פרשת ויקהל פקודי
במדרש,(שמ"ר פ' נ"א) אמר רבי יוחנן לשני בקרים הביאו כל המשכן והותירו אמר משה לפני הקב"ה עשינו כל המלאכות של משכן והותרנו שנאמר והמלאכה היתה דיים מה נעשה בנותר א"ל לך ועשה בהם משכן לדברות הלך ועשה כן כיון שבא ליתן חשבון א"ל כך וכך יצא למשכן וביותר עשיתי משכן העדות שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות:
מאן אכא בי חס"א יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, פזר נתן מהר ומתן לקר"א לדת"ן לחכמים יודעי ספר לשבורי לב דשיע, גלה צדקתו צדקות פזרונו לא חייש במיעי"ה כי השבי"ע השבי"ע, הנה כי כן יבורך ברכות שמים ימצא חיים צדקה וכבוד שבח המגיע.
וכמש"ל בפסיקתא הביאה בספר מעיל צדקה [השמטה: כך הביא הלשון מעיל סי' תנ"ז ופירש בה, ולאחר שנדפס זה בא לידי פסיקתא וראיתי הלשון יברכך ה' בזקנה.] וז"ל יברכך ה' בצדקה כענין שנאמר (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל וישמרך שיכתב זכותיך כענין שנאמר (ש"ע ב') רגלי חסידיו ישמור ע"כ. וצריך מאמר זה שימת עין לבא עד תכונתו.
ויראה בהקדים משז"ל (הובא ברש"י בראשית י"ח ט"ז) על פסוק השקיפה ממעון קדשך, בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת רחמים, שכל השקפה שבתורה לרעה חוץ מזו שהיא לטובה השקיפה ממעון קדשך וברך ללמדך שגדול כח מתנות עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת רחמים. וגדול הדור הרב פרשת דרכים דרוש י"ח פירש בזה מ"ש בעירובין (דף פ"ו) דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלהים אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, כי הנה אז"ל בראשית ברא אלהים בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף רחמים עם מדת הדין שנא' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, והיינו דקשה ליה לרבא בר מרי איך כתיב ישב עולם לפני אליהם והלא אין העולם מתקיים בדין מבלי שיתוף הרחמים, לז"א חסד ואמת וכו' וא"כ על ידי הצדקה ישב עולם לפני אלהים אפילו לפני מדת הדין בלי שיתוף רחמים, דכיון דהצדקה מהפכת מדה"ד למדת רחמים אין כאן דין, עד כאן דבריו של גדול ז"ל.
ומתוך הדברים נחה שקטה חקירת הרב תורת חיים ז"ל הבאתיה לעיל פ' בראשית, דהא מילתא דאמור רבנן בתחלה עלה במחשבה לברא העולם וכו' צריך למו"דעי דכגון זו ניתן ליאמר לאדם אשר בעפר יסודו חושב מחשבות ובשעת מעשה בטלות, לא כן לצד עילאה ח"ו. ותו דלמאי הלכתא נאמרה ליכתב המחשבה. ולעיל פ' בראשית הנה הבאתי ישוב הרב תורת חיים, ולפי דרכנו הנה באה לכלל ישו"ב החקירה הנזכר דמחשבתו יתברך קיימת כשישראל עושים צדקה וחסד זה עם זה, א"כ העולם מתנהג בדין ואין צריך שיתוף רחמים כי הדין עצמו הוא רחמים ומתקיימת מחשבתו לדון בדין בלי שתוף מדת רחמים, דמעשה הצדקה מתקף תקיפא לעמוד כנגד הדין. ובזה ניחא לי מאמרם ז"ל בילקוט ריש בראשית רבי אבא בשם רבי מתנא בזכות ג' דברים נברא העולם בזכות חלה וזכות מעשר וזכות בכורים שנאמר בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה מעשר בכורים ע"ש באורך. וזו צריכה מודע"א רבה מה יתרון לג' אלה לברא העולם בזכותם. ואפשר כי אלו הן מנת הכהנים הלויים המחזיקים בתורה והוא צדקה בכבוד, ועל ידי זה תהל אור ומדת הדין כלו הפך לרחמים כדאשכחן במעשר דכתיב התם השקיפה וברך להורות דמדת הדין נעשית רחמים, וא"כ בקיום שלשה אלה מתקיים מחשבתו יתברך להנהיג העולם במדת הדין וכול לעמוד דמתנות עניים הן הנה סב"ת עשויה להפוך דין לרחמים, וז"ש בראשית שהם חלה ומעשר ובכורים שנקראו ראשית ברא אלהים וכו' לדון במדת הדין ויכול העולם להתקיים כי הם מהפכים דין לרחמים.
וזה יאמר מקרא קדש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. וידוע משז"ל (בר"ר פ' נ"א) דכל היכא דכתיב וה' היינו הוא ובית דינו, גם אז"ל על פסוק זה וה' בירך את אברהם בכל בזכות המעשרות שנאמר ויתן לו מעשר מכל. וע"פ דרכנו יבא על נכון דרודף צדקה וחסד ימצא חיים, גם מהפך מדת הדין למדת רחמים כאמור, וגם אז"ל (תענית ט'.) עשר בשביל שתתעשר, וז"ש ואברהם זקן שזכה לזקנה. ועוד יתירה לא מיבעיא מדת רחמים שהטיבה לו אלא וה' שפירושו הוא ובית דינו ברך את אברהם כי גם מדת הדין רח"ם רחמתי"ם לראש גבר, וכל זה זכה בכל שהוא המעשר כי מתנות עניים מהפך מדה"ד לרחמים ומעשרות את בעליהן וגם עד זקנה ושיבה.
ומעתה עלו לרצון דברי הפסיקתא הנז' זאת אומרת יברכך ה' בצדקה, כלומר דעל ידי הצדקה תמיד יהיה לך מדת רחמים כי גם הדין נהפך לרחמים, וז"ש יברכך ה' מדת רחמים וקאמר שפיר כענין שנאמר ואברהם זקן וכו' דשם נאמר וה' בירך הוא וב"ד בכל בזכות המעשר כמו שנאמר. וכבר כתבנו בעניותנו לעיל פ' תשא כי גדלה מעלת הצדקה אשר לא ישלוט זר הסט"א במצוה זו וגם אינה כשאר מצות דעבירה מכבה מצוה, וז"ש וישמרך יכתב זכותך כלומר זכותיך שמור לך וצדקתך לך לבדך שלא תגע לריק דהסט"א תשלוט בה ועבירה מכבה אותה, לא כן הדבר אלא וישמרך יכתב זכותך בספר הזכרונות כענין שנאמר רגלי חסידיו ישמור ששומרם מלכד, כן הוא פירוש וישמרך שתהיה שמור מרודפיך הן הן המזיקין הצר הצורר ומשלחת מלאכי רעים.
ובזה נבין כונת הכתוב (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, אשר במושכל ראשון נראה כפול ומכופל. ונקדים עוד מ"ש הטור (יו"ד סי' רמ"ט) דהמעשה אחרים שכרו כנותן, ואמרו בספרי (פ' ראה) כי בגלל הדבר הזה אם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר אמירה וכו' סח לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך ת"ל כי בגלל הדבר הזה עכ"ל. וז"ש מוצא שפתיך תשמור כלומר מצות הצדקה היא העולה דנותנין שכר אמירה מלבד שכר מעשה, והוא אומרו מוצא שפתיך האמירה בפני עצמה תשמור שיש לך שכר על זה. ואמר תשמור שלא ינחל זר את המצוה ואין עבירה מכבה אותה כמו שהקדמנו, ולכן אמר תשמור שודאי תשמור ונשמר לך הזכות, לא תירא ולא תחת ולא תסבור דזה שיש לך שכר אמירה אם עשית מעשה אז הוא דיש לך שכר אמירה כי צריך דברים ואיכא בהדייהו מעות, לז"א ועשית כאשר נדרתי כי הנה אז"ל (ספרי פ' תצא) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. ולדרכנו הכי פירושו דע דהגם שלא נתת רק ועשית שהיית מעשה לאחרים על פי דבריך זה חשוב כאשר נדרת, דשכר המעשה כנותן כמ"ש הטור. ועדיין אפשר דדוקא כשעל ידי אמירה נמשך מעשה בין משלך בין משל אחרים אבל אם דברת דברים טובים לא יהיה לך שכר, לז"א נדבה אשר דברת בפיך נחשב נדבה הדבור לבד בלי שום מעשה אשר דברת בפיך ועל כל דיבור שכרך תטול כמשז"ל.
ואפשר לרמוז בפסוק זה מ"ש הרב מהרימ"ט (בתשובותיו בח"א סי' קכ"ז) דלהקדש אין בו דין שליחות שאם אמר אדם לחבירו צא ותקדיש שור משורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח, והוו בה רבנן בתראי גדולי דורנו דאין זה ענין למ"ש מילי לא ממסרן לשליח, דדוקא בגט ודדכוותיה שהוא אמר דברים בעלמא לשלוחו והשליח מסרן לשליח אחר התם אמור רבנן מילי לא ממסרן לשליח דמילי בעלמא מסר להו ואין חוזרין ונמסרין לסופר שיעשה השליחות, אבל גבי הקדש אינו מוסר השליח אותם הדברים לאחר אלא הוא בעצמו אומר אותם הדברים ומקדיש השור והוא עצמו פעולת שולחו, והדברים ארוכים להכריע דין זה מן הש"ס והראשונים. ואנן בעניותין קיימנו דברי מהרימ"ט כהלכתיה ולאו מטעמיה, דכתבו הרשב"ץ במאמר חמץ ומרן בבית יוסף אורח חיים סימן תל"ד דנדר והפקר לא מצי משוי שליח וכן כתב הר"ן פ"ק דפסחים לענין הפקר, ולפ"ז ה"ה בהקדש דלא מצי משוי שליח להקדיש כדין מהרימ"ט אך לא מטעם דמילי לא ממסרן דלא שייך בשליח ראשון, אך הטעם הוא דכל מידי דאדם יכול עשוהו בלי טרחא הן בעוודנו על עומדו ואל מקומו ישלח דברו והוא לבדו יעשה מבלי שיזוז ממקומו ומבלי שום טרחא קטנה או גדולה, בהא ליתיה בשליחות ואי עביד שליח לא מהני דלמאי איצטריך שליחות, ומש"ה נדר והפקר והקדש שהוא יכול לעשות במקומו ושעתו בלי שום טירחא ועיכוב כלל אין בהם דין שליחות. ועל פי זה אפשר לרמוז בקראיך מוצא שפתיך תשמור כלומר דבענין נדר והקדש תשמור לבעא בשפתיך דייקא ולא על פי שלוחך ,, ועשית כאשר נדרת אתה מחוייב בנדר בזמן שאתה בעצמך נדרת שאין שליחות בזה. ואם נפשך לומר דשליחות מהני בכל התורה והכא לא שייך מילי לא ממסרן כדעת האחרונים, לז"א הטעם שצריך לעשותו בעצמך ולא על יד שלוחך היינו נדבה אשר דברת בפיך, כלומר אין נדר והקדש צריכים שום טרחא רק אמירה בעלמא, וז"ש נדבה לא צריכא מידי אלא אשר דברת בפיך ובדיבורא בעלמא עשוי ולכן אין בזה שליחות והמקדש או נודר בעצמו יעשה.
ויתכן שהדברים מגיעים למ"ש פ"ק דבתרא (דף ח') רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקל מיניה ת' זוזי לצדקה, וכתבו התוס' וא"ת והא בפ' כל הבשר אמרו כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה נזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך, ואומר ר"ת דהאי כפיה בדברים, ולר"י נראה דבצדקה כופין דאית ביה לאו וכו', ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בצדה היינו שאין נענשים וכו' ע"ש, ועוד תרצו התוס' פ' נערה דקצבו בני העיר לתת כך בחדש וכו' ע"ש. וזה ירמוז מוצא שפתיך תשמור וכל השמר לא תעשה וכמ"ד (מנחות ל"ו:) דהשמר דעשה נמי לאו הוא וא"כ איכא לאו בצדקה, ומאחר דאיכא לאו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דהגם שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה כיון דאיכא לאו כייפינן ולאפוקי דעת הגאון לסברת מהרשד"ם בי"ד סי' קס"ז דדוקא בקרבנות כייפינן, לז"א ועשית ב"ד שיעשוך בצדקה כאשר נדרת לה' אלהיך בקרבנות דממשכנין כן הדבר גם בצדקה והיינו כתירוץ ריצב"א דשאני צדקה דאיכא לאו וכמ"ש תשמור, ותו דהכא בלאו הכי כופין מטעם נדבה אשר דברת בפיך והוי כקצב דממשכנין כתירוץ התוס' פ' נערה דרב נתן בר אמי קצב לתת כך לחדש, וזה רמז באומרו אשר דברת כבר בפיך ובכי הא ממשכנין כמ"ש התוספות כאמור.
ואחשבה לדעת דיש להסמיך זה בפסוק פ' תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וכו', כי הנה כתוב בילקוט ראובני על זה דבר אל בני ישראל אתם תהיו הגבאים ולא הערב רב, וזהו דבר אל בני ישראל ויקחו הם יגבו אותה וכו' ע"ש. ואנו בעניותנו נרחיב הדברים דקי"ל אין עושים על הצבור שררה פחות משנים ולהכי הצדקה נגבית בשנים כמ"ש שם פ"ק דבתרא (ח':) ואמרינן התם מאי שררותא לפי שממשכנין על הצדקה, וכתב הרמב"ם (פ"א דמלכים) דגר שאין אמו מישראל אין ממנים אותו לשום שררה שבעולם, וז"ש דבר אל בני ישראל דייקא בני ישראל ולא ערב רב דגבאים הוא שררה דממשכנין על הצדקה ואין ממנין גרים לשום שררה, לכן דבר אל בני ישראל שיהיו גבאים ויקחו לי לשון רבים דאין ממנין לעשות שררה על הצבור פחות משנים וזהו ויקחו, והשררה הוא דממשכנין על הצדקה כמ"ש בש"ס לכן אמר ויקחו בעל כרחם, וכי תימא צדקה מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה, לז"א תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, רמז תירוץ התוספות פ' נערה דקצבו שכל א' יתן כך בחדש וז"ש תרומה מאת כל איש כלומר אשר הורם ונקצב מאת כל איש אשר ידבנו שיתן כל א' לחדש ומש"ה כופין. ועוד אמר תקחו את תרומתי, רמז תירוץ ריצב"א דמ"ע שמש"ב אין ב"ד נענשים אבל אם ירצו כופין, וז"ש תקחו את תרומתי דאתם רשאים ליקח על כרחן וברצונכם תליא. ואחר שרמז דהכפיה היא אם קצבו עוד הוסיף תקחו לומר דבכל אופן הם רשאים לכוף.
ואני שמעתי משם מורינו הרב הגדול מהר"ר ישראל זאבי זלה"ה דדרשינהו להני קראי כסיני להבין שינוי וכפל הכתובים, ויקחו לי תרומה ואחר זה כתיב תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. וגם להבין שינוי אחר דכתיב זהב וכסף ונחשת וכו' כלן בוי"ו העטף, אך בשמן כתוב פ' תרומה בלא וי"ו שמן למאור וכו' וכן כתיב אבני שהם וכו', ומדוע שינה הכתוב בפרשת תרומה לכתוב כל הדברים בוי"ו חוץ משמן ואבני שהם. ובטרם כל אציגה נא עמך מה שחקר רבינו בחיי דכל הני מילי ציוה ה' להביא למלאכת המשכן ומדוע לא נצטוו להביא גם המשי, והרב ז"ל תירץ שהמשי יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש וצבע תולעת שני אינו מגווני התולעת אלא מתוך גרגירים שהתולעת בתוכו עכ"ד.
