פרשת תזריע וטהרה בס"ד
סוף פ"ו דחולין (פ"ט.) א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנתו של אדם בעוה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם:
באמת אמרו נח לו לאדם מרובא פריש ארח כל ארעא אוספו אסיפה רוחו"ת מספרות נתזן דבריתא ושטיין אחת למעלה ושבע למטה על הארץ ועל הפירות, גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון עוברים לפניהם כבני מרון ויחנו בחסרו"ת, לא זזו משם עד דכל חד מיניהו יצא לטעון על שתי כתפיו זכרון מזכרת עון אשר הכה ארץ בשבט פיו מדהרות דהרות, וכמ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה בנועם מוסרו כי השיחה בטילה היא היתה אם סדר נזיקין ומשם יפרד לכמה גופי עבירות.
וזה אפשר פשט הכתוב (תהילים נ׳:כ׳) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי כלומר אם כה תעשה כי תשב עם אחיך לדבר שיחה בטילה, דע וראה כי ימשך ודאי בבן אמך תתן דופי דכל מושב לדברי הבאי לא סגי שלא יבא ללשון הרע ובבן אמך תתן דופי.
א"נ אפשר לומר בהמשך הכתובים, ונקדים מ"ש מהרימ"ט בתשובות הראשונות סי' ק' דיש מי שדרש לעם דמאן דעסיק באוריתא לא מתבעי דינא כמשל המנגן וכו', והרב ז"ל הוכיח במישור להפך דאדרבא לומדי תורה צריכים להתקדש, והאריך בזה ע"ש. עוד נקדים מ"ש הרשב"א בתשו' סי' קפ"ז לישב הני בי תרי דאמרינן בשבועות דף מ"ו גזים איניש ולא עביד, ואלו פ' הגוזל (ק"ז.) על דאמר ההוא גברא מחוינא ומחוינא שמטיה רב כהנא לקועיה, וחילק הרשב"א דעובר על התראה שאני דכיון דהתרה בו רב כהנא לא תחוי ואמר מחוינא הוא מוסר ולא אמרינן גזים ולא עביד, ועוד חילקו הרשב"א שם ושאר הפוסקים דיש הפרש בין רגיל ומוחזק לכך אשר בו לא אמרו גזים ולא עביד, ואפשר שז"ש ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, כלומר איך ס"ד לעבור עבירות ורשע אתה וכשתלמוד שביק לך כמו שעלתה על דעת הדורש וכמשל המנגן, ודרך צחות אפשר ותשא בריתי ותסלק ברית המצוות שנכרת עליהם הברית, עלי פיך בשביל פיך כמשל המנגן שבעבור ניגונו המלך לא יחשוב לו עון, אין זאת כי התורה הקדושה צריכה מצוות ומוסר ואתה שנאת מוסר, אם ראית גנב וכו', ולא זו בלבד גזל הנכשלים בו בני אדם אלא אף בעריות דאין נכשלים כי אם המעוט וכמשז"ל (ב"ק קס"ה.) רוב בגזל ומעוט בעריות גם אתה מוליך ועם מנאפים חלקך, ועוד כי פיך שלחת ברעה, דאחר שהרעה ידועה שהתרו בך פיך שלחת ברעה למסור דבזה לא אמרו גזים ולא עביד וכמ"ש הרשב"א, ועוד שאתה רגיל ומוחזק ולשונך תצמיד מרמה, שאתה נודע מחובר למרמה ומוחזק בכך, כי בזה לא נאמר גזים ולא עביד כאמור.
ונמשך לזה אפשר לרמוז במזמור י"ב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו ללשוננו נגביר וכו' משוד עניים וכו' אשית בישע יפיח וכו', ונקדים אשר צדד הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ח דהא דאמרינן דבעי רגיל ומוחזק היינו להבא כי ההוא דאמר מחוינא, אמנם לשעבר שכבר היה המסירות והודה זה כי הוא המוסר אף שאינו רגיל ומוחזק חייב, ולא דמי למאי דאמרינן דלשבח עצמו עביד כההיא דקטיל אספסתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני (יבמות קכ"א:), דשאני התם דליכא מאן דידע במיתת האיש ההוא אבל הכא הרי מסירה לפנינו עש"ב, ואפשר שז"ש יכרת ה' כל שפתי חלקות שאומרים למסור והיינו דוקא ברגיל ומוחזק, וזהו לשון מדברת גדולות דמדברת הוא הווה, ובזה יכרת דלא נאמר ברגיל גזים ולא עביד כי כבר הוחזק בזה לשון מדברת גדולות, וזה התנאי דבעי רגיל ומוחזק היינו בלהבא כמ"ש הרב פרח מטה אהרן, וזה אשר אמרו ללשוננו נגביר להבא בזה הוא דבעי שיהיה רגיל אבל לשעבר לא בעי רגיל, וכי תימא אימור דלשבח עצמו הוא אומר כההיא דקטיל אספסתא, לזה אמר משוד עניים וכו' רמז חילוק הרב פרח מטה אהרן, דהכא דמסירה לפנינו ולכך לשעבר לא בעינן מוחזק.
ולהבין סיום הכתוב אשית בישע יפיח לו אמרות ה', שמעתי משם הרב החסיד כמהר"ר יעקב מולכו זלה"ה שהיה מפרש במ"ש בערכין מאי תקנתיה דלשון הרע, ר"ח בר חנינא אמר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ ישפיל עצמו ר"א בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש יכרת ה' וכו' אלא תקנה שלא יבא וכו' ע"ש דף ט"ו, וז"ש אשית בישע לתיקון לשון הרע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ומהו הישע יפיח לו אמרות וכו' להגות בתורה אמרות ה' אמרות טהורות, וזהו תקנתו, עד כאן שמעתי.
ואני בעוני מריש הוה אמינא הבה נא אבא להבין הך פלוגתא דהני אמוראי במאי פליגי, ובפרט לפי דרך הרב הנזכר דאחר דכתיב יכרת וכו' כתיב אשית בישע וכו', ומצי לפרש דעסק התורה הוא תקנה גם למספר לשון הרע ואמאי ר"א בר חנינא סבר סיפר אין לו תקנה, ומוכרח לומר דיש לו סברא מבחוץ והיא הנותנת דלא דריש הכי, ואפשר לומר במ"ש בקדושין דף נ"ט נתנה רשות לשלוחה וחזרה ר' יוחנן אמר אתי דיבור ומבטל דיבור ריש לקיש אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור איתיביה ר"ל כל הכלים יורדים במחשבה ואינם עולים אלא בשינוי מעשה אלמא מחשבה אינה מוציאה ממחשבה, ופריק שאני מחשבה דהתם דכי מעשה דמיא וכו'. והשתא יתכן דר' חמא בר חנינא סבר כר' יוחנן בעלמא דדינא הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור, ומשום הכי סבר דסיפר לה"ר וחטא בדיבור יש לו תקנה דאתי דיבור התורה ומבטל ליה לדיבור לה"ר, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, דמחשבה כזו להכנע בלב וכי ימוך הויה כמעשה וכמ"ש רבי יוחנן במחשבת כלים דהוי כמעשה, אמנם ראב"ח סבר בעלמא כר"ל דלא אתי דיבור וכ"ש מחשבה ומבטל דיבור, ולכן לפי סברתו בגופי הלכות דעלמא גזר אומר והשוה את מדותיו ההוא אמר סיפר אין לו תקנה, ומשום ישובא דקרא קאמר דהתקנה להושיע לאדם היינו ללמוד תורה שלא יבא לידי לה"ר.
ומוצא אני מקום לנוח החקירה למ"ד שתקנת מספר לה"ר ללמוד תורה דהרי אמרו אין קטיגור נעשה סניגור, איכו השתא נובין ונדון האי לישנא דיקוד הוא ניהו קטיגור, וא"כ מה הלשון אשר איהו גופיה למוד בתורה ונעשה סניגור, הנשכח כדין כלי מגואל כמו רגע יעשה מאליו כלי שרת לשרת בקדש. ואולם הדבר יבא לכלל ישוב במ"ש הרב גור אריה פ' שמיני במשז"ל קח לך עגל להודיע שמכפר לו על מעשה העגל, ומקשים דאין קטיגור נעשה סניגור, וניחא ליה להרב ז"ל דהיכא דבעי לכפורי החטא עצמו לא אמרינן אין קטיגור, ולא תקשי מפרה אדומה כי הנה באה לכפר על העגל ואינה נעשית באהרן משום דאין קטיגור וכו', דשאני התם דבאה לכפר על ישראל אבל הכא הוא לכפר על עצמו, וכגון זו שבא לכפר על עצמו מהחטא ההוא לא אמרינן אין קטגור וכו', עכ"ד הרב הנזכר. ולפי דברי הרב נחה שקטה החקירה הנזכרת, דהכא נמי כיון דהלשון בא לכפר על החטא עצמו שחטא אדם זה בעצמו לא שייך בזה אין קטיגור נעשה סניגור ויעסוק בתורה ונסלח לו, וכן בדין כמשז"ל שבאבר עצמו שחטא יעשה תשובה, והאריכו בזה במדרש. ואתיא כי הא דאמרינן (יומא פ"ו:) איזהו בעל תשובה באותו פרק באותו מקום באותה אשה, ואדרבא מאחר שפגם בלשון דין הוא לתקן הלשון עצמו ויהיו דברי תורה יוצאים מהלשון נופל על הלשון אשר דיבר לה"ר, וסיפר יש לו תקנה כי שיח וכי שיג לו לתקן אשר עותו נועם שיח עלי שיח מגואל.
