פרשת וארא בס"ד
מדרש חזית ר' יהושע בשם ר' חנין אמר (דברים ד׳:ל״ד) גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית אלו לובשים כלאים ואלו לובשים כלאים אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם, א"ר שמואל בר נחמני אלולי שאסר הקב"ה את עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם הה"ד לכן אמור לבני ישראל וכו', א"ר ברכיה (תהילים ע״ז:ט״ז) גאלת בזרוע עמך בטרוניא:
מי לא יראך מלך הגויים בעשותך נוראות פלאי פלאות למופת ולאות כי היו בצוען צרי"ו אלו עשר מכות נוכו כי אפילות חשך משחור תארם, הכה ופצוע דאית ביה פרכא בעמק הבכ"ה או דכו במדוכה ויגרס בחצץ עולשין תמכא גמר מיכ"ה מיכ"ה אל עורם ואל בשרם, אשתפוך חמימי פרשת נחלות ימים אף לילות נזיקין וחבלות ואת החור"י בהרר"ם, אות הוא בצבא כי הוא שליט בעולמו וכמצבייה עביד אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב בטלה דעתם וימת חוש"ם אבד סברם.
הנה בטעם עשר מכות ודומיהם כב"ר נפתחו מרז"ל והמפרשים טעמי תריצי דבר דבור על אופניו, ולנו בעניותנו כעת יאמר איזה גרגיר לפי פשטן של דברים בס"ד. הלא מראש עינינו הרואות אתרחיש ניסא ויבלע מעה אהרן את מטותם ופירשו רז"ל (שבת צ"ז.) לאחר שנעשה מטה חזר ובלע כולן, ואפשר דענין זה לרמוז דכל ערמתם אשר הערימו כנחש הבל המה מעשה תעתועים וכל חכמתם תתבלע ויגעו לריק בעלילותם ותועבותם להתחכם למושיען של ישראל ולהשדל לענות ולכלות ישראל אשר בערמות אלו דמיה"ם בם לנחש עקלתון וכל חכמתם הבל הבלים נסרחה חכמתם, ולרמז זה מטה אהרן בלע הנחשים אשר עשו בלטיהם רמז הרומז כי כל מחשבותם בערמות הנחש תבלעמו ארץ ולא יועילו ולא יצליחו: ואחר זה.
דם יחשב כל מימי מצרים ודמן טעון רמז, כי אשר ראו שהגואל לוקה במים וראו דם, דם זה לטובת ישראל כי הוא רומז למילה וכמ"ש ביהושע (ה') היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו רואים דם והוא דם המילה וחשוב כקרבן עולה שהיא מעשרת כמ"ש התוספות במנחות (דף נ'), וכן על ידי המילה שמל יהושע נתעשרו וזכו לארץ ישראל וכמשז"ל (ילקוט יהושע רמז ט"ו) על פ' וזה הדבר אשר מל יהושע, ולרמז זה מהדם העשירו ישראל לעוררם דהדם שראו הוא לטובת ישראל ועושרם והיה הדם הזה לאות, והגואל שלוקה היינו כשלא יהיה מים לשתות במי מריבה, ולרמז זה גם עתה לא יכלו לשתות לרמוז דבו בפרק דלא שתו העם אז הוא דלוקה במים: וטרם בוא לרמז.
צפרדע אמרתי אעלה על אר"ש פסוקי המילדות (שמות א׳:ט״ו), ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וכו' ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות וכו' וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים. ועל הרוב אין דרכנו להעלות ארוכה בהערות והרגשות שיש בכתובים, רק ארדוף אצי"ג מאי דאתחזי לן בעניותין, ודר"ך זו אלך ביטל את המעוררי"ן ואת הנוקפין וכה אעשה גם עתה. הנה רז"ל אמרו כאשר דיבר אליהן שתבען לתשמיש, ודרשו (שם) ויעש להם בתים בתי כהונה ומלכות. ואפשר בהקדים מ"ש הרב בית יעקב בתשובה (סי' ל"ט) דאשת איש שנתרצית להבעל משום הצלת נפשות כאסתר מותרת לבעלה, ולדעת ריב"ם שכתבו התוס' פ"ק דכתובות (ג':) דביאת עכו"ם אוסרת הא דלא פריך בש"ס והא אסתר ג"ע הואי, היינו דכיון דהיה להצלת נפשות ליכא ג"ע ומותרת לבעלה, והאריך בזה ע"ש. וכפי סברא זו אפשר לומר שזה כונת הכתוב (שופטים ה׳:כ״ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך דכבר נודע (הוריות י':) דיעל עשתה עבירה לשמה עם סיסרא להציל ישראל, וז"ש תבורך מנשים יעל שהצילה ישראל ולא תימא שנאסרה לבעלה ושוב אין לו בה אישות דלא היתה אנוסה בביאה וברצן עשתה, לז"א אשת חבר אכתי אגידה ביה ומותרת לבעלה דמצוה עשתה ולא גרעה משוגגת, וז"ש מנשים באהל מעון נשים האמהות דהיו בהתרן תדיר.
ואולם הוראת הרב בית יעקב כלה מקשה ויש להשיב עליו הרבה ולסתור כל ראיותיו, ומאי דתלי זייניה דלדעת ריב"ם איך יתישב מאי דלא פריך בש"ס והא אסתר ג"ע הוה ומזה דן דמותרת לבעלה כיון דהיה להצלת נפשות, אשתמיטתיה דברי התוס' שם בכתובות באותו דבור ופ' בן סורר (דף ע"ד) ויומא (דף פ"ב) והרא"ש פ' הבא על יבמתו ופ"ק דכתובות, דבפה מלא ריב"ם פריק לה דהא דלא פריך ג"ע הואי דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם ואין לה למסור עצמה, אבל לענין חילול ה' לא נראה לו שיועיל טעם קרקע עולם, ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול ה' ליכא ע"ש. ומהריק"ו (שרש קס"ח) כתב בפשיטות דאשה דנבעלה ברצון להצלת נפשות כאסתר אסורה לבעלה. והרב שבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז) דחה דבר הרב בית יעקב הנז' וזו הלכה העלה דהעושה כן מצוה עושה כיעל ואסתר, אך אסורה לבעלה כיון דלא היה אונס בביאה עצמה. ויש לנו בעניותנו ארבות דברים בתשובת מהריק"ו ותשובת בית יעקב אין כאן מקומו. ועלה בידינו דאשה שעשתה ומסרה עצמה להצלת נפשות מצוה היא עושה ומ"מ אסורה לבעלה שלא אנסוה על הביאה עצמה, ומתשובת הרב בית יעקב הנז' ממנה למדנו דיש סברא זו להתיר זו האשה לבעלה וצד התר, ובזה נבא אל הביאור ויאמר מלך מצרים למילדות וכו' ויאמר בילדכן וכו', ואמירה ראשונה לכאורה יותרת היא כי לא נודע אמירה זו מה היתה משמשת כי כתיב בסמוך ויאמר בילדכן וכו', אמנם אפשר דאמירה ראשונה היא בהעלם שתבען ובסוף אמירה שניה ההוא אמר בילדכן וכו', ואפשר קרוב לודאי דאלו היו נשמעות אליו היו מבטלות הגזרה וזו הצלת נפשות באמת היא, ויש להסתפק אם מצוה היו עושות ומותרות לבעליהן כדעת הרב בית יעקב או אם אסורות כדעת מהריק"ו והרב שבות יעקב, ולז"א ותיראן המילדות ולא עשו כאשר דיבר אליהן שתבען, דהגם שיש צד להתיר כדברי הרב בית יעקב הם יראו אלהים וחיישי לסברא אחרת. וכי תימא האי פלוגתא הוי אם הם אסורות לבעליהם, אך לכל הדברות יכולות למסור עצמם ומצוה עבדי כיעל ואסתר ואמאי המילדות לא שמעו לקולו להצלת נפשות, לזה אמר ותחיין את הילדים כלומר זה וזה עלה בידם שלא נבעלו לעכו"ם והצילו הנפשות. ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה, כלומר למה זה חשבתם מעשה מה שתבעתי והלא אתם קרקע עולם ואינכם עושות מעשה, ועוד שלא מסרתם עצמכן להצלת נפשות ומריתם פי ותחיין הילדים. ויאמרו כי לא כנשים וכו' כי חיות הנה משולות לחיות ואינם צריכות מילדת. וייטב אלהים למילדות הטבה בעלמא לקיים דבריהם שיהיו נכנסים באזן פרעה שהאמת הוא שאינם צריכים מילדת, וירב העם ויעצמו מאד ובכל כך ריבוי הדעת נותן דשתי מילדות לא ספקי לרוב העם ועוצם הפלגתו וזהו הטבה בעלמא לסניגרון לדבריהם, ולמה שהחמירו על עצמן דאפילו באונס מסרו עצמן כשתבען ויעש להם בתים בתי כהונה ומלכות דאף באונס אם נאנסו נשיהם אסורות להן דאנוסה אסורה לבעלה כהן, והמלך אם נאנסה אשתו אסורה דכלי שנשתמש הדיוט אסור למלך כמו שאמרו בירושלמי פ"ב דסנהדרין (ה"ג) והוא מקביל למעשיהן שהיו אנוסות מהמלך ושריין לגברייהו והחמירו למסור עצמן, לכך יזכו לבתי כהונה ומלכות שנשיהם צריכות ליזהר אפילו מאונס ולמסור עצמן שלא יאסרו לבעליהן ואם נאנסו אסורות.
ורוח אחרת אתי בהקדים פלוגתא דרבוואתא דהרמב"ן במלחמות סוף פ' בן סורר ס"ל דישראל הבא על הגויה קנאין פוגעין בו אך ישראלית הנבעלת לגוי אין קנאין פוגעין בה ולא מיקרי גלוי עריות דהולד כשר, ומרן בתשובות (א"ה סימן יו"ד) סבר כן ונתן טעם דקרקע עולם היא, אך הגהות מרדכי פ' החולץ בשם רבינו אברהם הגדול סבר דגם בישראלית הנבעלת לגוי קנאין פוגעין בה, והרב תרומת הדשן (סי' רי"ט וסי' רכ"ג) ומהרי"ל (סוף תשובותיו) ומהר"י קולון (שרש קע"ה) הביאו דברי רבינו אברהם הגדול ויראה דהסכימו עמו, וק"ק על מרן בתשובה הנז' דלא זכר לא דברי הרמב"ן הנז' דאתו כהלכתיה ולא דברי מהרי"ל ותרומת הדשן ומהריק"ו דפליגי עליה, והרא"ם (ח"א סי' צ"ז) סבר כהגהות מרדכי הנז', והר"ן בחידושי סנהדרין (דף נ"ב) וס"ף בן סורר הביא מחלקת הראשונים בזה, ובסנהדרין (דף פ"ב) אמרו לא פגעו קנאין זה עונשו לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ובן מגיש מנחה, וז"ש ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים שתבען, והגם דנבעלת לגוי קילא דאין קנאי פוגעין בה לדעת הרמב"ן וסיעתו, אפ"ה ותיראן המילדות את האלהים וחששו דנבעלת לגוי הוי כישראל הבא על הגויה דבתרוייהו קנאין פוגעין כסברת המרדכי, ומשום הכי אף שהיו אנוסות באשר דבר מלך שלטון החמירו על עצמן ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, דיבר דייקא לשון קשה שתבען בהרמנא דמלכא, ואף שהם קרקע עולם לגבי דידהו שווייהו כעושות מעשה ולא עשו דייקא כי יראת אלהים בקרבן. וגם ותחיין את הילדים וייטב אלהים למילדות, תחת טובת ותחיין הילדים, ויהי כי יראו המילדות את האלהים שסברו דנבעלת לגוי כמו ישראל הבא על הגויה ומשום הכי החמירו גם באונס ויעש להם בתים בתי כהונה ומלכות, כל קבל עונש ישראל הבא על הגויה כשלא פגעו בו קנאין דעונשו לא יהיה לו ער ועונה ומגיש מנחה, בדין הוא שיטלו שכרן בתי כהונה משרתי ה' מגישי מנחה והם לימודי ה' שמורי"ם לכל בני ישראל דת ודין כדכתיב (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב, וגם בתי מלכות כמשז"ל דשומר הברית זוכה למלכות כדאשכחן ביוסף, וגם אלו יזכו שמהם תצא תורה ומשרתי ה' ומלכים ימלוכו.
והרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים דרשינהו להני קראי כסיני, דישראל מצווה על קדוש ה' ואינו חייב על העוברים ובן נח אינו מצווה על קדוש ה' וחייב על העוברין, והני נשי צדקניות תפסו חומרות ישראל ובן נח שתבען המלך ולו מרו את דברו ומסרו עצמן על קדושת ה' כדין ישראל ולא נשמעו לו, ולגבי העוברין שבדיני ישראל לא מחייבי כי אם על בן קיימא שכלו חדשיו לא פשטו ידם בעוברין והפרו חק נתן המלך כדין בן נח, וז"ש פרעה מדוע עשיתן הדבר הזה כשנתבעתם בחזקת היד ומסרתם עצמכן על קדוש ה' כדין ישראל וכמו רגע החמרתם כבן נח שחייב על העוברים ותחיין את הילדים והוו תרתי דסתרן, וישיבו אותו דבר כי לא כנשים וכו' כלומר אחת דתנו כישראל והצלת הילדים לא מידינו היתה זאת אלא שאינן צריכות מילדת זהו תורף דבריו. ואפשר דלרמז זה עלו הצפרדעים כמלא פי תנור ומסרו עצמן על קדוש ה' כמשז"ל (פסחים נ"ג:) אף דהצפרדעים לא מחייבי וכמ"ש בש"ס דחנניה מישאל ועזריה נשאו ק"ו מצפרדעים, וזו להעירו דאף דהמילדות דינם כבני נח וחייבות על העוברים ומש"ה בטולי בטלוה לגזרתו מ"מ החמירו למסור עצמן אף שאינם חייבים כמו הצפרדעים, וגם הצפרדעים היו מסרסין אותם כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר פ"י) כלפי מה שכיונו לבטל ישראל מפריה ורביה וגם גזרו כל הבן הילוד הם יקחו חלקם סריסי"ם מקדימין, וגם הצפרדעים היו מצערין אותם בקולם ונכנסות תוך גופן כנגד מה שהיו מוליכין התינוקות בבתי ישראל שיהיו צועקים למען דעת אם ילד יולד לבית ישראל, ולרמז זה נענשו ליכנס הצפרדעים לתוכן ולבהלם ותשאן קולן: ועתה נלכה נא לרמוז וללחוש על המכה אשר הוכו ועמדו.
כנים ברבעתים וקדים עלי אר"ש אדבר דבר במקראי קדש והך את עפר הארץ והיה לכנם בכל ארץ מצרים ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה לכנים בכל ארץ מצרים ויעשו כן החרטומים להוציא את הכנים ולא יכולו ותהי הכנם באדם ובבהמה. ויש להבין השינוי הזה דכשהוא אצל אדם ובהמה כתיב כנם בקמץ חסר. ובתחילה קרי והיה לכנים אבל הוא חסר וכתיב כנם. ויראה במה שפירש הרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא בספר הבהיר עץ החיים בכתוב ולא יכולו ותהי הכנם באדם ובבהמה שהוא יתר, ופירש הרב ז"ל דאם בתחילה היה כל עפר הארץ כנים יש פתחון פה לחרטומים דלא מצו לאפוקי כנים כי לא נשאר עפר בארץ והכל היה כנים, ולכן בתחילה היו הכנים באדם ובבהמה לבד והעפר היה כמות שהוא עפר כהוייתו ואז בקשו החרטומים להוציא הכנים מהעפר ולא יכולו והודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא, ואחר זה היה כל עפר הארץ כנים ולא נשאר עפר כלל, וז"ש ולא יכולו בזמן ותהי הכנם באדם ובבהמה והעפר היה עפר כהוייתו, אלו הם דברי הרב אור החיי"ם זלה"ה, ורבינו בחיי כתב דכתיב ויאמרו החרטומם חסר יו"ד לרמוז שחסרה חכמתם דעשרה קבין כשפים ירדו לעולם ורובם ככלם היו במצרים. ועל פי האמור יראה שזה רמז הכתוב באומרו והיה לכנם בכל ארץ מצרים חסר יו"ד וקרי כנים לרמוז שהיו כנים בכל ארץ מצרים שהכל היה כנים ולא נשאר עפר, וחסר יו"ד לרמוז חסרון עשרה מיני כשפיהם דלא הועילו ולא הצליחו, על דרך שכתב רבינו בחיי. והני בי תרי סתרן אהדדי דאי אמרת שהיו כנים בכל הארץ ואין עפר שהכל כנים אם כן איך ניכר חסרונם אשר לא הועילו כל תוקף כשפיהם אימא דכביר מצאה ידם להוציא בכשפיהם הכנים אך טעמא ששהו את כניה"ם כי אין עפר שלא היה כנים, לז"א ידוע תדע שכך היה מעשה ותהי הכנם באדם ובבהמה בתחילה, ואחר זה כל עפר הארץ היו כנים ובין הפרקים היתה שעת הכושר להוציא הכנים עד שלא באו לארץ, וז"ש ויעשו כן החרטומים ולא יכולו בזמן ותהי הכנם באדם ובבהמה טרם היותם בעפר, ולרמז זה אצל אדם ובהמה כתיב כנם וקרינן בקמץ וחסר יו"ד לרמוז כי כל בי עשרה צרי"ם עצרו ונסרחה חכמתם, ונקוד קמץ כי קמצו פיהם וידיעתם חתו לא ענו עוד כי אם אצבע אלהים היא, אך כשהיו בכל עפר הארץ כתיב כנים כמשפטו, דבהפוך כל עפרה כנים נתכסה קלונם ולא ניכר חסרונם כמבואר. ויש מן המפרשים שכתבו דבארץ גושן כל עפר שעשו בה מלאכה היה כנים, וכפי זה יראה דקדוק לשון רז"ל (בר"ר פצ"ו, והובא בלשון זה ברש"י פ' ויחי) שאמר יעקב אבינו אל נא תקברני במצרים שסופה להיות עפרה כנים והוא היה בארץ גושן, וז"ש סופה להיות עפרה כנים דגם בארץ גושן אם התחילו במלאכה סופה להיות כנים, סופה דייקא דכיון שתקברני כבר נעשית בה מלאכה וסופה כנים, משא"כ בקרקע בתולה שלא נעשית בה מלאכה בגושן לא היה כנים לפי סברא זו. ויש לחקור למה בכנים לקתה ארץ גושן, ואפשר דהוא רמז הרומז כי במכה זו הודו ואמרו אצבע אלהים היא ולא אהנו מעשה כשפים וכבר נודע שהרבו כשופיהם לבלתי צאת ישראל משם וסתמן היו בגושן מקום ישראל, לכן היו בגושן כנים להורות כי כל כשופיהם הבל עשו ויגעו לריק ועד ממהר באותו מקום הכנים שמתוכן ילמדו דמעשה כשפים תהו המה, ומינה שישראל יצאו ביד רמה והכשפים בטלים: אתאן למכת.
