הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלשה עשר למצות בן חמשה עשר לגמרא בן שמונה עשר לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם ע"כ.
ולהיות המשנה הזאת מדברת בענין סדר האדם מתחלתו ועד סופו ראיתי לבאר אותה לכונן החבור הזה אשר היא כוללת עניינים רבים כפי האיכות כי לא לחנם השמיענו התנא ענין הסדר הזה אלא ללמד ממנה עניינים אחרים ונתחיל בביאורה בע"ה: בן ה' שנים למקרא מה שהתחיל התנא בענין הקריאה של התינוק מה' שנים ואילך אפשר לומר כי דבר בהוה שכן דרכן של רוב תינוקות שאינן יודעים לדבר כראוי עד הזמן הזה בפרט לענין קריאת פסוק ולזה אין מוליכין אותו לבית הספר קודם הזמן הזה כי הוא דבר לבטלה ואין לצער לנער במקום שאין לו תועלת כ"כ: עוד אפשר דמקרא ר"ל פסוק אחר שיתחיל לקרות אבל קודם הזמן הזה יעסוק בידיעת האותיות והנקודות וקריאתן ולפי זה הטעם מוליכין התינוק לבית הספר אפילו כבן ב' או ג' שנים כדי ללמדו האותיות והנקודות וכל מה שישיג וכן נוהגין: אבל יש מי שמדקדק שאין מוליך אותו כל זמן שלא הגיע לג' שנים ואפילו ברביעית אינו חושש עד שיגיע לשנה הה' וראייתם מפירות האילן שכתוב בהם ג' שנים יהיה לכם ערלים שעדיין הם ברשותו של סמא"ל ואין ליהנות מהם ובד' צריך הלולים ובה' תאכל את פריו הה"נ לענין הולד כל זמן ג' שנים אין לנו שיעסוק בחפצי שמים כלל מפני שהוא תחת שעבודו של סמא"ל ואפילו מעט מזער אבל בה' ראוי לעסק וספינא לי' כתורא ולפי דרכו נקט התנא ה' שנים דווקא אבל לא ראיתי ממש דבריו וראיותיו מפירות האילן אינה ראיה כי פרי האילן לא נראה אלא לצורך הגוף ולהנאתו והוא מחלקו של סמא"ל ולכן ראוי לתת לו חלק מה לבדו ולא נעבור בגבולו אבל פרי האדם לא נברא אלא להשלים נפש א' ולעבוד עבודה שלמה כל ימי חייו ויתפאר ליוצר בראשית והלואי היה אפשר שיוכל לעבוד מיום שנולד אלא שהולך וגדל גדולתו מעט מעט כמ"ש אך בצלם יתהלך איש:
ובאלו הה' שנים אין לצער לתינוק בשום דרך כי אין לו שכל כלל וכל מה שיקח מצדו ומתבונתו יקח אבל אין להכותו כלל על שום דבר וענין והמכה בו חוטא. גדולה מזו ארז"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוויין להפרישו ואע"פ שעושה מעשה איסור כ"ש לתינוק ובמקום שאינו עושה מעשה אדרבה צריך לחנכו בכל ענין וכל מה שישאל יפיק לו רצונו הן מאכל הן משתה הן בכל דבר כדי שלא יבא לידי חולי שעיקר הבנין הוא היסוד ולכן צריך שאלו השנים הראשונים צריך לנהוג גופו בכל עידונין להברותו ולחזקו בכל מיני חזוקין אמרו עליו על רבי חנינא ע"ה שהיה בן פ"ה שנה והיה נוטל מנעליו וחולצן בעומדו על רגל א' והיה אומר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם שעמדו לי בעת זקנותי וכיוצא באלו צריך לנהוג בו בעניינים אחרים ודברים של טעם הם וצריך כל אדם לעמוד עליהם וללמדם לאנשי ביתו:
בן י' שנים למשנה. אחר שעסק ה' שנים במקרא די לו בזה כי מקרא מדה ואינה מדה ואין ענין למדת' עכשיו כ"א למלאות בטנו של קטן מכל העניינים והספורים שיש בכל המקרא בין בתורה בין בנביאים בין בכתובים ולידע יסוד הקריאה עצמה בדקדוק יפה שלא יצטרך לחזור עליה לכתחלה אבל ענין הפי' אין זמנו עתה כי בזמן קריאת הגמרא שיש לו זמן רב יעסוק להבין פירושי המקרא וטעם כל ענין וענין. ולא נתנו זמן יותר מה' שנים משום שמי שאינו רואה סימן ברכה בלמודו בזמן ה' שנים שוב לא יראה לעולם ולמדו זה מן הלוים שנא' בהם זאת אשר ללוים מבן כ"ה שנה יבא לצבא כו' ובמקום אחר הוא אומר מבן ל' שנה ומעלה ועד בן נ' כל בא לצבא הא כיצד מבן כ"ה יבא ללמוד הלכות המיוחדים אליו לידע ענייני הנהגותיו איך יתנהג בעבודת המקדש ושמירותיו ובן ל' יעבוד בפועל עם אחיו ונתנו לו זמן ה' שנים לידע וללמד שאם אינו רואה הצלחה בהם שוב לא יראה וכן הענין בכל הלמודים קטנים וגדולים. אחר שהשלים י' שנים ונכנס בשנת י"א יש לו לעסוק במשנה ולאביו להשתדל עמו על כך והענין הוא כי גירסא דינקותא היא מתקיימת וגם כי יזקין לא יסור ממנה ומש"ה לא הטריחו לו לעסוק בענין ההבנה והעיון כל זמן שהוא קטן ששכלו עדיין לא נתיישב ויאמר על טמא טהור ועל טהור טמא אבל הטריחוהו לעסוק במקרא ובמשנה גרסא לבד שתתקיים לו לעת הצורך ואין חוששין מן ההבנה דלגרוס איניש והדר ליסבר ונתנו לו זמן ה' שנים משום דקים להו דבזמן ה' שנים אלו יוכל לגרוס אותה גירסא נאה ויפה ע"פ עד שלא יצטרך אחרי זאת כי אם לעבור אותה מזמן לזמן וכן אנו רואים בעינינו דאם יעמוד הנער בזה השיעור עוסק בהם כראוי יעלה בידו בלי ספק אם לא יעשה מלאכה אחרת עמה ונתנו לו זמן ה' שנים עד ט"ו דבזמן הזה יוכל להשיג ש"ס משנה ה' סדרים הפסוקים סדר לשנה והאחר לח' חדשים ודי לו בזה:
ואע"פ שבתוך הזמן הזה יש לו פרק אחר והוא בן י"ג למצות לא מפני זה מתבטל הא' אבל עליו לעסוק בענין המשנה עד ט"ו אלא שיש לו טורח יותר ויותר מבן י"ג שהוא צריך לקיים מצות הבאות לידו חיוב גמור מן התורה ואינו יכול להפטר מהם אבל עכ"ז נתעלה שכלו יותר ויותר ממה שהיה קודם י"ג שיצה"ט שורה עליו ומדריכו ומיישרו ומורה לו הדרך הטובה אשר ילך בה כארז"ל על פסוק טוב ילד מסכן וחכם וגו'. ילד מסכן זה יצה"ט ונקרא ילד בערך היצה"ר אשר מלך עליו מעודו מעת אשר יצא מבטן אמו כמ"ש לפתח חטאת רובץ וכל אלו הי"ג שנים היה לבד מולך בו כרצונו אל כל אשר יפנה ירשיע ויצה"ט בא אליו מקרוב והוא נקרא מסכן שאין לו יועצים ושושבינין כמו ליצה"ר שכל רמ"ח אברים שיש בגופו של אדם כולם סרים אל משמעתו וחפצים לעשות רצונו מה שאין כן ליצה"ט שאין לו אלא חכמתו והוא אשר מילט את העיר בו והוא נקרא רוח שהוא מושב ומשכן לנשמה כשתבא לשרות בתוכו אבל בלא רוח א"א שתשרה ואמרו חכמי האמת כי נפש באה לאדם ביום אשר זכה להמול בשר ערלתו ובשם ישראל יכנה ואחר שמגיע לי"ג שנה ויום א' זוכה לרוח הוא היצ"ט שאמרנו ועם היות שנפש ג"כ מכח הטובה היא כי היא מושב ומשכן לרוח וזה בלא זה אינם יכולים להיות ושניהם כא' טובים אפ"ה אינו יצ"ט בשלמות שהיא בטלה במיעוט לגבי יצה"ר השולט עליו מבטן אמו מעת שיצא לאויר העולם ובסבתו שוכח כל מה שראה וידע אבל בבא לשכון עליה הרוה"ק ממדריגה הזה יכולין בין שניהם להטותו מדרך הרעה לדרך הטובה הבחירה בידו ובידו לבחור בטוב ולמאוס ברע ואם לא יעשה בר עונשין הוא ולכן עונשין אותו מי"ג שנה ולמעלה אחר שזכה לנפש ורוח והצליח בהם זכה לנשמה והוא מבן כ' ומעלה ואחר שיש לו נשמה מוחזק הוא שלא יחטא ואם יחטא עונשו מרובה ועונשין אותו בין מלמעלה בין מלמטה והמשכיל יבין. ונחזור לענינינו שעכ"ז לא יתבטל מעסק המוטל עליו והוא המשנה עד היותו בן ט"ו:
בן ט"ו למקרא. ענין הגמרא להבין ולהורות האיסור וההיתר ולידע פירושי המשנה והמקרא ולדון במדות שהתורה נדרשת בהם ולשמש ת"ח וכמ"ש שמושה יותר מלמודה וענין למוד על הגירסא שאמרנו והשמוש על הסברא ואם אין הסברא מה מועיל לו הגירסא גמרא גמור זמירת' תהא העיקר הוא השמוש והוא הוא הנקרא גמרא ובהיות האדם בן ט"ו שנה הרי נתיישב שכלו לקבל כל מה שאמרו לו ואם מסבירים לי' יסבר וראוי לעסוק מכאן ולהלאה בגמרא וגמ' אין לה שיעור כי הוא ים הגדול וענפיו מרובים ושרשיו מתפשטין לאין תכלית והכל לפי מה שהוא אדם וכפי כח שכלו והשגתו ימצא בו לעסוק ויוציא פרי ועיקר הגמ' צריך רב ורבן שיסביר סברות נכונות ואמתיות עד שהוא מעצמו יבין דבר מתוך דבר וידע להורות בין קדש לחול ובין טמא לטהור. ואח"כ יסמוך על עצמו על כל דבר חכמה ודעת ובלבד שלא ישכח מפיו שיעסוק בו יומם ולילה וכולי האי ואולי ולא כאלו הבוטחים בעצמם אחר שעלו למדריגה שקורים להם חכמים אינם חוששים שוב לעסוק בעיונים ולשקוד על למודם וסומכים על דעתם שהיה להם כבר והם לא ידעו כי ביום א' שאינו חוזר והחזיק במה שבידו שוכח מה שהיה בידו מב' ימים כמ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך ועל ב' ד' משל לב' חברים שהלכו בחברה א' ימים רבים באהבה וחבה לימים נתקוטט א' עם חבירו ורצה להפרש מעליו ולבקש לו חבר אחר וחבירו כשומעו שלא היה רצונו עמו גם הוא נתרצה ללכת לו לדרכו לבקש לו חבר כנפשו נאמן רוח ואהוב ונפרדו זה מזה זה הלך לדרך מזרח וזה למערב אחר כמה ימים חזר בו אותו החבר שנתקוטט עם חבירו ונפרש ממנו והניחו ואמר אוי לי מה עשיתי שהנחתי חבירי הנאמן אשר הלכתי עמו כמה ימים ולא ראיתי ממנו שום דבר רע ועל לא דבר הנחתיו ונפרדתי ממנו לא יפה עשיתי הנני חוזר אליו לבקש אהבתו וכך עשה עכ"פ צריך הוא לחזור כל מה שהוא הלך מאותו מקום שהניחו עד המקום שחזר בו עכשיו והוא מהלך דרכו שהלך בו זאת ועוד צריך לילך כל הדרך שהלך חבירו בעיר שהוא חוזר אליו והוא נוסף עליו כפלים אלא שרחמי שמים הם שאחר שבא ליטהר מסייעין אותו ואין לו לטרוח יותר על אותם הימים ועז"א בנמשל אם יום תעזבני יומים אעזבך ומ"ש יומים אעזבך והרי אינו עוזב אלא יום א' כנגדו ובין שניהם הם ב' אפ"ה ראוי ליחד העזיבה אל התורה מהב' ימים כי מחמת עזיבת התורה שוכח זה וזה שאין הדמיון בשלמות לב' בני אדם הכלל העולה שצריך האדם להיות שוקד על דלתי התורה והמצוות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בימים ובלילות ולהוסיף מחול על הקדש ובזה הנערה באה תורה צוה לנו משה מורשה מאורסה באה אל המלך ממ"ה יצליח את האיש הזה בלימודו ובתורתו ויתגלה אליו עיני התורה סתריה וסדריה ונשא ענף ועשה פרי להיות לגפן אדרת אבל כל זמן שלא יעסוק בדרך הזה עם היותו חכם ומבין יצלל במים אדירים לבקש אבידתו והלואי שייגע כראוי וימצא את אשר יבקש כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וענין הגמ' לא שם לו התנא גבול מפני שאין לו שיעור על הדרך שזכרנו. ובהיות הבחור בן ט"ו שנה ונכנס בתוך י"ו הדם מתגבר עליו תאוות היצה"ר וחמדותיו לכן צריך להחלישו בהיותו עוסק בתורה הנקרא תושיה ולהיות יושב באהלי שקוד החכמים וללכת מחיל אל חיל ובכן אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ כי בכח עסקו בעיון השכלי מתבטל כח עיון החומרי כי הוא גדול ורב ממנו למי שיש לו עינים לראות ולב להבין ועכ"ז לא נמנע התנא מלהזכיר שיניח עסק התורה וישא אשה משום דאין אפוטרופוס לעריות יצה"ר והוא אויב ואורב להפילו במקום שלא יוכל לקום במחשבות רעות בהרהורים קשים ואמרו עין רואה לב חומד כלי המעשה גומרים ונמצא מאבד עצמו לדעת ומחריב עולמות לכן הזכיר לנו התנא:
בן י"ח לחופה. אם מן טעם זה אם משום לא תהו בראה לשבת יצרה ושניהם כא' טובים ואינו דומה תורה מאדם שלם לתורה מאדם פגום כמו שאמרנו כל השרוי בלא אשה וכו' ועכ"ז לא שמו עליו העול מקודם כדי שיהיה עוסק לפחות ג' שנים בגמרא פנוי בלא אשה בלא עסק בלא טרדה ויועיל לו הרבה על היסוד שיש לו בנוי ממקרא ומשנה ועוד שהתלהבות יצה"ר אינו כ"כ ואפשר להנצל ממנו בנקל אם אין לו חברים רעים ממי ילמוד בהגיעו לח"י מוטל על אביו בחיוב גמור לבקש לו אשה להכניסו לחופה והזכיר התנא ענין חופה משום שענין חופה הוא היחוד שבין איש ואשתו ורמז בזה כי אין כוונת הענין הזה כ"כ משום פריה ורביה כי עדיין לא הגיע לפרק כ' שמוטל עליו הענין בחיוב כמ"ש פתח רוחו וכו' אבל עקר הענין להצילו מן החטא ולא יחמוד בלבבו נשים נכריות האסורות עליו וכדי למלאות תאוותו ויהיה לו פת בסלו צריך ליחד לו אשה ובזה ינצל מן החטא. מפני מה המצוה הזאת מוטלת על האב לעשות משום שעיקר המצוה של פריה ורביה היא כדי להשאיר אחריו ברכה ויהיה קיום המין ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכל זמן שהבן והבת עצים יבשים לא יעשו פרי לא יועיל כלום בתקנתו אבל יעשה הוא הבא מידו להשיא אשה לבן ואיש לבת וה' ימלא חסרונם ויתן להם פרים בעתם נגמרה הבריאה בשלמות לכך צריך האדם להשתדל במצוה הזאת בכל יכולתו ובהגיע בנו לפרק י"ח שנה שלמים יבקש לו מנוח אשר ייטב לו ואם צריך למעות או לתכשיטין יבקש לו אפילו ברחוקים אמר הכתוב די מחסורו אשר יחסר לו ואחז"ל זו אשה כל שכן בבניו היוצאים מחלציו והוא מחוייב במצוה עצמה כאשר ביארנו שצריך השתדלות נמרץ לגמור כל הצריך עד שיצא משפט הנער לאור וכן בבנותיו מן הטעם עצמו אחר שהגיעו לפרקן והוא מי"ג שנה ולמעלה שצריך לבקש לו דבר הראוי והגון לפי כבודו וצריך לבקש להן נדוניא עד שיקפצו עליהן אנשים מהוגנים וכן אמרו בדברי קבלה ואת בנותיכם תנו לאנשים וכי כיצד יתן אותם על כרחם אלא שיתנו להם כ"כ עד שיתרצו ויקבלו אותן ואע"פ שאחז"ל עישור נכסי לפרנסת הבת היינו אחר מיתת האב שלא להוציא מן הבנים די להם בעישור נכסי אבל בחיי האב ראוי לו ומוטל עליו להשיאם לכבודו ואפילו ע"י רבוי ממון גם מוטל עליו ללמדו אומנות כדי שיעסוק בו להתפרנס ולראות חיים עם אשה אשר אהב והוא מן הטעם אשר אמרנו כי מה תועלת להשיאו אשה אם אינו יכול להתקיים בה מחוסר כל טוב ממנו הנפל ואדרבא אסור לזווגן ולחברם וכן אמר שלמה בחכמתו והכן בחוץ מלאכתך וגו' אחר ובנית ביתך וארז"ל יפה תורה עם מלאכה כי יגיעת שניהם משכחת עון מטעם זה אע"פ שיש לו ממון הרבה לתת לבנו לא ימנע מפני זה מללמדו אומנות כי הבטלה מביאה לידי שעמום אא"כ הוא דבק בתורה וחשקה נפשו בה כי אז אסור לו לעסוק בשום מלאכה זולתה כיון שיש לו במה להתפרנס ולא יצטרך לבריות אחר שנשא אשה ועדיין הוא עוסק בתורה משום שאין לו טרדא וטרחא. ובהגיע לפרק כ' שנה שכבר מתחילין הבנים לצאת לאויר העולם וצריכין מזון ופרנסה והם תחת צל כנפיו לחסות עליהם צריך לבקש ולחפש ככלב וכזאב אחר פרנסתם וז"ש התנא בן כ' לרדוף היינו רדיפת המזונות לפרנס בני ביתו בכבוד ולא בביזוי ויבקש לו העסק היותר נקל מלאבד זמן ולהרויח מה יספיק בצמצום ויסתפק במותר לו ויתרחק מן המותרות ומן התאוות הגשמיות כי הם המורידות את האדם לבאר שחת ונוטלות חייו מן העה"ז ומן הבא אמר שלמה בחכמתו ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה וכן כשהוא בעל מלאכה ומרויח מזונותיו במעשה ידיו לא יהיה נבהל להון לקבץ על יד ויהיה מה שיהיה ולא ידקדק היטב במה שהוא עושה אם טוב ואם רע כי אם הכוונה להרבות מלאכה ליטול עליה שכר הרבה ח"ו זהו דרך הגזלנים והחמסנים שאומרים שלי שלי ושלך שלי ואין רודפים כי אם אחרי הבצע וכל מגמתם למלאת בטנם ובטן רשעים תחסר אבל זרע ישראל הכשרים אינם חפצים ליהנות במה שאינו שלהם ואם עוסקים במלאכתם עוסקים לש"ש ובטהרת הלב שלא להונות לחבירם ואדרבה הם מוותרים משלהם להם שלא לבא לידי גזל ולא לידי חמס וכן הדין עצמו כשאחרים עוסקים במלאכת שלהם מי שהוא נבהל להון עושה תחבולות ומרמות ומשנה את משכורתם י' מונים כדי לעכב את שלהם בידו ועושק שכר שכיר ובא לידי גזל ולידי חמס ואינו מוציא את שלו מידו אלא אחר עמל וטורח הולך ובא ק' פעמים אבל מי שהוא בר לבב אוהב את הבריות ומקרבן נותן להם שכרם משלם ואינו מעכבו בידו כלל אלא ביומו תתן שכרו ואינו מדקדק אחריהם במלאכה ומוותר להם ומוחל להם מחילה גמורה כי אליו הוא נושא את נפשו והוה לי' כמזמין לו צדקה לפרנס עצמו ובני ביתו בנקיות לאכול מיגיע כפיו ומפייס אותם במיני פיוסים אם עושים יותר מן הראוי לעשות או שלא נסו באלה ועושים מפני הבושה וכדי שלא יצטרכו לבריות לאנשים האומללים כאלה צריך לדבר על לבם דברי פיוס וניחום כדי לחזק שברון רוחם וחולשת כחם והמעות שנותן להם יתן בסבר פנים יפות ויצטער עמהם על השגת ידם מקוצר מזונותם כמו שכתוב ותפק לרעב נפשך כלו' נפשי ולבי הייתי רוצה להוציא מגופי אם היה אפשר כדי להפיק שאלתך ולמלאת חפצך אבל המקום ירחם עלי ועליך ועל כל עמו ישראל ובדברים האלה משיב את רוחו אליו ומקבל היסורים בסבר פנים יפות ונמצא זה עושה גמ"ח בגופו ובממונו ונמצא מקיים להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ונמצא שותף להקב"ה בזה ואשריו ואשרי חלקו:
בן שלשים לכח. ענין הודעת התנא לנו שבן ל' לכח מה שאנו רואים בעינינו לא דבר רק הוא אלא בא להודיענו מה שהודיענו שהע"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי האדם שמוצא את עצמו בריא ובעל כח שיכול להשתדל בתורה ובמצות עבודה שלימה כראוי להם ישתדל ויעשה ועיקר כחו של אדם בעלוי טבעו הוא בן ל' שנה ואז כל כחו עמו ובעל שכל ראוי להכיר ולידע כי לא בא אל העה"ז לאכול ולשתות לכנוס ממון ולאסוף חיל חלילה כי אין זה שלימות לאדם אדרבא גריעות גדול ואין לבן דעת לרדוף אחרי זה כי הוא מעשה בורים ופתיים שחושבים שהעולם כמנהגו נוהג ואין מעלתו ויתרונו אלא הדברים האלו וכיוצא ועיקר שלימות האדם הוא היותו עשיר ובן חיל שהכל מכבדים אותו ומתהנה מן העולם מכל הבא בידו לבנות בתים ולנטוע נטיעות ואילנות ופרדסים לשמוח בהן ולהיות לו עבדים ושפחות לעבוד ולשרת אותו וצאן ובקר לרוב ואח"כ בפטירתו מן העולם כבר נשלם חוקו ומניח הכל ביד בניו ומצוה להם שיהיו בני חיל כאשר הוא היה זריז וזהיר לכנוס הממון ולא לאבד ועשה כך וכך ואכל עולמו בחייו ובפרט אם שבע ימים בענין זה הרי זה עלה בדעתו שהוא מהמאושרים שבעולם והולך שמח וטוב לב בצאתו מן העה"ז והוא העני והפתי והסכל אינו יודע את אשר יבא אחריו ואינו מביט באחרית הימים והחשבון אשר הוא עתיד ליתן לפני ממ"ה י"ו וכשירצה לתקן לא יעלה בידו וזש"ה כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה אם יש לך לעשות בכחך בעה"ז ובידך לעשות כל אשר נמצא אך ראוי לך להניח כל אלו ההבלים ודמיונות העולים בלב הסכלים שאין בהם ממש מצד שכלם המועט וקוצר דעתם והיצה"ר שמתלבש בהם להשיאם עצה לטרדם מן העה"ב אין ראוי לבן דעת ולבעל נפש לעלות אותה בדעתו חלילה חלילה. אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קבלת התורה התמימה אשר פתי מחכימת ומורה חטאים בדרך והיא נותנת עצה לאדם איך יתנהג להשיג רצון השי"ת ולזכות לחיי עולם שכולו טוב וכולו ארוך כמ"ש על ענין שלוח הקן וכבוד אב ואם ובודאי שיש לנו להאמין בו ולידע שיש עולם אחר גדול במאד מאד במעלה גדולה ויתרון גדול ע"ז ולא נברא זה אלא למעשה לעסוק בתורה ולקיום המצוה והאחר הוא עולם הגמול ודימו אותו חז"ל ליום השבת משום שכולו מנוחה ואין שם מעשה כלל ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל אם לא טרח א"א עוד לטרוח וע"כ ימות ברעב ואע"פ שאין הדמיון בפועל בשוה אפ"ה דומה לו בצד מה לענין המנוחה והענג למי שמשמר עצמו וראוי לנו להאמין בזה אמונה שלמה וחזקה להאמין בתורה ובמי שנתנה ולא דבר רק הוא אלא מקוצר דעתנו. אב"א סברא איך יעלה על לב אדם טפש או סכל ואצ"ל בן דעת שאלו הדברים מועילין לאדם ויש להם שלמות מה שיבטח אדם עליהם וירדוף אחריהם ויניח התורה והמצוה והאמת והיושר שהרי אנו רואים בעינינו שאלו הדברים אין להם שום קיום והעמדה כלל ועיקר אדרבא גריעות והפסד גדול בכל ענין וענין והם המקרבים את האדם אל המות ובשבילם נטרד מן העולם כיצד אדם הרודף אחר העושר הולך בימים ובמדברות ומשים נפשו בכפו לרדוף אחריהם ביום ובלילה בחשק גדול עד שמרוב חשקו מאבד עצמו לדעת שנטבע בים והולך לחרפות הוא וממונו ואפילו בניו ובני ביתו לא זכו בו ולא בממונו או קופצים עליו לסטים שודדים בין בים בין ביבשה ומניחים אותו ערום ועריה והורגים אותו או לוקחים אותו לעבד עולם שצריך רחמי שמים לצאת מידם אחר עמל וטורח אבל לא ראינו מי שעסק בתורה ובמצות כ"כ עסק גדול שבא לו המות בשבילו חלילה אלא אדרבא אהוב ונחמד בעיני הכל והכל חפצים לעשות רצונו בין גוים בין לאומים הכל אוהבים אותו מחמת תכונתו ותבונתו ויושר לבבו מטוב מעשיו הרי שהועיל לו הדרך הזה לעינינו בעה"ז ואם לענין העה"ב השכל נותן שכשם שירדוף אחר העושר והכבוד שלא יתנו לו שכר על זה מה בצע להש"י ברודפו אחר הבצע והחמדה למלאת בטנו ולהפיק חפצו מה תועלת לקיום העולם בו עכ"פ אפי' לפי דעת הסכל צריך קיום כלל ואחר שאין תועלת לכללות במעשיו גם לא מצא חן בעיני הש"י בעסקו בחפציו ומניח חפצי שמים שהם העסק בנסתרות ובדברים שהם למעלה מן השמש למה יתן לו שכר וחלק ונחלה עם העומדים לפניו אדרבא יתן לו עונש גדול כפי השכל שהיה לו לעסוק בחפצי שמים ולא עסק ויטרד מלפניו ולא יזכה לחזות בנועם ה' הרי שהשכל נותן שאין לו חלק לעה"ב אדרבה יש לו עונש וא"כ כיצד יעלה בלב הסכל הבער לעשות מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר וא"כ ענין התנא לומר בן ל' לכח הכוונה שישתדל האדם בכל כחו בהגיעו בזמן כזה לעסק התורה והמצות ולהתענות לפני אלהיו יקבל תשובתו ותחנתו וכן אמרו בס' קינות טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ופסוק אחר אומר אשרי איש ירא את ה' בעודו איש וכן אמר שהע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך כי החסד שעושה האדם בהיותו בכחו ועצמותו ורתיחת דמו בזמן שיצה"ר מפתה אותו לרדוף אחר תאוותיו וחמדותיו ומניח הכל ללכת לעבוד את אלהיו בכל לב ובכל נפש ודאי שכרו גדול במאד מאד ומעלין עליו כאלו הקריב חלבו ודמו לפני בורא עולם להיות לו לחלק ונחלה ולעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק כי זכותו ותמימותו תעמוד לו כי יתקיים בצדקתו גם בדרכיו הטובים לא יסורו ממנו וכמ"ש שהע"ה חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין ממנה לא יסור הוא מהם והם לא יסורו ממנו ומפני זה הענין צריך האדם לפקוח עינים על בנו או תלמידו לעמוד עליו בכל עת ובכל רגע להדריכו בדרך ישר וללמדו פעם אחר פעם עד שיתחזק בכל דבר וענין ויהיה מורגל בו ויקבע בו לטבע כמ"ש ההרגל נעשה טבע שני והוא ענין גדול שצריך האדם בעל נפש להיות זריז בו כי הבנין הולך אחר היסוד ואם היסוד רעוע במהרה הוא נופל ומה יותר טובה יש לאדם בעוה"ז ובעוה"ב כי אם להיות השגחתו על בנו לטוב שיצא משפטו לאור להצליח בעוה"ז להיותו עבד ליוצרו אשר הוציאו לאויר העולם ללכת בחקותיו ובתורתו ואשריו ואשרי יולדתו אם זוכה להניח ברכה אחריו בן הגון וראוי מוכתר בכתר תורה ושם טוב והרי המוח שלו הם חיים גמורים אשר לא יבוש כי ידברו אויבים בשער וע"כ ישתדל האדם הרבה מאד בענין זה וכדי לזכות בבנו יזכה תחלה בבן חבירו הבא לידו ליסרו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון וישתדל ללמדו דרך האמת ולא יאמר בלבו מה לי ולצער הזה כי מצווין אנו וערבים זה לזה ומאי דסני לך לחברך לא תעביד וכן הזהירנו ית' ויתעלה ואהבת לרעך כמוך ואמרו על זה כי הוא כלל גדול בתורה משום שזה הענין מורה יחוד כללות האומה קדושה שכלם נאחזים זה בזה וקשורים בחבל אהבה עזה זה עם זה והרי כלם נחשבים לנפש אחד כמ"ש כל הנפש הבאה וגו' משא"כ במכחישי ה' אשר אין להם קשר ויחוד והרי הם נחשבים כל אחד לבדו כמש"ה ואת נפשות ביתו שכל א' יש לו נפש בפני עצמו לא כאלה חלק יעקב אשר הם נאחזים ביוצר הכל שהוא יחוד גמור וכביכול נאמר בהם כמו שנאמר עם אחד ואלוה א' והם נחשבים כגוף א' ממש יש בהם ראש ויש בהם עינים ידים זרועות ורגלים הכל לפי הערך וכפי שנרשמו בגופו של אדם הא' כי כלם מכחו באו וכמו כשמכין האדם באצבעו הקטן כל הגוף חושש באותה מכה שסוף סוף הוא ממנו אע"פ שהוא הסוף ומקום הבזוי יותר ואינו נערך כי זנב אריה אריה נקרא כן צריך כל אשר בשם ישראל יכנה כשרואה את חבירו הולך בדרך לא טוב או שלקח לעצמו עצה שאינה הוגנת לו ראוי לו להחזירו למוטב ולהדריכו בדרך לא יכשל בה וכן אם רואה איש רע ובליעל מכה בו או עושק בו. ראוי להצילו מעשקו ולשום כל מאמצי כחו להושיע לו מצרתו הן בגופו הן בממונו ואע"פ שיהיה לו צער בכך או יגיע לו הזיק זהו עיקר המצוה והאהבה ואיש אשר אלה לו רוחו ודאי מזרע אברהם הגומל חסדים והרחמן ונראה מתוך כך שהוא קרוב אליו מגואליו אבל מי שרואה את חבירו באיזה צער או צרה ומניחו והולך ואומר שלום עליך נפשי מראה בעצמו שאין לו יחוס וקורבה בזרע של אברהם אחר שאינו מצטער עליו ואינו נכוה בגחלתו וזהו עיקר הכח שיש לו לאדם להתחזק כגבור לדברים אלו וכיוצא באלו ואין לכח זה זמן מוגבל כל ימות האדם כלם שוים לטובה:
בן ארבעים לבינה. להיות שנות האדם על הסתם שבעים שנה כמש"ה ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכשהוא בן מ' הרי עבר על חצי ימיו והנו חוזר לאחריו מעט ולא הרבה ואם נאמר שהם שמונים אם יתגבר בשנת המ' הרי הוא באמצעות ימיו ועומד אצל הנטיה להעריב שמשו ואז כחות הגוף וחמדותיו ותאוותיו מתחלשים וכחות הנפש והשכל מתעוררי' לבקש את אשר ינוח להם מתגברי' אלו על אלו כי כשזה קם זה נופל החומר נופל והשכל קם ואז הוא זמן להשכל והבינה להבין כל הענינים על מה שהם ולהבין האדם את אשר החריב והודעת התנא הורה לנו זהו לעורר האדם את לבו אם לא נתעורר עד עכשיו לפחות יעורר אותו בזמנו וישכיל ויאמר מה ענין ביאתי אל העה"ז הביאתי לאכול ולשתות ולרדוף אחר תאוות הגוף וחמדותיו לא זו הדרך ולא זו העיר יש לי עינים לראות ואינו רואה אזנים לשמוע ואיני שומע עד מתי יהיה לי זה היצה"ר למוקש ומתי אעשה גם אנכי לביתי הלא יש לי לדעת את אחריתי והעוה"ז הוה ונפסד ואם אני היום מרומם ונשא למחר יתנני למשיסה ואני עתיד ליתן דין וחשבון על כל מפעל ומעשה ידי ואין עוזר לי ואין סומך בלתי אני לבדי אהיה עוזר לי וראוי לי לתקן את דרכי ולחקור את מהלכי ולשוב לקוני ואשתמרה מעוני ואולי יראה ה' בעניי ולא אשוב עוד לכסלה להיות רודף על נקלה אל ההבל ואל הבהלה אבל אתקן מעוותי לעבוד את יוצרי אשר עשני והכינני ועד כה עזרני ומכמה צרות רעות ורבות הצילני וכל טוב גמלני וגם אני לא אשכח ואגמור רצונו וחפצו לעבוד עבודתו בלב שלם ולעסוק בתורתו וכל דרכי וחפצי וצרכי יהיו לנגדי עראי ותורתו וחפצי שמים אשים אותם לנגדי תמיד להשתדל בהם בכל עז ולעשות אותם בשלמות וזהו תכלית השכל והבינה שצריך האדם שישכיל ויבין בענינים אלו עד שיעור ראוי פן יבא להכנס לחצר בית המלך הפנימית מדבר לדבר ומענין לענין כפי דקות שכלו והשגת דעתו ויצא לאור משפטו לאחוז בעבודתו ויראתו ואהבתו. זה הענין מנערותו צריך האדם לאחוז בו כדי שיתגדל בו וגם כי יזקין בזקנותו ע"כ בראותו הולך ודל וימים בורחים כצל וכל יום ויום מערה למות נפשו:
בן נ' לעצה אחר שאמר התנא שבן מ' לבינה כנ"ל שצריך להבין ולהשכיל ענין אחריתו ומה יהי' בסופו והוא זמן תחלת ההשכלה באדם דבר מתוך דבר אמר שבהגיעו לנ' הוא זמן להשיא עצה לאחרים ולהדריך רבים בתורה ולהשיב רבים מעון שאין ראוי לאדם לישר אחרים עד שיישר א"ע כי האדם שראוי להוכיח צריך שיהי' הוא כבר מנוקה ומשופה ולא ימצא בו עון אשר חטא ואח"כ יוכיח את אחרים כמ"ש התקוששו וקושו שלא יאמר טול קיסם מבין שינך ויאמרו לו טול קורה מבין עיניך ואחר שהזהירו התנא בתשובתו ויכיר את מעשיו וישוב מהם בזמן מ' שכבר הוא נוטה מדרך החיים אל דרך המות ויש לו זמן י' שנים להכין את מעשיו ולתקן את דרכו לשוב בתשובה שלמה ולא ימצא עולתה בו ואח"כ יתקן את אחרים ויתן להם עצה ההוגנת להם באיזה דרך ישכן אור ולא סגי בלאו הכי כי ישראל ערבים זה לזה וכל א' מחויב להשיב את חבירו ונכוה בגחלתו של חבירו והוא ענין גדול ומצוה רבה כמ"ש אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי' והוא מן הדברים החמורים אשר צריך האדם לרדוף אחריהם ובזוהר הגדילו על הענין הזה ואשרי הזוכה להשיב כל ישראל לאביהם שבשמים: או אפשר שענין העצה שאמר התנא הוא על עצמו בלבד שאם לא הועיל במעשיו מבן מ' ולא חזר בתשובתו כראוי כשמגיע לנ' שנה צריך לשאת ולתת להשיא עצה ועצות כיצד יעשה להנצל מיצה"ר לבקש תואנות ועילות ומרמות ותחבולות להכניעו ולהשפילו כדי שלא ירים ראשו עליו ויכול להדבק ביצה"ט לשמו' אליו ולקבל ממנו ללכת בדרכי התורה והמצוה לרא"ש שבזמן הזה של נ' שנה הרי שכלו מיושב יותר ויותר מכל אשר הי' עד הכא ואינו מתפתה בנקל בדברים קלים ויכול הוא להתגבר על יצה"ר בטענות מספיקים כדי לטורדו מעליו לא יקבל ממנו לרדוף אחר ההבל במועצותיו בפיו נתונות והוא במה שצריך האדם להשיא א"ע להציל עצמו מני שחת:
בן ששים לזקנה. השמיענו התנא בזה שאם לא הבין בשנת המ' שהוא זמן וחלק הירידה ולא לקח לעצמו עצה בשנת הנ' שכבר התחיל להעריב שמשו בהגיעו לשנת הס' צריך שיכיר שהרי באו ימי הרעה והיא הזקנה והכרת פניו ענתה בו שנתלבנו זקנו ושערותיו וראוי להיות מעותד לבוש ועומד אימתי יקראו לו מלפני המלך שילך בלי בושה ובלי כלימה להסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות. ומחלצות הוא מלבושים הנקיים ראויים לרואי פני המלך והמשרתים לפניו ושלמה ע"ה הזהירנו יותר מזה ואמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים כל מי שהוא בעל נפש א"צ לו להמתין לעת הזקנה שכבר רואה א"ע רפוי ונטוי נעליו ברגליו ומקלו בידו ומחפזין אותו ללכת לבית עולמו כי אולי לא יגיע לעת כזאת כי צל ימינו עלי ארץ ואין אדם יודע את עתו אלא בכל עת ובכל זמן יהיו בגדיך לבנים מוכן ומזומן אם יקראו לו ויזמינוהו לסעודה שילך תיכף ומיד לרצון המלך וחפצו כדאיתא בגמ' משל למה"ד למלך שזמן עבדיו וכו' וז"ש ר"א לתלמידיו שוב יום א' לפני מיתתך והוא לכל יום ויום שיעמוד בתשובה שלימה מוכן למאמר המלך כי אין אדם יודע אימתי תעלה רצון המלך לזמן עבדיו ואם יתאחרו הימים מה טוב לו ומה נעים שכל ימיו עמד בתשובה להתרצות בעיני המלך וכופלים לו שכר כפול על הבא וזהו ענין כוונת התנא באומרו בן ששים לזקנה כלומר ראוי לך שתחפש ותחקור על מעשיך ואל תאחר כי הזמן מועט ואינו מניחך להתעכב שהרי קפצה עליך זקנה ובכל יום ויום אתה מעותד לקבר כמה דכתיב תבא בכלח אלי קבר בכלח בגמטריא ששים והוא זמן בינוני לא ארוך ולא קצר שכבר נגמר בישולו אלא שעדיין יש לו כח וחוזק להתעכב באילן כמה ימים ולא יפול ואם לא ישוב עכשיו ויחפש מעשיו ויתקן ענייניו אימתי הרי כמה עדים מתרים בו והולכים אחריו עד שיוציא אותו מן העולם ועל כרחו הוא מת א"כ צריך לפקוח עינים עורות ולהביט אל אחריתו איך עתיד ליתן דין וחשבון ולא יכלה בהבל ימיו ושנותיו בבהלה ודע כי על כל אלה יביאך ה' במשפט:
בן שבעים לשיבה. השמיענו התנא בזה שאם לא חזר בו האדם כל הימים והשנים שעברו ומבן מ' לא הבין ומבן חמשים לא נתיעץ בעצה לשוב ומבן ששים לא הביט בזקנותו ובעדים המתרים בו בהגיע לשבעים הרי הגיע לשיבה והיא מדריגה אחרת אחר הזקנה והיא האחרונה לחיי האדם כמו דכתיב ימי שנותנו בהם ע' שנה וענין מדרגה זו שנקרא שיבה ר"ל משום שהוא זמן תשובה לכל ואין תקוה ואחרית אחרי זאת כי אם למות המפריד בינו לבין עה"ז והרי עדות יש ששבו שערותיו ראשו וזקנו וגבות עינו מן השחור נהפך ללבן והוא ענין שיבה כמו כן צריך הוא עכ"פ לשוב ממעשיו המכוערים השחורים המחשכים את נפשו הקדושה והטהורה זכה וברה ללבנם ולבררם ולצרפם מזוקק שבעתים כענין השנים שעכב וגדול אדוננו ורב כח שמקבל שבים ומקרב את שובבים ומרפא אותם לקרא להם שלום כדכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב ואומר תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות ואפי' יש בידו עבירות גדולות גילוי עריות ושפיכות דמים וע"א יש לו תקנה לשוב בתשובה ומתקבלת תשובתו ועונות נהפכו לזכיות והסומא שלא ראה ולא ידע עד הנה ולא פשפש במעשיו ולא חקר צריך שישוב בו יתעורר ויקץ כישן ויאמר מה אני מה חיי עד מתי ילינו בקרבי מחשבות אוני ולא אחוש לנפשי העניה העגומה שבויה עומדת בין זאבי ערב אורבים וטורפים כל א' מקצהו אחרי הבצע ואחרי לא יועיל ולא יציל כי תהו המה מתי אקיץ משנתי ומתרדמתי אשר נפלה עלי מיום היותי לרדוף אחרי תאוותי וחמדתי להפיס דעת היצה"ר ולמלאת רצונו וחפצו ומתי אעשה גם אנכי לביתי בית ועד בית מועד לכל חי היכן צידתי אשר הכנתי לאורח הגדול הזה אם ארעב מה אוכל ואם אצמא מה אשתה והרי אין בידי מאומה ואין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אני הולך שמה ואם אין אני לי מי לי מה יועיל הון ביום עברתו של גיהנם מה יועילו לי בני אחרי ואפי' שיזכו אוי למי שאוכל מה שאינו שלו ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואם אני לא טרחתי ולא עמלתי לקשט את נפשי בתכשיטין יפים וטובים שתעלה לרצון בעיני מי שנתנה בי ויטלה בשמחה ובששון להושיבה תחת כסא כבודו ולהנחילה ארץ החיים וכל עמלי הי' לפי ולגופי מה אוכל ואתפרנס בעולם שכולו ארוך ולעולם שכלו שבת והרי שלחנות כמה וכמה מלאים כל טוב צדיקים וחסידים כמה וכמה מלובשים ומקושטים במעשיהם הטובים מעוטרים בעטרותיהם בראשיהם נהנים מזיו שכינתו של אלהינו ית' ואני איך אלך ואתיצב לפניהם ערום ועריה מכל טוב ומכל מצות אוי לי לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. ואם אמר אומר הנני העני לעשות רצון שמים ואזרז עצמי ללמוד התורה ולעסוק במצות מכל בני גילי ולא אשוב עוד לכסלה להכעיס את אשר הכעסתי ולתעוב את אשר התעבתי מה אועיל בתקנתי ואפילו אקריב כל אילי נביות קרבנות על אשר אשמתי הלואי יעלו לרצון ויועיל למחות את אשר נכתב ליום ריבי ונחקק בפנקסי והרי נטו פעמי ונסו צללי ושמשי עומד לערוב ולהשתקע ואיך אשיג לכל המלאכה נמבזה ונמס לבטל אותה ולחדש מלאכה אחרת מפוארה אשר לא תהי' רעה בעיני אדוניה וצריך לסתור את אשר בניתי ולבנות מעיקרא בנין יוכל להתקיים ומתי יגמר כל הענין הגדול הזה והיום קצר והמלאכה מרובה ובחושבו האדם הנבזה הזה כיצד הוא כחוש ורזה וישא ויתן בויכוח הזה אלהינו שבשמים צדיק וישר הוא ארך אפים ורצונו בתשובתן של רשעים ונותן יד לקבל הפושעים יראה בעיניו ויקבל תשובתו והכנעתו ואף גם זאת שחטא והרבה לפשוע בהיות עכשיו סר וזעף ומר ונאנח ניחם ומתחרט מכל התועבות אשר עשה ולא שב אליהם כלל וריחק אותם מעליו מכל וכל יחשבו לו כל השגגות לזכיות וכל אשר חטא בדעת שלמה שעשה עד הנה נגד רצון בוראו וכוונתו עכשיו בתשובתו הרמתה נהפך לאיש אחר ונעשו זכיות ומצות ומעשים טובים כדאיתא ביומא פרק י"ה בהיות בתשובה גמורה ושלמה כדין וכשורה ולא שיהי' תשובה רעועה מזדמנת על ידו אלא בוכה ומתאונן ביום ובלילה על ככה ומבקש סליחה מהשי"ת יכפר ויסלח חטאתיו ועונותיו ופשעיו וכך סדר הוידוי אנא השם חטאתי עויתי פשעתי אנא ה' כפר נא חטאתי מחול עונותי סלח פשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום היותי מתבייש אני מחטאתי ונכלם מעונותי ונחפר מפשעי ויש לי עזות פנים לעמוד נגדך להתודות לפניך ולספר את הרע אשר עשיתי בעיניך כי ידעתי כי אתה חנון ורחום ארך אפים ופתחת לנו שערי תשובה לשוב אליך מעונותינו ועושק ידינו וקודם בריאת עולמך הקדמת רפואה למכתנו שאלמלא כן לא היה אפשר עולם להתקיים ועל זה יוסיף כל א' וא' כפי כחו אשר כתיב בס' מנחת קנאות וזהו ענין התשובה השייכה לזמן ע' שנה אשר עליה התנא הודיענו בן ע' לשיבה שאם לא עכשיו אימתי:
בן שמונים לגבורה. ענין הגבורה הזאת שהשמיענו התנא היא לישנא דקרא דכתיב ואם בגבורות שמנים שנה והענין הוא כי ימות השבוע הם ששת ימים ונאמר בהם ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום הז' שבת לה' וגו' לא תעשה כל מלאכה וגו' וכן בחדשים השביעי משובח והוא חדש תשרי שבו ר"ה וי"ה וסכות ושמיני עצרת שבו פדות נפשנו וכן בשנים נאמר שש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעי שבת שבתון כו' לעולם השביעי משובח ויש בו מנוחה והשקט כן בענין חיי האדם ענין בחרותו והשתדלותו בעולם הם ששים שנה ובהגיע לששים שנה יש לו גבול והרי קפץ עליו הזקנה ואין לו יכולת לעמוד על עומדו ולעבוד עבודתו כראוי שכבר תשש כחו שעד העשר שבין ששים לשבעים הם כדמיון שבת להיות נח שקט ושאנן לחקור ולדרוש ולבקש מנוח לנפשו איזה דרך ישכון אור ויוכל בו להשיג חיי העה"ב ולכן אמרו בן שבעים לשיבה והרי הוא מענין שובה בשובה ונחת והרי הזה עבר כל שבתו ששת ימים והשביעי שבת הרי מלא ימיו חול ושבת אבל אם עבר על שבעים לעלות מדרגה אחרת משבעים ועד שמונים הרי גברה ידו בזה ויוכל להקרא גבורה שעבר על הדרך של שאר בני אדם שאין להם זמן להכין צידה לדרך כי אם שבעים שנה על הרוב ומי שלא הכין נשאר רק מכל טוב ולזה הוסיפו להם זמן על זמן בתוספת טובה להכין לו יותר ויותר משאר בני אדם ואשריו ואשרי חלקו שימלא נפשו להשביעה בתורה ובמעשים טובים ועל כן גבור יקרא שכחו גדול משאר בני אדם שלא האריכו ימים כל כך להרבות להם צדה לדרך כמוהו כי ענין ההעמדה בעולם הזה אין הכוונה לאכול ולשתות ולהרבות נכסים ועבדים ושפחות חס ושלום כי החיים האלו אינם חיים אבל מיתה יקראו כי הם המביאים המיתה על האדם אבל הכוונה היא לסגל תורה ומעשים טובים בכל שנה ושנה לעשות רצון אביו שבשמים כי כל המוסיף מוסיפין לו וכמו כן מי שהגיע לשמנים שנה ולא נתן את לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר ה' החייני עד כה הריני ממלא חפצו ועושה רצונו אלא אדרבה הלך כל ימיו בתאוותיו וחמדותיו ולא מנע את נפשו מהתעדן ומטוב ולא חשש אל נפשו העגומה יושבת גלמודה ענשו רב כפלים וכפלים ממי שלא האריך כל כך וגבורתו היא הלוחמת עמו ועומדת כנגדו לטורדו מן העולם ולהורידו לבאר שחת אבדון ומות ציה וצלמות ואשריו הנוטה אזן לשמוע ולהבין העניינים כאשר המה ובעודו בעולם הזה יפדה עצמו משחת וחיתו מעבור בשלח ויתקיים בו והחכמה תחיה את בעליה:
בן תשעים לשוח. זה הגבול של תשעים בהיות כי הגיע אל הזמן הזה כבר יצא מהקו של ב"א שהגיע לגבורות והרי יש לשיח ולספר את הענין הגדול הזה כי הפליאו לעשות עמו מה שאין דרך בני אדם מה זה ועל מה זה איזה זכות בידו גדול או איזה עסק עסק עד שזכה לכך להאריך ימים על פני האדמה עד שהחיה אותו והטיב עמו כל הימים אשר חי על האדמה להמשך בתורתו זוכה לכל החיים האלו כמו שמצינו בגמרא אמרו לו במה הארכת ימים ואומר הייתי עושה כך וכך וזה שומע ומבין ולומד לעשות כך והוא עצמו מחזיק בהם ומודה לפני מי שאמר והיה העולם שגמל עמו טובות וחסדים להחיות אותו ביום ההוא ולא דבר רק הוא להגיע האדם לימי הזקנה והאריכו לו ימים ושנים כמו שאמרו בגמרא אפילו על סבי ארמאי צריך להדרם ולכבדם כי כמה הרפתקי עברו עלייהו ומתוך כך הכירו מעשיו של הבורא ית' ובטחו בו ולבם היה נכון עמו ובא התנא בענין הזה להודיע לנו שמצוה לספר עם האיש הזה מימים לימים לשאול ממנו את אשר עבר עליו מכמה צרות וה' ברחמיו הצילו וכעל כל טוב גמלהו וכמה נסים ונפלאות נראו ימיו הן ליחיד הן לצבור אם לגוי או לממלכה ומתוך כך שמו של אלוה יתברך מתקדש ואחרים לומדים ממנו ומענייניו וזוכים לימים כמוהו:
גם אפשר לומר כי כוונת התנא על הדרך שזכרנו למעלה לומר שמי שהגיע לזמן הזה ועדיין בגדיו אינם לבנים ולא הסיר הבגדים הצואים מעליו גדול עונו מנשוא שהרי אין לו תקוה והרי הוא כאלו עומד בתוך השחת ומה יועיל לו ומה יספיק לו הזמן הזה ואפי' שיועיל לו היכן כחו והיכן גבורתו שהרי נכפפה קומתו וישח אדם וישפל איש ומה בידו לעשות צידה לדרך על בלי ארוכה ובלי מרפא אוי לו או לנפשו אם לא בחמלת השם עליו שיקבל תשובתו הקלה לחמורה:
בן מאה כאלו מת. ענין התנא בזה מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת ואם האיש הזקן הזה לא תקן עניניו קודם בואו והגיעו לפרק הזה אין לו תקנה עכשיו כלל ועיקר שכמו המת בתוך הקבר אין לו תוחלת עוד לחזור לקיים התורה והמצות כי אין דעת וחשבון בשאול והוא נושא את עונות. גם המגיע לפרק הזה כמת הוא נחשב וניטל מן העולם ואין יכולת בידו להכין לו צידה אם לא הכין עד עתה ואע"פ שהתשובה לעולם מועלת כדכתיב תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של מות זה גרע מזה שאחר שהגיע למאה שנה נרדמו חושותיו ואין לו השערה והבחנה לבחור בטוב ולמאוס ברע ודאי לא יוכל לעשות תשובה כאשר היא להתחרט ולהתנחם מלב ומנפש ולהיות בוכה ומתאבל על כך כדי שירחמו עליו מן השמים וזה כיון התנא באומרו ועבר ובטל מן העולם כלומר שאין לו (עם אדם) שכל והבנה להביט ולראות את אשר עוות וכל הרעה אשר עשה כדי שישוב בפרט על ככה וע"כ אין לו תקנה כאלו היה מת ממש:
עוד אפשר שכוונת התנא לומר שהתשוב' בזמן הזה אינה מעולה שהרי הוא כמת כי התשובה מעולה בזמן שהיה יכול לרדוף אחרי עצת יצרו הרע ואינו רודף אחריו וזה תשובה אבל עכשיו שהתאוה וחמדה בטלו שכבר ניטל יצרו ובטלה תאותו מה תשובה נקרא הרי אינו ב"ת כראוי א"כ בהגיע אדם לק' שנה בפרט בזמנים האלו שתשש הכח ואפי' מן הבחורים כ"ש מן הזקנים התשובה אינה הגונה ומקובלת שהרי תשש כחו והרי הוא חשוב כמת ומה לו לחטא: עוד אפשר לומר כוונה אחרת בענין המשנה והוא למוד לאדם להתחבר עם חברים ראוים שכשהבחור בן כ' שנה הוא בכחו ועוצם לבבו ואם הוא מבקש איזה עזר וסיוע ממנו לחבר או לשותף ללמוד או למלאכה והוא מבקש אדם קל כצבי כבן כ' שאז הוא מוכן ומזומן בקלות לרדוף אחר כל ענין עד השיג אותו ואם מבקש יותר יבקש לו בן ל' שנה שאז כחו במתניו ויוכל לעשות הדבר ההוא על מתכונתו בכח וגבורה ואם מבקש אדם לדעת ומזימה בן דעת וחריף בישוב הדעת יבקש לו בן מ' כי אז נשלמה דעתו ושכלו בישוב ואם צריך לו לשכל ולעצה למקום אחר יבקש לו בן נ' כי ממולא יותר בשכל ובדעת מבן מ' ומועצותיו כדת נתונות מתוך ישוב דעתו ואם מבקש זקן כדי שיספר לו בעניני העולם יותר וילמד ממנו בן ס' לזקנה הרי הוא נקרא זקן וכל אשר יאמר אליו יעשה כי סתירת זקנים בנין ואין קלקול יוצא מתחת ידם על הרוב ואם הוא חכם בהגיע לס' תורתו מיושבת עליו ויקרא זקן זה שקנה חכמה וצריך לכבוד כדכתיב ונגד זקניו כבוד שאע"פ שהבחור גם כן יקרא זקן לגבי החכמה סוף סוף אינו בשלמות וישוב כמו המגיע לס' בלמודו שודאי נתיישב לו למודו וראוי לכל כבוד. בן ע' לשיבה הוא לענין שצריך לכבדו לקיים מצות עשה מפני שיבה תקו' כל שיבה במשמע ודאי שישמע דבריו שהרי הוא בשלמות יותר ממה שהי' אחר שעברו עליו צרות וענינים רבים ויודע הטוב והרע וראוי שילמדו ממנו כל דבר וכל ענין ולא יסורו ממנו ואם אמרנו בן נ' לעצה לא שללנו מפני זה בן ס' ובן ע' דמכ"ש ראוים הם לעצה אלא להכניס בן נ' בכלל יועץ מה שאינו בן מ' שעדיין דעתו חריף ואינו מיושב בן פ' לגבורה שראוי לאדם שלא להקל בו כלל כי יש לדעת כי אחרי שהגיע לזמן הזה נחשב כגבור וזכות יש בידו שהגיע לעת כזאת וראוי הוא לכל כבוד יותר מבן ע' שהוא דרך העולם הן בעצה הן בכל ענין ודבר. בן צ' לשוח שצריך שישח אדם ואפי' יהי' ארוך להגיע אליו ליקח עצתו ועניניו ודבריו יותר ויותר מבן פ' אם הוא בריא ובדעתו והוא ת"ח אבל זקני ע"ה דעתם מטורפת עליהם ואין מהם כ"כ למוד לענין הנפש וסדר העבודה כ"א לעניני הגוף לבד ומאלהינו נשאל עזר וסיוע שלא תמוש השגחתו וחסדו הגדולה מעלינו ויורנו הדרך הטובה והישרה שלא נכשל בה. ויסייענו להשלים ביאור ספר קהלת הבא אחר זה בקצרה כולו מיוסד להדרכת האדם אל דרך הישר לפניו ית' לעולם אמן: