פרשת ויגש בס"ד
ב"ר ויגש אליו יהודה כתיב (משלי כ"ה י"א) תפוחי זהב במשכיות כסף תרגם עקילס חזורין דדהב בגו דיסקרין דכסף דבר דבור על אופניו מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראין לכל צד וכו':
כהגלות נגלות הדר מלכות לעין כ"ל יסוד מוסד יחדיו ידובקו, אתיא רביה רביה באה לעולם והשפי"ע בצחצחות כי שפע ימי"ס יינקו, וכן אתה מוצא יוסף בצדק"ו ויגש אליו יהודה חסד ואמת נפגשו צד"ק ושלו"ם נשקו.
וזה טעם יוסף הצדיק שזכה למלכות שכאשר שמר בחינתו ותנשא מלכותו דיסוד ומלכות בשלום יחדיו הן הן עדיו. וכן אמרו במדרשו של רשב"י דשומר ברית זוכה למלכות ואתמר במדרשא מדרש תנחומא (פ' נשא כ"ח) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים זה יוסף שהיתה אשת פוטיפר מפתה אותו ושלט ביצרו א"ל הקב"ה לא שמעת לה חייך שאני ממליכך על מצרים וכו' ע"ש ואמרו במדרש תדשא דמכל השבטים יצאו מלכים ושופטים חוץ משמעון מפני זנות זמרי. והדבר מבואר נגלה לחכמי מדע האי דישנא להאי פרדישנא דשומר ברית נאה ויאה למלכות. ואם כך היא המדה לסתם שומר ברית יוסף אומץ הפלא ופלא ליוסף הצדיק כי הוא בחינתו. וכלפי לייא אם ח"ו היה מתפתה מאשת פוטיפר והיה פוגם ביסוד הכולל ונותן כח לסט"א ערות הארץ לא היה אפשר שיזכה למלכות מק"ו דשמעון דלא יצאו ממנו שופטים ומלכים בשביל ענין זמרי ואם ככה יעשה לשמעון כ"ש וק"ו ליוסף שהוא בחינתו ובארץ מצרים ערות הארץ ודאי שהיה פגם גדול יתר מאד.
ועל פי זה אבא נבא לבאר קצת פסוקי הסדר. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו' וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני לאב וכו' מהרו וכו' כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד וכו' והיית קרוב אלי וכו' וכלכלתי וכו'. וכאשר כל אדם קורא כדרכו מקראי קדש הללו בעיניו יראה לפום ריהטא כפולים ומכופלים ועוד יתר דקדוקים המורגשים. ועוד לאו אורח ארעא לבן חכם וצדיק כיוסף לאביו שלח כזאת כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון וכו' רדה אלי וכו', כי השב"ח השבי"ח עצמו ואת יקר תפארת גדולתו ועוד אומרו רדה אלי אל תעמוד כאלו הוא גוזר עליו שתכף ומיד בא יבא ולא יאחר. ועוד כמה דקדוקים יש ולא נאריך. ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר לבארם לאט כפי קצורנו. ומקדמי אר"ש אני אפרש איזה מהם על פי הקדמתנו. ויתרם יתבארו לקמן בס"ד.
ואקדים אשר שמעתי מפה קדוש הרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ר חיים בן עטר זלה"ה במאמרם ז"ל בשבת (דף ל'.) שאמר דוד הע"ה עשה עמי אות לטובה וא"ל בחייך איני מודיע בחיי בנך אני מודיע וכו' והיה מקשה דהרי ד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש דתשובה ויה"כ ויסורין ומיתה מכפרים אפילו חילול ה' (יומא דף פ"ו.), וא"כ מאן מוכח שלא חטא דוד הע"ה דנהפכו פני שונאי דוד באותה שעה כשולי קדירה אימא דחטא ח"ו וכבר עשה תשובה וקבל יסורין וכמה יה"כ עדו עליה ועד אחרן מת ואחר הכל נתכפר לו ומה ראיה יש שנפתחו השערים. והוא ז"ל היה אומר דאם איתא דח"ו חטא כמו שאומרים שונאיו אלא שאח"ך עשה תשובה וכו' נהי שעל ידי תשובה ויסורין וכו' נמחל לו מ"מ ודאי ירד ממדרגתו דהפוגם בעריות פוגם ביסוד עליון והכנסת ס"ת להיכל הוא לזווג יסוד במ' ואין קטיגור נעשה סניגור ועתה שראינו שבזכותו נפתחו השערים ועייל ארון בהיכל שהוא זיווג עליון מאד כולל זה מורה דאין בו ולא היה בו עון אשר חטא כלל כי אין זה בסוג מי שחטא ונמחל והוא אות עצום ולזה נהפכו פני שונאיו וכו' עכ"ד, ושוב ראיתי שכן כתב הרב הנז' בספרו חפץ ה' ע"ש באורך. וממנו נקח דמלכות יוסף במצרים שהוא ערות הארץ והיסוד הקדוש שהוא בחינת יוסף נשא וגבה מאד להכניע ערות מצרים שהיו כלם עבדיו ומשל ממשל רב על הני עז"י דמסגן מקור הסט"א וחשופי שת זה מוכרח שלא חטא כלל. דאי תימא דחטא ועשה תשובה לא היה זוכה לזה להצליח למלוכה ולהכניע הסט"א דבר שבערוה. עוד נקדים אשר ראיתי בס' בעלי ברית אברהם כ"י למר זקננו הרב החסיד כמהר"א אזולאי זלה"ה משם הרב הגדול מגורי האר"י זצ"ל כמהר"ר סולימאן בן אוחנה זלה"ה כי הנה יוסף מקור הקדושה רמז לצדיק יסוד עליון המשפיע רב ברכות ולא היה רוצה שיהיה הוא מקבל השפע ונותנו למצריים סט"א וכן לדומים להם, לכן אמר מהרו ועלו אל אבי הנה מהרה וכה תאמרו שמני אלהים לאדון וכו' וכל השפע בידי ואיני רוצה שילך לאיבוד לסט"א לכן רדה אלי מהר כדי שיהא השפע נשפע לכם ומהתמצית ילך לסט"א עד כאן דבריו.
ומעתה נבא אל הביאור. ויאמר אני יוסף אחיכם יוסף הרומז לבחינת צדיק עליון אחיכם שכלנו מרכבה לשכינה אשר מכרתם אותי מצרימה ערות הארץ והסכלתם אשר עשיתם להכניע בחינת יסוד קדוש בחרפת מצרים ערות הארץ. אמנם עתה כי נתגדלתי והיו לעבדים לי אל תעצבו כי מכרתם אותי בחינת צדיק הקדוש הנה ערות הארץ כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי גדל מאד בחינת צדיק להשפיע שפע רב והתכלית הוא להשפיע אליכם קדושי עליון ולא להשפיע לסע"א כמו שכתב הרב מהר"ס הנז'. מהרו ועלו וכו' כה אמר בנך שכשם שאתה תיקנת עון ג"ע דאד"ר גם אני בנך יוסף בחינת צדיק הייתי דומה לך וזהו בנך יוסף מפני שהכ"ל יפה. וכי תימא מי יימר שלא חטאת ועשית תשובה, לז"א שמני אלהים מדת הדין לאדון לכל מצרים ערות הארץ ואם חטאתי ועשיתי תשובה לא יתכן שאהיה אדון ומלך במצרים להכניע סט"א ערות הארץ ומזה תדע אשר אני בנך יוסף דומה לך לתקן יסוד קדוש. והגדתם לאבי אין הגדה אלא דברי חכמה כמ"ש בזהר וז"ש והגדתם בחכמה את כל כבודי במצרים ערות הארץ דזה מורה שלא חטאתי. וז"ש ליעקב אע"ה. ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים פירוש ויגידו בחכמה לאמר על ענין ג"ע כמו שאז"ל (סנהדרין דף נ"ו.) ויצו על האדם לאמר זו ג"ע וז"ש ויגידו דברי חכמה לאמר בענין ג"ע. ומה אמרו עוד יוסף ח"י בחינת צדיק. ולא תימא דחטא ועשה תשובה לא כי לא חטא ועי"ז זכה למלכות וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים סט"א ערות הארץ ומדזכה להכניע הסט"א ולמשול בה מוכרח שלא חטא כמש"ל. ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי רב לי עוד חדוה אשר עוד יוסף הוא בני כמותי שומר בריתי וז"ש בני ח"י הרומז לצדיק.
ויתכן לפרש סדרן של כתובים הנז' והן קדם נלכה נא דרך עלי בא"ר קצת מקראי קדש פ' וישב והנמשך והוא בהקדים מ"ש בסנהדרין דף ע"ח ע"א ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת בין בבת אחד בין בזה אחר זה פטורין ר' יהודה בן בתירה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו ואמר ר"י ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש ור' יהודה בן בתירה סבר כל דהוא נפש, והרמב"ם פ"ד מהלכות רוצח (ה"ו) פסק וז"ל הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחד כלן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש והוא הדין לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים וכו' שכלן פטורין עכ"ל. ושם פ"ב (ה"ד) כתב דכל הרצחנים שאינן חייבין מיתת ב"ד אם רצה המלך להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. והרב דינא דחיי לאוין קס"ג כתב דחייבין מיתה בידי שמים אפילו לרבנן. ועל פי האי פלוגתא דרבנן ור' יהודה בן בתירא אי כל נפש היינו עד דאיכא כל נפש או הפירוש כל דהו נפש פירשו רבני אשכנז אותה שאמרו פ' הנזיקין (דף נ"ו.) ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בתינו, ולכאורה יפלא דר' זכריה בן אבקולס בההוא עובדא דקמצא לא אמר אלא שלא יקריבו קרבנא דשדא מומא בניב שפתים וכו' ומאן דכר שמיה דענוה התם, ופירשו ז"ל בהאי פלוגתא דפירוש מילת כל כי העניו סבר דהא דכתיב (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב פירושו אף כל דהוא, ולכן הוא עניו ביותר כי ירא מכל דהו דגאוה. ולפי דעת זה גם הא דכתיב (ויקרא כ"ב כ"א) כל מום לא יהיה בו היינו אף כל דהוא, ור' זכריה דחש במקום סכנה למום ניב שפתים מוכרח דהיה עניו מאד דסבר כל גבה לב אף כל דהו והכי דריש כל מום אף כל דהו וז"ש ענותנותו של ר' זכריה וכו' עד כאן דבריהם והם דרך דרש. והנה השבטים היו סוברים דיוסף היה מתגאה כדכתיב המלוך תמלוך עלינו וכו' וכמו שאמרו רז"ל ולכן סברו דיוסף היה מפרש כי כתיב כל דפירושו כרבנן עד דאיכא הכל בשלימות וכרבנן דסברי עד דאיכא כל נפש וכפי זה הא דכתיב תועבת ה' כל גבה לב הוא שכלו גבה לב אבל מקצת לא ולזה היה מתגאה. ונוסף עוד דלרבנן דסברי עד דאיכא כל נפש הא מיהא איסורא איכא בכל דהוא ועשרה שהכו בזה אחר זה נהי דפטירי ממיתת ב"ד מ"מ איסורא איכא. אבל יוסף סבר דכל דהוא הוא מותר וכן הוא היה מתגאה וז"ש הכתוב פ' וישב כי שמעתי אומרים נלכה דותינה ואמרו רז"ל לבקש לך נכלי דתות תרתי משמע דהיינו שני דינים שהוא סבור דכי כתיב כל הכל נשמע בשלימות דוקא וזאת שנית דמקצת שרי וכן עושה מעשה להתגאות כמדובר. ובהקדמה זו רהוטי רהוט שאר הכתובים שם ויתנכלו אותו להמיתו ויאמרו איש. אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו וכו' וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו וכו' הכונה ויתנכלו אותו להמיתו ויתנכלו אותו כלומר לו לפי דעתו שסובר דכי כתיב כל כל דהוא מותר א"כ ואיש כי יכה כל נפש הכונה עד דאיכא כל נפש וכל דהוא מותר ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה שהוא משתרר ובגאותו שחקים ומוכרח דסבר דכל דהוא מותר ולפי שיטתו ועתה לכו ונהרגהו בין כולנו כאחד דלכ"ע בבת אחת פטורין בין לרבנן בין לר"י בן בתירה אך הוא אסור לדינא אבל לדעתו כל דהוא מותר וכן בבת אחת או בזה אחר זה מותרין ולשיטתו נהרגנו בין כלנו. וישמע ראובן הבין שדעתם דאפילו בין כלם אסור רק שסמכו על מה שהוא סובר דכל דהו מותר ולזה ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפ"ש דייקא כלומר לפי האמת אתם סוברים דאיכא איסורא אף אי ליכא כל נפש, וז"ש לא נכנו נפש דלא בעינין כל נפש דדוקא ממיתת ב"ד פטורין ומאחר דאתם סוברים שכך הוא הדין מה יושיענו שהוא טועה וסובר דמותר ותו דלדידיה נמי נהי דסבר תועבת ה' כל גבה לב הכל בשלימות וכל דהוא מותר אבל אין מופת חותך דבכל מקום סבר דכל דהוא מותר דאפשר דכי כתיב כל הוא הכל בשלימות אבל לדיוקא דכל דהו איכא הכי ואיכא הכי דזימנין דמשכחת דכל דהו אסיר וא"כ לא נכנו נפ"ש. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם סברא זו הרעועה לעשות הדבר בבת אחת לפחות יהיה במה שאינו שפיכות דמים השליכו אותו בבת אחת אל הבור וכו' וכן עשו וישליכו אותו הבורה בין כולם כאחד. וכן לכו ונמכרנו וכו' וימכרו את יוסף וכו' הכל עשו כולם כאחד. ויש הפרש בין דברי ראובן לדברי יהודה דראובן גילה שאין דעתו לעשות לו שום דבר ואינו מסכים עמהם רק לפי דעתם הוא אומר למעוטי תפלה וכן אמר השליכו אותו והוציא עצמו מן הכלל שהם ישליכוהו והוא יעמוד מנגד. אך יהודה להצילו אמר לכו ונמכרנו להורות דגם לו לבב להרע לו רק כי מה בצע וכו' וזה כדי שיקבלו דבריו להצילו ממות לחיים.
וכלפי שהם עתה עשו מעשה בין כלם להפטר והשליכוהו הבורה ומכרוהו בין כלם דסברי דכל נפש עד דאיכא כל נפש ומעיקרא אמרו להורגו בטענה זו ובסוף השליכוהו לבור נחשים ועקרבים, א"כ כפי זה הא דכתיב (תהלים ע"ח ל"ח) ולא יעיר כל חמתו היינו כל חמתו לא יעיר אבל מקצת חמתו יעיר. ואפשר שזה כונת הכתובים פ' מקץ. ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. הכונה אבל אשמים אנחנו על אחינו ששפטנו אותו במונח דכל נפש היינו עד דאיכא כל נפש וכל הוא בשלימות ואמרנו להורגו בטענה זו ובסוף השלכנוהו בין כלנו ומכרנוהו בבת אחת ועשינו כמה טצדקי להרע לו. ועל פי דרכנו שכל נשמע הכל בשלימות על כן באה אלינו הצרה הזאת כי מקצת חמתו העיר דכל חמתו לא יעיר אבל מקצת העיר וזהו הצרה הזאת מכלל דאיכא אחריתי וזו מקצת. ויאמר אליהם ראובן הלא אמרתי אליכם דייקא לכלכם כאחד אל תחטאו בילד להרע לו בבת אחת דחטא איכא. ועתה אני רואה גם דמו הנה נדרש דדוקא ממיתת ב"ד פטורין אבל מיתה בידי שמים או על ידי מלך איכא כמתבאר ממה שהקדמנו לעיל.
סובב הולך אפשר להמשיך בזה מה שאמר הכתוב פ' מקץ, ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו' ולא תכרת הארץ ברעב וכו' ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וכו' ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא וכו', הכונה דמה שנשבע הקב"ה לנח ולא אוסיף להכות את כל חי יש לפרש דבשום אופן לא יכה העולם לא באש ולא במים ולא במקרה ופגע אחר, ומיהו כל חי היינו כלם בשלימות כמו שעשה לדור המבול שספו תמו כלם וישאר אך נח וכן לא יעשה בשום מכה אך אומה או אומות בזעם אפו יכלו וכל חי היינו כלם כאחד דכל הכל נשמע. וז"ש יוסף ולא תכרת הארץ ברעב הורה לדעת דלהיותה ארץ אחת גם שהיא רחבת ידים אפשר להכרת ברעב כולה כמות שהיא או בשאר גזרות רעות דכל חי דאמר רחמנא הוא כל העולם כלו אבל מקצת לאו בכלל השבועה וכל זה הורה בחכמתו יוסף הצדיק. ופרעה ידע מאי מחוי במחוג וליוסף אמר אחרי הודיע אלהים אותך את כ"ל זאת שידעת פירוש כל באמת שכל אומה ואומה בפרטות אינה בוחה פן יפגענה בדבר או בחרב ואף במים אידי ואידי חד שיעורא דכל העולם כלו הוא מה שנשבע ה' אבל אומה או אומות אפשר להתם ולכלה ורוח אלהים בקרבך אין נבון וחכם כמוך. ולדרך זה אמר ועל פיך ישק כל עמי וכדי שלא יהיה נשמע דוקא צרכי כלם יהיו מסורים בידך אבל צורך קצתם יכולים לימלט שלא יהיו תחת רשות ממשלתך דמשפט כל הכל נשמע בשלימות לז"א רק הכסא אגדל ממך הוצרך לפרש דכלם ומקצתם ישנם בכלל וכלם ומקצתם תחתיך רק הכסא שיהיו קורין לי מלך קריאה בעלמא אגדל ממך.
נמשך לזה אפשר להבין פסוקי פ' שמות ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא יע את יוסף ויאמר אל עמו וכו' הבה נתחכמה לו וכו' ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וכו' אם בן הוא והמיתן אותו וכו' ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וכו' ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו'. כי הנה לפי דרכנו יוסף הצדיק סבר דשבועת המבול היא כוללת לכל גזרות רעות דבר וחרב ורעב וכיוצא בהן אך אין השבועה אלא על כל העולם כלו אבל לאומה אחת בא יבא מבול מים ושאר שפטים רעים ופרעה שהיה בזמן יוסף הסכים עמו ונתן לו את השבח כמדובר. ובפ' הבה נתחכמה לו אז"ל (סוטה דף י"א.) נתחכמה למושיען של ישראל נדונם באש כי באש ה' נשפט וכו' אלא נדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם וזה מחמת שסברי דלא אוסיף להכות את כל חי היינו אף כל דהו ומכח פירוש זה מוכרח דהשבועה היתה שלא יביא מבול מים דוקא דכבר ידוע דסדום ועמורה אלו הן הנשרפין וכפי פירוש כל חי אפילו כל דהו מוכרח לומר דלא נשבע אלא על מבול מים. אך אי אמרינן דכל פירושו הכל בשלימות אבל על אומה אחת מביא כפ"ז שפיר מצינן למימר וקרוב לשמוע דשבועת ה' היתה שלא לכלות העולם בשום מין כליה אך הוא לכל העולם כלו וזה כנגד היסוד של פרעה החדש. וז"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף דאותו שידע ליוסף ידע שפיר דעל אומה אחת מביא ואין חילוק בין מים לאש וכיוצא אך זה חדש שלא ידע יוסף ולכן אמר הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישראל וכו' דסבר דכל פירושו כל דהוא והסכים לדונם במים. ויאמר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו ביחד בבת אחת דאם בזה אחר זה חייבות דכל נפש אף כל דהוא ולכן אמר והמיתן בבת אחת, אך אף לפי סברא זו דהיא סברת רבנן מ"מ מיתת ב"ד ליכא אבל מיתה בידי שמים איכא כמ"ש הרב דינא דחיי וכמו שכתבנו לעיל ולפן ותיראן המילדות את האלהים דיש בהא להמית בבת אחת מיתה מידי שמים, ולכן לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים וזהו ותיראן המילדות את האלהי"ם בדיני שמים דייקא ולא עשו וכו' ויצו פרעה לכל וכו', אפשר דרך הלציי ויצו פרעה לגדולים שיפרשו פירוש כל לעמו וז"ש ויצו פרעה לגדולים לכל פירוש כל עמו לאמר והוי כמו לאמר לעמו שיפרשו לעמו ביאור כל הכונה שיפרשו שהוא כל דהו ולזה יזהרו שיהי' בבת אחת כדי ליפטר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בבת אחת ליפטר ולא בזה אחר זה שהאחרון חייב וכמ"ש הרמב"ם שנים שדחפוהו למים פטורים כמש"ל. ועתה אמת אגיד שאחר זמן ראיתי ברמזי מהר"ש פרימו פ' וישב ולמהרח"א בעץ החיים קצת מהאמור. עיין בדבריהם ובמאי דכתיבנא בעניותין.
ואפנה על ימי"ן מאמרם ז"ל בסוטה דף ל"ו לכו ונלכה הגלג"ל ונחדש שם כפי קצורנו נמשך להקדמתנו והקדמות אחרות בס"ד וז"ל, תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף אלא שיצא ש"ז מבין צפרני ידיו ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכלן נקראו על שמו בלע שנבלע בין האומות ובכר בכור לאמו היה ואשבל ששבאו אל גרא שגר באכסניות ונעמן שנעים ביותר אחי וראש אחי הוא וראשי הוא מופים וחופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי חופתו וארד שירד לבין אומות העולם. זהו לשון הש"ס דידן. ובבראשית רבה פרשה צ"ד סימן ז' יש שינוי קצת ושם אמרו מופים שהיה יפה מאד בכל דבר שכל הלכות שמסר שם ועבר ליעקב מסרן לו וחופים שחיפו עליו דברים וכו' וארד על כי ארד אל בני אבל שאולה. ורש"י בש"ס כתב מופים מפורש בתנחומא שהיה פיו כפי יעקב אבינו בהלכות שקבל משם ועבר. ובאמת לכאורה יפלא למען דעת מאי סבר בנימין הצדיק בקריאת שמות הללו וכל בי עשרה קראו בשמותם על ענינו של יוסף אחיו ויש דברים כפולים ויש שאינם מבוארים ויש שצריכין תבלין כמבואר נגלה אל עין הקור"א. אמנם בעניותנו נפתח פתח בפרש"ת שמות בס"ד. והוא שבענין מכירת יוסף יש כמה טעמים דאפשר לאומר אשר יאמר כי הוא זה טעמו של דבר. ויש ויש לטעון נגדו ולברר קשט אמרי אמת וכל זה עמד עליו בנימין הצדיק והפיץ והדיח איזה סברות דהיה אפשר לומר על ענין מכירת יוסף ומתון ומסיק טעם כעיקר וכל זה רמז בקריאת עשרה שמות בניו כאשר נבאר. זה יצא ראשונה יש צד לומר (בר"ר פ' פ"ד) דיוסף נדון על שם סופו שעתיד ירבעם לצאת ממנו ולפי שרחל נשאת ליעקב ח"ו באיסור שתי אחיות תא חזי מאי סליק ביוסף אהובו של בית דכך היא המדה דכל הבא מזיווג שאינו הגון נדון על שם סופו כמו שכתב הרמ"ע בטעם בן סורר שנדון על שם סופו לפי שבא מיפת תואר. אבל הא ודאי בורכא היא דהרי אמרו רז"ל בשילהי קדושין (דף ע'.) כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו הויין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר (הושע ה' ז') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. וכתיב (מלאכי ב' י"א) כי חלל יהודה וכו' לא יהיה לו ער ועונה ומגיש מנחה וכו' ויוסף בן זקונים הוא בר חכים ועשה לו בגדי כהונה וזוהי כתונת פסים שהיה בכור ועבודה בבכורות כמה שכתבו המפרשים ואם כן זו טובה תוכחת דזווג יעקב ברחל זיווג קדוש ועשה קציר כמו נטע נעמן בן חכם מורה הוראות וכהן. ולרמז זה קרא שם בניו בלע ובכר בלע שנבלע בין האומות ובכר בכור לאמו כלומר אם ראה תראה גזרה רעה בלע שנבלע בין האומות שלזה בנימין הצדיק קרא שם ראשון בלע לעגמת נפש כי אחיו נבלע בין האומות. לא יעלה על לב דנדון על סופו שעתיד ירבעם לצאת ממנו והיה זה שרחל אמנו לא נשאת כדין ח"ו אין זה כי הלא יוסף כהן ולבש הכהן מדו בד כתונת פסים שהוא בכור ויעקב בחר לו מכל אחיו דראוי והגון הוא וז"ש ובכר שהיה בכור לאמו רמז שנתחנך לעבודה וא"כ זיווג רחל אמנו קדוש ונורא. א"נ אפשר דרמז בזה דדבר חשוב אף באלף לא בטיל וז"ש בלע שנבלע בין האומות ולא תימא דנתבטל טלה חולה בין כמה זאבים. לא היא ובכר שהיה בכור לאמו והוא דבר חשוב ולא בטיל.
ולפי שעדיין יש לאומר שיאמר דלעולם נדון על שם סופו דעתיד ירבעם לצאת ממנו ואין הטעם שבא מביאה אסורה ח"ו דודאי רחל הוגנת וראויה ליעקב אע"ה אך טעמה כחד שינוייא דמשנו רבנן דבן סורר ומורה נדון על שם סופו דב"ד דנים ע"ש סופו אך האלהים בשמים לא ידון רק באשר הוא שם והכא אחיו הם ב"ד ודנוהו על שם סופו לזה קרא שלישי בקדש אשבל ששבאו אל כלומר לא יתכן דטעמא שב"ד דנין ע"ש סופו ואחיו הם ב"ד הא לא תסברא חדא שהוא היה הולך בשליחות מצוה וגמירי שלוחי מצוה אין נזוקין (פסחים ח'.). ועוד דאחיו קרובים ולא מיקרו לדידיה ב"ד ומוכרח דהוא מעשה שמים, וז"ש ואשבל ששבאו אל כלומר דזה דין שמים ולכ"ע לא נדון על שם סופו.
ועדיין אפשר שטעם שנבלע בין האומות הוא להיות סימן לגלות לקיים גזרת בין הבתרים, וכן כתב הרב מהר"י בר דוד בדרושים דרוש י"ד שכל ענין יוסף היה סימן לזרע ישראל והאריך הרב בזה מיסוד הרמב"ן דכשיש דמיון לנבואה מוכרחת להתקיים וכן ההבטחה כשיהיה דמיון לנבואה מתקיימת אף שחטאו, והוכיח במישור ממ"ש בש"ס בבתרא דף ק' לרבנן דסברי דמ"ש קום התהלך בארץ כדי שיהא נוחה ליכבש לבניו ופירש רשב"ם דלא יהא רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למדת הדין ע"ש באורך דף מ'. אך זה יש לדחות כל ענין שרה שנלקחה לפרעה ואשר נג"ע אלהים לפרעה על דבר שרה ויציאתה משם בכסף וזהב היה סימן לגלות וגאולה כמשז"ל (פרדר"א פכ"ו) וכבר התחיל הגרות מאברהם ויצחק אבותנו ע"ה ואין צורך ליוסף לעשות סימן. וז"ש גרא שגר באכסניות רמז שגר באכסניות על דרך אבותיו כי גרים היו שלשההמה אברהם יצחק ויעקב וכבר זה נודע מקדם קדמתה ואין כאן לחדש דבר מעתה.
ומשום דיש לטעון דטעם שנבלע בין האומות היה משום שהיה גאה והיה דורש תועבת ה' כל גבה לב כלו כמות שהוא ככל הדברים אשר ראו עיניך מראש מקדמי אר"ש ועל ידי זה נתעורר חימה עליו על פי מדותיו דדריש כל הכל כאשר לכל ולפי זה ולא יעיר כל חמתו הכי נמי כולה חימה לא יעיר אבל מקצת חימה אחד מעי"ר והנה באה ונהיתה. לדחות זה הכי קרא נעמן שנעים ביותר והענין דאז"ל (ב"ב דף צ"ח.) האי מאן דיהיר אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה וכו' ולמדנו שהגאה אין רוח הבריות נוחה הימנו ואינו מתקבל, וכלפי ליא זאת מצאנו דיוסף היה נעים ביותר ומוכר שלא היה גאה דלא די שהיה מתקבל אלא היה נעים ביותר ואם כן גם יוסף היה סובר דפירוש תועבת ה' כל גבה לב הוא אפילו כל דהוא ומוצל הוא אותו צדיק מגונדא דחימה לא מינה ולא מקצתה.
וכלפי דיש פנים הנראין לומר דבעון מה שהוציא דבה על אחיו זאת היתה לו ובשלשתן לקה כמשז"ל (בר"ר פ' פ"ד) אי לזאת נתחכם בנימין הצדיק אשר שם שמו"ת אחי וראש והענין במשז"ל ב"ר פ' צ"ט בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש היו שבטים רצים זה אומר בתחומי וכו' גבנונים גנבים כלכם הייתם שותפין במכירתו של יוסף אבל בנימין וכו' ושילה נבנה בתחום יוסף קודם וע"ש ביפה תואר, וז"ש אחי שהוא לבדו מתיחס כרע כאח לי דבחלקנו השרה יתברך שכינתו ולא בחלקם של שאר שבטים שלמים וכן רבים ומה שלא זכו לזה הוא בשביל שגנבו יוסף ומכרוהו כאמור ומדנענשו אתה תשמע דשלא כדין עבוד וזה יוכיח אשר לא בחר ה' להשרות שכינתו כי אם בחלקנו, וזהו אחי שהוא לבד היה אחי בהשראת שכינה וראש שיוסף היה ראש במשכן שילה וקדם ששרתה שכינה בחלקו כמדובר.
ואכתי יש לדון לומר שטעם מקרה רע ומר כזה משום דהוא סבר שדינם כבן נח ומטעם זה ערער עליהם תחת שלש אלה תולין אוכלין מזלזלין כמ"ש הרב דת ודין ולדידיה איך עסק בתורה והרי עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין דף נ"ט.) ואמטו להכי איתרע ביה מילתא דחייב מיתה הוא. לזה קראשם מופים כמ"ש בתנחומא שהיה פיו כפיו של יעקב אבינו וכל הלכות שקבל משם ועבר מסרן לו כלומר את העוס"ק אשר עס"ק בתורה מידי אביר יעקב וגם הוא בשיטתו דדין ב"נ יש להם דשתיק משתק לדיבתם ואפ"ה הוא למדו חכמה שמע מינה דאין לו עון אשר חטא דטעמא דעכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה היינו דכתיב מורשה מאורסה ועדיין לא נתנה תורה ומצי ללמוד.
ואם נפשך לומר נחזור על הראשונות שדנוהו על שם סופו דעתיד ירבעם לצאת ממנו ועם היות דמדתו ית' לדון באשר הוא שם מ"מ יען שהוא דן אחיו על שם סופם שאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים ואז"ל (בר"ר פ' פ"ד) עתידין אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם כמשפטו ככה יעשה לו לדונו על שם סופו. לזה אסיק שמא חופים שחיפו עליו דברים כמ"ש בב"ר הכונה דאין זה אמת שהוא דן אותם על שם סופם רק סיפר אשר ראה בחלומו והיא ידיעה בעלמא ולא עלתה על דעתו לדונם על שם סופם ומאין הרגלים שהוא נתכוון לזה. ואי בעית אימא שכונתו עתידין לעשות אלילים אלמים עגל שעשו במדבר קודם ירבעם כמו שפירשו רבני אשכנז נמצאת אומר שהם חיפו עליו דברים לומר שרוצה לדון על שם סופם והוא לא כיון לזה ככל אשר דברנו והם חיפו עלוו דברים בטענה זו ואמרו חיה רעה אכלתהו ובנימין ידע שיצחק אע"ה גילה לו כמ"ש הרב יפה תואר.
ועיקרן של דברים היינו כמו שרמז לקרוא שם וקבעיה בעשירי וארד שירד לאומות העולם ועל שם כי ארד אל בני אבל שאולה כמ"ש בב"ר. והענין במה שפירש הרב אש דת פ' מקץ במ"ש ויחרד יצחק חרדה גדולה ואז"ל (בר"ר פ' ס"ז) שנכנסה עמו גהינם וצריך לדעת מאי שיאטיה דגהינם התם, ופירש משם הרב מהר"י אלפאנדארי שאז"ל (שם פ' מ"ד) דהקב"ה הראה לאברהם אבינו מלכיות וגהינם ובירר שעבוד מלכיות לינצל מגהינם ועתה אשר בירך יצחק ליעקב יעבדוך עמים שבעים אומות וישתחוו לך לאומים עשו ואלופיו מעתה אין שעבוד מלכיות לזרע יעקב ופש גביה גהינם, ולזה אחר הברכות נכנסה גהינם ופערה פיה נגד כל זרע ישראל ולכן חרד חרדה גדולה שהוא נגד מה שסבר וקביל אברהם אע"ה שעבוד מלכיות לינצל מגהינם, והרב אש דת הוסיף שברכת יצחק נתקיימה ביוסף כמשז"ל (שם פ' צ"ד) יעבדוך עמים זה יוסף. ובזה פירש כי ארד אל בני אבל שאולה ע"ש באורך. וכמה שפירש כמ"ש ויבך אותו אביו הלא בספרתו. ולפי דרכנו אפשר דיצחק ידע הכל בנבואה וגילה לבנימין על דרך שכתב הרב יפ"ת, וז"ש וארד שירד לבין אומות העולם כדי שיתקיים בו יעבדוך עמים אך יען שהיה סוד כמוס מאד רמז הדבר בהעלם גמור וזה שמו אשר יקראו ארד ויבין את זאת ריש מילין שירד לבין א"ה ויסבור שהוא על דרך בלע שנבלע לבין א"ה. אך עוצם כונתו דשם זה מורה ובא גם שניהם שירד לבין א"ה וגם מלשון כי הוא רודה בכל עבר (מ"א ה' ד') שישלוט בא"ה, וז"ש בב"ר ועל שם כי ארד אל בני אבל שאולה כלומר שבזה ינצל מזה ולא ישלוט גהינם בזרע קדש ישראל. ומעין זה אפשר לומר במ"ש בזהר שכל ענין זה מפעלות אלהים שאחיו ישלטו בו ואחר זה יוסף הוא השליט בארץ מצרים וקנאם לעבדים ולכן כאשר מצרים שלטו בישראל ונשתעבדו בהם נמצא שהכל חזר ליוסף דמצרים עבדים ליוסף ומה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו מצרים וישראל עבדי יוסף והשבטים הן קדם שלטו ביוסף ועל ידי זה היתה תקומה בצאת ישראל ממצרים ולולי זה גוענו אבדנו במצרים ערות הארץ, ויתכן שכל זה רמז בהעלם נמרץ בנימין הצדיק וארד שירד לבין א"ה כדי שאח"ך יהיה רודה ומושל בהם וזה עיקר גדול לגאולת ישראל כמדובר.
סובב הולך ונרוץ הגלגל עלי בא"ר מאמרם ז"ל בב"ר פ' צ"א כי יש שבר זה הרעב כי יש שבר זה השבע כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה כי יש שבר ויוסף הוא השליט כי יש שבר ועבדום וענו אותם כי יש שבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכאשר ירדוף הקורא בא עד השברי"ם יסבו"ר ולא ידע בשבר אשר הם שוברים מה ענין חלוקות אלו, והרב יפ"ת פירש דבתחילה דריש שבר לרעה ושוב דרש שבר לטובה והוא האריך ע"ש. ואפשר לפרש כלפי מה שכתבנו דיוסף הצדיק ויעקב אע"ה סוברים דדין ב"נ יש להם א"כ מצי הרב לומר לעבד בשני בצורת עשה עמי ואיני זנך (גיטין דף י"ב.) ולכן קרא ה' לרעב, וז"ש וירא יעקב כי יש שבר זה הרעב וכך היא המדה לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. ואולם מתוך צרה ריוח אף הוא ראה כייש שבר זה השבע דהאמת דדין ישראל יש להם ובעבד עברי צריך לפרנסו כמ"ש בכתובות (דף מ"ג.), וכי תימא יוסף דנם כבני נח והסכים יעקב לז"א דראה כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה ובשלשתן לקה להורות דלא כיון יפה והשבטים כיונו להלכה דדינם כישראל, וא"כ כי יש שבר זה השבע דדין ישראל יש להם ומוכרח לפרנסם כמו שהוא הדין בעבד עברי אליבא דכולי עלמא. וכי תאמרו מה יוכיח הוכח ממה שיוסף הורד מצרימה דלא כיוין להלכה בסברתו שדין ב"נ יש להם ודילמא כדבריו הוא העיקר דדין ב"נ יש להם ואשר לקה היה על שנתגאה דסבר דתועבת ה' כל גבה לב הכונה כשכל הלב כלו גבוה אך מקצת שרי ולכן נתעורר חימה עליו דלא יעיר כל החימה אבל נקוט מיהא פלגא, לז"א אין זה אמת דלמפרע נודע שלא היה בו גאוה שהרי יש שבר ויוסף הוא השליט והגאה מתמעט כמשז"ל פ"ק דסוטה (דף ה'.) מדכתיב רומו מעט. אי נמי דמה שחשבו השבטים שהיה גאה היינו מהחלומות שסברו דמגאוה וגודל לבבו הרהר וחזה ורעיוניה על משכבי סליקו ולכן חשדוהו לגאה, אך כאשר ראינו כי יש שבר ויוסף הוא השליט ונתקיימו החלומות א"כ נודע דלא מגאותו בא החלום ברב ענין רק היה חלום נבואיי ואמיתי, ומאחר שכן אין לטעון עליו שהוא גאה ומעתה מה שדנם כב"נ היה סיבה דבשלשתן לקה כי בזה לא כיון יפה והעיקר הוא דיש להם דין ישראל כי יש שבר זה השבע כמדובר לעיל.
ואם כה יאמר האומר עדיין יש מקום לומר דכל ענין יוסף בא סימן לזרע ישראל לשעבוד וגאולה אלה תולדות יוסף וכמש"ל משם הרב דברי אמת וז"ש כי יש שבר ועבדום וענו אותם ולעולם סברתו אמת דדין ב"נ יש להם, לז"א כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כלומר מזה תבין דהסימנים של שעבוד וגאולה נעשו הן קדם על יד שרה אמנו כמשז"ל מה שר"ה היתה שם תחת יד פרעה ולקה ויצאה בעושר גדול משם כן ישראל נשתעבדו ולקו המצרים ויוציאם בכסף וזהב ברכוש גדול משא"כ יוסף דלא יצא ומת שם, וא"כ שרה אמנו הוא יתברך עשאה סימן ולא יוסף וארעוהו כל אלה על שדנם כב"נ ובשלשתן לקה שדינם כישראל וא"כ כי יש סבר זה השבע כדין עבד עברי דמוכרח לפרנסו כדבר האמור אחת למעלה.
נתנה ראש ונשובה לפרש סדרן של כתובים בסדר היום הנתנין למעלה אשר נראין כפולים ומכופלים וכלם נכוחים למבין הדק היטב על פי הקדמות אשר הקדמנו כאשר נבאר. והנה אמרו רז"ל בב"ר ותנחומא דיוסף נסתכן בהתודע אל אחיו הכי קרא הוציאו כל איש והוא לבדו נשאר והיו אחיו רוצים להורגו והוא נכנס לסכנה שלא לביישם. אך הוא בחכמתו תחילת דיבר אמר אני יוסף העוד אבי חי וכיון שלכבוד אביו לא יהרגוהו דאפילו עשו לא הרג ליעקב לכבוד אביו כמ"ש יקרבו ימי אבל אבי וכו' וז"ש אני יוסף ושימו בין עיניכם העוד אבי חי ולא תהרגוני. ועוד רמז להם משז"ל דמסורת ביד יעקב אע"ה שכל זמן שלא ימות א' מבניו בחייו אינו רואה גהינם. וז"ש אני יוסף קיים ובזה העוד אבי חי ואם תהרגוני תהרגו אביכם. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפני"ו פנים מסבירות שנתן פנים מפנים לדבריו וגם נסתפן שלא לביישם. ויען שמכרוהו מסיבה שדנוהו על שם סופו שעתיד ירבעם לצאת ממנו ועלה על לבם שיעקב אע"ה ח"ו נשא רחל באיסור והוא בא מביאה אסורה ח"ו לכן ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי והראה להם המילה, ויתכן כי השבטים ברוח מבינתם מכירים אם נשמר אות ברית והמה רואים שדי מלבר ובא האות דשמרו כתיקנו וזה מופת דזיווג יעקב ברחל קדש הוא אשר יצא משם בן צדיק כמוהו ששמר אות ברית בערות הארץ ולא נכשל באשת פוטיפר ועל כן אין לדונו על שם סופו וזה רמז באומרו גשו נ"א אל"י כלומר גשו נא באשר הוא שם אלי ולא זרעי. ויאמר אני יוסף אחיכם כלומר לשעבר חלקתי עליכם שהייתי סבור שיש לנו דין ב"נ והוצאתי עליכם דיבה ועתה חוזרני בי אני יוסף אחיכם עומד בסברתכם דדין ישראל יש לנו. אשר מכרתם דייקא בין כלכם להפטר דומיא דעשרה שהכו בבת אחת פטורים כמש"ל. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם שהדין הוא דכל הרוצחים שפטורין המלך יכול להמיתם כמ"ש הרמב"ם וכמש"ל וה"ה במכירה דכתיב (שמות כ"א ט"ז) וגונב איש ומכרו. כי למחיה שלחני אלהים לפניכם שיש לכם דין ישראל ואנו כדין עבד עברי שחייב לזונו ומעמיד פרנס כדתנן (כתובות דף ע'.) המדיר אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס וכזאת עשה למחיה שלחני אלהים לפרנס כי זה שנתים הרעב וכו'. וישלחני אלהים לפניכם וכו' רמז להם טעם אחר כמ"ש הרב אש דת דיעבדוך עמים נתקיים ביוסף ושעבוד מלכיות במקומו כמו שבירר אברהם אע"ה לינצל מגהינם, והוא אומרו וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארי"ת בארץ כלומר שתהיו אתם שיריים ויעבדוך עמים יתקיים בי ובזה ולהחיות לכם לחיי העוה"ב לפליטה גדול"ה לינצל מחרדה גדול"ה שהוא גהינם שאם יתקיים בכם יעבדוך עמים א"ה וישתחוו עשו ואלופיו ישלוט בכם גהינם כשם שחרד יצחק חרדה גדולה שנכנס גהינם כאמור.
ועוד הוסיף בחכמתו לגלות להם טעם כעיקר שהוא סימן לישראל להיות עבד ואח"ך מלך כי בזה יהיה גאולה לישראל שההבטחה בדמיון ומשל תתקיים אף אם יחטאו כמ"ש הרמב"ן וכמ"ש הרב מהר"י בר דוד והאריך בזה. וחדא מגו חדא הודיעם מ"ש בזהר דעל ידי שהוא אדון למצרים כאשר יהיו עבדים למצרים לפי האמת הם עבדים ליוסף ובעבור זה יכולים לצאת מהגלות ואם לאו לא היתה תקומה ח"ו, וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני לאב רמז בזה נמי שהוא אביהן של ישראל ועושה סימן לבנים ורמזו בהעלם דלשון וישימני לאב כולל לישראל והפשט לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, וכיון שכן אל תיראו שתהיו עבדים לפרעה ולמצרים ולא תוכלו לצאת ממצרים אין זה כי עבדי הם ומה שקנה עבד קנה רבו מהרו וכו' שמני אלהים לאדון לכל מצרים והם עבדים ומה שאני מודיעך זה הוא למען דעת כי שעבוד מצרים עיקרו הוא לי דמצרים עבדי ומה שקנה עבד קנה רבו, וז"ש רד"ה אלי דידוע דרד"ו שנה היו במצרים ושנה אחת עברה מתחילת ביאת השבטים עד ביאת יעקב אע"ה ונשארו רד"ה שנה כמ"ש רבותינו בעלי התוס' בפי' החומש כ"י. וז"ש על ידי שאני אדון לכל מצרים א"כ רד"ה אלי שני גלות שהם רד"ה אלי לא למצרים, ומאחר שכן אל תעמוד כלומר לא תשאר במצרים ויהיה גאולה בצאת ישראל ממצרים. וזהו שרמז חרבן בית המקדש שבכה על צוארי בנימין וכו' ואח"ך בחמש חליפות שמלות רמז לו מרדכי כמשז"ל (מגילה דף ט"ז:) כונתו דכשם שהוא נעשה סימן עכשיו לגאולת מצרים כך מרדכי יהיה סימן לגאולה העתידה כמו שהאריך הרב דברי אמת ע"ש.
נמשך לזה הבא נבא לפרש מאמרם ז"ל במדבר רבה פי"ג בנשיא ראובן וז"ל קרבנו קערת כסף אחת אל תקרי קערת אלא עקרת זה ראובן וכו' שעקר מחשבת אחיו שהיו חפצים להורגו כמה דתימא ועתה לכו ונהרגהו, כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק, שלשים ומאה משקלה זה דיבור שא"ל תחילה ג' אותיות שבראשי ג' תיבות הללו לא נכנו נפש עולה ק"ל, מזרק אחד כסף כנגד העצה שנתן להם שישליכוהו לבור וכו' כסף וכו', ע' שקל בשקל הקדש כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו וסוד ע', שניהם מלאים סלת שמה שאמר להם לא נכנו נפש ומ"ש להם השליכו אותו לא נתכוון אלא להצילו, כף וכו' ולכך כתיב זהב שיש מין אחד בזהב שדומה לדם וזהו זהב פרויים, מלאה קטורת אע"ף שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו מעשה אא"כ היו רשעים במעשים אחרים לאו אלא צדיקים גמורים היו ולא בא אליהם חטא מעולם אלא הוא הה"ד ויאמרו אבל אשמים אנחנו שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפיסת מצרים ולא מצאו אלא זה בלבד ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם שלא היה בידם עון אלא זה בלבד ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו וכו' לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות וכו' הוי מלאה קטורת, ד"א מלאה קטורת שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה ולובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקב"ה שימחול לו על עון מעשה בלהה והתפלה משולה לקטורת וכו', ולזבח השלמים בקר שנים וכו' שבקש שני מעשים טובים הצלת יוסף והתשובה נעשה שלם עמהם שנכנס במנינם וכו' ועל אלו שני מעשים שעשה ראובן מצא משה פתח להתפלל על ראובן וכו' יחי ראובן כמו שהחיה יוסף ואל ימות במעשה בלהה כמו שעשה תשובה ויהי מתיו מספר שיהיו בניו במנין שאר שבטים לכל דבר ולכך נאמר ולזבח השלמים בקר שנים וכו' ע"ש כל המאמר באורך. ואם אמרנו נבא העי"ר ולפרט כל ההרגשות והערות אשר יש במאמר הנכבד הזה דמיתי היות כיום מש"א במדב"ר. על כן אמרתי אתנהלה לאטי על יד על יד בביאורו ומתוך הביאור יורגשו ויומתקו ההערות.
ובטרם אקרב לפרשו על פי קוטב דרושנו אני אפרש תחילת המאמר בהקדים מאמר הובא בס' זרע אברהם פירוש המדרש פ' וישב וז"ל הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל ליוסף ועל פתחינו כל מגדים אלו נרות חנוכה עכ"ל. ואם כנים הדברים לכאורה יפלא מה ראו אלו להתקרב. ואפשר כמה שפירשו המפרשים במשז"ל (ויק"ר פל"ד) אלו היה יודע ראובן שכותב עליו ויצילהו מידם על כתפו היה מוליכו וכו' דיוסף בחלומו אשרחלם ויספר אל אחיו שם נאמר ואחד עשר ככבים משתחוים לי וזה מורה שראובן לא חטא במעשה בלהה ובא במנין השבטים כמשז"ל, ולכן סבר ראובן שאם יכנס בעובי הקורה להצילו בפה מלא וביד חזקה אז יאמרו אחיו כי לא מצדקתו של יוסף בעיניו ושהוא סובר באמת שאין להורגו רק לכבוד עצמו הוא דורש לקיים ולאמת חלומו שאמר אחד עשר כוכבים וכו' דכלם שוים לטובה והוא לא חטא ואלו היה יודע שהכתוב משבחו ויצילהו מידם שהעיר הכתוב שכונתו להצלתו לא היה חושש לחשדא זו, וכבר ידוע (שבת דף כ"ג.) דחצר דיש לה שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשדא, וז"ש הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהוא מצא הדודאים שהציל יוסף כלומר שבקש להצילו אך לא הצילו. וזה רמז נתנו ריח דהצלתו לא היתה הצלה גמורה רק ריח הצלה. וכי תימא מדוע אחרו פעמי ראובן לפרש שיחותיו ולהצילו לגמרי, לז"א ועל פתחינו דייקא שני פתחים אלו נרות חנוכה שבכל הפתחים אנו מדליקין ואמאי תיסגי בחד אלא טעמא משום חשדא והכי נמי ראובן משום חשדא שלא יאמרו דנוגע בדבר ולאו משום קושטא דמילתא עביד לכן נמנע מלהצילו בפירוש בכח.
ובכן ולך תעלה פרישת מאמרינו קערת עקרת שעקר מחשבת אחיו כלומר שעקרה ממה שהיו חפצים להורגו לבד כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק על כן דבריו בחכמה ודעת. שלשים ומאה ומשקלה רמז למ"ש לא נכנו נפש שר"ת גימטריא ק"ל כלומר שהעלים דבריו ולא אמר אלא ריש מילין ופתח בחכמה לומר לא נכנו נפש השומע ישמע דלא קפיד אלא אשפיכות דמים דוקא דחמיר אך גם הוא כעס ענינו על יוסף וסובר שראוי לעונש אך לא להורגו ממש בידים, וזהו הרמז שלשים ומאה משקלה כלומר אשתקי"ל מילוליה בשקל הקדש להעלים עיקר כונתו כדי שלא יחשדוהו מזרק אחד שיעץ להשליכו לבור שהיו בו נחשים ועקרבים כלומר ודאי ימות רק ידינו אל תהי בו ע' שקל כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו ולא גלה סודו משום חשדא.
ואולם על פי הקדמותנו משם באר"ה למאמרינו אך קדי"ם עלי אר"ש ארדוף אצי"ג סדרן של כתובים פ' וישלח ותמת רחל וכו' ויסע ישראל ויט אהלה ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. ויש להבין מהזו סמיכה מיתת רחל לענין זה. ודרך רז"ל ידוע. ועוד אומרו ויהי בשכון ישראל וכו' יתר. גם אומרו פילגש אביו יתר. ועוד להבין וישמע ישראל. וכבר נודע מ"ש הרמב"ן פ' תולדות בטעם יעקב שנשא שתי אחיות שהיה בח"ל והמצוות הם משפט אלהי הארץ ואבותנו הקדושים היו שומרים המצוות בהיותם בארץ. ויש מי שהקשה על הרמב"ן דהוא כתב דבח"ל נשא שתי אחיות ולא נכנס בהם לא"י והוא עצמו פ' ויחי כתב דרחל נכנסה לארץ וקשו דבריו אהדדי וגם מ"ש דלא נכנס בהם לא"י הוא הפך הכתוב עכ"ד. ואשתמיטיתיה דברי הרמב"ן פ' אחרי דשם כתב דזכות רחל גרמה שתכנס להקבר בארץ ישראל ולא נגע בה בא"י. ומיהו יש לעמוד בדברי הרמב"ן בענין קבורת רחל ממ"ש פ' וישלח למ"ש פ' ויחי וכבר עמד בזה הרב צידה לדרך ע"ש. והרב פרשת דרכים בתחילת הספר כתב דענין ראובן תלוי אי בו בפרק יצאו יעקב ובניו מכלל ב"נ אי לאו דפלגשים הם בלא קדושין וא"כ בלהה שהיתה פלגש יעקב לא חשיבא אשת יעקב מאחר שלא קדשה ושנינו (יבמות דף צ"ז.) נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה"ה פלגש אביו וכל זה הוא בישראל דוקא אבל בב"נ דלית להו קדושין ובביאה תליא מילתא חייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב. ועפ"ז אפשר דראובן בראותו דרחל מתה בכניסתם לארץ הבין דהיינו משום דעד שלא היה בארץ היה מותר יעקב בשתי אחיות ועתה שנתישב בארץ אסור, ומשום הכי מתה רחל. ומזה הכריע דהיה להם דין ישראל. ועוד ראה דבלהה וזלפה אחיות הן והם קיימות והו"ל למות אחת מהן כדרך שמתה רחל ומדקיימות גם שתיהן אלמא דאין ליעקב דין ב"נ דב"נ בביאה תליא מילתא דאם לא כן כל העריות האסורות לישראל אסורות לב"נ למאן דאמר ובלהה וזלפה יש בהן איסור שתי אחיות אלא מוכח דיעקב אע"ה דין ישראל יש לו. ולכך בהיותו בח"ל היה מותר באחיות וכשבא לארץ מתה רחל דאי הי"ל דין ב"נ בין בארץ בין בח"ל היו אסורות לו האחיות דהעריות האסורות לישראל אסורות לב"נ ולב"נ מאן פלג מהארץ לח"ל אלא דיעקב דין ישראל יש לו ולאה ורחל הותרו לו בח"ל ובלהה וזלפה הותרו לו גם בארץ דהן פלגשים ובפלגשים לא קרינן ואשה אל אחותה לא תקח דליכא לקוחים ובריש פ' נושאין (שם) מבואר דמדאוריתא שריא לנטען אשה באחותה ע"ש ובשו"ת הרא"ש ריש כלל ל"ב. וז"ש ותמת רחל וכו' וטעם מיתת רחל משום ביאתם לארץ וזה מורה דיש להם דין ישראל. ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא דכבר היה בארץ ועדיין בלהה וזלפה קיימות וזה מורה נמי דדין ישראל אית להו דפלגשים בלא קדושין לא שייך בהו לא תקח וילך ראובן. וישכ"ב את בלהה מצד שהיא פלגש אביו ונושא אדם מישראל פלגש אביו. ודרך הלציי אפשר וישמני ישראל כלומר הבין דדין ישראל יש להם ויהיו בני יעקב שנים עשר כלם צדיקים דלא חטא ראובן.
מעתה נהדר אנפין למאמרנו וכבר נתבאר דהשבטים ויוסף הוו פליגי בהא דיוסף סבר דדין ב"נ יש להם ולאו שפיר עבדי בהני תלת מילי דמשנו מדין ב"נ והשבטים סברי דדין ישראל יש להם. וכפי דעת כל השבטים דדין ישראל יש להם לא חטא ראובן כאמור ולפי דעת יוסף דדין ב"ניש להם ראובן חטא. וז"ש קערת עקרת שעקר מחשבת אחיו דרצו להורגו וזהו שבח ראובן דאף דלדעת יוסף הוא חטא שביק מה דבלביה והצילו כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק שאמר להם לא נכנו נפש כלומר אף דדבריו בטלים ולא מסיק שמעתא אליבא דהלכתא מ"מ אינו חייב מיתה על זה. ואף שדעתו היה להצילו ממש מבלי שום נזק כלל הורה להם בדיבור זה דגם הוא צר לו מאד בדבריו והמה ירדו חדרי בטן ומ"מ לא נכנו נפש כלומר לשפוך דמו ביד וז"ש ק"ל משקלה שרומז מ"ש לא נכנו נפש שזה דברו בא בשקול הדעת.
ומה שדרשו מזרק אחד כסף כנגד העצה שנתן וכו' אפשר כמ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ בס' סמיכת חכמים דף ל"ב ע"א משם חכמי האמת דשלשה אבות הקדושים לא תקנו אלא קליפה אחת והיא בור ולכן אברהם גימטריא בור ומ' נוסף כי הבור רק אין בו מים קרי ביה אין בו מ"ם רק מים הזדונים גם יצחק תקן קליפת בור ולכן יצחק גימטריא בור גם יעקב היה בסוד שם הוי"ה ויעקב עם שם הוי"ה גימטריא בור ומשה רבינו תקן שלשה שור מבעה אש, אש בקבלת התורה (דברים ל"ג ב') מימינו אש דת, מבעה זה אדם (תהלים ס"ח י"ט) לקחת מתנות באדם, שור בעגל (שמות ל"ב כ') ויטחן עד אשר דק. ובזה פירש הרב הנז' ותקרא שמו מש"ה ר"ת מבעה שור הבער. וכי היכי דלא נימא דבור לא יכיל לתקוניה לז"א לא היא כי מן המים משיתהו כלומר ממים הזדונים משיתהו ואין בו אלא מימי החסד ובהכי יהיב טעמא למס' נזיקין תלת בבי וחדא מסכתא ע"ש באורך כי כעת אין ספרו מצוי אצלי. ואפשר דזהו חכמת ראובן אשר חשב למשפט ובחכמה יסד אר"ש השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר והיה טעמו דמאחר דקליפת בור אבות העולם בטולי בטלוה לכן הלא טוב יושלך לבור ובודאי ינצל וזהו שהכתוב העיד עליו למען הציל אותו מידם דהוה פשיטא ליה דינצל. וז"ש וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים ואז"ל (שבת דף כ"ב.) מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו כלומר אין בו מים זדונים דכבר נתקנה קליפת בור אך זה חלי דמים אין בו ודל מהכא בור ומים הזדונים האיכא נחשים ועקרבים.
ודר"ך זו אלך להבין מאמרם ז"ל (בר"ר פ' צ"ח) אמר יעקב אע"ה לראובן אני איני מרחקך ואיני מקרבך עד שיבא משה והכונה דבוחן לבות וכליות אלהים והוא היודע דראובן לטובה נתכוון בכל מכל. אך יען הוא העלים דבריו וכונתו ואזן שומעת ההוא אמר השליכו אותו אל הבור ואפשר שכיון לרעה ובפרט דהיו נחשים ועקרבים. ואפשר דבזה נתן כח לקליפת בור וקלקל מה שתקנו האבות לכן יעקב אע"ה א"ל אני איני מרחקך ואיני מקרבך דאין בי כח לעמוד בסוד אם פגמת בקליפת בור או לא עד שיבא משה רבינו שהוא יתקן כל הקליפות והוא יודע אם ח"ו חטאת ונתת כח לקליפת בור או לא חטאת ושפיר עבדת. ודרך דרש דמשנו רבנן בדיבורייהו כמראה האופנים והנה אופן אחד באר"ש לפי סברא זו ופירש"ו ממנו כתובים הבאים ובמימר קדישין מאמרם ז"ל ועוד הם מדברים התירו פרושי"ם עלי בא"ר מקראי קדש ומאמרי רז"ל כפי הסברא אחרת אף אנן בעניותין נמי אבחר דרכם, וכל קבל דנא אפשר שזה כונת מאמרם ז"ל (ברכות דף ז':) שאמרה לאה ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי וכו' דלאה ראתה ברוח הקדש דכונת ראובן להציל יוסף הצלה גמורה ומשום דפשיטא ליה דלא יאונה ליוסף כל און בבור דכבר האבות תקנו קליפת בור לכן אמר השליכו אותו אל הבור ונמצא שלא פגם. ויען יש לומר להפך דכונתו לרעה ובזה פגם ונתן כח לקליפות בור וזה שמו ראובן שהוא בו"ר נ"א כלומר עתה נתחדשה קליפת בור על ידו וכל מה שטרחו האבות חוטא אחד יאבד טובה הרבה. לכן לאפוקי זה אמרה דשם ראובן אל תקרי בור נא לגנאי אלא ראו מה בין וכו' דודאי היה רוצה להציל יוסף אע"ג דבעל כרחיה שקליה לבכרותיה ולא פגם בבור ח"ו כלל. והוא הדבר אשר דברו במאמרנו מזרק אחד כנגד העצה שנתן השליכו אותו אל הבור דכונתו לטובה דלהיות קליפת בור מתוקנת היא סמכתהו דלא תאונה אליו רעה וזהו מזרק גימטריא בו"ר ק"ם כלומר דבחינת בור מתוקן וקם לו וזהו כסף על שם כסף נבחר לשון צדיק דלב טהור הוא וצדק במאמרו. וז"ש שבעים שקל לרמוז סו"ד דסוד כמוס אצלו כי בוחר הוא בבור להיותו מתוקן דודאי שניהם מלאים סלת בין מ"ש לא נכנו נפש בין מ"ש השליכו אותו אל הבור תרתי לטיבותא בחדא מחתא שנתכון להצילו. כף אחת כנגד מ"ש לאחיו ויד אל תשלחו בו וכו' אפשר דרמז בזה כי ראובן בכור ושם ראובן כבר לאה אמנו פירשה ראו מה בין בני וכו' כמדובר. וגם בכור רמוז שם בו"ר כ"ף לרמוז כף נגד מ"ש ויד אל תשלחו בו. בור נגד השליכו אותו אל הבור לרמוז דבין מ"ש ויד אל תשלחו הרמוז בכף בין השליכו אותו אל בו"ר תרוייהו להצלה גמורה כדדריש שניהם מלאים כאמור. ודריש עשרה זהב רמז לזהב פרויים שדומה לדם הכונה דדבריו היו בחכמה שמשמעותן דגם הוא רוצה להנקם שימות יוסף אך כל עצמו שלא יהרגוהו בידים ובור כרה להורות שם יפול שדוד וזהו דומה לדם כזהב פרויים כן נמי דבריו דומים לדם אבל לפי האמת אין דם אלא זהב וזהו מלאה קטורת.
ומאי דדריש מלאה קטורת שבאותו זמן היה ראובן לובש שק וכו' אפשר לפרש ונבין מאמרם ז"ל ב"ר פרשה פ"ה ויהי בעת ההיא וירד יהודה ר' שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי המחשבות שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. ואפשר לפרש במה שנתבאר אצלנו במאז"ל בשעה שנאבד יוסף אמר יעקב אע"ה אוי לי שנשאתי שתי אחיות דהכונה דיעקב אע"ה יש סברא לומר דגיירן לרחל ולאה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו דוקא אם יש להם דין ישראל אך אפשר שיש להם דין ב"נ ואסירן והמופת לזה בראותו ילדיו זרע קדש כלם קדושים זה עד ממהר שהזיווג נאה ויאה וכמ"ש הרב פרשת דרכים ולכן בעת אשר קרה מקרה בלתי טהור ויוסף איננו והוא בן הבכור לרחל עלתה על לב יעקב אע"ה דשמא איסורא עביד בנשואי רחל דדינן כב"ן וב"נ בביאה תליא ולכן ישראל אמר ווי שנשאתי שתי אחיות מראות ברע אשר קרה לבן רחל. וכלפי ליא כבר כתבנו דהשבטים סברי דדין ישראל יש להם ונקיים הם מהנהו תלת מילי דחשדן יוסף, וז"ש כי אנכי ידעתי המחשבות כי הוא יתברך ידע מחשבתם אשר לא יכונו יחדיו. דהשבטים עסוקים במכירתו של יוסף דסברי דשלא כדין הוציא דבה דיש להם דין ישראל. ויוסף אשר חזה דנמסר בידם עסוק בשקו דידע שחטא וצדקו יחדיו אחיו דדין ישראל יש להם. וכלפי ליא ראובן שסבר דדין ישראל יש להם ולא חטא בפלגש אביו כמש"ל כאשר ראה דיוסף בן רחל נלכד חש שמא רחל אסורה ליעקב דדינן כב"נ ולמפרע עון עצמו גדול משום אשת איש ואשת אב ולכן בו בפרק עסוק בשקו וכן יעקב מטעם זה גם הוא עסוק בשקו ונמצאו תרי להדי תרי. ויהודה אשר היה בשיטת אחיו דיש להם דין ישראל ויוסף שלא כדין עביד עסוק באשה אשר משם נתגלגל ענין תמר דמוכח הפך סברתו שיש להם דין ב"נ ומותרת ליהודה דער ואונן שמשו שלא כדרכן ולא קנאוה וכמ"ש הרב פרשת דרכים. והקב"ה היה עוסק באורו של משיח היוצא מפרץ דלפי האמת שבטי יה עדות לישראל סבא שלא חטא דזרעו בו למינהו כלם קדושים וכן יהודה לא חטא בתמר דעין רואה זרע המלוכה וזו ראיה לדוד המלך ולזרעו דאין לפקפק מצד שבא מרות המואביה וכמו שהאריך הרב פרשת דרכים.
אמור מעתה זה כונת מאמרינו מלאה קטורת שבאותו זמן היה ראובן לובש שק ומתענה וכו' באותו זמן דייקא דכאשר עינו ראה מה שאירע ליוסף חש שמא דינן כב"נ ויעקב אע"ה שלא כדין עבד בנשואי רחל כדאמרן וכפ"ז חטא בפלגש אביו ועסק בתשובה. ולזבח השלמים בקר שנים וכו' שבקש שני מעשים טובים הצלת יוסף והתשובה וכו' והם שני דברים הפכיים שהוא נתכוון להצילו דפשיטא לו כי הוא זרע קדש וח"ו לא חטא יעקב בנשואי רחל דגיירן ודין ישראל יש להם ויוסף צדיק הוא ואין לדונו על שם סופו דלא בא מביאה אסורה ח"ו וכפ"ז דין ישראל יש להם. ולשיטה זו הוא לא חטא בבלהה. ועם כל זה דהוה פשיטא ליה הכי והציל יוסף. מ"מ חייש מיהא שמא דין ב"נ יש להם וחטא בבלהה ועשה תשובה וזהו החידוש לעשות תשובה במה שסובר שלא חטא וז"ש משה רבינו יחי ראובן כמו שהחיה יוסף בחושבו דדין ישראל יש להם וכפ"ז הוא לא חטא. ואף את"ל דדין ב"נ יש להם וחטא אל ימות במעשה בלהה כמו שעשה תשובה דנמצא דלכל הדברות מוצל אותו צדיק, וז"ש ולזבח השלמים בקר שנים שעשה שני מעשים טובים כי הוא איש שלום ויצא ידי חובה מכל הסברות וזהו ולזבח השלמים.
אכתי פש גבן לפרש הא דאמרו במאמרינו אף שאירע לשבטים שבא לידם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו מעשה וכו' ואפשר דיש שני סברות יש מי שאומר דאין אדם חוטא בשוגג אלא א"כ כבר חטא במזיד מקודם ולכן עתה סירכיה נקיט וחוטא בשוגג, וז"ש (ויקרא ה' כ"א) נפש כי תחטא בשגגה בא האות שכבר מעלה מעל במזיד ולכן עתה נפש החוטאת בשוגג. ואיכא מאן דסבר איפכא דבתחילה אדם חוטא בשוגג ואם לא שב מזה בא לחטוא במזיד ולשיטה זו הכי קאמר קרא נפש כי תחטא בשוגג ומזה יבא אח"ך ומעלה מעל במזיד. אכן העיקר דאיכא הכי ואיכא הכי ולפעמים שוגג ואח"ך מזיד וזימנין דמשכחת מזיד ואח"ך שוגג וכמו שהאריך בזה הרב בתי כהונה סוף ח"ב ע"ש באורך, וז"ש במאמרינו אף שאירע לשבטים שבא לידם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו מעשה אא"כ היו רשעים וזהו כמ"ד שבתחילה אדם חוטא במזיד ואח"ך בשוגג והכי נמי השבטים ח"ו היו רשעים שחטאו במזיד ומזה באו לחטוא בשוגג דהם סברו דיוסף ראוי לזה מחמת גאותו או מסיבת לשון הרע וכיוצא והיו שוגגים בחטא מכירתו לאו. וכי תימא שחטאו בשוגג מקודם ומכירת יוסף מזיד דשגגת תלמוד עולה זדון והי"ל להעמיק בדין והיו מוצאים לו זכות גם זה אינו אלא צדיקים גמורים ולא בא לידם חטא מעולם אלא זה ויליף לה ממ"ש אבל אשמים וכו'. וכי תימא נהי שלא קדם להם לא מזיד ולא שוגג מ"מ מכירת יוסף עצמה חטא הוא ואפשר שאח"ך חטאו במזיד או בשוגג לז"א אין זאת כי אם מכירה זו גרמה לו למלוך ועל ידי זה כלכלם וכו' ומגלגלין זכות על ידי זכאי הוי מלאה קטורת ונמצא דהשבטים כלם קדושים וצדיקים גמורים נינהו.
ולהבין הענין היטב ובבזה יובנו קצת מקראי קדש דהוינן בהו נקדים מ"ש במנחות דף ס"ד שחט שתי חטאות של צבור ואינו צריך אלא לאחת אמר רבה ואי תימא ר' אמי חייב על השניה ופטור על הראשונה ואפילו נתכפר לו בשניה וכו' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשיו אזלינן וכו' א"ל היינו פלוגתא דרבה ורבא וכו' פרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה תנוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. וכתבו התוספות ואפילו נתכפר בשניה לא דמי לבעיא דבסמוך בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים היה מביא שמנה עכ"ל. והרב לחם משנה פ"ב דשגגות (הי"ו) הקשה דהרמב"ם לא כתב אפילו נתכפר בשניה ורצה לומר דפליג עם התוס' וכו' עש"ב ובהגהותי על הרמב"ם דקדקתי על דברי הרב לח"מ והעליתי דגם הרמב"ם סבר דאפילו נתכפר בשניה ומחלק כחילוק התוס', וכבר רמזה הרמב"ם בלשונו לשון הזהב שכתב שם אפילו לא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה וכו' הואיל ונשחטה אחרונה כמצותה וכו' ולימדנו בזה דדוקא אם בעת שחיטה שחט כדין אלא שהוא לא ידע אז פטור ועוד הארכתי שם.
ומ"ש שם הרב לח"מ על מ"ש הרמב"ם בין חטאת בין עולה דהש"ס לא הזכיר עולה דאיירי ברוב וכמ"ש התוספות עש"ב הרואה יראה דבתוספתא פ"ה דפסחים שנינו שחט ב' עולות ואין צריך אלא אחת חייב על האחרונה. והרמב"ם פ"ב דשבת (הי"ו) פסק נתכוון להעלות דגים והעלה דגי' ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה דגים עם תינוק פטור והשיגו הראב"ד דפלוגתא דרבה ורבא הוא ופסק לקולא כרבא והוא תלמיד רבה. ונראה דאף לדעת הראב"ד דפסק כרבה דחייב היינו דוקא אם העלה דגי' ותינוק אז חייב דאזלינן בתר מחשבתו כיון דנתקיימה מחשבתו מיהא והעלה דגי' אך אם נתכוון להעלות דגים ולא העלה אלא תינוק לבד לכ"ע פטור דמחשבתו לא נתקיימה כלל ועמ"ש הרמב"ם פ"א דשבת דין ט'. ולפי זה במאי דקמן דהשבטים מכרו יוסף לעבד ומחשבתם שיהיה עבד עולם ולא נתקיימה מחשבתם דאדרבא מלך ומשל ממשל רב הו"ל כהעלה דגים ותינוק דפטור אף דלא שמע שטבע תינוק וכונתו היתה להעלות דגים וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ השבטים פטורים. ולא עוד אלא דיש לצדד בזה דהו"ל כנתכוון להעלות דגים והעלה תנוק לבד דגם להראב"ד פטור דאע"ג דהיה עבד איזה שנים המסתכל יפה בעיניו יראה דכל מה שהיה עבד אצל פוטיפר וענין אשתו והיותו בבית הסוהר הכל היו גרמות ועילות להגיע למלכות ודומה להעלה תינוק לבד דפטור לכ"ע. ולא עוד אלא דהתם פטור אבל אסור דלאיסורא קמכוין והדגים שרצה להעלות אין בם מועיל לתינוק דלא מטי הנאה מהעלאת דגים רק מהמצודה אבל הכא מחשבתם שיהיה עבד היא המצודה שעל ידי עבדות זה וגלגוליו נעשה מלך וכיון שכן אין כאן איסור כלל. ואפשר שז"ש במאמרנו ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שגרמה לו למלוך וזכות לאחיו וכו' כלומר דהכא הכל זכות ומחשבתם שיהיה עבד היא הגורמת למלכות ולא דמי לחשב להעלות דגים דהיא מחשבת איסור דהעלאת דגים לא מהניא כלל לתינוק אבל הכא מחשבתם היא המועלת לטובה לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי כמדובר וז"ש מלאה קטורת דליכא אלא טובה במילואה ואין כאן מחשבת איסור כי התם.
ובזה נבא אל ביאור מקראי קדש הנתנין למעלה אשר נראין הדברים כפולים ומכופלים אבל מתוך אשר הקדמנו אפשר לפרשם באופן זה אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ומחשבה שלכם להרע שאהיה עבד עולם. ועת"ה אל תעצבו כלומר עתה דלא נתקיימה מחשבתכם והמעשה טוב אזלינן בתר מעשה כמ"ש הרמב"ם דנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור. ואל יחר בעיניכם דמ"מ שם פטור אבל אסור וגם יש סברא דחייב דבתר מחשבתו אזלינן וכדעת הראב"ד, וזהו אל יחר בעיניכם כי מכרתם וכו' דאף אם לא תעצבו עדיין היה מקום אשר תצטערו מהטעמים אמורים. לזה אני אומר כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כלומר הכא הו"ל כהעלה תינוק לבד דלא נתקיימה מחשבתו כלל דכ"ע מודו דפטור והכא נמי ליכא אלא טיבותא כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו'. וכי תימא זהו כשקודם שעשה האיסור כבר היה מצטרך המעשה כגון אם נמצאת כחושה קודם שחיטת השניה אבל אם כבר נשחטה השניה הו"ל כנתכפר בשניה דלא אזלינן בתר מעשיו והכי נמי בעת שמכרתם לא חדא בה לטיבותא כי אם גלות ושעבוד ודמי לנשחטה שניה ואח"ך נשפך דם הראשונה ונכתפר בשניה דחייב לז"א וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית וכו' רמז חילוק התוספות דאם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה היה מביא שמנה. והכא נמי אם נענה מלאך מן השמים הייתם יודעים שכך גזר הקב"ה ונמצא שבאותה שעה כבר היה מצטרך המעשה וז"ש וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית וכו'. וכי תאמרו אכתי לא שמיע לן איך לא יש כאן סרך איסור כמו שאמרת ואל יחר בעיניכם, לז"א ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וישימני וכו' רמז בזה דכל המעשים היו צורך והכנה להגיע למלכות וא"כ למפרע נמצא כאלו לא היה מחשבה רעה כי הכל היו הכנות למלכות ולא דמי להעלאת דגים דאין העלאתם מצד עצמם תועלת לתנוק, אבל כאן כל המעשים לטובה ואין כאן רעה כלל, וכל זה רמז באומרו לא אתם שלחתם וכו' להורות כי הכל סיבה לטובה והכל מן השמים ושפיר אמרי אל יחר בעיניכם כלל.
ולהבין אומרו מהרו ועלו אל אבי וכו' אפשר לפרש כמ"ש מהרימ"ט ח"מ סי' ס"ט בעסק שעשה אחד חכם והיה דבר שלא בא לעולם וכתב הרב ז"ל דכיון דחכם הוא ודאי הקנהו דבר זה שלא בא לעולם באופן העולה בדין וכתב מהר"ם חאגיז בתשובה הובאה בשו"ת שמש צדקה ח"מ סי' נ"ג אות ז' דבין אם הקונה ת"ח בין אם המקנה ת"ח העסק קיים ובחד מינייהו סגי. וכתב הרב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז דכשם שאמרו המזכה לעובר שלו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנוה"ה נימא לגבי דבר שלא בא לעולם. וכל כי הני מילי איתנהו בדין דבר שאינו קצוב דלא קנה לדעת הרמב"ם ורבותיו גם ידוע דקי"ל (ב"מ דף מ"ט.) דהאומר לחבירו ליתן מתנה מרובה יכול לחזור בו ואם הוא עני נעשה נדר כידוע. והכא יוסף שלח להביא יעקב אע"ה וכל ביתו לכלכלם והוי דבר שאינו קצוב ויש סברא דאינו מתחייב ולכן אמר בחכמתו מהרו ועלו אל אבי שהוא חכם כה אמר בנך יוסף דגם אני חכם ובחד מינן סגי לקיים כל היוצא מפינו כמ"ש מהרימ"ט ומהר"ם חאגיז וכ"ש הכא דתרוייהו גדולי הדור. שמני אלהים לאדון לכל מצרים ולגבי דידי שאני מלך ליכא מתנה מרובה כמ"ש מהר"י וייל בתשובה סי' פ"ב. והיית קרו"ב אלי רמז לו דלגבי אהבתי יכול להתחייב בדבר שאינו קצובה דאתה קרו"ב אלי ודעתי קרוב להתחייב ואיני כבן דעלמא ע"ד שכתב הרב המבי"ט. וכלכלתי אותך וכו' פן תורש ואפילו במתנה מרובה לעני נעשה נדר. ועוד רמז וכלכלתי אותך דאין לחוש למיתה דמסורת היא שלא ימות שום אחד ממנו בחייך וא"כ ודאי מצינא לומר וכלכלתי אות"ך כי כל ימיך אני בחיים.