ורוח אחרת אתנו בישוב החקירה הנזכר, במאי דאמרינן בקדושין דף ה' ונקיש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור אי הכי שטר נמי מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד, ועל פי זה תנתק ותמוש החקירה הנז' דהכא נמי שפיר אמרו סיפר יש לו תקנה בדברי תורה ולית בה משום אין קטיגור וכו', דמילי דלה"ר לחוד ומילי דדברי תורה לחוד, כי האף אמנם תרוייהו מילי נינהו אין להם יחס ורחוקים מאד בסוגיהם ומיניהם ולא שוו בשיעוריהם, על כן יאמר מילי"ן על גבי מילי"ן סליח"ה הוא דעבי"ד. ובזה אפשר לפרש פסוק אשית בישע הנז' לדעת מ"ד סיפר יש לו תקנה בדברי תורה, וז"ש אשית בישע מצאתי תקנה להושיע מספר לה"ר ומהו בדברי תורה, וכי תימא אין קטיגור נעשה סניגור לז"א יפיח לו רמוז תירוץ ראשון והיא סברת הרב גור אריה, דכיון שבא לכפר על עצמו לא אתמר אין קטיגור, וזהו יפיח לו דייקא לעצמו ושפיר דמי, ועוד אמרות ה' אמרות טהורות רמז תירוץ שני דמילי לה"ר לחוד ומילי תורה לחוד, וז"ש אל יקשה בעיניך דאין קטיגור דהרי יפיח לו, ודבר דבר אמרות ה' אמרות טהורות ומילי דאוריתא לחוד אמרות טהורות ישימם דוברו"ת באות מאירו"ת, ואין להם יחס ושום דמיון למילי לה"ר אמרי"ם המאררים, ובכי הא לא אמרו אין קטיגור כדשניין.
ועל זה אני סומך נגילה ונסמכ"ה סמיכות פרשיות דידן ועירוב פרשיות שנו כאן, זאת תורת נגע צרעת וכו' וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וכו', הכונה זאת תורת נגע צרעת וכו' ואמרו רז"ל דהנגעים באים על לשון הרע, וידבר ה' אל משה מהו תקנת לה"ר אשר בעבורו נגעים באים לאמר שילמוד בתורה והוא באמירה, והתיקון הוא לאמר רומז שידבר דברי תורה, וז"ש זאת תהיה תורת המצורע כלומר זו הויה שיתקיים ויתרפא תורת המצורע שילמוד בתורה תורת דייקא, וכי תאמרו אין קטיגור נעשה סניגור ואיך על ידי הלשון ינוח לו ויתוקן, לזה אמר ביום טהרתו רמז חילוק הרב גור אריה דכיון שהוא לכפר על עצמה שפיר דמי ולא נאמר בזה אין קטיגור וכו'.
