פרשת יתרו בס"ד
שבת פ' ר' עקיבא (פ"ט) מדבר צין שנצטוו ישראל עליו מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו מדבר פארן שפרו ורבו ישראל עליו מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו:
יתרו ית"ר חוב"ב חיבה יתירה נודעת לו דרוח אלהין קדישין ביה חקר וחקק וחצב, ועלתה בידו ויטוש משכן של"ו ואת יקר תפארת גדולתו ויבא עד הר האלהים לפני מלכים יתיצב, פתח בברור ועשה פרי פריו קדש הלולים דקל טב חצב, ואבא היום אל העין עין רואי הני קראי בסדר היום ופרש"ת גדולת חותנו של מלך וכבר רז"ל (מכילתא) אמרו מה שמועה שמע מלחמת עמלק.
יראה שיובן בהקדים מ"ש במכילתא (ס"פ בשלח) כי יד על כס יה וכו', אר"א נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שאם יבא מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ומביתו של עמלק לא יקבלו שנאמר (שמואל ב א׳:י״ג) ויאמר דוד אל הנער וכו' בן איש גר עמלקי אנכי, נזכר באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו ע"ה שאם יבא מכל אומות העולם שיקבלו ולא מעמלק ויאמר אליו דמך בראשך לכך נאמר מדור דור. ויש לדקדק מאי שיאטיה דזכר זה, ושמעתי משם הרב מהר"ח ן' סנג"י ז"ל דקיי"ל (סנהדרין ט':) אין אדם משים עצמו רשע ואינו נהרג אלא בעדים, וזה בישראל אבל בא"ה אין צריך עדים ונהרגין על פיהם, וזה אמר שהוא גר והרי הוא כישראל ואינו נהרג על פיו, לזה זכר דמעמלק אין מקבלין והו"ל גוי לכך א"ל פיך ענה בך והרגו ע"כ שמעת וארחיב הביאור בס"ד כי הרמב"ם כתב (ספ"ט דמלכי"ם) דבן נח נהרג על פי קרובים, וטעם דאין אדם משים עצמו רשע הוי משום דאדם קרוב אצל עצמו כמבואר פ"ק דסנהדרין ופ' זה בורר ושאר דוכתי, וא"כ נראה דכי היכי דבן נח נהרג על פי קרוב הוא הדין נמי דבן נח משים עצמו רשע ונהרג, ואף שכתב הרמב"ם (ספי"ח דסנהדרין) דדוד הע"ה שהרג גר עמלקי בהודאתו הוראת שעה היתה לא קשה לדרך הנז', דהרמב"ם ס"ל דמקבלים גר אף מעמלק הפך המכילתא כדמשמע פ"ו מהלכות מלכים שאם השלים עמלק וקבל ז' מצוות מניחין אותו והוא כשאר בני נח כמ"ש מרן שם, ופי"ב דאיסורי ביאה כתב דמכל הגוים מקבלין גרים ומשמע אף מעמלק, וכבר הוכיח הרב מגילת ספר לאוין קט"ו מתלמודין דהכי ס"ל ועמ"ש שם בפי' מכילתא הנז' ולא נהירא, ונמצא דהדרך הנז' לפי המכילתא אתי שפיר. והנה לפי דבריו של הגר הלז נ"ט שהרגו כי לא יחיה אחרי נפלו וא"כ היה בשוגג ואומר מותר, וכבר ידוע דלגבי רוצח אומר מותר נחשב למזיד כמ"ש במכות דף ז', ועיין להרב שבות יעקב ח"א סי' ק"ע והרב ארעא דרבנן אות י"ז, וכתב הרמב"ם פרק י' דמלכים שאומר מותר בבן נח והרג ולא ידע שאסור להרוג קרוב למזיד ונהרג, וזהו כונת הכתוב ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמור אנכי מותתי את משיח ה' והכתיב הוא דמיך, תרתי שנזכר שאין מקבלין גר מעמלק וא"כ אדם משים עצמו רשע ונהרג ע"פ, וגם שוגג ואומר מותר בבן נח נהרג, וז"ש דמיך תרתי שהעדת עליך ואתה נהרג וגם אומר מותר נהרג, ונסתפק הרב ארעא דרבנן באומר כסבור שמותר אם אדם משים עצמו רשע, והסכים דברוצח אומר מותר לא שייך אין אדם משים עצמו רשע, ע"ש. וזהו דמיך תרתי, חדא כי אתה גוי ופיך ענה בך ענה דייקא העיד, וזהו בך לאפוקי ישראל, ובגוים אדם משים עצמו רשע כמ"ש הרב הנז', ועוד לאמור אנכי מותתי בטענה שהיה מותר, וזהו לאמר דבריש גלי אתה אומר אנכי מותתי שסברתו שהיה מותר ובן נח נהרג.
א"נ אפשר לומר אנכי מותתי ואומר מותר ברוצח אדם משים עצמו רשע אף בישראל כמ"ש הרב ארעא דרבנן (ומיהו בזה שכתב הרב הנז' צריך ישוב), ולדעת הרמב"ם שהיה הוראת שעה אפשר שזה כונת הכתוב (שם סי' ד') כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואוחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי לו בשורה אף כי אנשים הרגו את איש צדיק וכו' ועתה אבקש את דמו וכו'. ויש לחקור כי הני איך לא יראו מפרשת העבור מאז ומקדם שהרג דוד הע"ה למגיד אשר הגיד על מות שאול ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, האמנם יראה דהם סברו שמה שהרג דוד הע"ה למגיד היה טעמו מאחר שהיה גוי וככל האמור לעיל, איכו השתא על כן בא דבר המלך אליהם שטעו בדמיון ועיקרן של דברים שהוא הרגו להוראת שעה כמ"ש הרמב"ם, והיינו דקאמר כי המגיד הנה מת שאול וכו', הכונה הנה לשון שמחה כמשז"ל כי בשמחה אמר אלי מת שאול, מת דייקא מעצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע שהיה גר והו"ל כאלו מת שאול מעצמו, ועם כל זה להוראת שעה ואוחזה בו ואהרגהו, אף כי אנשים רשעים דייקא, דברוצח לא שייך אומר מותר שוגג כמ"ש אויבך אשר בקש נפשך וכו' ובזה אדם מע"ר, ומ"מ גם לדעת הרב ארעא דרבנן אינו נהרג אלא נפסל לבד ומקרי רשע, אך כמו שהרגתי למגיד להוראת שעה ועת"ה אבקש את דמו מידכם להוראת שעה.
עלה בידינו דלדעת המכילתא בפי' אתמר דמכל הגוים שבאים להתגייר חוץ מעמלק מקבלין, ומאחר שכן אחר ששמע יתרו מלחמת עמלק ואשר היה דבר ה' דדוקא מעמלק אין מקבלים גרים, לזה נשאו לבו להתגייר נקיט ואתא, וזהו בעצם וישמע יתרו מלחמת עמלק דסליק מינה ולכן אתא ואייתי צפורה ובניה. וראיתי במכתב למר זקני מהר"ר יצחק בן הרב חסד לאברהם זלה"ה שפירש שיתרו היה מסופק אם יקובל שיתגייר מפני שלא הניח ע"ז וכו', והכריע לבא כששמע שקבלו ערב רב וידע שמשה קבלם וה' עשה רצונו, וידע שישראל עע"ז במצרים ועשאם לו לעם, וז"ש וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה שעשה רצונו בקבלת ערב רב ולישראל עשאם עמו אף כי הוציא ה' את ישראל ממצרים בהיותם עע"ז, וזהו ממצרים מתוך מצרים גוי מקרב גוי, ומכח זה שהוציא את ישראל ממצרים לקח את בתו ודן שהיא אשת משה אף שהוא אחר שלוחיה שפטרה בגט, והענין כי כשהביא משה רבינו ע"ה אשתו ובניו למצרים א"ל אהרן על הראשונים אנו מצטערים שהם בגלות ואתה באת להוסיף עליהם ואז פטר אשתו בגט כמשז"ל, והוי כגט על תנאי שלא גרשה אלא מפני שהיו ישראל בגלות מצרים ועתה שיצאו הגט בטל, וז"ש כי הוציא ה' ועי"ז ויקח אשת משה נקראת אשת משה אחר שילוחיה בגט דהגט בטל והיא אשתו זהו תורף דבריו ועוד האריך. ויומתק דרך זה ע"ד שכתב הרב מהר"י פינטו ז"ל הביאו הרב שארית יעקב פ' ואתחנן דף קי"ד ע"א דגט שגירש כביכול את ישראל לאו גט הוא מפני שהיה בו גלוי דעת שנאמר ובפשעכם וכו', ובהתבטל הסיבה הגט בטל ע"ש.
ובאופן אחר יראה בהקדים אשר שמעה אזני מפי אחד קדוש דפי' פ' (דברים ד׳:ל״ד) הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו', בנותן טעם לשאלת המין דאחרי רבים להטות כתיב וכל הגוים עע"ז והוה לן ח"ו ללכת אחריהם, וכבר דשו בה רבים בטעמים שונים וגם אנו בעניותנו כתבנו בזה בכמה מקומות, וראה זה חדש דהאי מרבנן איהו מפרק ע"פ מ"ש הרב הנמקי פ' בתרא דיבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומפקא מידי רובא, היכא דהמיעוט יוצא מהרוב כגון רוב נשים מתעברות ומהרוב עצמו איכא מיעוטא דמיעוטא דמתעברות מפילות ע"ש, וא"כ בצאת ישראל ממצרים שיצאו הערב רב לאלפים ונתגיירו ונמצא דמיעוט נפקי מגו רובא וסמכינן מיעוטא לחזקה כי גדול ה' ומפקא מידי רובא דרוב הגוים עע"ז דאין ללכת אחריהם, וז"ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי כלומר הערב רב מקרב המצרים דהוי מיעוט יוצא מהרוב עצמו, וא"כ בזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רובא, וז"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו דבכי האי גונא דהמיעוט יוצא מהרוב דינא הוא כהרב הנמקי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רובא, עד כאן שמעתי מפי הרב הנז'. ועתה אמת אגיד דלא שמיע לי משום דהערב רב יצאו על פי משה רבינו וה' לא רצם, וא"כ לא נכון לפרש הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי שה' לקח הערב רב מתוך המצריים, ועוד דקרא בישראל קא משתעי כדכתיב לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים. אמנם על פי זה אני אפרש פ' ויהי בשלח פרעה את העם וכו' ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו וכו' ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. ולא נאריך בדקדוקים. והנה רז"ל (שמו"ר פ"כ) א' ויהי בשלח מי אמר ווי פרעה אמר ווי, ובילקוט אמרו על פסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו אמרו מצרים אלו לקינו ולא שלחנו כדאי אלא לקינו ושלחנו, אלו לקינו ושלחנו ולא נטלו ממונינו כדאי אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו. ובטרם אבא לפרש מאמר הכתוב כי שלחנו את ישראל מעבדנו ע"פ הקדמתנו שפר קדמי להחויא אשר אמרתי בביאור מאמר הילקוט הנז', ואפשר לפרש במאי דקי"ל בח"מ סי' קפ"ב האומר לשלוחו מכור משדותי בית סאה והלך ומכר בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד, א"ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דברו ולא קנה לוקח, וטעמא דלא ניחא ליה דלפשו שטרי עילויה כמבואר באורך בכתובות דף צ"ח ובפוסקים. והנה הכא פרעה ומצרים היו שלוחם של המקום לשעבד את ישראל לקיים גזרת מלך במעמד בין הבתרים, אמנם הוא ית' לא גזר בתוקף השעבוד הזה והם עזרו לרעה, והשתא יש מקום לומר דהשעבוד ששעבדו בישראל ברצון הקב"ה בזה הם שלוחים, ואת היותר קושי השעבוד מוסיף על דבריו הוי ואין כאן שליחות בתוספת הזה, ועתידים ללקות על קושי השעבוד דבזה אין כאן שליחות ומוסיף על דבריו הוי כדאמרינן בזבין ליתכא וזבן כורא, וז"ש אלו לקינו ולא שלחנו כדאי כלומר לקינו במה שהוספנו קושי השעבוד, אבל בשעבוד שהיה ברצונו שלוחי דרחמנא אנן ובתוספת הוא דדיננו כמעביר על דבריו וה"ל לישב ת' שנה ונלקה בעבור קושי השעבוד, וז"ש אלו לקינו ולא שלחנו כדאי כלומר מקום יש להעמיד הדבר על בוריו. או כלך לדרך זו, אלו לקינו ושלחנו ולא נטלו ממונינו כדאי, כלומר יש מקום לומר דבכי האי גוונא דהקשינו לשעבדם לא אמרינן דמוסיף הוי אלא מעביר הוי דבטענה קלה דלא לפשו שטרי חשבינן ליה מעביר, וכ"ש לשעבד שעבוד קשה כזה ודאי הוי מעביר דכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כביכול, וא"כ דינא הוא דהכל היה כדין מעביר ולא יש שליחות כלל, ומ"ה לקינו ושלחנו כי לא קיימנו שליחותו כלל והוה ליה מעביר, ומשום הכי לקינו ושלחנו כי לא נתקיימה כלל גזרת ת' שנה דמה שעשינו היה מעביר ואין כאן שליחות ומשום הכי לקינו ושלחנו, אמנם דא עקא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו וזה אין לו שחר, דאי אמרת דמעביר על דבריו הוי דאין כאן שליחות ולא נתקיימה גזרת בין הבתרים כלל א"כ למה נטלו ממונינו משום ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הלא מעביר הוי ולא נתקיימה גזרת בין הבתרים כלל דמהאי טעמא לקינו ושלחנו ואמאי נטלו ממונינו, ובזה אפשר לפרש מאז"ל פ"ק דברכות (ט'.) דבר נא באזני העם וכו' צא ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר דשו ביה רבים מה הלשון אומרת כדי שלא יאמר וכו', דהאף אמנם לא יאמר ולא יהרהר על מדותיו הלא הוא אמר ויהי ואמירה דידיה כמעשה. וע"פ דרכנו ניחא דהנה לפום דינא המצריים נידונו כדין מעביר על דבריו בקושי השעבוד, וא"כ כל מה שישבנו במצרים בגוים לא יתחשב מגזרת ת' שנה דנתבטל השליחות, אם כן איפה כיון דועבדום וענו אותם ליכא גם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ליכא וזה מצד הדין, אבל כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' שאלו ממצרים כלי כסף.
ועוד יתכן לפרש דהכונה אלו לקינו, על אומרנו מי ה' אשר אשמע בקולו וכיוצא ולא שלחנו והיו נשארים פה עד תשלום ת' שנה כדאי, אלו לקינו ושלחנו שהיו יוצאין בגרעון כסף ובמקום הרכוש גדול שהובטחו יצאו חנם דהרכוש גדול היה נשאר לנו תשלום עבדותם והם יוצאים בגרעון כסף כדאי היה טעם ליציאתם ולמכות, אך עתה נטלו ממונינו ואין נגרע מעבדותם ועדיין חייבים שעבוד ת' שנה וזה אשר לא כדת, ואפשר שז"ש תמלאמ"ו נפשי, להשלים עבודתם בגרעון כסף והוא אומרו אחלק שלל תמלאמ"ו נפשי למלאות עבודתם.
א"נ אפשר במ"ש המפרשים דביזת מצרים היה לאות שלא שלטו המצריים בנשי ישראל ע"ד שאמר אבימלך לשרה (בראשית כ׳:ט״ז) הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים וכמש"ל פ' בא (דף נ' ד"ה ולפי מדרשו אדרבה אך הפעם) עש"ב, ונקדים מ"ש רבני אשכנז דקי"ל דכהן אסור בשבויה, ובמעמד הר סיני נתקדשו ישראל להקב"ה כביכול ככלה לחתן כמשז"ל, והלא כנסת ישראל היתה שבויה ואסורה לו ית' שהוא כהן, ותירצו בזה דקי"ל (כתובות ל"ו:) כהן שפדה את השבויה הרי זה ישאנה דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי וכיון שהקב"ה פדה את ישראל בעשר מכות מותרת, ובזה פי' מאז"ל (ויק"ר פ"ד) הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי ישראל כמה משפחות של כנים כמה משפחות של ערוב וכו' זהו תורף דבריהם. ובזה אפשר לפרש כונת הפסוק עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, הכוונה עד יעבור עמך וכי תימא כיצד הואיל לעשות לו לעם והם שבויים והוא כהן, לז"א לא תחוש עד יעבור עם זו קנית דכיון דקנאם ית' בכמה משפחות כנים וערוב א"כ משפטו חרוץ דכהן שפדה את השבויה הרי זה ישאנה, ואפשר שז"ש אילו לקינו ולא שלחנו כדאי, דלקינו בכמה מכות כנים וערוב וצפרדעים וכיוצא, והוצרך ה' לזה כדי שתהיה כנסת ישראל מותרת לו כדין כהן שפדה השבויה ישאנה, וה"ה הכא היה פודה אותם במכות ולא היינו שולחים אותם ממצרים רק שלא יהיו עבדים לנו והיו לעם אליו ית' כדאי, וכן אילו לקינו כדי שתהיה מותרת וגם שלחנו שיצאו מארצנו כדי שלא יהיו משועבדים ולא יבושו עמו לעולם בראות אדוניהם המצרים כי אין זה כבוד כנסת ישראל כלתו ית' כדאי דיש טעם כעיקר, אבל השתא דנטלו ממונינו להורות שלא חטאו עד"ש אבימלך אלף כסף לאחיך זו היא שקשה דהא מהמכות כבר נודע זה כי הם טהורים כאמור.
ועל פי זה אפשר לפרש פ' השירה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו ה' איש מלחמה וכו'. הכוונה במשז"ל (ילקו"ש במדבר רמז תרפ"ד) דישראל זכו לתורה שהיו מיוחסין וזר לא עבר בתוכם, וז"ש עזי התורה שאני עתיד לקבל וזמרת יה נקמתו של אלהינו כמו שפי' רש"י ויהי לי לישועה, ועל ידי קבלת התורה שכל הגוים לא זכו ואני זכיתי מטעם דכל הגוים בני זנונים ואני מיוחס זה מורה שאף שהייתי שבוייה מותרת לכהן, ועוד הנקמה שעשה במצרים במכות ופדאני הוי כדין כהן שפדה את השבויה הרי זה ישאנה, ויהי לי לישועה שזכיתי להיות כדין אשה לה' שהוא כהן, וז"ש זה אלי ואנוהו לשון נות בית שאני אהיה לו נות בית כדין אשה, הדר מפרש אלהי אבי שקיימו אבות התורה, וארוממנהו וגם אני אקבל תורתו, ה' איש מלחמה וכו' מרכבות פרעה וכו' והוי כדין כהן שפדה את השבוייה הרי זה ישאנה דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי ובכן ואנוהו אהיה נות בית שלו כאמור.
ועתה אשיב ידי על ההקדמה הנז"ל דיש לצדד בהקדמות הנז' וחילוקים כיוצא בהם, כי האף אמנם ישראל עם ה' נמשלו כדין אשה ובעלה מ"מ נראה דמנהג אישות של ישראל היינו עבודת ה' וזנותם היינו עבודת ע"ז, ומאחר שכן הרי ידוע דישראל עבדו עבודה זרה במצרים ואף שהיו באונס ובשוגג כמשז"ל שהשיב ה' לשר מצרים, מ"מ הרי אשת כהן שנאנסה או ששגגה אסורה לבעלה ומאחר שכן מאי אית לן לאתוי עלה מדין שבויה דאסרינן לכהן משום ספק הרי ישראל ודאי נאסרו כיון דודאי שעע"ז, אמנם אפשר לישב ובזה נבין טעם אמרם ז"ל (שבת פ"ח:) שבשעת מתן תורה יצאה נשמתן של ישראל וחזר והחיה אותם ולמה אצטריך שתצא נשמתם, אבל אפשר שבכוונה מכוונת הוצרך ה' להוציא נשמתן יען היו אסורים כדין אשת כהן שנאנסה דאף שעע"ז באונס אסורה כנסת ישראל ולכן יצאה נשמתן, ואח"כ החיה אותם כי בזה פנים חדשות באו לכאן ובריה חדשה שלא נטמאת מעולם, ובזה אפשר כוונת הכתוב (תהילים ס״ח:י׳) גשם נדבות תניף אלהים להחיותם, וכי תימא למה אצטריך שתצא נשמתן ואח"כ להחיותם, לז"א נחלתך ונלאה שישראל דהם נחלתו היתה נלאה מאונס ע"ז, ולזה אתה כוננת ותקנתה במה שנעשו בריה חדשה.
ורוח אחרת אתי ברמז הכתוב זה אלי ואנוהו וכו' עפ"י הקדמתנו, דיש ס"ד ללכת אחר רוב הגוים שהם עע"ז כטענת המין ויש כמה תירוצים כמו שאמרנו, ומהם דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וישראל קבועים בארץ ישראל וא"כ הוי כמחצה על מחצה וליכא רוב. ועוד תירץ הרב מהר"י הכהן במ"ש מהרימ"ט (א"ה סי' ז"ך) דחזקה דאתיא מכח סברא אלימתא מפקא מידי רובא, וז"ש זה אלי, וכי תימא הרי הגוים הם רבים ואחרי רבים להטות, לז"א ואנוהו אתישב בנוה שלו בארצו ארץ כנען וא"כ אז דין קבוע יש לי ואין כאן טענת רובא, וכי תימא תינח כשישראל בארץ אך אנן מה נענה לפני בואנו לארץ וגם בגלות, לז"א אלהי אבי יש לנו חזקה שהוא אלהי אבי וארוממנהו כי זו חזקה מכח סברא אלימתא ה' איש מלחמה וכו' מרכבות פרעה וכו' וסברא וחזקה זו אלימא טובא, ומעתה נחזור לכוונתנו בפ' ויהי בשלח דאפשר לומר כי הגם דפרעה ומצרים שלחו ישראל מארצם, היה להם נחת רוח דהאומה כלה יעבדו ע"ז כי היו סוברים דיש ללכת אחרי הרוב ורובם ככלם של הגויים עע"ז, וז"ש ויהי בשלח פרעה אמר ווי דשעת שלוחם נולד לו ווי והיינו דברחו ממצרים ערב רב לאלפים ורבבות ובזה בטיל רובא דהמיעוט של ערב רב אך יצא יצא מרוב הגוים עצמו ובכי הא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רובא כמ"ש הרב הנמקי, וז"ש ויוגד למלך מצרים כי ברח העם הם הערב רב, ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, כלומר אם שלחנו ישראל היינו מעבדנו דייקא שלא יעבדו אותנו כעבדים, אבל שלא יעבדו אלהינו זה לא עלה על דעת דאנו סברנו דכבר היו עמנו עע"ז במצרים וגם בצאתם כך יעבדו מטעם רוב, ודא עקא שפירשו ערב רב ממנו והוי מיעוט היוצא מן הרוב, ובהא יאמר נא ישראל סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רוב. לכן אין שנאה כשנאת הדת ברעות נפשיה לקטלא נפיק ויאסור את רכבו הוא בעצמו דשנאה מקלקלת השורה ואת עמו עובדי ע"ז לקח עמו, ויקח שש מאות רכב בחור הרומזים לסט"א כמ"ש המקובלים וכל רכב מצרים ושלישים, ונתן טעם על כלו כלומר על רובו ככלו שכל הגויים עע"ז וחרה לו מאד דעתה בטיל רובא ביציאת הערב רב מתוכם, וכל זה טעות גמור שטעו פרעה ומצריים דהרי גם אם הערב רב לא יצאו אין כאן רוב דחזקה מכח סברא אלימתא היא העולה ורובא לגבי חזקה כי האי מגן שויא כמ"ש מהרימ"ט, ותכף בצאת ישראל ממצרים אז נפרדו מטומאת מצרים ובדינא ודיינא הלל"ו עובדי ה' דיציאת מצרים היא סברא אלימתא אימתני ותקיפא טובא, אך במחשבתו אשר חשב לרעה הלך חשכים, ויחזק ה' את לבו וירדוף אחרי בני ישראל, וטעות גדול טעה דהרי ובני ישראל יוצאים ביד רמה ואיה איפה סברא אלימתא בעולם יותר מזה ואין כאן רובא כמו שנאמר.
וממוצא דבר ההקדמה הנז' אתהלכה ברחבה, כי הנה אז"ל שנשמות הגרים היו במעמד הר סיני, ויש לחקור מה טעם גם נשמת הגרים זכו להתיצב במעמד הנורא ההוא. אמנם אפשר דכל הגרים דפרשי מכל האומות הוי מיעוטא דנפיק מגו רובא ממש על דרך מיעוט מפילות שהמיעוט יוצא מרוב נשים שמתעברות ובכי הא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ורובא לא מהניא, ולכן בעת שישראל קדושים קבלו אלהותו ואחת דתו כי יסכר פי דוברי שקר קמו עמדו נשמות כל הגרים דבזה אין כאן עוד מקום לטעון טענת רובא דהרי איכא מיעוט יוצא מתוך הרוב עצמו וסמוך מיעוטא לחזקה. ובזה אפשר לפרש פ' (דברים ל״ג:ב׳-ג׳) וזרח משעיר וכו' מימינו אש דת למו אף חובב עמים כל קדושיו בידך. הכונה וזרח משעיר וכו' שכביכול החזיר התורה לאדום וישמעאל ולא רצו לקבלה ונתנה לישראל, וז"ש מימינו אש דת למו לישראל, וכי תימא השתא דשום אומה ולשון לא רצו לקבלה. כיצד קבלוה ישראל והרי הגויים הם הרוב, לז"א ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת, וזו סברא אלימתא גילוי שכינה בהר סיני ברבבות מלאכים והתורה אש דת, ובכל כי הא כל הגויים כאין נגדו ורובא דידהו כקש נחשבו תותא ע"ד שכתב מהרימ"ט כמש"ל, ותו אף חובב עמים שהקב"ה מטובו חיבב עמים וקבל הגרים כל קדושיו של גוי וגוי בידך והם תוכו לרגלך בהר סיני שלעתיד ישא מדברותיך, וא"כ הוי מיעוט יוצא מן הרוב וסמוך מיעוטא לחזקה ואין כאן רוב, ובכן תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ואין כאן שום פקפוק. ובזה אפשר כונת הפ' בסוף הושע ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן וכו' אפרים מה לי עוד לעצבים וכו'. ואז"ל ברבה ריש ויקרא ישובו יושבי בצלו אלו הגרים וכו' יחיו דגן נעשו עיקר בישראל וכו' ויפרחו כגפן היך מה דאת אמר גפן ממצרים תסיע. הכונה ישובו הגרים שהיו במעמד הר סיני יושבי בצלו עתה יתגיירו יחיו דגן נעשו עיקר בישראל שהועילו לבטל טענת רובא להיותם מיעוט היוצא מן הרוב וסמוך מיעוט לחזקה ובטל רובא, ויפרחו כגפן המד"א גפן ממצרים וכו', וזו טענה אחרת דהיא חזקה הבאה מכח סברא אלימתא דיציאת מצרים וכל עניני המדבר וכבוש הארץ הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו והוי סברא אלימתא, וז"ש ויפרחו כגפן לרמוז גפן ממצרים תסיע תגרש גויים ותטעה וזו סברא אלימתא טובא. ולכן כתיב אפרים מה לי עוד לעצבים דבהכי נסתרו טענות ההולכים אחרי הבעלים המה כשלו ונפלו. ובזה אפשר שזהו הכתוב בפרשה וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה שעשה רצונו וקבל הערב רב ומעתה הוי מיעוט מתוך הרוב עצמו דסמכינן מיעוטא לחזקה וליתא לטענת רוב, וגם עינו ראה מעשה ה' כי נורא הוא לישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וזו חזקה הבאה מכח סברא אלימתא ובודאי לגבה טענת ללכת אחר רוב גויים שעובדים ע"ז מגן שויא בטלה היא תבטל, ולכן נשאו לבו לב טהור אתא ואייתי את צפורה ובניה לחסות תחת כנפיו ית' דמעתה אין כאן שום טענה להתרחק מדת משה וישראל.
ויתכן עוד לפרש מה עלתה על לב יתרו ומעיקרא מאי סבר במה שחקרו כת הקודמין בענין הגרים, דהנה אמרו ז"ל דכביכול הוא ית' בדור הפלגה חלק העולם לע' חלקים דכל חלק מהשבעים ואומה אחת מע' אומות נפל בגורל לשר א' מע' שרים אשר בשמים ממעל, וישראל וארץ כנען נפלו בגורל לחלקו יתברך. והנה כי כן כל שר קנה בגורל ארצו ואומתו דגורל קונה למ"ד כמ"ש בח"מ סי' קע"ג ע"ש ובשו"ת דבר משה ח"מ, ומאחר שכן איך מצאנו ידינו לקבל גרים והלא אותם גרים גופם קנוי להשר או השרים אדוני הארץ והאומות שמתוכם באו הגרים, ותירצו דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו והוא השליט ומלכותו בכל משלה, והשתא אפשר שיתרו אף שפירש מע"ז והוא חותן משה ומסתמא ידע מגדולת האל ית' לא נתגייר תכף כי היה סובר שאין רשות להתגייר כי כל שר קנה אומתו בגורל רק יכול להיות מחסידי אומות העולם בקיום ז' מצוות, ועתה ששמע מערב רב שנתוספו בישראל ומשה רבינו קבלם והסכים ה' עמו, וגם את כל תוקף המכות שהכה ה' בפרעה ובשר מצרים וכמשז"ל, מזה ידע דיכול להתגייר והטעם כי כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו כי עין בעין חקר וחקק וראה כי הכל כאין ואפס ותהו נחשבו ונשגב ה' לבדו, וז"ש וישמע יתרו שהיה כהן מדין ראש לכומרים ואח"כ פירש ונעשה חותן משה שנידוהו ואז בא משה ולקח צפורה, את כל אשר עשה אלהים למשה שהסכים בקבלת ערב רב כמו שפירש מ"ז מהר"י בן הרב חסד לאברהם לדרכו, ולישראל עמו כי הוציא וכו' ע"י כמה מכות ונפלאות וגם שמע מלחמת עמלק כמשז"ל שה' נשבע שיתגיירו מכל האומות ולא מעמלק, ויקח יתרו וכו' ויבא וכו' כי גמר בדעתו שיכול להתגייר דמעשה רב שנתגיירו הערב רב וגם כי אמר ה' שמכל האומות יתגיירו ומוכח דאין לחוש לגזל השר דמלך מותר בכל, ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלי"ך דייקא שאתה קבלת הערב רב ובזה סמכתי לבא, ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים שר שלו כנז' וכו', ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם ישראל מיד מצרים השר ומיד פרעה כמ"ש (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד על צבא המרום ואח"כ על מלכי האדמה, אשר הציל את העם הערב רב מתחת יד מצרים הוא השר שאף שנפלו בחלקו הצילם מתחת ידו ורשותו וקבלם לגרים כי מלך מותר ליקח מהשרים ואין בו גזל, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים והוא מלך מלכי המלכים ולכן מצו גרים להתגייר כנז', וזהו עת"ה ידעתי אך קודם הייתי סובר שאסור להתגייר, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה כי ידוע שגרים שמתגיירים הם בירור גדול מאותה אומה גם אכילת לחם הוא בירור כידוע, וזה רמזו אהרן והזקנים ליתרו שזה עיקר גדול שיתגייר שהוא בירור גמור מהקדושה אשר באומה ההיא, וזה רמזו לאכול לחם שהוא בירור מהצומח עם חותן משה שנברר ממדין. וכלפי דיש סברא דהגרים הם כמו תוספת ואינם עיקר, לזה כתיב עם חותן משה להורות שהוא עיקר כמ"ש בהגהות מיימוני פ"ג דת"ת משם ר"ת דעם עיקר ע"ש.
והנה בא"ר באופן אחר להבין הא דקאמר אשר הציל אתכם לנכח ואח"כ הציל את העם שלא לנכח. ותו בתחילה אמר מיד מצרים ואח"כ מתחת יד מצרים. ועוד שהוא יתר. ונקדים מה ששמעתי אומרים בכונת המאמר המפורסם (שמו"ר פ"ה) אתם למה ודבריכם למה, כי הנה יש טעם לגלות מצרים שהוא בשביל מכירת יוסף שמכרוהו בעשרים כסף ולפי טעם זה הגיע זמנם לצאת דעשרים שנה על כל שבט מעשרה שבטים כנגד עשרים כסף הם מאתים שנה וישבו רד"ו שנים, אך המפורסם הוא שגלות מצרים היה משום גזרת בין הבתרים ועדין חסר לת' שנה, ויש להכריע שהגלות של מצרים משום גזרת בין הבתרים מדחזינן דשבט לוי לא נשתעבד, ואי אמרת בשלמא דהוא משום גזרת בין הבתרים ניחא דכדאי לגיון של מלך וכו', אלא אי אמרת דהוא משום מכירת יוסף הו"ל לוי להשתעבד כי הוא היה עיקר במכירתו, וז"ש אתם למה לא נשתעבדתם זה מורה שהוא משום גזרת בין הבתרים ולא משום מכירת יוסף כאמור, וא"כ דבריכם למה שאתם מדברים להוציאם שעדין חסר הרבה לת' שנה, ע"כ שמעתי. ובזה נבוא אל הביאור שיתרו היה מדבר עם משה ואהרן ושבט לוי כי הם הגדולים וחשובי ישראל, ואליהם אמר ברוך ה' אשר הציל אתכ"ם מיד מצרים ומיד פרעה שלא נשתעבדתם ולא נכנסתם בידו כלל, ואמר מיד מצרים שכיונו לשעבד לישראל, ומיד פרעה שתלה מלבן עליו והיה עובד כדי שיעבדו ישראל כמשחז"ל (סוטה י"א.) ואתם ניצלתם מזה, וזה מורה שהגלות אינו בשביל מכירת יוסף אלא משום גזירת בין הבתרים ועדין לא הגיע זמן גאולה, ועכ"ז עין רואה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת דייקא, שהיו עובדים עבודתם ולא היה הדין נותן להוציאם כי לא הגיע הזמן ועכ"ז הוציאם, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, והקשו שעבודם הוא ית' נכ"ה לו ינכ"ה זמן ת' שנה משום קושי השעבוד.
ואפשר לומר עתה ידעתי כי גדול וכו', במה שראיתי להרב הקדוש כמהר"ר חיים ויטל זצ"ל בדרשותיו כ"י שכתב דיתרו היה לו ג' עונות, א' שהיה כהן מדין שלא הניח ע"ז שלא עבדה, וב' כנגד ישראל כמשז"ל (סוטה י"א.) כי יתרו היה א' מיועצי פרעה והוא אשר יעצו להשתעבד בישראל ואח"כ חזר בו ממה שעשה והלך למדין טרם שישתעבד בהם, אבל איוב היה שם ושתק ונדון ביסורין וע"ז היה איוב מתרעם כי יתרי פתח ויענני, כי יתרו פתח תחילה בעצה זו ואח"כ בעת השעבוד ברח ועשה תשובה, ואיוב ששתק נדון ביסורין, וז"ש ויענני, ועון ג' כנגד משה שחבשו בבית האסורים ז' שנים, ונתן בלבו לשוב מג' אלה ובא להתגייר, זהו תופס דברי רבינו מהרח"ו זצ"ל. ולי מה יקרו דבריו בפירוש פ' איוב סי' ל' הנז' כי יתרי וכו', ויומתק לפ"ז כי כתיב יתרו וקרי יתרי שהוא היה שמו יתר ולכשהתגייר הוסיפו לו וי"ו ונקרא יתרו כמשז"ל, ולכן קרי יתרי כלומר היתר שלי אהובי ורעי, וכתיב יתרו לומר שכבר שב בתשובה ונתגייר ונקרא יתרו, אך הקרי הוא כמו שהיה אומר איוב על שם יתר מכונה אליו על שקל בכורי. ולהבין המשך הכתובים שם באיוב ועתה נגינתם הייתי וכו' תעבוני רחקו מני וכו' כי יתרי וכו', אפשר לפרש דהוא היה יודע בעצמו שהיה צדיק גמור ודן בדעתו דשמא היסורין על ששתק בעצת פרעה ולא מיחה, אך העולם היו אומרים דאין האמת כן דודאי יש לו עונות גדולות והראיה כי יתרו פתח ולא נדון ביסורין ואיך אפשר דעל שתיקתו יתיסר ביסורין חזקים אין זה כי אם רוע מעלליו, וז"ש תעבוני וכו' בטענה דעין רואה כי יתרי פתח והלא הוא שליו ושקט ויענני לי ביסורין ומוכח שהוא מעונות אחרים, וע"פ דברי הרב הנז' אפשר שז"ש אני חותנך יתרו שאני מתכבד בך הפך ממה שפשעתי עמך לשעבר בא אליך לבקש מטו, וכנגד מה שחטא לישראל דמראש מקדם חשב מחשבות לבלע ולהשחית והוא היועץ לפרעה למען ענותו עתה פתח בברוך אשר הציל אתכם וכו', וכנגד מה שחטא בע"ז אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, והרי תיקן במחשבה דיבור ומעשה על שלשה פשעי.
ודרך אחר אפשר במשז"ל (מכילתא) למאן דאמר דיתרו מתן תורה שמע ובא, והנה שמענוה משמיה דגברא רבא הרב הגאון מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל שהיה מפרש אותה שאמרו פ' ר' עקיבא (פ"ח:), כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו א"ל לקבל תורה בא א"ל חמדה גנוזה וכו' תנה הודך על השמים וכו' א"ל משה למצרים ירדתם וכו' עד יצר הרע יש ביניכם וכו'. ובתחילת המאמר פירש הרב הנז' כמ"ש בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (במדבר י"א כ"ו) שעמרם גירש יוכבד ונשאה אליצפן בן פרנך וילדה אלדד ומידד ושוב החזירה עמרם וילדה משה רבינו, ונמצא שנולד מיוכבד שחזרה לעמרם אחר אליצפן והוי בן מחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר. וזהו שרמזו מלאכי מרום מה לילוד אשה בינינו כלומר אותה האשה הידועה שהיתה אסורה לחזור לבעלה ראשון וחזרה ונולד משה משם ואיך היתה כזאת הא גברא בינינ"ו זה, והאלהים בשמים ישלח דברו לקבל תורה בא כלומר אליכם אישים אקרא מה פגם הוא כיון דעדין לא נאסר זה והוא גופיה עתה בא לקבל תורה, זהו תורף דברי הרב ז"ל. וכתב בס' בני יצחק בסדר היום דהיו ישראל צריכים לישב בגלות עוד נ' שנה לתשלום עשר הויות שפגמו שגי' ר"ס ולא ישבו אלא רד"ו, וכיון שקבלו התורה לנ' יום וגם שעל ידי התורה נכנסו בנ' שערי בינה נשלמו הנ' שנים עש"ב. וכתב בספר זה ינחמנו בפ' בסדר יומ"א דטעם משה רבינו שהתנה שבן א' יהיה לע"ז היה שסמך על צדקת צפורה שהיתה יכולה לעכב וכו' עש"ב, ועפ"ז נבא אל הביאור וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה שהעלהו למרום אף שהי' בן מחזיר גרושתו אחר שנשאת כיון שהיה קודם מ"ת העלהו לשמים וקבל התורה, ועי"ז נמשך ולישראל עמו שנעשו ישראל עמו בקבלת התורה, ועתה שפיר מקרי בקבלת התורה שישבו נ' יום וגם נכנסו בנ' שערי בינה כי הוציא ה' את ישראל ממצרים נשלם השעבוד דאי לאו הכי היו חסרים נ' שנה כנז', ומאחר שכן שמשה עלה אל האלהים ועתה קבלו התורה אף שמשה הוא כהן כמ"ש בזבחים (ק"ב.), ומוכח מקרא דכתיב דבניו יקראו על שבט הלוי והוא כהן יכול ליקח צפורה אחר שפטרה בגטו אין לחוש שהוא כהן ואינו יכול להחזיר גרושתו כיון דזה היה קודם מ"ת, וז"ש אחר שהקדים הקדמה זו כמערכה אל הדרוש אמר ויקח יתרו את צפרה אש"ת משה, דעדין יכולה להיות אש"ת משה אחר שלוחיה אחר שפטרה בגט כמשז"ל והטעם דזה היה קודם מתן תורה ועתה צפורה מתגיירת וכקטן שנולד דמי, וז"ש אני חותנך יתר"ו שאני בא להתגייר ומפני זה נקרא יתרו שהוסיפו לו אות כמשז"ל, בא אלי"ך דייקא, שאתה בא ממחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר ובודאי שה' לא חש לזה דהיה קודם מ"ת, וא"כ עתה אני בא להתגייר ואשתך באת להתגייר ושפיר קרינן בה אשתך, ולא תחוש לשבועה שנשבעת דהבן הא' יהיה לע"ז דלאו בדידך לחוד תליא אלא באשתך והיא רוצה להתגייר ולגייר ב' בניה, וז"ש וב' בניה דייקא דהיא לא קבלה שבועה זו וכמדובר.
אתאן לסיפא דמאמר הנז' ומתוכו נפתח פתח במאמרינו המוקדם בשמות הר סיני, כי הנה בסוף מאמר הנז' אמרו דמשה רבינו אמר למלאכי השרת כלום יצר הרע יש ביניכם והודו מלאכי השרת, ויש לדקדק דמאי אולמיה דהך טענה טפי. ותו יש להבין דהרי התורה אלפים שנה במרום ומלאכי השרת ידעי בה ומדוע נסוגו אחור לבקשה עד עתה שראו לישראל דהיו נכונים ומשה עלה אז נצבו כמו נד, וזו נראה ח"ו על דרך קנאת איש מרעהו. ואני שמעתי דבר נאה מפה קדוש הרב המופלא כמהר"י הכהן ז"ל בעל בתי כהונה שהיה מפרש דיש סברות אי גדול המצווה ועושה או גדול מי שאינו מצווה, וא"כ הנה נכון לומר דעד אותו זמן הוו סברי מלאכי השרת דגדול מי שאינו מצווה ולהכי לא שאלו התורה, אמנם כשראו שמשה רבינו עלה לקבל תורה שמע מינה דגדול המצווה וא"כ השתא דיודעים מה"ש דגדול המצווה אמרו תנה הודך, והשיבם כלום יצר הרע יש ביניכם לרמוז דהא דגדול המצווה היינו מסיבת יצה"ר כמ"ש התוספות, ולגבי מלאכי השרת גדול מי שאינו מצווה. ומן הראשונים והאחרונים פירשו דמלאכי השרת באים בטענת דינא דבר מצרא והיו רוצים לזכות בחלק הסוד דהפשט לא שייך בהו, והשיב משה למצרים ירדתם כלומר כיון דהפשט לא שייך בכם הוה ליה פסידא דמוכר דישראל שייכי בפשט ובסוד, וליכא דינא דבר מצרא במקום פסידא. ועוד אתו עלה לבטל טענת דינא דבר מצרא דלגבי בן בעלים הראשונים לרובא דרבוואתא לא שייך דינא דבר מצרא כמבואר בס' שארית יעקב פ' במדבר, ואפשר שז"ש במאמר פתוח דבדיק בשמ"י הר סיני מדבר צין שנצטוו ישראל והשתא כיון שנצטווה נמצא דגדול המצווה ועושה, והשתא איתא לטענת המלאכים משום דינא דבר מצרא ועלינו לדעת טעם השם ית' אשר עזב צבא השמים ונתן התורה בארץ והמלאכי השרת הם מצרנים, לז"א מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו והענין כמ"ש ברבה פ' עקב דעשרת הדברות היו קדושין לישראל כדין המקדש בשטר, ובלקט שמואל ערך תורה אות כ' כתב דכל התורה היא קדושין ולכך נאמר דבר אל בני ישראל דבעי כתיבה לשמה, ואפשר שז"א מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו וכיון שהתקדשו מלשון קדושין והתורה היתה שטר קדושין א"כ לא שייך דינא דבר מצרא במקדש את האשה, ולפי שגם בזה לא ימלט מדחיה ויד הדוחה נטויה, לזה בא בטענה אחרת מדבר קדמות שנתנה קדומה עליו רמז טענת בן בעלים ראשונים דהאבות קיימו התורה ומלאכי השרת לא ערערו וישראל הו"ל כבן בעלים הראשונים אליבא דכ"ע, ולהיות דגם בזה יש לפקפק דהאבות לא נצטוו והיו סוברים מלאכי השרת דגדול מי שאינו מצווה ולכך לא ערערו, אמנם עתה כי רוצה ה' בעמו לזכותם בתורה ושמעינן גדול המצווה לא הפסידו טענתם, ומה גם דגם בבן בעלים הראשונים איכא פלוגתא, לזה בא בטענה מדבר פארן שפרו ורבו ישראל עליו לרמוז טענת משה רבינו דלא שייכי המלאכים בחלק הפשט, ישראל שייכי בחלק הפשט נמי דישנם בפריה ורביה וסדר נשים ונזיקין וכיוצא ואיכא פסידא דמוכר וחדא מינייהו נקט, וכי תימא כי זה חלק ישמעאל ידו בכל ואיך ישראל פרין ורבין, לז"א מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו לרמוז דשר ישמעאל כדי שלא יקבל התורה נתן מתנה לישראל למחדי באתתיה כמבואר בזהר בלק באורך ויתבאר לקמן בס"ד, ופירוש שירדה שנאה לאומות העולם היינו כמו שפירש מהר"י פינטו ז"ל שנשנאו אומות העולם שלא רצו לקבל התורה.
ומכללן של דברים אמורים נבא להבין נבואת חבקוק סי' ג', אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה עד כאן סדרן של כתובי"ם. וי"ל אומרו מתימן מהר פארן שהחזיר התורה על עשו וישמעאל והו"ל למימר לתימן להר פארן ותו להבין תואר אלוה וקדוש מאי שיאטיה. ותו אמאי קפיד למינקט אלוה גביה תימן וקדוש גבי הר פארן. ותו דהו"ל למימר אלוה מתימן וקדוש מהר פארן יבא והוה קאי יבא לתרויהו. ותו מאמר סלה אינו מובן. ותו אומרו מלאה הארץ לשון עבר הי"ל לומר מילא הארץ. ותו להבין אומר ונוגה כאור וכו' כי צריך ביאור. ואפשר לפרש על פי דברי הזהר על פסוק וזרח משעיר וכו' (פ' בלק דף קצ"ב) שהאריכו שם, והמובן בדרך פשט מדברות קדשו הוא זה שקרא הקב"ה לס"מ וא"ל תבעי אוריתא דילי אמר מה כתיב בה א"ל לא תרצח, אתיב ואתחנן קמיה אמר מארי דעלמא אי את יהבה לי כל שלטנו דילי אתעבר הא עמא בנוי דיעקב לון אתחזי ודא הוא וזרח משעיר למו משעיר ממש נפק נהורה לון לישראל וכו', קרא לרהב א"ל תיבעי את אוריתא דילי א"ל מה כתיב בה א"ל לא תנאף וכו', נטל מההוא נהירו דאפשיט מיניה ס"מ חרב וקטלא לקטולא בדינא ולקטולא כדקא יאות, ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מיניה רהב זעיר כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה כיון דנטל מתנן אילין לישראל מאינון רברבין אתא וקרא לכל רבבות קדש דממנן על שאר עמין ואתיבו ליה אוף הכי ומכלהי נטל מתנן למיהב לון לישראל לאסיא דהו"ל חד מאנא וכו' עש"ב וברוחב נועם אמרי קדש. ועל פי זה אפשר לפרש הכתובים הללו הכונה אלוה מתימן יבא, כלומר שמסיבת תימן ש"ר צילם ס"מ שלא רצה לקבל התורה יבא וקדוש מהר פארן, והכונה שנטל מס"מ נהוריה למקטל כל דמחייבין קטול בב"ד, ולזה כינה כאן בשם אלוה שהוא מורה על הדין כמ"ש רש"י באיוב (י"ט כ') ע"ש, ומישמעאל אפשיט נהוריה למעבד פריה ורביה דוקא וזהו וקדוש מהר פארן, דכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה ושתים זו להמית חייבי מיתה ולפרות ולרבות הן הנה היו מתימן ומהר פארן לישראל סלה, שמהם נקח שתים הנה לעד, והדר מפרש שהיה זה במה שעשה ה' בחכמה לכסות התורה ולומר להם הדבר דלא משמע להו דוקא וכמ"ש בזהר דליג לאתר דאצטריך, וז"ש כסה שמים הודו שכסה להם דברי תורה, אכן אח"כ לישראל ותהלתו מלאה הארץ מגיד דבריו חקיו ומשפטיו לישראל ונגה כאור תהיה, רמז לאורות ס"מ ורה"ב דכתיב בהו וזרח הופיע, ואמר בזהר דמרה"ב כתיב הופיע שאינו אור גדול כי אם לעשות בשר, וגם חבקוק הנביא כינה לפריה ורביה בשם נוגה שהוא אור מועט, וז"ש ונוגה שלקח מרה"ב כאור שלקח מס"מ תהיה לישראל, ושוב קרנים מידו לו, קרנים לשון רבוי אורות מלשון קרן עור פני משה דמכל שאר שרים נטל מתנות וזהו קרנים משאר שרים מידו לו, ושם בסיני חביון עוזו גילה כל התורה לישראל.
א"נ אפשר כונת כסה שמים הודו וכו' ע"פ הקדמות הנז"ל, וז"ש כסה שמים הודו שכסה התורה מהמלאכים אשר אמרו תנה הודך על השמים וה' אמר המכסה אני מהם התורה והמצוה הדבר אשר דברו הנביא כסה שמים הודו, וכי תימא השופט כל הארץ אמאי לא חייש אדינא דבר מצרא, לז"א ותהלתו מלאה הארץ לשון עבר כבר האבות זאת לפנים קימוה ולגבי בעלים גם בניהם עדי עד ליכא דינא דבר מצרא כנז', ועוד טענה אחרת ונוגה כאור תהיה שהמלאכים אינם מקבלים כי אם אור סודות התורה אכן הפשט לא שייך בהו וכל כי האי פסידא מקרי וליכא דינא דבר מצרא כנז"ל, וז"ש ונוגה רמז לפשט שאינו אור גדול, כאור רמז לסוד נהירו דאוריתא תהיה רצה הקב"ה שחלק הסוד והפשט יחדיו ידובקו למקבלי התורה ולכן קרנים תרי משמע הפשט והסוד מידו ית' לו לעם סגולתו, וש"ם על צבא המרום לא שייך אלא חביון עזו הוא סתר עליון סודות התורה, לכן זכו בה ישראל קדושים ובשתים תתחתן עם זו בתורת ה' תמימה, משא"כ לצבא המרום לא אפשר אלא הסוד והוא אומרו וש"ם חביון עזה.
א"נ נראה לדייק קרנים מידו לו ושם חביון עזה, במ"ש הרב שארית יעקב שבטענה זו דאיכא פסידא בחלק הפשט היה מקום להשיבם שמצד אחר הוא הפסד הניכר מצד ישראל כי האדם באדם פלגן בהדיהו, רב"ו כמו רב"ו ואלו פמליא של מעלה האחת אהובה מה תחזו בשולמית שלום במרומיו, וכלפי זה נתחכמו ישראל ויחן שם ישראל במעמד הר סיני כאיש אחד חברים, וזהו כונת רז"ל ע"פ הנז' אמר הקב"ה הגיע העת שאתן תורתי לבני, כי אלמלא גדול השלום בינ"ן של קדושים הא איכא פסידא מצד אחר לתת התורה לישראל זהו תורף דבריו, ע"ש באורך. וז"ש ונוגה כאור תהיה תרויהו הפשט והסוד בהדי הדדי יחדיו ידובקו והיו לאחדים ואיכא פסידא בתת התורה למלאכי מרום, וכי תימא נהי דארווחנא מהאי גיסא זיל לאידך גיסא איכא פסידא מצד ישראל שהם בעלי מחלוקת, לז"א וקרנים מידו לו דייקא לשון יחיד שגם ישראל נתחכמו להדמות לשרפים עשו שלום ביניהם, ושם באותו פרק שהיו כאיש אחד חברים זכו בחביון עזו כמשז"ל שבעת ההיא אמר הקב"ה הגיע העת שאתן תורתי לבני כאמור, וזה רמז באומרו וקרנים מידו ל"ו והוא באחד, וזה רמז ומי כעמך ישראל גוי אח"ד באר"ץ.
א"נ אפשר לפרש קרנים מידו לו, שהוא לשון חוזק ותוקף כמו עשתרות קרנים שהתורה באה בחוזק ובתוקף לישראל שכפה עליהם ההר, וז"ש קרנים בחוזק ותוקף באה התורה מידו של הקב"ה לו לישראל, וכי תימא אמאי לישראל עשה כך ולא עשה כן לכל גוי לכפות עליהם ההר, לז"א ושם חביון עזו שהיא התורה ונקראת ע"ז לשון קשה שהיא תושיה ולא היה כח כי אם בישראל שהם עזים לקבלה וכמ"ש פ' אין צדין, ע"ש באורך.
נמשך לזה נבא להבין מקראי קדש בסדר היום, בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. והלא מראשית כזאת הודעתי ארח חיים שלא אעלה ארוכ"ה בדקדוקים והצעות, וכבר כתבנו לעיל אחד מהטענות דלא שייך דינא דבר מצרא בתורה והמלאכים לא זכו בטענתם, היינו שהלוחות הם קידושין לישראל והמקדש את האשה לא שייך בזה דינא דבר מצרא. והנה אמרו בזהר שז' שבועות שבין פסח לעצרת הן הנה היו כז' נקיים לאשה המטהרת לבעלה ואחרי ככלות ימי טהרתה היא מותרת לבעלה, וככה ישראל ספרו ז' שבועות ונטהרו לו ית' כביכול, ולכן תחילת דיבר ה' לעמו בחירו תורה ומצוות כמערכה אל הדרוש להגיד כי ישר נתינת התורה לישראל ולא שייך ערעור המלאכים, בא הכתוב ההוא אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כי בארץ מצרים היו טמאים בע"ז כטומאת הנדה והופרשו מהטומאה ויצאו מארץ מצרים, אחר זה מנו ז' שבועות לטהרתם ובחדש השלישי שהוא שבוע ז' ביום השביעי של שבעה נקיים לאשה שכבר היא מוכנת ליטהר, היום הזה ממש ולא קודם באו מדבר סיני, כי קודם לכן לא מצו לבא דאכתי חסר להם ולא היו ראוים ליקרב להר סיני, ועל ידי כי בא מועד זמן קהילה לכל היא ליטהר ולעמוד על נפשם, ויסעו מרפידים אשר לשעבר נרפים הם נרפים מהתורה ועל ידי זה בא עמלק, עתה שכבר הגיע תור מלאת ימי טהרה ויסעו מרפידים דהוו רפויי מרפיין כל קבל דנא אינון דכיין ויחן שם ישראל באחדות אחד כמשז"ל, דכיון שהם באחדות א' נחשבים כגוף אחד והוו קידושין בלי פקפוק דאין אשה מתקדשת לחצאין כמ"ש פ"ק דקדושין.