הערוב בא אצלם, והרמז יתכן במשז"ל שמכל ד' מלכיות נמצאו בארץ מצרים וכלם שעבדו ישראל, ובזה תירצו כת הקודמין חקירה אחת כי הנה הוא יתברך הראה לאברהם אע"ה ד' גליות כמשז"ל (בר"ר פ' מ"ד) על פסוק (בראשית ט״ו:י״ב) והנה אימה חשכה גדולה, והתורה חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות (שמ"ר פ' מ"א), ואם לא חטאו בעגל אין שום אומה ולשון יכולה לשעבדם וכיצד יתקיימו ד' גליות. ולזה תירצו כי כל ד' מלכיות נקבצו באו מצרים כלם שעבדו בישראל, ואם לא חטאו בעגל היה גלות מצרים עולה גם לד' גליות שגם המה שעבדו בישראל, וזה שמעתי בשם הרב המפורסם מהר"ם זכות זלה"ה שר"ת מצרים הוא. מצרים צולה דהיינו בבל יון רומי מדי ואם לא עשו עגל לא היה עוד שום שעבוד כי כבר הד' מלכיות שעבדו בישראל במצרים, ובזה יראה טעם מחודש ליציאת מצרים קודם זמנם כי הנה זה היה גלות ד' מאות שנה בארץ לא להם תחת אומה אחת, ועתה במצרים שהיו עבדים למצרים ולד' מלכיות בבל מדי יון אדום בב' אחת עבדו את החמשה ותוקף הגלות היה פ"ו שנים כמשז"ל (סדר עולם רבה פ"ג) ואלו פ"ו שנים היו עבדים לה' מלכיות, נמצא שעבדותם ה' פעמים פ"ו שנה כי כן עבדו לה' מלכיות כאחד פ"ו שנה וחמשה פעמים פ"ו הם ת"ל ולכך יצאו בפ"ו שנה, והמלכיות נמשלות לחיות כמ"ש בדניאל ואפשר שלכך הביא עליהם ערוב מחיות נגד המלכיות המשולות לחיות שהיו משמשין בערבוביא לשעבד לישראל ולעוררם שסיבתם יציאתם בפ"ו שנה לסיבת ערבוב החיות שהם המלכיות שמשלו בהם וכנגדו החיות בערבוביא משלו בהם: מעתה אדברה נא במכת:
דבר, וידוע דאין אדם לוקה ומשלם אך בידי שמים אדם לוקה ומשלם , ודרך דרש אפשר לתת טעם לדבר דמחשבה שעושה פרי למ"ד (קידושין נ"ט:) מצטרפת למעשה ובידי שמים דידוע מחשבות ובוחן לבות וכליות אלהים נענש האדם על המחשבה והמעשה ולכך לוקה ומשלם, אך ב"ד שלמטה אין מענישים אלא על המעשה כי לא ידעו מחשבות אדם ולכך אין אדם לוקה ומשלם, והכא הקב"ה גזר שיהיו זרע ישראל בגלות והמצריים לא כיונו בשעבוד ישראל לקיים גזרתו יתברך ואדרבא אמרו הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל כמשז"ל (סוטה י"א.) וימררו את חייהם בעבודה קשה אשר ה' לא ציוה, ולכך פתאים עברו ונענשו על המעשה ועל המחשבה כי הוא יתברך רואה כליות ולב שכל כונתם לרעה ולכך ידבר עמים במכת דבר ולקו בערוב בגופם ובדבר בממונם דבדיני שמים לוקה ומשלם בפרוע פרעות מחשבה ומעשה, ולרמוז להם דהשחיתו התעיבו וידע מחשבתם להרע לכך הביא עליהם דבר להפסיד ממונם אף דערוב ושאר מכות אל עורם ואל בשרם: ואשיחה במכת:
שחין דאפשר טעם ליציאת מצרים דהנה גזרתו יתברך ועבדום וענו אותם ת' מאות שנה ועינוי זה הוא שעבוד בגופם, והמצריים חוץ משעבוד גופם בתוקף השעבוד עוד הוסיפו ענוי אחר זו פרישות דרך ארץ, ונמצא שעשו להם שני ענויים אחד בקושי השעבוד והשני בפרישות דרך ארץ, ומשום הכי יצאו לפני זמנם ולא עבדו כי אם רד"ו שנה דכיון שסבלו שני מיני ענויים נחשב בכפליים לכן ישבו חצי זמנם, ולעוררם בזה נוכו בשחין דקשה לתשמיש לרמוז כי נבלה עשו בפרישות דרך ארץ שהוא עינוי מחודש, וזה גורם שלא ישבו כי אם חצי זמנם, ועוד הוכו במכת:
ברד ויראה במשז"ל נתחכם למושיען של ישראל נדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, ועוד שהם נופלים בתוכו. ואפשר דלרמז זה הוכו בברד ואש מתלקחת בתוך הברד לרמוז נגד סברתם שאמרו נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט נדונם במים שנשבע שלא יביא מבול וסברי דאש יכול להביא אבל מים לא וטעו דגם מים על אומה אחת מביא, ולרמז זה שלח כזאת ברד ואש כאחד להראות דכמות זה כמות זה ואידי ואידי חד שיעורא להלקותם במים ואש. וכשם כי הוא אמר ויהי דהאש מכבה המים ואין שלום ביניהם ולצורך שעה רצה שיתחברו יחד ואין מכלים, כך מה שנשבע שלא יביא מבול הוא לכל העולם אבל על אומה אחת מביא דלא חיישינן למיעוטא כי הכא דלדבר זה יצא האש ממנהגו הנה זה עומד בתוך הברד, ואפשר שרמז ברד ואש מתלקחת בו על שרצו לבטל ישראל שעתידים לקבל תורה שנמשלה לאש ולמים ולכן לקו באש ומים יחדיו: ואימא מילתא מעט.
מארב"ה, ואפשר שהמצריים בקשו לקעקע ביצתן של ישראל וימעטו וישוחו הולכים ודלים עד אשר לא יזכר שם ישראל, והוא נגד הבטחתו יתברך לאברהם אע"ה ארבה את זרעך וביוקר גדול העמיד את יצחק ויצחק ליעקב ויעקב כמה צרות סבל ליטע אילני דמלבלבי שבטי ישורון ועשו פירות ופירי פירות, והחטאים האלה בנפשותם בקשו לעקור נטוע אז יאמרו בגויים גודו אילנא וקציצו ענפוהי כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ואשר להיות כבר תכבד העבודה למען ענותו בסבלותם ונמצאו כלים מאליהם, אי לזאת שלח משמי קדשו ארבע לכסות עין הארץ ולהשחית כל פרי כלפי מחשבתם לכסות עין הארץ אלו ישראל ולהומם ולאבדם ונמצא בטל אומרו יתברך ארבה את זרעך, לכן ויעל ארבה ותכס עין הארץ והרבה להשחית כל פרי וכל עשב, ולא אחשוך פי במכת:
חשך ונקדים מאי דתנן (ברכות י"ב:) אמר ראב"ע הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו', וכד הוינא טליא פירשתי במאמרם ז"ל (בילקוט פ' בא מפרקי ר' אליעזר) דר"א בן עזריה ור' אלעזר בן ערך היו מתוכחים בחשבון ת"ל שני גלות מצרים ושם נאמר דרד"ו שנה ישבו במצרים וחמש שנים קודם שנולדו מנשה ואפרים הם רט"ו ועבדו בין ימים בין לילות ורט"ו שני ימים ורט"ו שני לילותיהם הם ת"ל, וז"ש ר' אלעזר ב"ע הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר לשון את ה' האמרת לשון שבח, כלומר יום יום ידרשון דרשות בשבח יציאת מצרים מר דריש שיצאו משום קושי שעבודם ומר אתי מצד ריבויים ומר קאמר מטעם הקדש מפקיע מידי שעבוד וכהנה רבות לפום רבנן ותלמידהון, ולא זכיתי שתשתבח יציאת מצרים בעבור הלילות שעבודם בלילות משלמת החשבון ואין גם אחד רוצה בקיומו של דבר זה לשים לילות כימים עד שדרשה בן זומא כל ימי חייך הלילות, וניחזי אנן מה טעם לזכור יציאת מצרים בלילות אין זה אלא לעורר דעיקר טעם יצ"מ לפני הזמן היה בשביל שעבדו בלילות והלילות נחשבו ימים ומעתה נותנין שבח בעבור הלילות, ובזה אמרתי טעם למכת בכורות בחצות לילה כלומר חצות חצי שני עבדות עלו זה מצד הלילות וזהו בעצם חצות לילה פירוש חצות חצי השנים לילה נתקיימו בלילות, וזה להודיע לכל שרי מעלה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכל דרכיו משפט על כן בא האלהים חצות לילה לגואלם להגיד כי ישר ה' והחצי עלה בשעבוד הלילות, ואפשר זה רמז מכת חשך למען ישמעו ולמען ילמדו אשר הלך חשכים מספר שנים רט"ו במה שעבדו בלילות, ודרך הלציי זהו וימש חשך שהיה ממשות בחשך כלומר זה הדבר יש בו ממשות להעלות רט"ו שנים בעבור החשך שעבדו בלילות ונתיסרו מאד בחשך יען הרבו לפשוע לשעבדם גם בחשך באכזריות גדולה שלא ינוחו יום ולילה וכן התמו בחשך ידמו מדה כנגד מדה: ואשים קינצי למילין ברמז מכת בכורות כי זו היא שקשה מכת:
בכורות, להודיע דקושי השעבוד השלים, וכבר כתבנו דצריך בזה תנאי להוכיח אם יש לנו דין בנים כי כאשר יתברר דאנו בני אל חי בדין הוא דקושי השעבוד יעלה למספר שנים ומשום הכי הרג בכוריהם יען ששעבדו בבן בכורו וממילא דקושי השעבוד ישלים דדין בנים יש לנו, ובזה נבין פסוקי סדר היום וארא וכו' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל וכו', ורז"ל אמרו פ' חלק (צ':) לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. ולכאורה יפלא מאי שיאטיה תחיית המתים הכא ביצ"מ, ויראה על פי האמור כי הנה האל יתברך אל אמונה ואין עול ורוצה לפרסם טעם לשבח יציאת ישראל באמצע הפרק והיה טעמו כי פרעה ומצרים הכבידו עולם יתר מאד על יעקב חבל נחלתו וכל היתר על ארחות עבודת עבד בא חשבון ומגרעות נתן משנות מספר שעבודם, ואולם בעבור זאת איבעי ליה לאודועי דחביבין ישראל שנקראו בנים ועל כן המותר על חק העבדים יראה וירצה לנכות משני עבדותם, אך אם הם עבדים וכעס ואף ה' חרה בהם לא מן השם הוא דקושי העבדות יעלה לחשבון כמאמר טורנוסרופוס לר' עקיבא פ"ק דבתרא (י'.) וכמש"ל. והנה אז"ל (תענית ב'.) שתחיית המתים הוא על ידו יתברך ומזה מוכח דיש לנו דין בנים וכהן מטמא לבנו כמ"ש הרב פרשת דרכים ז"ל, ולכן תחילת דיבר ה' להוצאת ישראל ממצרים כה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם לרמוז תחיית המתים, וא"כ יש להם דין בנים ודין גרמ"א וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים דייקא בקושי ותוקף השעבוד דכיון שהם בנים כדמוכח מתחיית המתים אשר הקדים דין הוא דקושי השעבוד ינוכה משנים הנותרות, ונמצא כמערכה אל הדרוש וצורך מאד לרמוז תחיית המתים קדים עלי אר"ש.