ובאופן אחר יש לפרש ונבין מאמר מדרש רבה פ' זאת תהיה תורת המצורע הה"ד מי האיש החפץ חיים, מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר והיה מכריז ואומר מאן בעי סם חיים אודיק עליה ר' ינאי וכו' וא"ל סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם תורת המצורע תורת המוציא שם רע עכ"ל המאמר. וכלם תמהי"ם מאי קאמר ר' ינאי שלא היה יודע פירוש הכתוב ומה חידש לו הרוכל. ועוד יש לדקדק הרוכל הזה אמאי הוצרך להראות לו ספר תהלים ואמאי לא אמר לו. ואפשר לפרש כי הנה ידוע שהתורה והמצוות שלומד הרשע ברשעתו נדדו הלכו לסטרא אחרא כידוע מדברי הזהר והאר"י זצ"ל, והוא קרא כדכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וכו'. בזה אנן בעניותין שפרא מילתא באנפין להסמיך זה במשנת (שבת קנ"ג.) מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל הכלים הנטלין בשבת ושאינם נטלין בשבת מתיר החבלים והשקים נופלים מאיליהם. ואפשר לומר דרך רמז כי הנה נודע כי כל חיי העוה"ז הם מסלול ודרך והיתה מסילה לעוה"ב, גם דמיון מעשה הרשעים הוא החשך כמשז"ל (בר"ר פ"ב) על פסוק ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים ורשעים בחשך ידמ"ו, גם ידוע דיש יראה חיצונית והיא יראת העונש ויש יראה פנימית יראת הרוממות והיא בסוג אהבה, וכבר נודע דהיראה מכונה לחצר וכמשז"ל (שבת ל"א:) חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד, גם אמרו פ"ח דיומא (פ"ו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות בשב מיראה והשב מאהבה נעשות כזכיות, גם כתבו ז"ל דאם רשע אחד נטפל אליו צדיק אחד להחזירו בתשובה והרשע עומד במרדו המוכיח לוקח זכיותיו ונשלם, וכמו שפירשו כת הקודמין בפסוק (תהילים ז׳:י׳) יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק. ועל פי הקדמות הללו נבא לפרש משנתנו הנז' דרך רמז, מי שהחשיך בדרך, הכוונה מי שהרשיע אשר הלך חשכים בעוה"ז שהוא דרך לעוה"ב, נותן כיסו של זכיותיו ומעשיו הטובים כי זהו כיס העיקרי וקרן קיימת ממצוות וזכיות, ואם זה הרשע שהחשיך בדרך נטפל עמו מוכיח אחד להחזירו וימאן ולא זע ממנו, המוכיח לוקח זכיותיו, וז"ש נותן כיסו לנכרי ר"ל כיסו ממצות וזכיות נותן לנכרי אצלו הוא החסיד המוכיח אשר איבד זמן להוכיחו, ועמד על כנו נבזה ליבטלן זכוותיה והיו למוכיח, ואם אין עמו נכרי כי אין איש שנטפל עמו לא תימא שהמצוות ותורה שעשה ולמד ברשעו שלו הן, לא כי אלא מניחו על החמור כינוי לסט"א כמ"ש בזהר ע"פ ויהי לי שור וחמור, כי כל המצוות והלימוד אשר עושה הוא ברשעו ילכו לסט"א והו"ל כאלו הוא בעצמו מניחו על החמור, אף שלא ידע תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב, והו"ל כאלו הוא בעצמו מניחו על החמור, ואם זה הגיע לחצר החיצונה, כלומר שחזר בתשובה והגיע ליראה המכונה לחצר, אך היא חיצונה שהיא יראת העונש, אז כששב מרשעו מיראה נוטל הכלים הנטלים בשבת שהן המצוות ולימוד הנטלים לעוה"ב שכלו שבת ופודה אותם מהסט"א והרי אלו שלו, וכמ"ש הרב בית דוד בא"ח סי' תק"כ לפי דרכו דמ"ש עבירה מכבה מצוה אין לשב בתשובה פסידא אלא המצוה מאירת עינים, והכי נמי לדעת חכמי המדע כשישוב החוטא מוציא לאור כל אשר נטמע בסט"א, וז"ש נוטל הכלים הנטלים בשבת כמדובר ולא עוד אלא שהזדונות נעשות לו כשגגות, וז"ש ושאינם נטלים בשבת שהם עבירות שלא יועילו בגן עדן בעוה"ב ואין נטלין שם, הא מיהא מהני ליה תשובתו מיראה שהוא מתיר החבלים והשקים של העבירות חשיב כאלו נופלים מאיליהם בשוגג ונעשות לו כשגגות.
ונמשך לזה כתוב בפרקי דחסידי דהמספר לה"ר זכיותיו הולכים לאיש אשר סיפר לה"ר, בא בשכרו תמורת הלה"ר שסיפר עליו ועונותיו לוקח המספר לה"ר ומחליף טוב ברע. ובזה אפשר לפרש (תהילים ל״א:כ״א) מה רב טובך וכו' תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש תצפנם בסוכה מריב לשונות, הכונה מה רב טובך וכו' והדר מפרש עוד יוס"ף רב טוב ליריאיו תסתירם בסתר פניך בסתר עליון בצל שדי, מסיבת חיבורי רשעים שנתחברו להוכיחם ומאנו לשוב לוקחים זכיותיהם לחסות בסתר עליון וזכו מרוכסי איש מחיבורי רשעים כמו שפירש"י, ואהניא להו ליקח זכיותיהם. ועוד בה תצפנם בסוכה חופת ג"ע מסיבת ריב לשונות אשר דיברו עליהם לה"ר לוקחים זכיותיהם והיה לצל סוכה.
