כאבן בתוך הקלע והנשמה עצמה מתבהלת ומשתוממת ומגיע אליה צער גדול והאברים עצמם מתבהלים ומצטערים מחזיון הנשמה ומראיה וכשמתעורר נמצא גופו נשבר ונדכה והנשמה בדאגה ואנחה מכל אשר עברה ואירע לה בדרך אבל נשמת השלם והצדיק עולה בדרך ישר אין שטן ואין פגע רע ונכנסת מפתח לפתח ומשער לשער עד הגיעה אל מקום קדשו להתראות שם לפני המלך ה' ומראים לה ענינים רבים העתידים להיות אם ליחיד אם לרבים ברמז כ"א ואחד כפי כחו והשגתו ויש לה שמחה גדולה מכל אשר ראתה ואברי הגוף יש להם נחת רוח ומנוחה בראייתם זו. ובמשמרה אחת של לילה שהם ד' שעות עדיין לא נתעורר אבל על החרבן ועל הגלות אבל בתחלת משמרת ב' יש מלאכים מיוחדים נקראים אבילי ציון ומעוררים בכי ואנקה ואומרים על נהרות בבל ואפילו הקב"ה כביכול מעורר על זה ושאג ישאג על נוהו בועט בכמה רקיעים ואומר אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני בין עמים רבים ואני קפצתי מעט והמה עזרו לרעה ומוריד ב' דמעות רמז לב' חרבנות. (ונ"ל שהם שתי טיפין יורדין מתוך עינים של מעלה לתוך הים המלאה למתק את הדין ולכבוש רחמיו את כעסו ואלמלי היה איזה זכות לסייע מיד היינו נגאלין שהוא כביכול מתנחם ומתחרט על זה אלא שהדין יקוב את ההר) ועל כן גדול שכר העוסק בתורה בלילה הקב"ה משתעשע עמו ומתנחם עמו כביכול מצרתו ומאנחתו. וזהו ענין מושך עליו חוט של חסד מדה במדה כמו שהוא כביכול מצא חסד לפניו להתנחם עמו כך ממשיך עליו חוט של חסד בעיני כל רואיו וכל דבריו מוצלחים ומושכלים. ואם כן צריך האדם להשתדל בכל עת לעסוק בתורה בלילה ולהרים קולו שחברים מקשיבים לקולו ומשתתף עם השכינה לרומם ולשבח בשירים ותשבחות: