פרשת ויקרא בס"ד
פ"ק דסוטה (ה':) אריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כלם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר זבחי אלהים וכו':
כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות כולן שוי"ן לטובה מאלפי זהב נפשו של אדם מחמדתם התאוו תאוה, התיא מביניא אחת שהיא הנה שקולה ומכרעת היתה לראש פנה לישרים נאוה, מעלנא אית לה היא העול"ה כל שהיא עיקר ואחריה רעותיה נגררות טוביה לדזכי ודעתיה עילוה, הלא זאת בת שב"ח ששבחה ניכר אדכרו ליה ואדכר ודאשכחת ביה זריז ונשכר לישב בשלוה, הדא מרגניתא דלית לה טימי גדולה שבגדולות הלא היא ברבת גדולה ענוה, זו רוח נמוכה דגמר מיכ"ה מיכ"ה ואית ביה פרכא לב נשבר או דכו במדוכה כל דאלים ולמזח תמיד יחגרה הוא הודה הוא זיוה, מי לנו גדול ממשה רבן של נביאים לא אהדרי"ה קרא אלא בה כי השב"ח השבי"ח והאיש משה עניו מאד קים ליה בגווה.
וכמה מעלות טובות נקבצו באו למי שזכה בענוה כמפורסם במאמרי רז"ל בתלמוד ומדרש, וזו גדולה שהוא מרכבה לשכינה כמ"ש פ"ק דסוטה (ה'.), וזה אפשר לפי פשוטו כוונת הכתוב (תהילים קמ״ט:ד׳-ה׳) כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה יעלזו חסידים בכבוד. ונקדים מ"ש פ"ק דמגילה (ט"ו:) אמר ר' חנינא ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וכו' יכול לכל ת"ל לשאר עמו למי שמשים עצמו כשיריים, גם אמרו ספ"ק דע"ז (כ':) דריב"ל סבר דענוה גדולה מכלן, וז"ש כי רוצה ה' בעמו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו אך יכהן פאר לענוים, וז"ש יפאר ענוים בישועה כי ענוה היא העולה לעילא מכל, ולזה אמר יעלזו חסידים שהם הענוים כי ודאי כשזכו לענוה הם חסידים וכריב"ל שענוה גדולה מכלן, ולזה יעלזו בכבוד שהוא כינוי למלכו"ת שמים שהיא השכינה כידוע כי הענוים מרכבה לשכינה ואין לך שמחה גדולה מזו.
ב) א"נ אפשר ונקדים מ"ש מהר"ש פרימו ברמזיו פ' וילך משם מהר"א מונסון בטעם השראת השכינה בארץ, כי על ידי השראת השכינה בארץ מתירא האדם לחטוא. ובזה שמעתי משם הרב מהר"ש הנז' כוונת הכתוב במלכים (א' ח' נ"ז) בתפלת שלמה כשבנה בה"מ יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו וכו', הכונה יהי ה' אלהינו עמנו שיהיה בנו השראת השכינה כאשר היה עם אבותינו קודם שנבנה בה"מ שהיתה השראת שכינה על הצדיקים, והן עוד היום אף שכביכול מצמצם שכינתו שם אל יעזבנו ואל יטשנו מלהשרות בנו שכינתו, ונתן טעם להטות לבבנו אליו שע"י שיש בנו השראת שכינה מתירא האדם לחטוא דאף דאיהו לא חזי נשמתיה חזי, עכ"ד.
וזאת היתה לי הצעיר כונת מאז"ל במדרש חזית, הנך יפה דודי אף נעים רבש"ע אף שאתה מביא עלי נעים הוא למה שאת מחזירני ומלמדני למוטב אף ערשנו רעננה זו בית המקדש וכו'. וצריך להבין מה הלשון אומרת למה שאת מחזירני וכו'. ותו מה ענין בה"מ לזה. והנה רש"י פירש אף נעים שעברת על פשעי והשרת שכינתך בתוכי, ועל פי האמור אפשר דהכונה אף שאתה מביא עלי נעים מילין לצד עילאה שכינת עוזנו שהיא שורה עלינו והיא האם המיסרת הבנים, וז"ש שא"ת מחזירני ומלמדני למוטב כי השראת השכינה דין גרמ"א לחזור בתשובה, ולא תימא שכיון שהשראת שכינה לישראל הן נגרע מהשראת שכינה בבה"מ, לז"א אף ערשנו דהוא בה"מ רעננה בהשראת שכינה, ואמרו ברבה פ' ויקהל (פ"ב נ') שהמשכן היה שישרה שכינתו וילמד תורה לישראל, ובזה נבין קראין יעלזו חסידים בכבוד היא השכינה כי ה' בקרבם והשרה שכינתו בתוכם, ולא תימא כשבה"מ קיים ששם השראת שכינה ולא על הצדיקים, לז"א ירננו על משכבותם שהוא רמז לבה"מ כמשאז"ל אף ערשנו זה בה"מ ויעלזו חסידים בכבוד השכינה השורה בקרבם, ומלבד זה וירננו על משכבותם הבית המקדש ששם השראת השכינה בעצם כי אין מחסור לצדיקים מחמת בה"מ ואדרבא הוא תועלת לתורה, וזהו רוממות אל בגרונם וכו' כמשז"ל כאמור.
ג) א"נ אפשר במשז"ל בסוטה דף כ"א הגיע לפרשת דרכים זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ניצול מכלם, וכתבו התוס' דסתם תלמיד חכם מהרהר בתורה תמיד והוי בעידנא דעסיק בה דניצול מהיצר הרע, וסתם ת"ח שכתבו היינו על הת"ח דעסקינן ביה דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, גם אז"ל בשבת (נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דכתיב וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו, ואמרינן בחלק (צ"ג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, וכתב הרב פרשת דרכים דרוש י"ג דף ל"ב דדא ודא חדא היא דכיון דהלכה כמותו אין חטא בא ע"י שהשכינה עמו ע"ש, ואפשר שז"ש יעלזו חסידים בכבוד שהיא השכינה כאשר ירננ"ו על משכבותם שיצא רינון וקול עבירה על משכבותם, ולא יחושו לזה מסיבת שהם ענוים ויפארם שהשכינה עמהם ויעלזו בזה, שזה מורה שאותו רינון שקר מאחר ששכינה עמהם כי בזה זכו רוממות אל בגרונם, תדיר עוסקים בתורה וחרב פיפיות בידם כמו שפירש רש"י בשבת דס"ג ע"פ חגור חרבך שמשנתו סדורה להביא ראיה, וכמו שביארנו בעניותנו מאמר הנז' וה' עמו בפ' חקת ע"ש באורך.
ד) או יאמר במאי דנחלקו פ' מציאת האשה (ס"ו.) בהעדפה על ידי הדחק דר"ע סבר דהוי לעצמה ורבינו חננאל פסק כר"ע כמבואר בב"י א"ה סי' פ', וכתב הרא"ש דהעדפה ע"י הדחק היינו שעושה מלאכה בלילות, וכבר ידוע מכמה מאמרי רז"ל דישראל עם ה' כביכול נדונים כדין אשה ובעלה, וכתבו הראשונים דמעשה ידינו תחת מזונותינו, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד העוה"ב כאשר ירננו על משכבותם רנה של תורה בלילה רוממות אל בגרונם, אז זהו כבודם דהוי העדפה ע"י הדחק שהיא לעצמה וחרב פיפיות בידם שהוא לעצמם.
ה) ויתכן כמ"ש בזהר מקץ דף קצ"ח ע"ב ד' מלכין הוו מה דשאיל דא לא שאיל דא דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם אסא בעי למרדף ולא יגיח לון ויקטול לון קב"ה חזקיה יתיב ושכיב בערסיה וקב"ה קטיל לון, וכן הוא באיכה רבתי בסוף פתיחתא. וז"ש כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה להושיעם מיד שונא, יעלזו חסידים בכבוד שעושה להם ה', וירננו שעושה להם נסים, אחת היא על משכבותם רמז לחזקיה דהוה שכיב, רוממות אל בגרונם רמז ליהושפט דהוה מזמר ובעת החלו ברנה קטל לון קב"ה כמ"ש שם בזהר, וחרב פיפיות בידם רמז לאסא דהיה רודפם בחרב אך לא ילחם בהם, וזהו חרב פיפיות בידם דוקא בלי מלחמה, ובג' חלקים הללו ישמע אל ויענם לעשות נקמה בגוים וכו'.
ו) ואפשר דרמז להא דאמרי' פ"ק דסוטה (ב'.) אר"ל אין מזוגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, ופריך מדרב יהודה מ' יום קודם יצירה מכריזין בת פלוני לפלוני, ומשני הא בזווג ראשון הא בזווג שני. וז"ש יעלזו חסידים בכבוד שעושה להם ה' ירננו על משכבותם על נשיהם כמשאז"ל (ר"ה ו'.) למה יקח משכבך זו אשתו ומשכבותם תרתי בין זווג ראשון בין זיווג שני נאה ויאה, ונ"ט רוממות אל בגרונם וכו' ולא ינוח שבט הרשע, לזה זוכים לאשה כשרה בין בתחלה בין בסוף וירננו על משכבותם תרתי כאמור.
ז) ואב"א כלפי מ"ש בברכות דף ל"א אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהולולי דמר בריה לשרי לן מר א"ל ווי לן דמייתנן ווי לן דמייתנן, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד כל שמחתם במורא השכינה שהיא הכבוד, תדע שכאשר ירננו יוצאים בשי"ר ויהי שירם על משכבותם כמו וישכב עם אבותיו דהיינו ששירתם ווי לן דמייתנן, שכל עסקם לעבודתו רוממות אל בגרונם.
ח) או אפשר במ"ש פ"ב דנדה (י"ג.) גבי רב יהודה דכיון דאיכא אימתא דשכינה לא חיישינן להרהור, וא"כ כי איכא גילוי שכינה אין לחוש לזמרן נשי בהדי גברי דאימתא דשכינה מפקא מידי הרהור וכמ"ש פ' בשלח בס"ד, ובזה פירש בני ידידי ח"ר ישעיה הי"ו (זכריה ב' י"ד) רני ושמחי בת ציון אל האשה אמר פצחי רנה וצהלי ואין לחוש לקול באשה כי הנני בא ושכנתי בתוכך ואיכא אימתא דשכינה, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד כשיש השראת שכינה שהיא הכבוד ואז ירננו על משכבותם נשיהם כנז', וזהו על בסמוך לנשיהם ואין לחוש דאימתא דשכינה עביד ומהני לאפוקי הרהור ויחדיו ירננו אנשים ונשים.
ט) א"נ אפשר במשז"ל (ילקו"ש פ' בשלח רמז רמ"א) שרצו המלאכים לומר שירה ואיכא למ"ד דגם הנשים זמרן נשי קודם המלאכים, וכתבו המפרשים דקדימת ישראל להיותם לומדי תורה וגם נשיהם פלגן בהדיהו ואמטו להכי גם הנשים קדמו לצבא המרים. וז"ש כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה לשום להם פאר בישועתם, ומהו הפאר יעלזו חסידים שוררו אנשים בכבוד גדול לפני המלאכים וחיבה גדולה נודעת להם ירננו על משכבותם סמוך לנשיהם ולא עבר זר בתוכם, והטעם רוממות אל בגרונם שהם בני תורה וגם נשיהם פלגן בהדייהו.
י) או ירצה במ"ש פ"ב דמכות (י'.) עומדות היו רגלנו וכו' מי גרם שרגלנו עומדות במלחמה שערים המצויינים, וז"ש רוממות אל בגרונם זה גרם חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים דזכות תורה אגוני מגנא במלחמה.
יא) א"נ במ"ש בזהר בלק (קצ"ב:) דהחזיר התורה לישמעאל ועשו כדי שלא יקטרגו, וישמעאל אמר מה כתיב בה לא תנאף ולא יוכל, ולזה נתחנן ונתן מתנה לישראל דיחידי באתתיה ועשו נתן להם החרב שידונו לחייבי מיתות ב"ד וכו' ע"ש, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד תורה כי רוצה ה' בעמו לתת להם התורה ולזה יעלזו חסידים בכבוד, וכי תימא מאחר דרוצה ה' בעמו והם עמו וחבל נחלתו אמאי החזירה לישמעאל ועשו, לז"א ירננו על משכבותם כדי שישמעאל יתן להם מתנה שיוכלו לשמוח בנשיהם, וזהו ירננו על משכבותם שהם נשיהם וגם ליקח מעשו כח להרוג למחוייבי מיתת ב"ד וזהו וחרב פיפיות בידם, והם שלא רצו לקבל התורה אף שהחזירה להם כשלו ונפלו לעשות נקמה בגוים וכו'.
יב) ואפשר לפרש במשז"ל בילקוט במדבר שאמרו או"ה מה ראו אלו ליקרב וא"ל הביאו לי ספר יוחסין וכו' וז"ש כי רוצה ה' בעמו לתת להם התורה וכי תימא משוא פנים יש בדבר אז יאמרו בגויים מה ראו אלו להתקרב, לז"א יעלזו חסידים ישראל קדושים בכבוד התורה מסיבה ירננו על משכבותם שלא נמצא בם שמץ פיסול והם מיוחסין לכך רוממות אל בגרונם ואין הגוים כדאין לתורה, ובשביל שלא קבלוה לעשות נקמה בגוים וכו'.
יג) א"נ במשז"ל (שבת פ"ב:) דמלאכי מרום היו רוצים התורה וכתבו ז"ל דהיו טוענים שהם מצרנים, ולזה הקב"ה נתן התורה לישראל דבמתנה ליכא דינא דבר מצרא, ואז"ל (נדרים נ"ה.) כל מי שעושה עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה וז"ש כי רוצה ה' בעמו לתת להם התורה, וכי תימא הרי המלאכים יש להם דין בן המצר, לז"א יפאר ענוים בישועה וכיון שהם ענוים תורה ניתנה להם במתנה ובמתנה ליכא דינא דבר מצרא. ובס' ארץ החיים פירש כי רוצה ה' בעמו לכפות עליהם ההר והם אנוסים ובזה לא יוכל לשלחם כדין אונס עכ"ד. ובזה אפשר כוונת הפסוק ה' ברצונך העמדת להררי עז הסתרת פניך היתי נבהל, ויש לדקדק דהול"ל ה' ברצון העמדת וכו' ומהו שכינה ברצונך, אמנם אפשר שרמז שישראל אנוסים, ולכך דקדק לומר בחכמה ה' ברצונך כלומר ברצון שלך דוקא ולא רצוני, העמדת להררי וכפיית ההר בשביל עז שהיא התורה ואנו אנוסים ובאונס לא יוכל שלחה כתיב, זאת היתה לי כאשר הסתרת פניך היתי נבהל כי אינך יכול להסתיר פניך כדין אונס כביכול.
יד) או ירצה במשז"ל בילקוט (רמז ת"ה) תשא דמה שהקב"ה לא רצה שתכתב תורה שבעל פה דהיינו טעמא שלא ילמדוה הגוים, ובזה פירש מאז"ל פ' הבונה (ק"ה:) אנכי נוטריקון א'נא נ'פשאי כ'תבית י'הבית כלומר כתבית תורה שבכתב יהבית תורה שבע"פ עכ"ד. ואפשר שז"ש שם פ' הבונה נוטריקון למפרע יהבית כתבית נאמנים אמריה, כלומר שידוע דלבסוף תורה שבע"פ נכתבה והיינו בזמן שגלוי לפניו שלא ימשך נזק מצד הכתיבה ועמ"ש הסמ"ג בהקדמתו, וז"ש בתחילה אנכי ביושר אנא נפשאי כתבית יהבית תורה שבכתב ותורה שבע"פ כאמור, אבל כשישראל בגלות הרמז למפרע שישראל נזורו אחור אז יהבית התורה שבע"פ שנתנה להם מאז במסירה ולא בכתב עתה כתבית, ואין לחוש לשום נזק אלא נאמנים אמריה, ואפשר שזה כונת הכתוב (הושע ח' י"ד) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו הכונה לימים, עוד אכתוב רובי תורתי שהיא תורה שבע"פ בזמן אשר כמו זר נחשבו להם ולא יעתיקוה, וז"ש רוממות אל בגרונם דוקא ולא בכתב והטעם כדי שיהיה לישראל לבדם, וזהו וחרב פיפיות בידם דוקא.
טו) א"נ במשז"ל (תענית כ"ה:) ירד ר"ע ונענה שהיה מעביר על מדותיו, וכתב הרב דת ודין פ' אחרי דל"ק ממשז"ל (עירובין נ"ד.) זכה תאות לבו נתת לו, דהכא משום שבח צריך שישאלו המטר והוא מ"ש (תענית כ"ה:) שבחא דציבורא היכי הוי, וז"ש כי רוצה ה' בעמו ומתאוה לתפלתן של צדיקים, אך לא כל אדם זוכה להיות נענה רק מי שהוא עניו ופאר הוא לו דבא על ידי שאלה דיתפרסם הנס, וז"ש יפאר ענוים בישועה הענוים נענים והוא פאר להם ולכך צריכים שאלה לפרסם שבחם.
טז) או יתפרש במ"ש (קידושין כ"ט:) ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד תורה ללמוד הרבה ואח"כ ירננו על משכבותם נשיהם שישאו אשה וירונו בשמחתם, ונ"ט רוממות אל בגרונם שאם נושא אשה תחילה לא יזכה לתורה דריחים בצוארו ויעסוק בתורה.
טוב) ואב"א לאידך גיסא במ"ש בש"ס (שם) הא לן והא להו, דאיכא דוכתא דישא אשה וילמוד אח"כ תורה כדי שילמוד בטהרה, וז"ש ירננו על משכבותם נשיהם בחופתם ואחר זה רוממות אל בגרונם בטהרה, וזהו וחרב פיפיות בידם כי הם לומדים בטהרה.
חי) א"נ במשז"ל (בר"ר פ' ס"ב) דהקב"ה מראה להם לצדיקים כבודם בג"ע סמוך לפטירתם וזוכרים התורה שלמדו ואז"ל (פסחים נ'.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד דמתוקן להם בג"ע ירננו על משכבותם סמוך לפטירתם כמ"ש וישכב עם אבותיו, ואז רוממות אל בגרונם לזכור מה שלמדו וחרב פיפיות בידם שתלמודם בידם וזו היא שמירתם.
יט) או ירצה במה שפירש הרב כוס ישועות בהקדמתו במאמר (סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, שכנגד תרי"ג מצוות ושבע דרבנן מתוקן לצדיק כת"ר עולמות, ואשתו נוטלת החצי ש"י, והקב"ה נותן לצדיק בתורת נחלה הש"י ואין נגרע מחלקו, וזהו עתיד הקב"ה להנחיל בתורת נחלה ש"י ולמה בתורת נחלה, לז"א ואוצרותיהם אמלא רמז לאשה הנמשלת לאוצר (עירובין י"ח) כלומר ש"י נטלה אשתו ואני נותנם לו במתנה עש"ב, ז"ש יעלזו חסידים בכבוד דמתוקן להם כי אין מחסור, ירננו על משכבותם חלק על נשיהם כי אין נגרע מחלקם.
כ) א"נ במ"ש כי מי שטבעו טוב ומקיים המצוות בשמחה אף כי אחרי מותו נשב"ע ונוטל כאשר אם היה בחיים כי יאמר רבש"ע למה סלקתני מן העולם וגלוי וידוע לפניך שהיתי מקיים המצות בשמחה ולא אטה ימין ושמאל והקב"ה קובע לו שכר, ובזה פירשו (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כי הוא שמח במצוות ויש לו הנאה בקיומם והוא גדול לעוה"ב יותר מירא שמים הכופה את יצרו, דהנהנה ושמח יש לי טענה כאמור וזוכה בעוה"ב תוספת טובה על מעשיו, זהו תורף דבריהם בקיצור. וז"ש יעלזו חסידים בכבוד כאשר שמחים החסידים בכבוד התורה ונהנים מיגיעם, אז ירננו על משכבות"ם על פטירתם שנחשב להם גם אחרי מותם כאלו רוממות אל בגרונם.
כא) או יאמר במ"ש (עירובין נ"ד.) פתח פומך קרי כי היכי דתקיים ביך ואמרו כי חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה, גם אז"ל שם אימתי שמחה לאיש כשמענה בפיו, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד התורה ירננו על משכבותם בלילות דעיקר ת"ת בלילה כמשז"ל, והיה שמחה כאשר רוממות בגרונם ומוציאם בפה אז אינם שוכחים ותלמודם מתקיים בידם, וז"ש וחרב פיפיות בידם דייקא כי אין שכחה לפני כסא כבודם כמשז"ל בעירובין.
כב) א"נ אפשר במשז"ל שהקם בחצות לילה שכינתא יהבית ליה נבזבזן וצלותי' צלותא, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד היא השכינה כאשר ירננו רינה של תורה בלילה על משכבותם במקום שכיבתם עומדים לעסוק בתורה רוממות אל בגרונם, אז ישמחו בכבוד היא השכינה ועל ידי זה וחרב פיפיות בידם דצלותהון צלותא.
כג) א"נ אפשר במ"ש (ברכות י"ד.) המשביע עצמו מד"ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע, וז"ש יעלזו חסידים בכבוד תורה בתחילה ואז ירננו על משכבותם, ששוכבים שבעים מהתורה ולא יפקדו רע אלא ירונו וישמחו על משכבותם.
כד) או אפשר ירמוז דסגולת העניו יותר מבית המקדש דמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שנאמר במאמרנו, וז"ש יפאר ענוים בישועה יעלזו חסידים בכבוד שעושה להם הקב"ה בזה שהם ענוים ירננו רינה יתירה מהשמחה של בה"מ, וזהו על משכבותם שהוא רמז לבה"מ כמש"ל הם ירונו שמחה נוספת מבה"מ מפני שהעניו בענותנותו הוא יותר מהבה"מ כמדובר.
וכבר כל המפרשים דק"ו כחדא במאמר פתוח הנזכר מה הלשון אומרת ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת ומהיכא תיתי שתמאס ואיש לדרכו פנו. ואני בעוניי מוסיף לדקדק אומרו בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח וכו', דהוה סגי לומר אריב"ל גדולים נמוכי הרוח שבזמן שבה"מ וכו', ומאומרו בא וראה כמה וכו' משמע דמלבד הפשוט הנגלה יש עומק בדבר ותלוי בזה וצריך לידע מה הוא.
ואפשר בהקדים משז"ל (ילקו"ש ישעי' רמז ש"צ) לא לן אדם בירושלים ובידו עון שתמידין מכפרין, ופירש הרב מהר"ש פרימו דאף דתמידין מכפרין על השוגג מ"מ אין אדם בא לעון אם לא קדם לו חטא, וכיון דהתמידין על השוגג קמא קמא בטיל ואין בידו עון זהו תורף דבריו. ולפ"ז אם היה חייב חטאת התמידין שהיו עולות לא היו מכפרין על חטאו שנתחייב בפרטות והוא מסוכן לבא לידי עון עד שיביא חטאתו. עוד נקדים מ"ש בנדרים דף י' חסידים הראשונים היו מתאוים להביא חטאת שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם והיו מתנדבים בנזירות, ומקשים לפי מ"ש התוס' בכמה דוכתי דהא דאין הקב"ה מביא תקלה היינו במידי דאכילה א"כ הרי משכחת לה חטאת במידי דלאו אכילה, והתוס' ביבמות דף צ"ט ע"ב כתבו מטעם זה דל"ג התם הא דאין הקב"ה מביא תקלה, אבל המפרשים תירצו דמעלות מעלות יש וחסידים הראשונים דייקי לומר התם בנדרים דלא היה בא שום תקלה כלל על ידיהם. ונמצא לפ"ז דאיש חסיד דאינו בא תקלה על ידו כלל מתאוה להביא חטאת וירא כי לא יכול, וכלפי ליא אם חטא כל זמן שלא הביא חטאתו ואשמו אפשר לבא לידי עון כי אין התמידין מכפרין על עון פרטי דנתחייב חטאת ואשם, ומכל אלה מוצל האיש העניו כי בהיות דעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, וממ"נ ראה עד היכן הגיע מעלתו שאם הוא מחסידים הראשונים דהתאוו תאוה להביא חטאת ולא יכולו הנה הוא בענותנותו הוי כאלו הקריב חטאת, ואם חטא בא על ידו וחייב חטאת כיון שהרי הוא כאלו הקריב כל הקרבנות כלם הנה זאת עול"ה ותעבור המנח"ה וחטאת שמנה, א"כ נתכפר לו חטאו והרהור עבירה תכף וממילא אינו בא לידי עון בשום אופן, ונמצא כי חוץ מהנגלה דהוי כאלו הקריב כל הקרבנות עוד בה מעלות אחרות יצאו תולדות מהאי דהקריב כל הקרבנות שהקריב חטאת ואינו בא לידי עון כלל, הוא הדבר אשר רמז ריב"ל באומרו בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, כלומר בחון בהם וחקור מהם ועיניך לנכח יביטו על גב מעלה זו דהקריב קרבנות מה יולד בה ותרבנה סרעפותיו, וזהו הפלגת אומרו בא וראה להעיר אזן שומעת ועין רואה, ואמר לפני הקב"ה כי הנה המקריב בפועל צריך כמה תנאים יום וכהן ובית ומזבח והלכתא רבתי דשחיטת קדשים, ואולם כל הקדשים שהוקדשו לשם נמו"ך אינו צריך שום תנאי רק לפני הקב"ה ובכל עת ובכל רגע ובכל מקום הוא לפני הקב"ה מקריב קרבנות, ואמר שבזמן שבה"מ קיים דהיו בו בפרק חסידים הראשונים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו ושכר מצוה מצוה, מקריב מנחה שכר מנחה בידו ברם לא מצי מקריב חטאת, אבל מי שדעתו שפלה מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות ומוצל משתים זו דאמרן וזכה למעלות רבות.
ואומרו ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, אפשר במש"ל דר"ע נענה על שהיה מעביר על מדותיו, וז"ש אין תפלתו על אחרים נמאסת כי מסיבת ענותנותו נענה ברחמים כמו שמצינו בר"ע.
א"נ אפשר במשז"ל (תענית כ"ה:) שבחא דצבורא היכי הוי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא ואם ירדו גשמים קודם שהתפללו הוי כאומר תנה לו ואל נראה פניו, ובס' חוזה דוד הקשה דף קצ"ו דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה. ותירץ דכשהם צדיקים אין לטעות שמואס בתפלתם ולכך עונה אותם קודם עש"ב, אמור מעתה כי זהו מעלת העניו דלהיות הדבר מוסכם שאין תפלתו נמאסת יכול להיות שיענהו ה' קודם שיתפלל בסוג והיה טרם יקראו, ואין לטעות דהוי כמו תנו לו ואל נראה פניו.
והראשונים פירשו מאמר זה דרך פשוט, כי הנה תכלית הקרבן הוא להכניע לב החוטא ולכן זה שדעתו שפלה עליו הוי כאלו הקריב כל הקרבנות, כי זה פרי כל הקרבנות לקנות ההכנעה ולשבור לבו וזו רוח נמוכה עולה מאליה במעלה זו תדיר, א"כ ודאי חשיב שפיר כמו שהקריב הקרבנות כי מה שהיה עושה המקריב את קרבנו בכל אותו ענין של הקרבן לעורר לבו להכניעו העניו גדול יתר מאד שהוא מעצמו דעתו שפלה עליו, ובזה פירשו פסוק פרשתינו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו', פירוש מן הראוי היה אדם כי יקריב מכם עצמכם תמורת הבעל חי ולעשות בכם משפטו הפשט וניתוח וכליל, אך רחמי שמים כי הוא ציוה מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם, רק שממנו תראו להכניע ולחשוב מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב בהכנעה רבה, הן אלה קצות דברי הראשונים נוחי נפש.
אמנם אפשר לפרש בהקדים מ"ש רבינו בעל הטורים בטעם אלף זעירא דויקרא, כי זה היה מענותנותו של משה רבינו ע"ה שלא רצה לכתוב אלא ויקר שלא נראה לו ה' כי אם במקרה וא"ל הקב"ה לכתוב האלף וכתבה זעירא, אבל כתבו משם הילקוט ראובני דהאלף זעירא שמשה היה שלם מכל צד רק חסרון מעט שפירש מן האשה, ובזהר (ויקרא ה' ע"ב) אמרו אדם כי יקריב לאפוקי מאן דלא אתנסיב דלא איהו אדם ושכינתא לא שריא עלוי ונדב ואביהו אוכחן עש"ב. ואפשר דזה כונת הכתוב ויקרא אל משה וכתיב אלף זעירא ולא תסבור שהאלף זעירא הוא שהיה לו חסרון מעט שפירש מן האשה, לא היא כי מאן דלא נסיב ואינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק ח"ו, כל קבל דנא למשה רבינו וידבר ה' אליו מאהל מועד ששם השכינה והוא בעלה דמטרוניתא ולגבי דידיה אינו חסרון לפרוש מהאשה, וא"כ מוכרח שאלף זעירא מענותנותו, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם דייקא, אדם כי יקריב מכם אדם שהוא נשוי ונקרא אדם הוא כי יקריב מכם דוקא, לאפוקי משה שלו אינו חסרון שאינו עוסק בפו"ר, והטעם כי הוא בעלה דמטרוניתא כמדובר.
א"נ אפשר במ"ש הרמב"ם פ"י דשגגות דין ו' כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני אם היה עשיר מביא על ידיה קרבן עשיר, והוא משנה שלימה פי"ד דנגעים ר' יהודה אומר אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת, ופירשו המפרשים דאשתו כגופו ואינו יכול להקריב עליה קרבן עני אם הוא עשיר, ומר"ן ז"ל בכסף משנה שם כתב דאע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עלה ע"ש. והכין חזינא שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ה אמאי דאמרי' דרבי יוחנן דריש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, ופריך אלא מעתה לר"י זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה קטנה בת לידה היא, אלא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי ר' יהודה דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא, הכי גריס הר"ן ופירש כל קרבנות שהיא חייבת למעוטי נדריה ונדבותיה, והא דאמר הכא שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, אלא משום דלא ידעינן מאן ת"ק ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה, עד כאן לשון הר"ן. הרי דגם הר"ן כתב דלאו דוקא כר' יהודה וכו'.
ותמהני דדבריהם הפך בבלי וירושלמי וספרי, זה יצא ראשונה תלמוד ערוך בידינו בבבלי בנזיר דף כ"ד דתנן האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואמרינן מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דקתני ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנותיה שהיא חייבת וכו', רבא אמר אפי' תימא ר"י כי משעבד לה במלתא דצריכא לה וכו', איכא דאמרי ר"ח אמר ר' יהודה היא וכו', אמר רבא אפילו תימא רבנן וכו'. הרי סוגיא זו מכרזת ואומרת דרבנן פליגי עליה דר"י. וזאת שנית סוגית הירושלמי פ"ב דסוטה דאיתא התם כמה בריתות דפליגי אר"י דאית דתני דאינו מפריש אלא דבר שהוא מתירה, ור' אחא בשם ר' אילא סבר דאפי' בקרבן יולדת אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף, ואית דתני דנזירות מכיון שהיא מנוולת מפריש עליה וכו' ע"ש, ועוד בה שלישיה בריתא דספרי פ' נשא והביא קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר"י וחכ"א כל קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת וקרבן שאינה מכשירה לו כגון שהקיפה נזירות בראשה או שחיללה שבת ה"ז מביא משלה ומקיץ מכתובתה. הרי מפורש עיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן, ואיך כתבו הר"ן ומרן דליכא מאן דפליג עליה דר"י. גם קשה על הרמב"ם דפסק כר' יהודה והוא באחד ושביק רבנן דפליגי עליה.
הן אמת דעלה במחשבה להליץ בעד הר"ן דלפום בריתא דספרי למדנו דרבנן מודו בזבה ויולדת דהבעל מביא על אשתו ונזירות לא, ומאחר שכן שפיר כתב הר"ן דהא דאמרו בנדרים כר' יהודה לאו דוקא, דהא התם קאי אזאת תורת היולדת דדריש בין פקחת בין שוטה והא אתי ככ"ע, ובנזיר שפיר קאמר הש"ס דרבנן פליגי אר' יהודה דהרי הוא קושטא דמלתא דפליגי בנזירות כמ"ש בספרי, אמנם אינו מחוור וליכא למימר הכי בעד הר"ן דהא טעמא טעים משום דסתמא קתני אדם מביא קרבן עשיר על אשתו והרי קתני נמי בסתמא וכל קרבנות שהיא חייבת לפי גרסתו, ופירש הוא ז"ל דהיינו לאפוקי נדרים, א"כ מ"ש הר"ן דכר' יהודה לאו דוקא אכולא מילתא קאי ואין כונתו בפרט זה דיולדת, דהא לחוד כר' יהודה לאו דוקא. ותו דהכי הו"ל למימר בהדיא דכר"י לאו דוקא דהא ביולדת כ"ע מודו דחייב.
אמנם נראה דכונת הר"ן פשיטה, ונדקדק תחילה במ"ש הר"ן דמשום דלא ידעינן מאן ת"ק ור"י אירי בה תלינן לדידיה, דהא מילתא חדתא אטו בכל בריתא סתמית דמיתי הש"ס מהדר לאדכורי מאן תנא דידיה, אדרבא בריתא סתמית עדיפא בכל דוכתא, והש"ס קאמר דתניא לחוד ומיתי לה ומה זה היה בהך שמעתא דבעי לאדכורי ת"ק ומשום דלא ידעיה נקט ר' יהודה, אבל נראין הדברים דדבר זה לא נעלם מהר"ן דפלג"ן בהדיהו ר"י ורבנן כמבואר בהנך דוכתן דאיתינן, אמנם לפי גרסתו גם ת"ק דההיא בריתא דמביא הש"ס הכא סבר כר"י דהא קאמר וכל קרבנות שהיא חייבת, והש"ס לא קאמר בסתמא שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה דתניא אדם מביא קרבן וכו' לאשמועינן דהנהו רבנן פליגי אר' יהודה, ולהכי בעי לאדכורי לת"ק ומשום דלא ידעיה, כלומר דודאי אין זה סברת רבים דסברת רבנן איפכא ופליגי א"ר יהודה, ואין זה כי אם חד תנא דסתם לן כר' יהודה ולא ידעיה לאדכוריה, ולהכי תלי לה בר' יהודה ולאשמועינן דפליגי עליה, זה נראה כונת הר"ן. אמור מעתה דברי מרן בכ"מ דכתב דליכא מאן דפליג עליה דר"י מרפסן איגרי דמוכח מדבריו דליכא פלוגתא בהא, ומאי דקאמר במשנתנו ר' יהודה אומר לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה, דהרי כבר נתבאר דפליגי רבנן עליה.
ומתוך מה שכתבנו נבא לישב דעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה דלפום ריהטא זו היא שקשה דהו"ל לפסוק כרבנן כדאמרן, וכן ראיתי בשטה מקובצת למציעא פ' המקבל (ק"ד.) שכתב דלא קי"ל כר' יהודה משום דרבנן פליגי עליה כדמוכח בסוגית נזיר ומטי בה בשם הרא"ש בתוספותיו ע"ש, ואפשר דדעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה היינו מכח הך שמעתא דנדרים, חדא דהך בריתא דמיתי התם סתם לן תנא דהך בריתא כר"י, ואע"ג דאמרי' בעלמא מחלוקת במשנה וסתם בברייתא אין הלכה כסתם דבריתא, אפשר דהני מילי כאשר שנה רבי המחלקת במשנה, אמנם הכא רבי לא הזכיר סברת חכמים ואף דמיתי לה בשם ר"י כמה זמני דתנן הכי והוי הלכתא, ותו דמהך שמעתא דנדרים משמע דהלכתא כר"י דהלא הא דאירי ביה הש"ס בין פקחת בין שוטה אתיא ככ"ע, דאף דרבנן דפליגי אר"י מודו דחיב להביא קרבן שמכשרה לו כמבואר בספרי, ואם איתא דלית הלכתא כר"י אמאי קאמר הש"ס דר' יוחנן כר' יהודה והלא דר' יוחנן ככ"ע, אלא משמע דקים ליה להש"ס דהלכתא כר"י ואגב ארחיה השמיענו בזאת במאי דמוקי ר' יוחנן כר' יהודה. ועוד אפשר לומר דטעמיה דהרמב"ם דפסק כר"י משום דבפסיקתא פ' נשא סתם ונקיט כר"י וז"ל והביא את קרבנה עליה אינו מקיץ לה מכתובתה אלא משלו וכן כל קרבן שעליה ע"כ. וגם פ' מצורע אמרו בפסיקתא רבותינו אמרי אדם מביא קרבן על אשתו שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא ע"כ, הרי דבפסיקתא נקט לסברת ר' יהודה בסתם ובלשון רבותינו אמרו, והגם דלפי דברי הפסיקתא דמצורע נראה שהוא חייב אף בקרבנות שקודם נשואין כמתבאר מדברי התוספות פ' המקבל דף ק"ד, בזה תפס הרמב"ם כגירסת ת"כ וכדעת רש"י שם, אבל בעיקר דברי ר"י למדנו מהפסיקתא שחוברה אחר התלמוד כידוע דהכי נקטי הגאונים להלכה כר"י, וכן מוכח מהתוס' דנדרים ופ' המקבל והגהות אשרי פ' המקבל והמרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ"ו דהלכה כר"י. ועוד הארכנו בעניותנו בענין זה ואביזריה בדברי הראשונים והאחרונים אין כאן מקומו. והנה כתבו התוס' בנדרים דף ל"ה ובמציעא דף ק"ד דאינו חייב לשלם נדרי אשתו דא"כ היא תכעיסנו ותדור הרבה, וכבר נודע שאנו יש לנו עם ה' דין אשה ובעלה כביכול, והנה מצד הדין כביכול קרבן טהרתנו וכפרתנו עליה דידיה הדר כי הבעל חייב בקרבן אשתו, ולא עוד אלא דאפי' בנדרינו כביכול שלם ישלם כי טעם התו' לא שייך לגביה ח"ו. ואפשר שז"ש מאהל מועד לאמר מסיבת אהל מועד שקבלו התורה ונעשו בחינת אשה ובעלה כביכול דבר אליהם אדם כי יקריב מכם אף שהוא ממונכם מ"מ הוא קרבן לה' כי לי כל הארץ, אבל מסיבה שיש לכם דין אשה אני מתיר לכם מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם לרבות נדרים ונדבות שכל חובתכם וכפרתכם ונדרכם עלי דידי להדרו. ובזה אפשר לפרש מאמרם ז"ל (תנחומא פ' צו) זאת תורת זבח השלמים אמרו א"ה לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו קרבנות ולנו לא אמר, א"ל בלעם הקרבנות אינם אלא שלום למי שקבל התורה וכו' מי שקבלה הוא מקריב שנאמר ה' עז לעמו יתן וכו', וצריך לדעת מי תלה התורה בקרבנות. אמנם על פי דרכנו אפשר דבקבלת התורה נעשו ישראל כדין אשה ובעלה שהדין נותן שהבעל יביא כל קרבנות שהיא חייבת, ונוסף גם הוא דכביכול אפי' נדריה אבעי ליה לשלומי דכל גבי הקב"ה ליכא טעמא שפטרו התוס' לבעל שאם יקניטנה תדור אלף נדרים ותפסיד ממונו, וזהו שאמר הקרבנות אינן אלא שלום לכפרה אי לטהרה או נדר ונדבה הכל שלום, והמקבל תורה זכה ונעשה כדין אשה ובעלה ומביא קרבנותיה דכתיב ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, דעליה דידיה הדר כביכול לבקש כפרה וטהרתה ושלומה הה"ד זאת תורת זבח השלמים דע"י התורה זכו לזבח השלמים אף שהוא נדבה ומכ"ש שאר קרבנות כפרה. נמשך לזה אפשר לפרש פ' יחזקאל סי' י"ח השליכו מעליכם את כל פשעכם וכו' ולמה תמותו בית ישראל דייקא, כמשז"ל (מכילתא פ' יתרו) ותגד לבית יעקב אלו הנשים, כלומר כיון שאתם בית ישראל כדין אשה לבעלה הדין נותן שהבעל חייב בכפרתה וטהרתה, וא"כ השליכו מעליכם וכו' ותכף אני מקבל אתכם, וזהו תמיהת ולמה תמיתו בית ישראל אדרבא צריך אני להשתדל בטהרתכם וכפרתכם.
ובזה אפשר להבין מאז"ל (סוף איכה רבתי) השיבנו ה' אמרה כנסת ישראל שלך היא התשובה א"ל הקב"ה שלכם התשובה כמש"ה שובו אלי וכו' אמרו לפניו רבש"ע שלך היא כמ"ש שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו, ויש לדקדק במה היה ויכוח ישראל עם הקב"ה בזה. ויראה דכבר נתבאר לעיל דרבנן פליגי עליה דר' יהודה וסברי דאין הבעל חייב בקרבנות אשתו כלל, וז"ש אמרה כנסת ישראל דייקא כדין אשה לבעלה שלך היא התשובה דכשם דלר"י הבעל חייב בקרבנות אשתו לכפרתה וטהרתה, כן נמי דין היא שאתה תשיבנו לכפרנו ולטהרנו, וא"ל הקב"ה שלכם הוא דרבנן פליגי עליה דר"י שאין הבעל חייב. והנה ישראל יודעים דהלכה כר"י ומאי דאמר רחמנא הכי היינו לפרסם הענין כלפי שלא תקטרג מדת הדין, להכי חזרו לומר שלך היא התשובה דהלכה כר"י שהבעל מצווה בטהרת וכפרת אשתו, וזה שאמרת היא מכעסך עמנו לכן שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו דשאלתנו כהוגן אליבא דהלכתא, ועוד דלא בשמים היא ואנן בדידן מסוד חכמים ונבונים חכמי הדור קי"ל כר"י ולך ה' חסד השיבנו אליך ונשובה לאור באור החיים.