וחזיתיה להרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשובתו הרמתה הנה באה ונהייתה בשו"ת גנת ורדים (א"ח כלל ב' סי' ט"ז) שכתב, דספר התרומה והרא"ש דשרו לתפור קרע ספר תורה במשי פליגי על רבינו בחיי וסברי דהמשי מעולם לא נאסר באכילה דהוא ריר ואין לו שום טעם והוי כעפרא בעלמא, ודלא כהרב דרכי נעם דנתן טעם למאי דשרו הני רבוואתא לתפור במשי לפי שאינו תקון הכרחי, ומה שלא נכנס משי במלאכת המשכן לא הוי טעמא כדטעים רבינו בחיי דבא מתולעת דא"כ צמר גפן וקנבוס דאינו בא מדבר איסור למה לא נכנסו במלאכת המשכן, אלא טעמים אחרים יש לדברים הנכנסים למלאכת המשכן. ועל רבינו בחיי קשה מתכלת שהוא דם חלזון, וכתב שבתשובה אחרת יישב הדבר זהו תורף דברי הרב מהר"ן ן' חביב ז"ל. והרב גנת ורדים שם בסימן טו"ב כתב דמה שטען הרב מצמר גפן וקנבוס שלא באו במלאכת המשכן אינה טענה, דהגם שלא נכנסו הצמר גפן וקנבוס ראוי היה ליכנס המשי לרוב חשיבותו דהוא ראש לבגדים החשובים כדאמר קרא ואלבישך משי ואמרו בגמרא (מגילה כ"ז:) יהא רעוא דתיטום בשיראי וראוי היה לתת לו קדימה ליכנס במלאכת המשכן וזוהי כונתו של רבינו בחיי ז"ל עכ"ל. ורואה אני שהרב ז"ל פתח בתשוב"ה נעשה סניגור לרבינו בחיי ז"ל אבל לא היתה תשוב"ה שלימה, דהגם דהמשי חשוב מכל מקום לא יקשה אמאי לא עייל במלאכת המשכן דיש ויש מילי דחשיבי טפי במלאכת המשכן, אבל אפשר לומר דחקירת רבינו בחיי ז"ל יסודתה בהררי קדש רבותינו ז"ל (ילקו"ש ר"פ תרומה) שאמרו דהני תליסר מילי של מלאכת המשכן הן הנה כנגד שלש עשרה דברים אשר עשה לנו הקב"ה והמה בכתובים ביחזקאל (ט"ז) ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וכו' ושם נאמר ואכסך משי, איכו השתא מצאה החקירה מקום לנוח דמאחר די"ג מילי משכן כנגד י"ג מילי דיחזקאל ראוי היה ליכנס משי במשכן כל קבל דהוא מכלל י"ג מילי דיחזקאל, וזה עוצם חקירת רבינו בחיי זצ"ל. ואולם הטיב אשר דיבר הרב מהר"ם ן' חביב דכל כי הני מילי דמשכן הדברים מגיעים לרזי עולם וגובה להם והדברים עתיקין, ולחקירת התכלת אף אנן בעניותין כתבנו במקומו בס"ד ואין כאן מקום להאריך.
ומעתה אביע אומר אשר שמעתי משם גדול מהר"י זאבי זלה"ה, הנה רז"ל אמרו (ספרי פ' נשא) שהנשיאים נתעצלו בנדבת המשכן הם אמרו יתנדבו ישראל ואח"ך עלינו להשלים מדי העבודה, אבל ישראל קדושים הפליגו בנדבתם עד כי המלאכה היתה דים והותר ונשארו הנשיאים מבחוץ מבלי יכולת להתנדב שום דבר, והיינו דכתיב בפרשתנו והנשיאים הביאו את אבני השהם וכו' והנשאם חסר וכמו שפירש"י, ואמרו רז"ל והוא בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על פסוק והנשיאים הביאו וז"ל וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני בורלוות חילא וית אבני אשלמתא לשקעא באפודא ומחתן יתהון באפי מדברא אזלין רברבני ישראל ומייתן יתהון לצורך עבידתא ותייבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא וית אפרסמא דכיא וכו' ע"ש. אמור מעתה דאבני השהם ואבני מלואים ואת הבושם ואת השמן נתונים נתונים המה מאתו יתברך על יד העננים, וכביכול נתן מנת חלקו למראה עיני ממש בנדבת המשכן בשגם לה' הארץ ומלואה והכל שלו, הני מילי המה באו מאת ה' ממש שלא על יד בני אדם, וזה רמז הכתוב ויקחו לי תרומה מאת כל איש והדברים כפשטן שאיש איש מישראל יתנדב למשכן ואחר זה אמר תקחו את תרומתי, כלומר גם אני אתן תרומה כביכול לצורך המשכן וזהו תרומתי בכינוי, ונמצא ששתי תרומות הן אחת מישראל ואחת תרומת ה', והדר מפרש הכתוב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וכו' הכוונה לחלק יצא בין נדבת ישראל לחלק גבוה, ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם מנדיבי ישראל זהב וכסף ונחשת וכו' עד עצי שיטים הן כל אלה נדבת ישראל, ומשום הכי כתוב בכלן וי"ו העטף. אך שמן למאור כתוב בלא וי"ו לרמוז דעצי שיטים הוא סוף נדבת ישראל ומכאן ואילך הוא נדבת המקום, ומשו"ה כתוב שמן למאור וכו' דהני משמן ואילך אינם נדבת ישראל רק נדבת המקום, ומשום כבוד הנשיאים נכתב ברמז, ע"כ שמעתי משם הרב הנזכר זלה"ה.
ויתכן שזה רמז הכתוב בסדר היום קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', שם רמז לענין הנשיאים אשר לפי האמת זה שנתעצלו להתנדב תחילה היה משום נדיבות גדול כי עלה על דעתם כי הן קצרה יד ישראל להתנדב כל הצורך ועדיין יצטרך הרבה להשלים המלאכה ונדבה רוחם להשלים, וז"ש קחו מאתכם תרומה, והלא תדעו כי כל נדיב לבו שהם הנשיאים אשר חשבו להתנדב הרבה לא יעלה בידם וכל נדיב מהם יביאה את תרומת ה' ממש, שלא ימצא מה להביא ויצטרך להביא תרומת ה' היא שלוחה על ידי העננים כדבר האמור.
ואחשבה לדעת לרמוז דרך רמז בהני תליסר מילי דמשכן, ונקדים מ"ש בסנהדרין (דף ס"ג) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו ישראל כליה אמר ר"ש בן יוחאי והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם אלא מה תלמוד לומר העלוך שאיוו לאלוהות הרבה. ובזה נבא להבין מאמרם ז"ל במדרש [השמטה: אחר הדפוס ראיתי קרוב למדרש זה בשינוי בתנחומא פ' אחרי.] הובא בפירוש החומש כ"י מרבותינו בעלי התוס' ז"ל פרשת משפטים וז"ל, על כל דבר פשע כל דבר גימטריא אהרן פשע שפשע על שור על אותו מעשה, על חמור שעשו ערב רב במצרים שנקראו חמור כדכתיב בשר חמורים בשרם, על שה על שהחטיאו ישראל שנקראו שה פזורה ישראל, על שלמה על צלם ע"ז ושי"ן וצד"י מתחלפות, על כל אבדה נמי ע"ז שנאמר אבד תאבדון, אשר יאמר כי הוא זה שאמרו אלה אלהיך ישראל, עד האלהים זה משה דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה, יבא דבר שניהם של הקב"ה ושל אהרן, אשר ירשיעון זה משה, ישלם שנים שני בני אהרן שמתו, עכ"ל המדרש שראיתי בפירוש כ"י. וצריך להבין אמאי רמוז שם אהרן בתיבות כל דבר וגם להבין קצת אלו החלוקות, ועוד נבין אומרם על כל אבידה נמי ע"ז מאי שיאטיה דכל ע"ז הכא.
ואפשר לפרש כמ"ש במדרש רבה פרשה צו (פ' ז') שנאה תעורר מדנים, שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינין, א"ר אמי מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש, הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה, אמר לו מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים, הוא שהקב"ה אמר למשה מי אשר חטא לי וכו' ע"ש. וידוע משז"ל (ב"ק נ'.) וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וכבר בקונטריסי הקטן חסדי אבות דף צ"ז ע"ב הבאתי אמרי קדוש אבי התעודה הרמב"ם ז"ל אשר דיבר בקדשו וז"ל, אילו ידעת כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה, וכל אדם נדון כפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך ע"ה נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון הריגתו ואף כי היה חייב מיתה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת, וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא האדם כן משפטו ושאתו עכ"ל. וכמה יתאונן אדם חי ותסמר שערת בשרו בהעמיק עיונו בדברים האלו, ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש אל עצמו ואל בשרו היום יקחהו אופל ובלילה ציר"ו, וישם אל לבו עומק הדין יחרד האיש וילפת וכל עצמותיו יאחזו רעד כמוקד ניחרו, והוא דקדוק הכתוב וסביביו נשערה מאד, שלא די שמדקדק עמהם כחוט השערה אלא שהוא מאד כלומר אותו חוט השערה הוא נחשב מאד לגבייהו, וכן בדין אל אמונה ואין עול כי לפי גודל ערך נשמתם אפילו כל שהוא פוגם ופגימה כל שהוא באור יקר ונפלא נרגשת כמום גדול, והכל רמוז בכתוב וסביביו נשערה מאד, כי להיותם סביביו ודבקים בו דין גרמא שחוט השערה חשיב כעבות העגלה וזהו נשערה מאד.
וממוצא דבר הענין מבואר כי לתוקף הדר יקר תפארת גדולת אהרן קדוש ה' כל ענין העגל נחשב לו ח"ו פשעים, וגם מה שהיה אומר לטובה דעו שאין בו ממש שחשבה לטובה גם זה היה פשע ויתאנף ה', והטעם להיותו קדש קדשים וסביביו נשערה מאד. וזהו מה שכיוונו רז"ל במדרש הנז' על כל דבר פשע כלומר בכל דבר אף במה שנראה לטובה נחשב פשע וזה מסיבת קדושת אהרן, ומה נעים שאהרן רמוז בתיבות כל דבר שהוא גימטריא אהרן לומר שזה כי כל דבר הוא פשע הוא לסיבת היותו אהרן כי קדש קדשים הוא ולכן כל דבר נעשה פשע, והדר מפרש על שור הוא ענין העגל בכללו, על חמור אלו ערב רב שלא נשמר מהם ולקח מידם וכמ"ש בזהר אי חסידא קדישא דלא אסתמר מיניהו וכו', על שה שנמשך שהחטיאו ישראל, על שלמה צלם ע"ז דכתיב ויצר אותו בחרט, והכל נחשב לו לפשעים.
ולהבין מ"ש במדרש הנז' על כל אבידה וכו', נקדים מאי דאמרינן במסכת ע"ז (דף נ"ג ע"ב) בטעם ואשריהם תשרפון באש דמדפלחו ישראל בעגל גלו דעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גויים שליחותא דידהו עבוד, ופריך ודילמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא, ומשני אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה. למדנו מסוגיא זו כי בעבור שאמרו אלה אלהיך ואיוו אלוהות הרבה נצטוו לאבד כל ע"ז שבארץ כנען ואשיריהם לשרוף כיון דגלו דעתיהו דניחא להו. והנה בהא דאמרינן אלמלא וי"ו שבהעלוך וכו' מקשים דהכתיב בנחמיה (סי' ט') ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים, ויש שתירצו דהן הנה דברי הערב רב אבל ישראל אמרו אלה אלהיך אשר העלוך. אי נמי דשם בנחמיה דכל הנך מילי דרך וידוי וזכירת גודל רחמיו יתברך על ישראל לא חש לדקדק בזה. ובזה נבא לביאור מדרש הנז' על שלמה צלם ע"ז, ומזה נולד על כל אבידה שהוא ע"ז כדכתיב אבד תאבדון, שכיון שאיוו לאלוהות הרבה א"כ גלו דעתייהו דניחא להו בע"ז ושליחותייהו קעבדי והויא כע"ז דישראל ולכך נצטוו לאבדם, דאי לאו הכי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וגם ע"ז דגוי בביטול בעלמא סגי כמבואר בסוגיית ע"ז הנז', וזהו שכיון בעל המאמר ואמר על כל אבידה דאיוו לע"ז הרבה ואפיקיה בלשון אבידה לומר דמזה נמשך שנצטוו לאבדם ואשריהם לשרוף וז"ש על כל אבדה ע"ז שנאמר אבד תאבדון, וכי תימא הרי קרא דנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העלך וא"כ לא יש הוכחה כי אם דניחא להו בעגל, לז"א אשר יאמר כי הוא זה, כלומר ערב רב שרמוז במ"ש על חמור הוא אשר יאמר כי הוא ז"ה ולא ישראל, והיינו דקאמר במדרש שאמרו אלה אלהיך הכוונה דישראל אמרו אלה אלהיך ואיוו לאלוהות הרבה ולזה נאסרו ע"ז של כנען וכתיב אבד תאבדון וכו', ודריש אשר ירשיעון אלהים זה משה. כמ"ש מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, וכמ"ש במאמר ויקרא רבה שאמר לו מוטב שידונו שוגגין וכו', ישלם שנים שני בני אהרן כדמסיק בויקרא רבה דכתיב ובאהרן התאנף ה' להשמידו זה כילוי בנים ע"ש.
והנה מהרש"א באגדתיה שם בסנהדרין פירש דמ"ש שאיוו לאלוהות הרבה אינו שנתכוונו לע"ז רק כונתם היה שיהיה אמצעי, שהבורא יתברך נתן ההנהגה ביד אמצעי והוא כמו שטעו בימי אנוש בתחילת עבודתם לע"ז וכמו שביאר הרמב"ם בריש הלכות ע"ז ע"ש. וכתבו המפרשים דלכך אחר העגל שנתרצה הקב"ה ציוה לעשות משכן ולצמצם שכינתו כביכול בין בדי הארן, וזה כלפי שהיו סבורים שהקב"ה מרוב גדולתו אינו משגיח בתחתונים וצריך אמצעי שיהיה בינו ובין הע', לכך להורות שזה טעות ומרום שבתו אל ארץ הביט אמר ה' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ממש כי אין דבר חוצץ כלל, ותנתק ותמוש זו הסברא הנפסדת של אמצעי, ומתוך זה יצאו ישראל בדימוס שהוברר שלא היה כונתם לע"ז ממש רק לאמצעי. והעד על זה מה שנצטוו במשכן אחר העגל משם בארה מה עלתה על דעתם בעגל וכמדובר. ובזה נבא לרמוז כל זה בי"ג דברים הללו שנצטוו ישראל להתנדב למשכן, וכבר נודע משז"ל דלא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים דמה אלו אף אלו וכו', האמנם גברו מאד רחמיו יתברך רח"ם רחמתי"ם שלא כסדרן ומוספין שלא בהדרגתן, וכל זה רמוז בי"ג דברים אלו ממצרים ועד הנה כאשר נבאר בס"ד. וזאת התרומה זהב, רמז לדין שמדת הדין לא היתה נותנת שיגאלו ישראל ממצרים כמשז"ל. וכסף, רמז לרחמים כל אשר לבן בו חסד הוא כי גברו חסדיו על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ונחשת, רמז לנחש בריח נחש עלקתון אשר עכר ישראל בענין רע ומר העגל ועל זה ח"ו היה דינם לכלות, וזהו ותכלת לעשות כליה בשונאי ישראל כי גבר הדין מאד, וזהו וארגמן רומז לאודם הדין והתגברותו מעלה מעלה ח"ו. האמנם לא כלו רחמיו והשגיח בעין חמלתו כי יש זכות תולה דישראל לא כיוונו לעבוד ע"ז רק טעו בטענת אמצעי, ועל כן תוקף העגל נתמעט כתולעת שמרקיב והולך מעט מעט, וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז"ל (סנהדרין ק"ב.) שאין צרה שאין בה מעט מעון העגל, וזה ירמוז ותולעת שני כי העגל נעשה תולעת קטון מאד וטעמא כי כונתם שיהיה אמצעי דוקא ולא לע"ז, וזהו שני כלומר אמצעי ומשום הכי העון נתמעט כתולעת וכמדובר, כי הם חשבוהו לאמצעי במקום משה רבינו, וירא העם כי בושש, באו שש ולא בא לכן עשו העגל, וזה רמז ושש, כי מסיבת כי באו שש ולא אתא שמשא מרע"ה עשאוהו. וגם ועזים, שם רמז כי הערב רב עשאוהו הני עז"י דמסגן בדברי נרגן על מגן.
וכל הטענות האלה הקלו מאד העון, אך בכל זאת לא שב אפו כי אם זכות אבות ותפלה למשה וצדיקי דרא הן הם גדרו הפרצה, וזה רמז ועורות אלים מאודמים רמז למשאז"ל (ילקוט תהלים רמז תש"ט) הבו לה' בני אלים בני אותן שנשחטים כאלים, וזהו ועורות אלים זכות אבות שנרמזים כאלים והם כעור החופה את הבשר, וכמשז"ל (מדרש איכה ג׳:ד׳) על פסוק בילה בשרי ועורי אלו סנהדרין, ואמר מאדמים זכר לאברהם ויצחק שמסרו עצמן לישחט ולשפוך דמן כמבואר אצלנו פרשת וירא מיסוד רז"ל. ועורות תחשים, רמז שלזה נתלבש כביכול ברחמים ותחשים לשון חוס ורחם. ועצי שיטים, רמז למשה רבינו וצדיקים שבדור כמשז"ל ועצי שיטים רמז לצדיקים.
ועל פי הקדמה הנז' דטעות העגל היה להיות אמצעי דוקא, אפשר לפרש מאמר רז"ל בנים גדלתי ורוממתי במן והם פשעו בי בעגל. ולכאורה צריך ביאור מה ענין ירידת המן למעשה העגל, אמנם על פי הקדמתנו ניחא דהנה כבר כתבנו דכל ענין העגל היה שיהיה אמצעי בטענה כי הבורא יתברך מרוב רוממתו אינו משגיח בתחתונים ונתן ההנהגה לאמצעי, וזו סברא נפסדת בטלה היא תבטל, דמן המן מוכח להפך דכביכול אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הנני דיקא שלא על ידי אמצעי, וז"ש בנים גדלתי ורוממתי במן כי הרבה יקר וגדולה היה להם בירידת המן מן השמים שלא על ידי אמצעי כי אמרתי הנני ממטיר לכם לחם, ועם כל זה הם פשעו בי בעגל לא השגיחו ולא התבוננו ויחפאו דברים אשר לא כן לבקש אמצעי, ודא עקא דאוכלי המן יום יום ילקטוהו ובו בפרק לבם לא נכון לבקש אמצעי.
סובב הולך הנה מקום לומר שזו טעות טעה קרח וגונדא דיליה, ההוא אמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ורז"ל אמרו (במ"ר פ' י"ח) כי כל העדה כלם קדושים כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך. וכבר דשו ביה רבים מה ענין אנכי ולא יהיה לך למחלקתו על הכהונה. ולפי דרכנו יאמר נא כי הנה בענין העגל יש שתי טענות האחת כמו שיש מרז"ל (הובא ברש"י שמות כ' ב') שאמרו דמשה רבינו יצא לטעון לי ציוית להם לא צוית כי אנכי ולא יהיה לך נאמר בלשון יחיד. ויש טענה שנית כי כונתם דוקא לאמצעי וזה להקל עונם מיהא. ויש להכריע שכונתם היתה משום אמצעי דוקא מאשר עינינו הרואות דכאשר נתרצה ה' ונסלח לכל עדת ישראל תכף ה' לו ציוה לעשות משכן ומקום מוכן להשראת שכינה, וזה מורה בעצם דהינו לאפוקי מטעותם שהיו רוצים אמצעי על כן פרסם הקב"ה שכינתו במשכן כי אין דבר חוצץ בינינו לבינו, הוא היוצר המגביהי לשבת המשפילי לראות. ואפשר שקרח טעה דמטעם זה אין נכון להיות כהן גדול מיוחד, דזה דומה לאמצעי ולא בחר בו ה' כי קרוב ה' לכל והחפץ ימלא ידו להקריב קרבנות, וזהו שאמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', כונתו דענין העגל לא היה מחמת טענה דאנכי ולא יהיה לך בלשון יחיד ונאמרו למשה דוקא רק כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, אלא ענין העגל היה בטענת אמצעי והראיה ובתוכם ה' שהשרה שכינתו במשכן לאפוקי מסברא כוזבת לבקש אמצעי, ומאחר שכן שנתגלה כי לא חפץ ה' באמצעי מדוע תתנשאו על קהל ה' אתה מלך ואהרן כ"ג הלא אין רצונו יתברך שיהיה לנו אמצעי בינינו לבינו, והשיב משה רבינו כי טח מראות עיניו ואין דמיונו עולה יפה, דודאי לעבוד ה' ולשאול צרכיו ולהתפלל אליו הוא עון פלילי שיהיה לנו אמצעי כי כל אחד צריך לעובדו ולהתפלל אליו, אך להקריב קרבנות צריך שיהיה מיוחד שבעם שיהיה ראוי לשרת, וז"ש בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואתם זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו כדבריכם שכלם ראוים לכהן כהונה גדולה.
והוא הנרצה למשורר במקראיו (תהילים ק״ו:ט״ז) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' תפתח ארץ וכו' יעשו עגל בחורב וכו' שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים וכו'. וראוי להבין דמעשה העגל ראשון לפורענות ואמאי נסוג אחור שהקדים מעשה קרח ושוב קאמר יעשו עגל בחורב, אכן על פי קוטב דרושנו אפשר לפרש שהכונה ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', וטעמם דכיון דקרוב ה' לכל מה זה למשה נגש הוא לבדו לשמוע בלימודים וכן אהרן מי שמו לקדוש הוא לבדו והלא אין אמצעי בינינו ובינו יתברך, וז"ש ויקנאו למשה שיהיה מיוחד במחנה וכן על אהרן שיהיה מיוחד קדוש ה', והשחיתו התעיבו בדמיונם הכוזב ולכן תפתח ארץ וכו', אבל ודאי דלעבוד ה' אין צריך אמצעי, וזה טעותם בעגל יעשו עגל בחורב וכו', וזה טעות גדול שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים כי הוא באהבתו ובחמלתו גאלם כמ"ש אני ולא מלאך וכו', והם בסכלותם הלך הלכו האישי"ם בדעת מוקצה מן הקצה אל הקצה פגום יוצא הבל יפצה, דבעגל רצו אמצעי לכל במחשבת פגול כי הבורא יתברך ח"ו אינו רוצה להשגיח בתחתונים, וכאשר לקו על זה פנו אל הקצה האחר שאינם רוצים נביא ולא כהן, וזו היא שקשה והיה להם למשיסה.
ודרך זו אלך להבין מאמר רז"ל ברבה סדר היום, וז"ל אלה פקודי באלה הכעסתם שנאמר אלה אלהיך ישראל ובמשכן באלה אני מתרצה שנאמר אלה פקודי אמר הקב"ה בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא הנה אלה מרחוק וכו' מי אלה כעב תעונה וכו'. ויש לשים לב מאי קאמר באלה הכעסתם ובאלה אני מתרצה וכן לעתיד, ומהו הכונה אחר כל אל"ה הדברים. אמנם נקדים מאמרם ז"ל מדרש חזית לעתיד לבא אומר המשיח לישראל אף שנגזר שתגלו לארבע רוחות העולם אחד מכם גלה לברבריא ואחד מכם גלה לברטניא מעלה אני עליכם כאלו כלכם גליתם. ועל פי זה נבא אל הביאור דהלא מהמשכן אחר העגל נתברר דאשר טעו בעגל לא היה מטעם דעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד והיו למשה רבינו, אלא הטעם משום אמצעי ואיוו לאלוהות הרבה וז"ש אלה אלהיך אשר העלוך אבל עשרת הדברות לכלם נאמרו כי כל ישראל הם אחד, וז"ש באלה הכעסתם בטענת אמצעי ולא מטעם לי צוית, ובאלה אני מתרצה אלה פקודי המשכן דמהמשכן שנצטוו תכף אנו למדים מעיקרא מאי סברי דבקשו לעשות אמצעי, על כן בא האלהים להשרות שכינתו ובתוכם ה', אבל לעולם דישראל קדושים נחשבים כאחד, וז"ש אמר הקב"ה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד הנה אלה מרחוק וכו', כיון שאחד גלה לברבריא וכו' הו"ל כאלו כלכם גליתם דכל ישראל חשובים כאיש אחד וגלות איש א' חשוב ככלם ודא ודא חדא היא ורוח אחד להם.
ולהבין פסוק אלה פקודי דרך דרש ורמז אפשר במאמרינו הפונה קדים, דאמר משה לפני הקב"ה עשינו כל המלאכות של משכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לדברות הלך ועשה כן, כיון שבא ליתן חשבון אמר להם כך וכך יצא למשכן ובנותר עשיתי משכן העדות שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. והנה אמרו בזהר דכל דבר שבמנין אין הברכה שורה בו, ועל כן לא היה ראוי שיהיה ברכה במשכן כי הכל נמנה ובא לחשבון, אבל מאחר שהכל על יד משה רבינו הוא גורם הברכה וכו' ע"ש. ואפשר דזה כונת הכתוב עצמו אלה פקודי המשכן הכל במספר במפקד, וגם אני רואה משכן העדות הוא משכן לדברות כמו שנאמר במאמרינו הנצב פתח השער לפני הדיב"ר, ושתים הנה צרות זו לזו סתרא"י נינהו דבר והפכו הנמצא כזה דבר שבמנין ראוי שתשרה עליו, וכאן אלה פקודי מעשה וחשבון בדקדוק אשר היותו בחשבון מונע הברכה. וגם משכן העדות דהמלאכה היתה דיים והותר לעשות משכן הדברות, לזה אמר אל תתמה על החפץ אשר פוקד על פי משה פה קדוש דין גרמ"א ברכות בחשבון ופום ממלל רברבן להשרות ברכה, ולגבי דידיה מנוי ובלתי מנוי כי הדדי נינהו אתיא רביה רביה, וזאת הברכה אשר בירך משה עושר וכבוד וחיים.