ובאופן אחר יראה מעין דוגמא של מעלה בסגנון אחר, והוא כי יש לאומר שיטעון נגד הרב פרשת דרכים דמתחיית המתים אין ללמוד דיש לנו דין בנים ומאי אמרת דהקב"ה כהן היכי כתיב (יחזקאל ל״ז:י״ג) בפתחי את קברותיכם דהוא כביכול עצמו מחיה מתים ופתח פתוח בעוד קבר"ת ארץ כמו רגע שעדיין הם מתים ח"ו מטמא, יש לומר דכיון שיודע כביכול שעתידין לחיות הו"ל כאלו הם חיים עתה כמ"ש התוס' במציעא (דף קי"ד) דאליהו שהיה כהן נטמא לבן הצרפית שהיה יודע שעתיד לחיות, ובהכי ניחא לי מאמרם ז"ל ברבה (פ' בא) הרבה לא היו מבקשים לימול אמר הקב"ה שיעשו פסח וקרא הקב"ה לד' רוחות ונשבו בגן עדן ומשם הלכו הרוחות ונדבקו באותו פסח נתכנסו כלן ואמרו לו האכילנו מפסחך א"ל אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים מיד נתנו עצמן ומלו ונתערבו דם פסח ודם מילה הה"ד בדמיך חיי. ותהי עלה הרב מהר"ש יפה דאיך יכול להאכילם ממנו כשמלן אח"ך מאחר שלא נמנו עליו קודם שחיטה ואיהו מפרק לה דהוראת שעה היתה. ולנו בעניותנו יראה על פי דברי התוס' הנז' דמשה רבינו שחט עליהם הפסח בציווי ה' לפי שלפניו נגלו תעלומות שעתידין למול ומשעת שחיטה הוכשרו כיון שבודאי ברור לו שימולו, ובזה מדוקדק לשון המאמר הנז' דקאמר הרבה לא היו מבקשים לימול אמר הקב"ה שיעשו פסח דנראה שפת יתר והול"ל הרבה לא היו מבקשים לימול קרא הקב"ה לד' רוחות וכו', ומהו זה שאמר אמר הקב"ה שיעשו פסח.
אכן על פי דרכנו הנה מה טוב דאף שלא רצו למול אמר הקב"ה שיעשו הפסח בעד מי שלא היה רוצה לימול לפי שגלוי לפניו שימולו וקרא הקב"ה לד' רוחות וכו'. והגם שהתוס' סיימו שם שהיה ברור שיחייהו הותר משום פקוח נפש אפשר לומר דהכא נמי איכא פקוח נפש דבדם פסח ומילה ניצולו כמשז"ל (מכילתא פ' בא) וזהו לדעת התוספות, אבל בשיטה מקובצת למציעא כתב משם תלמיד רבינו פרץ דכיון דברור לו שיחיהו כחי חשיב ע"ש, ולדעתי אין אנו צריכים שיהיה פקוח נפש דכיון דברור לו שיחייהו חי חשיב, ועל פי זה נתישב אצלי מאי דהוו בה קמאי דאיך היה דבר ה' אל משה בסנה בעודו מצורע וטמא באותה שעה, ויראה דכיון שגלוי לפניו שמיד יטהר כטהור חשיב על דרך האמור, וממוצא דבר אתה הראת לדעת דאין הוכחה מתחיית המתים שיש לנו דין בנים דדילמא טעמא הוי דכיון דיודע תעלומות דתכף חיים הרי הם כחיים ואין כאן טומאה, אבל ממתנת ארץ כנען מוכח דיש לנו דין בנים כמ"ש הרב מהר"ש אלגאזי דאם כעבדים הכותב נכסיו לעבדו אם שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה (פאה פ"ג מ"ח) ומדכתיב בה נתינה מוכח דדין בנים יש לנו. ומעתה אתאן לקראין דהלא מראש דברנו דקושי השעבוד יבא לחשבון אם יש לנו דין בנים ולכן אמר ה' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם לרמוז תחיית המתים דמשם מוכח דיש לישראל דין בנים, ודין הוא לדקדק בחשבונם וטרחם ומשאם ותוקף שעבודם הנה זה בא בחשבון הדק היטב. וכי תאמרו עדיין יש למדת הדין שתאמר דאין להם דין בנים ותחיית המתים טעם יש בדבר דכיון דעתידים לחיות חשיבי חיים כמ"ש התוס' וסיעתם וא"כ קושי השעבוד לא יועיל כי עבדים המה ואדון עולם חרה אפו וישליכם אל ארץ אחרת וכל המוסיף לענותם שבח יתנו לו, לזה אמר לתת להם את ארץ כנען ואם כעבדים מה זו נתינה הא שייר קרקע כל שהוא אינה מתנה, אלא מוכח דבנים הם וקושי השעבוד עולה בדקדוק גדול וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל דייקא אשר מצרים מעבידים הם ברשעתם ואזכור את בריתי.
ודרך אחר יראה בסדרן של כתובים, ונקדים דבריו של גדול מהר"ם אלשיך על פסוק זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וכו', ופירש הרב ז"ל במה שאמרו במדרש אלו אכלו האבות פירות מעשים בעולם הזה מה היו מניחים לבניהם בעת צרה, וזהו אומרו יתברך לך ולזרעך נתתי וכו' כדי להניח מתנתם לבניהם אחריהם שאם לא יזכו לנחול הארץ בזכות עצמם יזכו בזכות אבותם, וז"ש זכור לאברהם אל תעשה כאלו לישראל אתה מטיב כי אם לאבות עצמם אשר נשבעת להם, כלומר לתת להם ואח"ך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם והארץ הזאת אשר אמרתי לתת לכם בעצמכם אתן לזרעכם במקומכם כאלו נתתי לכם ועל כן גם בהעדר זכותם ונחלו לעולם. ואם תאמר הצדיקים אשר בהם תורישמו ידי את הארץ, לז"א ותדבר אליהם ארבה את זרעכם לומר כי אחר שתרבה אותם תתן את הארץ ולא שתמעיטם, זהו תורף דברי הרב. ובזה אני אפרש מקרא קדש ביחזקאל (סי' ל"ג) בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד היה אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה, וצריך להבין מה רצו לומר אחד היה אברהם וכו', ותו אומרם ואנחנו רבים וכו', ואפשר שכונתם דמאחר כי הוא יתעלה נשבע לתת לו את הארץ ולא נתנה כונתו שגם שבניו לא יזכו בעבורם יקחו אותה במקומו, וכי תימא צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה כבר הבטיחו ה' להרבות זרעו ולתתה לרבים, וז"ש אחד היה אברהם וירש את הארץ הוא בעצמו כי מה' היתה לו והוא לא לקחה ואנחנו רבים לנו נתנה במקומו אנו יורשים אותה בהיותנו רבים כמ"ש וארבה את זרעכם, ואף שאין אנו כדאים במקומו אנו יורשים, וכדי שלא נאמר צדיקים יבואו בה לז"א ואנחנו רבים לנו נתנה כי הוא אמר לתת הארץ בהיות זרע אברהם רבים, וככל אשר דיבר הרב מהרמ"א ז"ל.
נמשך לזה נלכה נא דרך להבין מקראי קדש הנאמרים באמת (נחמיה סי' ט') אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וכו' ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' לתת לזרעו ותקם את דבריך כי צדיק אתה ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה וכו' ובניהם הרבית כככבי השמים ותביאם אל ארץ אשר אמרת לאבותיהם לבא לרשת ויבואו הבנים וירשו את הארץ וכו'. ואם באנו לדקדק בסדרן של כתובים הללו תיב"ה היכי סגיא ואת היותרת וכיוצא תכבד העבודה לכן נפרשם לפי קצורנו, אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם מצד בחירתך ורצונך הפשוט והוצאתו מאור כשדים אף שלא היה לו למסור עצמו על קדושת ה' כי בוחר אתה בו, וכי תימא שהיה לו דין ישראל, לז"א ושמת שמו אברהם בעת המילה ואז זכה להיות לו דין ישראל כמ"ש הרמב"ן (ויקרא כ"ד י') דבמילה נעשה ישראל, וזה רמז שם אברהם גימט' רמ"ח כנגד רמ"ח מצות עשה שקבל עליו (ועיין מש"ל פ' תולדות בד"ה ובכן ולך תעלה), ומצאת את לבבו נאמן לפניך שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי פ' הרואה (ה"ה), וז"ש לבבו הרומז לשני יצריו היו לאחדים בידו. וזהו נאמן אחד היה והורה בזה השתדלות וחריצות אברהם מאליו ומעצמו לדבקה בו עד שכביכול כתיב ומצאת בדרך מציאה כי הפליא לעשות אברהם אע"ה מצד עצמו, וכרות עמו הברית עמו דייקא שאין בחילופה הכזבת הנביא, ואם יחטאו יכולה מדת הדין לקטרג ולבטל ההבטחה כשאין בחילופה הכזבת הנביא כמ"ש קצת מפרשים, ויען שכרת עמו דייקא בלי אמצעות נביא לכן ברחמיך עשית אופן שתתקיים בזרעו דהיינו וכרות עמו לתת ארץ הכנעני, כלומר לתת לו ולא נתת לו והיה זה לתת לזרעו במקומו כמ"ש מהר"ם אלשיך, ותקם את דבריך כי צדיק אתה וכמשז"ל (ילקוט ישעי' רמז תמ"ה) על פ'ודבר אלהינו יקום לעולם משל למלך וכו', ותרא את עני אבותינו במצרים עניות תורה ומצות, ואת זעקתם שמעת על ים סוף בהיותם בדין קשה שעוזא היה מקטרג עליהם דהיו עובדי עכו"ם וכו' כמשז"ל והיו נתונים בצרה גדולה ויזעקו אל ה', ובמדת טובך שמעת זעקתם ותתן אותות ומופתים בפרעה מלך קשה ובכל עבדיו קשים כחרבות ובכל עם ארצו כי האותות לא היו כי אם בארץ מצרים, ועל ידי זה נודע גבול ארץ מצרים שהיו חולקים בני כוש ומצרים בארץ העומדת על הספר על ידי המכות נתברר גבול מצרים כמשז"ל (שמו"ר פ"י), וזהו בכל עם ארצו דאגב הובררה ארצו, וכי תימא מה המכות האלה למי שקיים גזרתו יתברך אשר גזר ועבדום וענו אותם ת' שנה כמו שחקר הרמב"ם, והרמב"ם תירץ שסתם אמר ה' ועבדום וענו אותם ולא אמר במצרים ועל אשר רצו מצרים בזה הוכו, והראב"ד השיג עליו דנהי דסתם אמר אבל כיון שגזר ועבדום אין להלקות למי ששעבדם דעל מי תחול הגזרה, ולכן תירץ דהם עזרו לרעה ושעבדום יתר מאד על הגזרה ע"ש בה' תשובה (פ"ו ה"ה), וז"ש ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו שהוא אמר סתם והם שנטפלו לקו כמ"ש הרמב"ם, וכי תימא אין זה מספיק להכותם דעל מי תחול הגזרה, לז"א כי ידעת כי הזידו עליהם דייקא ועזרו לרעה והרבו להזיד ולפשוע יתר על הגזרה וכמ"ש הראב"ד, וזהו בעצם כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה דממכות הארץ ותחלואיה אשר חילה ה' במצריים נתאמת חידוש העולם, וכבר אמרו דאם ארסטו עיניו ראו את כל מדוי מצרים האמין, ועוד שכל המכות היו נס בתוך נס ותרי תמיהי מדכר דכירי אינשי, וז"ש ותעש לך שם כהיום הזה דנתאמת חידוש העולם ומתוך שהיו מכות גדולות מופלאות נס בתוך נס דדכרי אינשי ותעש לך שם כהיום הזה אף שעברו כמה מאות שנים. אי נמי שאין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערער והם היו מכשפים גדולים כל בי עשרה קבין כשפי' כיילי להו בקבא רבא והם עצמם כרעו ונפלו הודו לו ברכו שמו, וז"ש ותתן אותות ומופתים בפרעה קוזמקטור גדול ובכל עבדיו החרטומים מארי דעובדין בישין כשפים ושדים ובכל עם ארצו כלם כאחד בעלי כשפים ועמק השדי"ם. ותעש לך שם, כי הן הן המזיקין בכל הארץ יצא קום קיימו וקבלו כי הוא תקיף ובעל היכולת ולא אחר. והים בקעת וכו' ובעמוד ענן וכו', ומזה ניכר כי כל אשר עשית במצרים לחיבת ישראל כי עין בעין יראו שאחר צאתם הוספת פלאות לכבודם ולטובתם כמש"ל סוף פ' שמות בס"ד בשם הרב מהרח"ו זצ"ל. ובניהם הרבית כככבי השמים לקיים מה שאמרת לאבות ארבה את זרעכם ולכך אף שלא היו כדאים ותביאם אל הארץ אשר אמרת לאבותיהם לבא לרשת הם עצמם ולא נתת לאבות כדי שיכנסו הבנים במקומם כמ"ש הרב מהר"ם אלשיך כאמור, וז"ש ויבואו הבנים וכו' אעפ"י שלא היו ראויים.