וכבר ראיתי מי שכתב שז"ה הטעם שמשה רבינו דוקא הוצרך לגאולת מצרים, ואז"ל (שמ"ר פ"ג) אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם והוא קבל הלוחות, דכיון דאין אשה מתקדשת לחצאין כי אם בבת אחת לזה אצטריך דוקא משה רבינו, כי מה שנגאלו ממצרים קודם הזמן היינו טעמא דהקדש מפקיע מידי שעבוד (יבמות מ"ו.), והיו נכונים לקבלת התורה כמו שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולזה היה צריך משה רבינו שנשמתו כלולה מס' רבוא ישראל והוא נעשה שליח קבלת קדושין, ולו דוקא נאה ויאה הוא ולא אחר דאין אשה מתקדשת לחצאין ובתרי זמני כמתבאר מדברי רבא והנהו בעי דפ"ק דקדושין (דף ז'), עד כאן דבריו. וזהו אצלי כונת הכתוב (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ולפי הקדמתנו דרך דרש אפשר כי יען משה רבינו היה צורך גדול לקבלת התורה כי הוא כלי מוכן לקבל הקדושין שנשמתו הקדושה כלולה ובלולה מס' רבוא נשמות ישראל והוו קידושין, ובלעדו לא יתכן דאין אשה מתקדשת לחצאין, היינו טעמא שנקראת התורה על שמו הקדוש כי הוא יסוד המעלה להשפיע התורה לישראל, וז"ש זכרו תורת משה עבדי, וכי תימא מה זה היה לקרות התורה תורת משה, לז"א שתים הנה הסיבות שמשה זכה בה שתקרא על שמו, אחת היא שהוא היה עניו מאד מכל האדם ולזה נתנה לו תורה במתנה, ולזה היה על הר סיני שגם הוא ההר חמד אלהים משום ענוה, וזה רמז אשר צויתי אותו בחורב דייקא, כלומר הלא תראה מקום מתן תורה בחורב מקום נמוך ומשה ענו מאד מכל האדם ולכן נקראת התורה על שמו, וכמשז"ל פ' ר' עקיבא (דף פ"ט) הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך. ועוד רמז טעם אחר דאלמלא משה רבינו לא אפשר לקבל הקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין, ודוקא משה רבינו שהיה כלול מס' רבוא נשמות ישראל יכול לקבל התורה, וז"ש אשר צויתי אותו על כל ישראל כי הוא היה בו כח לקבל על כל ישראל וסלקי הקדושין שפיר בבת אחת.
ומעתה מדוקדק קראין טובא, ויחן שם ישראל שהיו באחדות נמרץ נחשבים כאיש אחד לקבל הקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין, כל קבל דנא ומשה עלה אל האלהים שהוא היה כלול מס' רבוא ישראל ולו יאה לקבל הקדושין. ולפי הקדמתנו הנז"ל דישראל זכו בתורה משום דהלא גם בנו חלק הפשט משא"כ במלאכי עליון דאין בהם פריה ורביה ונשים ונזיקין וכיוצא, וכי איכא פסידא דמוכר אין כאן דינא דבר מצרא. אך מצד אחר היה פקפוק דיש להם למלאכים שבח שלא יש מחלקת ביניהם ובשלום יחדיו משא"כ ישראל. ועתה עת הזמיר הגיע ויחן שם ישראל מעין דוגמא של מעלה כגוף אחד וקשר של קיימא, לכן בו בפרק ומשה עלה אל האלהים, דעתה ודאי זוכים ישראל, וזהו טענה אחרת מלבד מה שרמז מקודם שישראל ספרו ז' נקיים, ובכי האי גונא ליכא רמז טענה זו במי שמקדש אשה כמש"ל, וז"ש כה תאמר לבית יעקב כינה אותם בשם אשה לומר דאין כאן שום לתא מדינא דבר מצרא, ונראו בעליל לספירת תפארה ז' נקיים ככל אשר דברנו, וכל הכתובים יסבו בלכתן לדחות טענת המלאכים כמבואר.
ולהבין יתר הפסוקים אתם ראיתם וכו', אפשר במ"ש הרמב"ם (פי"א מהלכות מכירה) דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, ומבואר שדעתו דבשעת נישואין אדם מתחייב אף בדבר שאינו קצוב, והאריך בענין זה הרב עדות ביעקב סי' ס"ה. גם כתב הרב מהר"ש חיון והסכים לדבריו הרב פני משה ח"ב סוף סי' ל' דהיכא דקבל הנאה המתחייב מודה הרמב"ם דמתחייב בדבר שאינו קצוב. וגם כתבו המפרשים דכל לגבי שמיא לא שייך דין זה. גם ידוע שרז"ל דימו מעמד הר סיני כשעת נשואין. ובזה נבא אל הביאור אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם וכו', דקבלתם הנאה גדולה וזה דבר המעמיד החיוב בדבר שאינו קצוב. ועוד טעם ב' ועתה דייקא שהיא שעת נשואין דלכ"ע אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים וזה הוא דבר שאינו קצוב להיות סגולה מכל העמים, ולגבי דידי אין צריך לטעמים כי לי כל הארץ ובודאי שהבטחתי אפילו בדבר שאינו קצוב מתקיימת, אבל תרי טעמי הנז' שקבלתם הנאה ואשר הוא שעת נשואין הוא מערכה למאי דבעינן למימר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, דזה הוא דבר שאינו קצוב, דבקדושה יש כמה מדרגות זו למעלה מזו והוא דבר שאינו קצוב, ולכך הקדמתי שאף אתם בחיוב שתתחייבו בדבר שאינו קצוב הוי חיוב מהטעמים הנז' וק"ל.
ויתבאר עוד דעתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וכו', כי הנה במכילתא דרשו בריתי על ברית מילה ע"ש, ואז"ל שכל מי שאינו מסתכל בנשים אמר ה' השתא ידענא דהדין דידי הוא. גם ידוע מה שכתבו המפרשים בטעם שישראל לא ילדו נמולים שח"ו היו אומרים שיש שתי רשויות, וגם לא היו גרים בעולם. ובעשות המילה מורה כי בידו להשלים נפשו כמו שיש בידו להשלים גופו כמ"ש הר' החינוך במצות מילה ע"ש, וז"ש ושמרתם את בריתי לימול ובכלל שמירה שלא יסתכל בנשים דגם הוא ברית כמ"ש (איוב ל״א:א׳) ברית כרתי לעיני, והייתם לי סגולה מכל העמים דכה אמר ה' השתא ידענא דאת דידי, וכי תאמרו למה לא בראנו ה' נמולים, לז"א כי לי כל הארץ ואם אברא את ישראל נימולים יאמרו שיש שתי רשויות, ועוד שלא יהיו גרים, ולי כל הארץ אדון עולם וגם רצוני בגרים. ועוד יש תועלת אחר במה שאתם בעצמכם תמולו וז"ש ואת"ם דיקא כלומר ואתם בעצמיכם תמולו כי בזה תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שתשלימו גופכם ונפשיכם כמש"ל, וגם כמ"ש הרמב"ם שבזה סיבה להכניע היצר וקדושים תהיו לראות בטוב ה' בארץ חיים.