אקומה נא ויגע על פי הבא"ר מקראי קדש קרואים והולכים סדר היום. וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וכו', ואפשר דזה מערכה אל הדרוש כי הן בעון עם בני ישראל בו בפרק לא היו כדאים לצאת ולא לרשת את ארץ כנען וכמ"ש בש"ר ע"ף זה, וגם אעפ"י שישראל שבאותו הדור לא היו נוהגים כשורה שמעתי נאקתם בעבור הברית שכרתי עם אבותיהם הה"ד ואזכור את בריתי עכ"ל, והיינו דקאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם בעצמן ארץ כנען, ולא כן היה כי לא זכו בה רק זאת היתה להם ארץ מגוריהם אשר גרו בה כי גרים היו בארץ ונשאר זכותם לבניהם, דהגם דבניהם אל עצמם ואל בשרם ליכא בהו זכותא עיילי אינשי באתרהון דאבהתא כמ"ש מהר"ם אלשיך. ודין גרמ"א וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל ותעל שועתם, שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם להוצאתם ולהושיבם על אדמתם בחצריהם ובטירותם, ויען מדת הדין לעומתם דפרעה ומצרים קיימו גזרתו יתברך אשר גזר ועבדום וענו אותם וכמו שחקר הרמב"ם ומה לישראל כי יזעקו על המצריים ומשפטם חרוץ אמימרא דרחמנא, על כן בא האלהים ואמר אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי, רמז בזה תלתא טעמי לחובת מצרים כדבעינן מימר בס"ד. הנה שמענוה מיסוד תורת משה הרמב"ם שהוא יתברך לא גזר על אומת מצרים והם שנכנסו בזה יטלו את שלהם, ובא רעהו גדול המורים הראב"ד הש"ג שי"ג והצל יציל למצריים מטעם זה דעל מי תחול הגזרה וכמו שנאמר לעיל וירדפם עד חוב"ה מטעם דהם עזרו לרעה, ועד אחרון הרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא כתב דאעיקרא אין כאן שאלה דרחמנא אמר ועבדום וענו אותם ת' שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו' וא"כ מאן דעייל לשעבדם לקיומי גזרתו יתברך אשר גזר ועבדום וענו אותם גם הוא סבר וקביל סופא דמילתא דקאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו' וסיפא בהדי רישא איתאמרא. ואפשר דכלהו רמיז להו קרא וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וכי תאמרו מה טיבה של צעקה וכן יסד המלך ובגזרת עירין פתגמא ועבדום וכו', לז"א אשר מצרים רמז לישוב הרמב"ם דה' לא פירש מי הוא זה אשר ישעבדם ומצרים שנכסו לתגר זה הם יקחו חלקם, וזהו אומרו אשר מצרים כלומר שאני לא גזרתי שיהיו מצרים ואינהו עבוד, אלא שיש לפקפק על זה דעל מי תחול הגזרה כדקאמר הראב"ד להכי קאמר מעבידים אותם כדיהיב טעמא הראב"ד שהם עזרו לרעה וזהו מעבידים אותם הם מצדם ומחמתם וה' לא ציוה, וכי תימא זהו העלם דבר אם הכבידו עולם יותר אז יאמרו מצרים שגינו בזה על לא הודע שיעור גזרת ה' ומי יעלה לנו השמימה וישמיענו שיעור ידוע, לזה אמר ואזכור את בריתי ופירש"י ואזכור אותו הברית כי בברית בין הבתרים אמרתי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ורמז בזה תירוץ הרב מהרח"א דשניהם בדיבור אחד נאמרו ועבדום וכו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ומאן דעביד הא נפיל בהא, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע וכו', הכונה דקיי"ל דעביד איניש דינא לנפשיה ואיכא למאן דאמר דדוקא במקום פסידא הוא דעביד דינא לנפשיה כמבואר פ' המניח (כ"ז:) ובח"מ סי' ד', והכא הב"ה עביד דינא לנפשיה הוא המוציא ישראל עם קרובו והכה כל בכור והיינו טעמא שישראל היו עכו"ם גוי מקרב גוי, ואלו שהו עוד מעט היו נטמעים וספו תמו ככל הגויים לכן עביד דינא לנפשיה דזו פסידא דלא הדרא, וז"ש אני ה' והוצאתי אתכם אני בעצמי ועבידנא דינא לנפשאי כי יש פסידא, וז"ש והצלתי אתכם מעבודת"ם היינו עכו"ם שאתם נטמעים ובמקום פסידא וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ועבידנא דינא לנפשאי, ולקחתי וכו' וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וכו', כלומר תנו עיניכם לזכור כי אני ה' אלהיכם ולא תלכו בחוקות הגויים דזה הפסד גדול, וזהו הטעם כי אני המוציא וכו' דבמקום פסידא עביד דינא לנפשיה, וא"כ כאשר תדעו הטעם שאני המוציא ממילא תבינו כי אני ה' אלהיכם והוא פסידא ללכת בחוקות הגויים מדעבידנא דינא לנפשאי, וז"ש וידעתם כי אני ה' אלהיכם ואל תפנו אל האלילים כי אני המוציא מטעם פסידא לעבוד עכו"ם ומינה שתעבדו ה' אלהיכם, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וכו' כמ"ש מהר"ם אלשיך שהבטחתים לתתה אליהם ולא נתתיה כדי שתכנסו אתם במקומם אף שאין אתם כדאים, וכן אעשה ונתתי אותה לכם מורשה שתכנסו במקומם, אני ה' מדת רחמים. ובזה מדוקדקים כל התכת הכתובים כאשר יסתכל יפה הקורא.
ועוד אפשר לפרש במקראי קדש הללו וטרם אענה הבא נבא לבאר מאמרינו המוצג בראש אמי"ר דקאמר לא היתה מדה"ד נותנת וכו', דהיו ערלים מגדלי בלורית ולובשים כלאים, וצריך להבין הני תלתא כנגד מי. ועוד יש לדקדק מאי דאמר ר' שמואל בר נחמני אלמלא שאסר הקב"ה את עצמו בשבועה וכו' מה הלשון אומרת שאסר הקב"ה את עצמו בשבועה והול"ל לשון ברור וקצר אלמלא שנשבע הקב"ה. ותו ר' ברכיה דאמר גאלת בזרוע בטרוניא ניחזי אנן אי פליג על ר' שמואל בר נחמני במאי פליגי ואי לא פליג אינו מתישב כל כך דמוכרח הקב"ה לקיים שבועתו. ובתחילה נבא לפרש מילתייהו דרשב"נ ור' ברכיה ונקדים מאי דקיי"ל (קידושין כ"ו:) דקרקע במקום שכותבין את השטר אף אם נתן הכסף לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש אי בעינא בכספא איקני פריש וקני בכסף לחוד, והרב מהריב"ל בראשון סוף כלל י"ג כתב דאם נשבע לקיים המקח הוי כפריש וקני בכסף לחוד, וחזינא לגאון הרב משנה למלך (ריש מכירה) שכתב ויש לדקדק בסברת הרב דאית ליה דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא משום הכי אמרינן דהוי כאלו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרינן פ"ק דקדושין (דף י') איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר וא"נ לכהן גדול דקני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ותמהו הראשונים דבפ' הבא על יבמתו אמרו דאשה נקנית לבעלה בהעראה, והרמב"ן והרשב"א תמהו על הבעיין נמי לימא דנ"מ להערה ופירש ולא גמר ביאתו, והיכי לא אשכח אלא דנ"מ לפשטה ידה או לכ"ג דלא שכיחי. וכתבו דההיא דיבמות כגון שהערה ופירש א"נ גמר ביאתו ואמר בפירוש שרוצה לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא בשגמר ביאתו סתם, ולדברי הרמב"ן והרשב"א דגם הבעיין ידע שתחלת ביאה קונה האשה לבעלה אלא שנסתפק דדילמא הא דקני בהעראה כשלא גמר ביאתו או שגלה דעתו שרוצה לקנות בתחילת ביאה, אבל אם גמר ביאתו בסתם אפשר שאין דעתו לקנות אלא בגמר ביאה, היכי קאמר דנ"מ לכ"ג דאי סוף ביאה קונה אסירא ליה משום בעולת עצמו הא אף דנימא דבעלמא כל הגומר ביאתו בסתם אין דעתו לקנות אלא בסוף ביאה, הכא גבי כ"ג כיון דאם נאמר כן עביד איסורא דבועל בעולת עצמו הדין נותן שנאמר דגבי כ"ג אפילו בסתם הוי כפירש ואמר דדעתו לקנות בתחילת ביאה, כי היכי דלמהריב"ל איסור שבועה משוי ליה כמפרש, ואי אמרינן דליכא איסור בכ"ג כי אם בנשואין יש לומר דבעיית הגמרא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה ואי סוף ביאה קונה נמצא שקדש הבעולה ואסור לנושאה, אך נראה מהה"מ (פי"ט דאסורי ביאה) דאף שלא על ידי נשואין עביד איסורה וא"כ קשה על מהריב"ל מסוגיא זו, ונראה שיש לחלק בין היכא דהוא בדא האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו, דבשלמא בנדון מהריב"ל דנשבע לקיים המקח הוי כאלו בשבועה זו גלי שרוצה לקנות בכסף, אבל גבי כ"ג ליכא שום גלוי שרוצה לקנות בתחילת ביאה, זהו תורף דברי הרב מש"ל.
ולפום ריהטא יש להעיר על הרב ז"ל במה שעלה במחשבה לפניו דכ"ג לא עביד איסורא אלא בנשואין, וכפי זה תריץ יתיב למהריב"ל דבעיית הש"ס היא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה הרי מדין בוגרת שהזכירו הוא ז"ל בדבריו הכא בסמוך מוכח דאף אם הקדושין כדין כל שהנשואין אינם כדין אסור, והכא נמי אף אי תחילת ביאה קונה איך מותר לנושאה אח"ך הא כשיבא לנושאה בעולה היא דומיא דבוגרת, וכן ראיתי להרמב"ן והרשב"א בהך שמעתא דתחילת ביאה דקשיתינהו בוגרת, ותירצו דקס"ד ביאה נשואין עושה א"נ דכי איבעיא ליה כשכנסה לחופה בלא קדושין ומקדש לה התם בביאה דמשעה שקנאה בביאה נעשית אשתו נשואה לכל דבר, ולפי זה הדרא קושיא למהריב"ל דודאי איסורא עביד אי סוף ביאה קונה.
איברא דהריטב"א שם תירץ דשאני בוגרת דאשתני גופא בבגרות בין אירוסין לנשואין, אבל הכא דלא אשתני גופא בתר אירוסין דקניה אזלינן והוי ככהן הדיוט שקדש אלמנה ונתמנה כ"ג דשריא ליה. ולפי זה היה מקום לומר דהרב מש"ל קאי בהך שינויא דהריטב"א ולפי דעת הריטב"א תירץ למהריב"ל דלא עביד איסורא, אבל גברא דשפיר חזי להרב מש"ל גופיה (פי"ז דאיסורי ביאה דין י"ז) שהביא דברי הריטב"א הנז' ודחאם מסוגית הש"ס והוכיח מדברי הרמב"ם דסבר כהרמב"ן דאסור לכ"ג לקדש בביאה אף אם פירש שדעתו לקנות בהעראה כיון דבנשואין היא בעולה, ועמ"ש שם הרב מש"ל דין י"ז ואין להאריך כאן, ומה גם דהרב מש"ל גופיה כבר חזר בו מתירוץ זה וכבר העלה ארוכה לסברת מהריב"ל דשאני נדון מהריב"ל דהוא בדא האיסור.
אך מהריב"ל עצמו סוף ח"ב הדר מר משמעתיה דאפילו נשבע לא חשיב כאלו פירש, וראיתי למהרימ"ט (בח"מ סי' ס"ה) שרצה לחלק דמ"ש מהריב"ל סוף ח"ב איירי בקנין בלי דמי' וסבר דלא מהני פירש במימרא שניה, וק"ק דמדברי מהריב"ל בח"א משמע דדעתו דמהני פירש גם במימרא שניה אלא שהיה מגמגם שלא מצא הדבר בפירוש, והיותר נראה דמהריב"ל חזר בו וכן כתב הרב מש"ל והאחרונים וכ"כ מהר"א די בוטון בתשובותיו (סי' קנ"ב) דמהריב"ל חזר בו וסבר דהשבועה לא מהני כאלו פירש, ועלה בידינו דנשבע על הסתם לדעת הרב מהריב"ל בח"א השבועה משוי ליה כפירש והתנה לקיים הדבר, ולדעת מהר"א די בוטון וסיעתו דמהריב"ל חזר בו לא מהניא שבועה לאשויי כאלו פירש וקנין אין כאן שבועה אין כאן, והרב מש"ל הוכיח דגם לדעת מהריב"ל בח"א היינו טעמא משום דהוא בדא האיסור משום הכי הוא דהשבועה משוי ליה כפריש וכמש"ל, ובזה נבא אל הביאור דהכא הקב"ה הבטיח לאברהם אע"ה סתם רק דאיכא למימר דזו ההבטחה היא אם יהיו צדיקים וזרע כשר דוקא אבל אם יהיו רשעים ימקו בעונם, והנה אם הקב"ה מאהבתו לאברהם אע"ה היה מבאר דהבטחתו היא אף אם זרעו יהיו רשעים ודאי שוב לא היה שום פקפוק ומקיים הבטחתו, אבל דרכיו של הקב"ה סתומים וחתומים והגם כי הוא שליט בעולמו צדיק הוא בכל דרכיו לעשות הכל כמשפט, ולכן הקב"ה נשבע לאברהם אע"ה כמ"ש הרב מהר"ש יפה שם בס' יפה קול, והשתא דנשבע לדעת מהריב"ל בח"א השבועה משוי ליה כמפרש לקיים הדבר, וכן הכא השבועה משוי ליה לקיים ההבטחה בכל אופן דכיון דנשבע חשוב כאלו פירש דאפילו הם רשעים דהשבועה מועלת לעשות סתם כמפרש לדעת מהריב"ל שם, וגם לדעת הרב מש"ל דהוכיח מסוגיית פ"ק דקדושין דגם אי דיינינן ליה בעלמא עביד איסורא לא סגי אא"כ פירש בהדיא, מ"מ היינו דוקא באיסור דאתיא ממילא כי התם בכ"ג אבל בנשבע דהוא בדא האיסור בכי האי גונא השבועה משוי ליה כמפרש, וכן הכא בנדון שלנו דהקב"ה נשבע לאברהם אע"ה לקיים הבטחתו לדעת מהריב"ל בראשון חשיב כמפרש דאפילו יהיו רשעים יקיים הבטחתו. ומעתה בדקדוק גדול באו דברי ר' שמואל בר נחמני דהנה מדת הדין לא היתה נותנת שיגאלו דהיו ערלים מגדלי בלורית לובשים כלאים ויתעכבו תחת שלש עכ"ב ערלים כלאים בלורית, וז"ש אלמלא שאסר הקב"ה את עצמו בשבועה דייקא דהוי איסור שבדא מעצמו דבהא השבועה משויא סתם כמפרש, ודייק לומר אסר הקב"ה עצמו לרמוז חילוק הרב מש"ל מנדון מהריב"ל לשמעתא דכ"ג דבכה"ג דאסר עצמו והוא הביאו עליו משוי ליה כמפרש, ואלולי כן לא היו נגאלין וזהו כדעת מהריב"ל בראשון. ור' ברכיה חולק דהשבועה לא מהניא אלא לקיים הדבר אך כשעל פי הדין דלא פירש מתבטל גם השבועה לא תועיל וכדעת מהר"א די בוטון וסיעתו דחזר בו מהריב"ל, גאלת בזרוע עמך בטרוניא, ור"ת עמ"ך ערלים מגדלי בלורית כלאים, וזהו בטרוניא ולא מדינא וכמ"ש מהר"ש יפה שבא בטרוניא נגד מדת הדין כביכול ע"ש.
ואחשבה לפרש בזה תפלה למשה רבינו בענין העגל פ' תשא ויחל משה וכו' למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וכו' זכור וכו' אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכו' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם וינחם ה' וכו', ובש"ס פ' אין עומדין (ל"ב.) א"ר אלעזר דמאי דכתיב וכל הארץ הזאת אשר אמרתי הם דברי ה' שקיים דברי משה רבינו, ויש לדקדק דמשה רבינו קאמר ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וה' כשנתפייס ברוב רחמיו ורצה מטובו לקיים דברי משה רבינו וזכר עשה לזכות וברית אבות מ"ט נקט מתנת הארץ שהוא דבר שלא הזכיר משה רבינו, ועם שהתירוץ לזה פשוט, לדרכנו יתבאר בעצם בס"ד, והוא שלדעת מהריב"ל בח"א שסבר דהשבועה משוי ליה כאלו פירש לקנות בכסף כבר כתבנו בסמוך דהרב מש"ל הקשה דכפ"ז מ"ט לא אמרינן דכ"ג דקני בביאה האיסור דבעי למיסב בתולה משוי ליה כמפרש דרוצה לקנות בהעראה, וכבר כתבנו מה שתירץ הרב מש"ל דבנדון מהריב"ל הוא בדא האיסור וכו', ולפי תירוץ הרב הנז' משמע דאם הכ"ג נשבע לישא בתולה זו ושוב קדשה בביאה בסתם שריא ליה דכיון דהוא בדא איסור שבועה משוי ליה כמפרש דרצה לקנות בהעראה והוא חידוש דין. אך אפשר לחלק באופן אחר דמעולם לא אמרינן דהשבועה משוי ליה כמפרש אלא כשאנו דנים בדבר שבין איש ובין רעהו דהלוקח לא סמכא דעתיה אז אמרינן דהשבועה משוי ליה כמפרש וסמכא דעתיה, אבל אם הדבר תלוי בעצמו אף שנטפל לו אחר כגון כ"ג לקדש בהעראה אז לא מהני איסור דבעי למסב בתולה, וגם מה שנשבע לישאנה לשוויי כמפרש דרוצה לקנות בהעראה, דכיון דדבר זה לקנות בהעראה או בגמר ביאה כרובא דעלמא הוא דבר הנמשך אחר כך והוא תלוי בו הו"ל לפרש בפרטות, ואם בא עליה סתם דעתו על גמר ביאה ואסירא, והבן.
ועוד יראה לחלק בין נדון מהריב"ל להא דכ"ג דמעולם לא אמרה מהריב"ל אלא בדבר שבממון שהתורה שיירה רשות לבני אדם להתנות כרצונם וכל תנאי שבממון תנאו קיים, ובנדון מהריב"ל מדינא קני בכסף אך לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר, ואם התנה לקנות בכסף מהני אז כיון דקני מדינא בכסף אלא דלא סמכא דעתיה ואם התנה בפירוש לקנות בכסף סגי, אז בכה"ג סבר מהריב"ל דהשבועה משוי ליה כמפרש מאחר דאין הדבר נוגע בקנין רק בדבר המחודש דלא סמכא דעתיה דאלו מדינא קני בכסף, אבל גבי כ"ג דהדברים מגיעים בגוף הקנין דהדין דקני בביאה הוא לפי דעתו והנאתו, וכשפירש דדעתו לקנות בהעראה שכן נהנה קני ובסתם הוי ככל אדם דדעתו בגמר, וא"כ הכא בכ"ג נמצא דאם זה ככל אדם חסר קנין ובכה"ג לא מהני האיסור לשוויי כמפרש דלא מהני אלא בתנאי שבממון ובמילתא חדתא דלא סמכא דעתיה בקנין זה אף שקונה מן הדין, וע"ף חילוקים אלו נבא אל הביאור דהכא בהבטחת ה' לאברהם אע"ה להרבות זרעו ולהוציאם מגלות ד' מאות שנה, אם היה מפרש דהבטחה זו יהיה אף אם זרעו יהיו רשעים אין עוד מקום למדת הדין לקטרג כיון דמפני אהבת אברהם אע"ה כך רצה להבטיחו, אבל השתא דלא פירש יש מקום למדת הדין לקטרג דאלו רשעים ואינם ראוים, ולזה הקב"ה נשבע לאאע"ה שלא רצה לפרש דאפי' זרעו רשעים ונשבע, וכיון דהוא דבר הנוגע לאברהם אע"ה וזרעו כפי חילוקנו הראשון נראה דהשבועה משוי ליה כאלו פירש אף אם זרעם יהיו רשעים ומהאי טעמא הוציאם ממצרים כמש"ל, וז"ש למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול נגד מדת הדין ורמז בזה שלא היו ראויים ומטעם השבועה אף שלא היו כדאים הוציאם דהשבועה משוי כמפרש, ואם כן מטעם זה עצמו זכור לאברהם וכו' אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם דייקא, דכיון דהשבועה היתה בדברך אליהם ארבה את זרעכם והוא דבר שבינך לבינם השבועה משוי ליה כמפרש אפילו יהיו זרעם רשעים כפי חילוקנו הראשון לדעת מהריב"ל בח"א כאמור. ויען ה' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם רמז למשה רבינו, דעיקרא דמילתא החילוק השני אשר חילקנו דבדבר ממון דהתורה נתנה רשות דכל תנאי שבממון תנאו קיים אז השבועה משוי כמפרש אך לא בדבר איסור, והכא במתנת הארץ הוי דבר שבממון והשבועה משויא ליה כמפרש דאף אם יהיו רשעים יזכו במתנת הארץ וז"ש ונחלו לעולם.
ואפשר לפרש בדרך אחר והוא שלדעת מהריב"ל בח"ב אמרינן דלא נשבע אלא בהיותו חושב שהוא מחויב וכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן, נראה דיודה בנדון שלנו דבשלמא באדם הנשבע אמרינן לא נשבע אלא שחשב דעל פי הדין מחויב וכיון דעפ"י הדין אינו חייב הוא פטור גם מהשבועה, אבל לצד עילאה אי אפשר לומר כך דגלוי וידוע לפניו דיהיו רשעים וכיון דנשבע ודאי לכ"ע הוי כמפרש דאפי' רשעים, ובזה אפשר לומר דמשה רבינו סבר כדעת מהריב"ל בח"א דשבועה מהני ליה כמפרש דרוצה לקנות בכסף והיינו דוקא בדבר שבין אדם לחבירו כמו שחילקנו, וסבר דה"ט דיציאת מצרים וכן איבעי ליה לקיומי הבטחת ארבה את זרעם ועל דרך שכתבנו לעיל, על כן בא דבר ה' וגילה שאין הדין כן אלא העיקר דקנין אין כאן שבועה אין כאן והיינו כאחר חזרת מהריב"ל, ועם כל זה הכא השבועה מהניא ומשוי ליה כמפרש מאחר דהוא היודע עתידות וגלוי לפניו דיהיו רשעים, וכיון שכן אין לומר ח"ו חשב דיהיו טובים ונשבע ובודאי דהשבועה הוי כפירש אפילו יהיו רשעים, וז"ש וכל הארץ הזאת אשר אמרתי דייקא דכיון שאני אמרתי ואנכי ידעתי עתידות בהא ודאי ונחלו לעולם דהשבועה משוי כמפרש, אבל באדם הנשבע דינא הוא דקנין אין כאן שבועה אין כאן כדסבר מהריב"ל בח"ב.
ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר המאמר הנז' באופן זה, דבין ר' שמואל בר נחמני בין ר' ברכיה כלהו ס"ל כדעת מהריב"ל אחר חזרה דקנין אין כאן שבועה אין כאן, אלא דרשב"נ סבר דשבועה זו שנשבע הקב"ה להוציאם היתה לאברהם אע"ה, וכיון שכן כלפי מעלה ודאי השבועה הוי כמפרש אפילו יהיו רשעים, וז"ש אלמלא שאסר הקב"ה את עצמו דייקא כלומר שיודע נסתרות ובכי הא השבועה הוי כאלו פירש אף דיהיו רשעים, ור' ברכיה סבר דהשבועה נשבע עתה למשה רבינו ומשום הכי דריש גאלת בזרוע עמך בטרוניא דעתה דהם רשעים מדת הדין דינא קתבעא, רק שעתה בא הקב"ה וגאלם בזרוע דנשבע עתה.
ועוד אפשר לפרש במאמר הנז' בסגנון אחר, כי הנה לדעת מהריב"ל בח"ב דקנין אין כאן שבועה אין כאן, לכאורה אין אנו צריכים עוד למה שחילק הרב משנה למלך דיש חילוק בין כשבדא האיסור לאיסור הבא מאליו ולא עביד שום גלוי דעת כמבואר דמהריב"ל בח"ב אף כשבדא האיסור ונשבע אמר לשמעתיה דלא מהני וזה נראה פשוט, אבל כד דייקינן פורתא חילוק הרב משנה למלך שריר וקיים לכל הדברות ולכל האמירות וזה דאשכחן להרשב"א בתשובה שהביא מרן בב"י ח"מ (ריש סי' ק"ד) בדינא דאקני דדינא הוא דשעביד נפשיה לב"ח ראשון, ומיהו אם לוה ולוה ואח"ך קנה משתעבד לשניהם וכל שעדין לא קנה יכול לחזור בו, וכתב הרשב"א בראובן דלוה משמעון וחזר ולוה מלוי והשביעוהו ב"ד דכל מה שירויח יותר ממזונותיו יפרע ללוי דכיון דנשבע כן גלי דעתיה שחזר מהראשון וללוי משתעבד לשמעון לא משתעבד, ומתשובה זו הוכיח מהרימ"ט (ח"מ סי' ס"ה) הנז' דהשבועה לקיים כל דבר הוי הוכחה שחוזר בו כ"ש דהוי הוכחה שלא יחזור בו, וכפי דעת מהרימ"ט לכאורה קשה על הרשב"א דכיון דהשבועה מהניא להוכיח שחוזר וכ"ש להוכיח שאינו חוזר, הכי נמי נימא בכ"ג דעשה דבתולה יקח יועיל להוכיח שדעתו לקנות בהעראה כאלו פירש בהדיא ועל דרך שהקשה הרב מש"ל על מהריב"ל בח"א, ויש לתרץ כדפרקה הרב מש"ל דשאני בנדון הרשב"א דבדא האיסור משא"כ בכ"ג כאמור, ואין זה ענין לדברי מהריב"ל בח"ב דשאני התם דתלוי בסמכא דעתיה דלוקח ואמרינן דלוקח לא סמכא דעתיה עד שיכתוב השטר כמ"ש מהרימ"ט שם לעיל על דברי מהריב"ל, אי נמי כדפריש מילתיה מהריב"ל בח"ב דלא נשבע אלא בהיותו חושב שהוא מחויב וכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן, ומ"מ נראה דלדברי מהרימ"ט שהוכיח מהרשב"א צריכים אנו לחילוקו של הרב משנה למלך כדבר האמור, ועם שלכאורה יראה שיש להשיב על ראית מהרימ"ט מהרשב"א דשאני התם דמהשבועה מתברר בפירוש גמור שחזר בו מהראשון שכן נשמע דכל מה שירויח יותר יתן ללוי משא"כ בשבועה דעסיק הרב ז"ל כאשר יראה הרואה, וגם מה שכתב בעד תשובת מהריב"ל בח"ב כבר דקדקנו לעיל עלה, ועתה ראיתי שכן דייק הרב מהר"ש קמחי בתשובה הובאה בס' משאת משה (ח"ב סי' ן' מח"מ) ולא זכר מתשובת לחם רב (סי' קנ"ב) ע"ש, ומ"מ ידעי רבנן שהדרשה תדרש כל שיש הסברא בעולם כדרגילי רבוואתא גדולי הדור שלפנינו שלצד כל סברא מבארים מקראי קדש ומאמרם ז"ל ומראים פנים לכל צד, ואף אנו בעניותנו נאמר שלדעת הרשב"א לסברת מהרימ"ט צריך לחלק כחילוק הרב מש"ל הגם לפי דעת מהריב"ל בח"ב ככל אשר דברנו, ולפי זה אפשר לפרש המאמר הנז' דבין רשב"נ בין ר' ברכיה כלהו סברי כמהריב"ל בח"ב דקנין אין כאן שבועה אין כאן ומודו בנדון הרשב"א וצריך לחלק כחילוק הרב משנה למלך כמש"ל, והכא בנדון זה דומה שבועת ה' לאברהם לנדון הרשב"א לסברת מהרימ"ט, ודייק רשב"נ לומר אלמלא שאסר הקב"ה את עצמו בשבועה דגם לדעת זה היינו דוקא כשבדא הוא האיסור אז השבועה משוי ליה כמפרש דאף אם יהיו רשעים, ור' ברכיה סבר דהשבועה היתה למשה והוא בטרוניא כמש"ל.
וממוצא דבר אפשר לרמוז בפסוקי הסדר דאתאן עלייהו לכן אמור לבני ישראל, לכן שהיא שבועה שנשבעתי לאברהם אע"ה תאמר לבני ישראל אני ה' מדת רחמים שנשבעתי שלא תקטרג מדה"ד שאינכם ראויים, והוצאתי אתכם אף שאין אתם כדאים שהשבועה משוי כמפרש. וכי תאמרו דיש סברא להפך כדעת מהריב"ל בח"ב, לז"א וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וכו' דלגבי דידי שיודע הנסתרות אין לומר נשבע על דעת שהיה חייב בדין, וה"נ נשבע על דעת שיהיו זכאים כי אני ה' יודע עתידות והכא השבועה כמפרש וכמש"ל. ועוד שהעיקר הוא דבדבר שבממון דכל שהתנה תנאו קיים השבועה כמפרש כדעת מהריב"ל ח"א, וז"ש והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי ונשבעתי לאברהם וכו' דהוי דבר ממון והשבועה בזה משוי כמפרש כפי החילוק שכתבנו לעיל, ונתתי אותה לכם אעפ"י שאין אתם זכאים דכיון שנשבעתי לאבות השבועה כמפרש בדבר שבממון ובינו לרעהו כדעת מהריב"ל ח"א, והכא נמי נשבעתי בדבר שבממון אל האבות ובכי הא השבועה כמפרש לדעת מהריב"ל ח"א ולפי החילוקים שכתבנו.
והנה בא"ר באופן אחר במקראי קדש הללו ונקדים לבאר תחילת המאמר הנז', דאמרו גוי מקרב גוי שהיו ערלים ומגדלי בלורית ולובשים כלאים, ופירש הרב מהר"ש יפה דמגדלי בלורית לע"ז, ואנן בעניותין נפתח לה פתחא מהכא בהני תלתא ונקדים משז"ל בש"ר (פ' ט"ו) והזכרנוהו לעיל (פ' שמות) דהוא משל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות שמטמא עצמו להציל תרומתו, וכביכול בא מצרים להציל תרומתו שהיא ישראל, ורבני אשכנז כתבו שטעם המילה היא כתרומה מן הגוף, ואפשר דז"ש גוי מקרב גוי שהיו נטמעים בתוך גלולי מצרים ולזה יש פתח תקוה שהקב"ה יצילם כדין כהן המציל תרומתו כנז', והשתא שהם ערלים ואינם מקיימים התרומה למול מדה כנגד מדה הדין נותן שהקב"ה לא יחוש אליהם שהם תרומה על פי מדתם, ואם נפשך לומר לסברת ר"מ דחייש למיעוטא והאיכא שבט לוי דמלין כמשז"ל, וכתיב (דברים ל״ג:ט׳) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, לז"א אלו מגדלי בלורית לעכו"ם וסברי ללכת אחרי רבים לרעות והיו ככל הגויים עובדי עכו"ם, וא"כ כאשר אינהו לא חיישי למיעוטא דשבט לוי ודומיהם מדת הדין לדונם אחר הרוב ויאבדו, וכי תימא הא דעבדו עכו"ם היה באונס ובטירוף כמשז"ל שטען הקב"ה בעדם בעת קריעת ים סוף לז"א אלו לובשים כלאים, והענין במ"ש בס' סוד ה' דע' אומות הם ועשרה נתנם לאברהם אע"ה וכל העומד לישרף וכו' נשארו ששים אומות וח"ו יש מקום לומר דישראל בטלים בס', אבל קי"ל דאם הדבר ניכר אינו בטל בס' וישראל ניכרים ומובדלים ולכך אינם בטלים, וזה שמעתי מפה קדוש הרב המופלא מהר"ר יצחק הכהן ז"ל שפירש בזה מאמר הכתוב (ישעיהו ס״א:ח׳-ט׳) ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה', והוא מבואר עם הקודם ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, וכי תימא הרי הם בטלים בס' לז"א כל רואיהם יכירום וכיון דהם ניכרים אינם בטלים, והשתא ז"ש במאמרינו אלו לובשים כלאים דנהי דמה שעבדו עכו"ם הוא מתוך האונס ומתוך הטירוף, אמנם כיון דמגדלי בלורית ולובשים כלאים אינם ניכרים וח"ו מדת הדין נותנת שיבטלו בתוך ששים אומות שמכל העולם היו במצרים דאינם נכרים לולי שגברו רחמיו יתברך ונשבע, וראיתי למהר"ש יפה שכתב במ"ש שם במדרש חזית בתחילת המאמר הנז' כשושנה בין החוחים מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקב"ה, והקשה הרב הנז' דקראי בשבח ישראל ולא בגנותן, וי"ל דהא דקאמר אלו ערלים וכו' היינו רוב ישראל אבל מיעוט צדיקים היו בהם וקרא בשבח ישראל איירי שזכות המועטים תציל למרובים, ומה שאמר דלא היתה מדת הדין נותנת היינו משום דהעולם נדון אחר רובו והקב"ה בזכות הצדיקים הקדים לישבע, אבל אי לאו דהוה בהו צדיקים לא היה נשבע ולא היה גואלם עכ"ד הרב מהר"ש יפה וע"ש באורך. ויש לחקור דסוף סוף משוא פנים יש בדבר והא בתר רובא אזלינן.
ויראה במאי דפליגי פ"ק דיבמות (י"ד.) דמר סבר לא עשו בית שמאי כדבריהם משום דב"ה רובא ומר סבר עשו ב"ש כדבריהם דאע"ג דב"ה רובא הני מילי היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי. ומדת הדין היתה מקטרגת דניזיל בתר רובא והצדיקים בטלים דרובא הוא בכמות, אבל הקב"ה סבר דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דכי הדדי נינהו והכא שקול משה כנגד כל ישראל וכן אהרן שקול ככמה מאות וכן כל צדיק וצדיק, ונמצא דבאיכות הצדיקים הם רבים ומשום הכי נשבע וכו' כמ"ש הרב מהר"ש יפה, וזו תשובה נצחת שהשיבו המפרשים לטענת המין לילך אחר הרוב ולעבוד עכו"ם, דכיון דישראל קדושים ומחדדי טפי בכי הא לא אזלינן בתר רובא. ועוד תירצו במ"ש מהרימ"ט בתשובה (א"ה סי' ז"ך) דחזקה מכח סברא אלימתא מפקא מרובא. ועוד תירצו דישראל בארץ הם קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ובזה נבא לביאור הכתובים הנז', לכן אמור לבני ישראל אין לכן אלא לשון שבועה וטעם השבועה מפני הצדיקים שהם הרוב באיכות, וזה טעם ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ואין לחוש לרוב עכו"ם דהם באיכות מועטים כטעם אשר נשבעתי להצילכם. ועוד וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים דהיא חזקה מכח סברא אלימתא דביציאת מצרים שדד כל המערכות ונתפרסם אלהותו יתברך. ועוד והבאתי אתכם אל הארץ וכו' ואז יש לכם דין קבוע דאין בו רוב כאמור.
ולהבין אומרו אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', ולכאורה הוו תרתי דסתרן דאומרו ונתתי אותה לכם משמע שהוא נותן אותה מתנה ומורשה היא ירושה מאבותינו והוי כמזכה שטרא לבי תרי, ואפשר במ"ש בבתרא (דף קכ"א) ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתא וכו' וזו גירסת הגאונים, והקשו הרז"ה והר"ן לגירסא זו מה ליה לנותן לומר ובתרא לירתא פשיטא דיורשיה יורשים אותה, ותירצו דאלו לא אמר ובתרא לירתא הך סבתא היתה יכולה למכור, ועוד כי בעלי חובות של זקנה היו גובים מיורשים והשתא אסורה למכור ובעלי חובות הזקנה אינן גובים מיורשים שאינן יורשים אותה מכחה אלא מכח הנותן. וחזיתיה למורינו הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי ז"ל בדרשותיו סוף פ' בהר שכתב דהאי קושיא והאי פירוקא איתא במתנת הארץ שנתן ה' לאברהם וא"ל ונתתי לך ולזרעך אחריך, דלמאי אצטריך ליה לומר ולזרעך אחריך, אלא שהקב"ה היתה כונתו דזרע אברהם לא יירש הארץ מכחו אלא מכח הנותן וכונתו יתברך שיהיו אחוזים בארץ ולא יהיה להם רשות למכור וכו', והאריך הרב ז"ל בזה הלא בספרתו נפלאות מתורתו. ועפ"י אמרי קדוש יש לפרש כמה מקראי קדש הנאמרים באמת, ועתה נאמר דאפשר דזה כונת מקרא קדש אשר אנכי בקרבו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם שאני הנותנה לכם וגם היא מורשה, והוי כההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתא שאין יורשיה יורשים מכחה אלא מכח הנותן, וכן הוא הדבר במתנת הארץ ונתתי אותה לכם אף שתירשו אותה אינה באה מכח אבותיכם אלא מכחי כמ"ש הרב הנז' שדין זה הוא במתנת הארץ, וכל זה להודיע חבתן שרצונו שכלם יהיו אחוזים בארץ וכל חד ישמח ישראל במתנת חלקו בארצות החיים.