ועפ"ז אפשר לישב המאמר הנז', דקשיא ליה מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע דמאי תורת דקאמר. ותו תיבת תהיה לעתיד והוא יתר. לזה הביא מעשה הרוכל כי ממנו נקח להבין הכתוב, והוא דהרוכל כרוזא קרי בחיל מאן בעי סם חיים, ודייק בלישניה לומר סם חיי ולא אמר מאן בעי חיי, כלומר דהנה חיים הנצחיים לאדם הם לעוה"ב הם מהתורה והמצות אשר יעשה אותם האדם הן בעודנו חי בעוה"ז, וכשם שבתבואה ושאר דברים גופניים יש דבר המעמיד שלא ירקבו ולא יסריחו כן יש סם המעמיד התורה והמצות, והן הן דברי הרוכל בחכמתו אשר ישא משלו ויאמר מאן בעי סם חיים, פירוש לקיים החיים הנצחיים ולהעמידם על מכונם שלא יתעפשו ולא יפסדו, ודייק לה מקרא מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, דיש לדקדק דאמר בכפילא החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי באומרו החפץ חיים סגי דחיים משמע חיים טובים ואמאי אכפל לומר אוהב ימים וכו'. ותו מאי קאמר לראות טוב ותלה בראיה והול"ל אוהב ימים להיות טוב. ותו אוהב ימים צריך ביאור מה זו אהבה עם הימים עצמן כי הוא אוהב את עצמו ומדת ימים מה היא. ולכן פי' דזימנין דמשכחת יש לך אדם קורא ושונה ועושה מצוות ויבוזו זרים יגיעו על לה"ר שדבר עליהם, ובלכת אדם אל בית עולמו לא יראה בטוב ההוא כי איננו כי לקחו חבירו, ועוד רעה חולה כי אשר סבר לתקן ימיו בזה נדחו ונתרחקו, וזה כל פרי שהימים יתוקנו קרבו ויאתיון כמ"ש בזהר על פסוק ויקרבו ימי ישראל למות ע"ש באורך. ולכן אמר מי האיש החפץ חיים הנצחיים, אוהב ימים ימי חייו שלא ידחו ולא יתרחקו, לראות טוב שכבר ישנו בעולם והוא חלקו, ומה יעשה לו סגולה שיזכה לראותו שם ס"ם לו לקיימו ולשומרו, לזה אמר נצור לשונך מרע דאם נשמר מלה"ר לא יקרב איש זר בטוב ההוא והיה לו נשב"ע ונוטל ישמח במתנת חלקו כאשר הוא ס"מ המעמיד, אך אם מדבר לה"ר הוי כקריא לשומשומי ולא ישבע מטובו ולא יוכל לראותו, והיה הטוב ההוא לאיש אשר דיבר עליו לה"ר, והרוכל פרושי קמפרש לקרא מי האיש החפץ חיים ר"ל סם להעמיד החיים, דכבר יש לו חיים רק צריך סם המקיימם שלא יאבדו והוא שמירת הלשון, וכאשר ר' ינאי שמעיה להאי רוכל דקאמר מאן בעי למזבן סם חיים והבין מליצתו אשר ס"ם לו להעמיד החיים, תכף קראו תא סק הכא זבון לי, והוא השיבו לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך כי הוא גדול הדור ועוסק בתורה לשמה ותורה לשמה מלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד, ור' ינאי לרוב שלמותו השתדל שיבא אליו אולי ישמע איזה חידוש שלא ידע, והרוכל לנועם מוסרו לא רצה לדבר אליו כי ר' ינאי גדול הדור וחשוב כרבו מובהק כמ"ש הרב תרומת הדשן סי' קל"ח, ואמרו פ' הדר (ס"ג:) מאן דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד, ועל כן לא אמר לו שום דבר רק הוציא ס' תהלים והראה לו זה מורה באצבע כפל הכתוב מי האיש החפץ חיים וגם אוהב ימים וכו' מה כתיב בתריה נצור לשונך וכו', והספיק זה לר' ינאי במה ששמע לשון ההכרזה מאן בעי סם חיי והנאהו לר' ינאי פירוש הרוכל, ומקרא מסייעו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, דייקא שתי צרות המגיעות לנפש בלה"ר איבוד זכיות וריוח עונות הנקנין בחליפין, והוא הנרצה בכתוב זאת תהיה תורת המצורע כלומר שהתורה שלמד ברשעו הלכה לה ובשובו בתשובה תהיה תורתו, וז"ש זאת התורה תהיה תורת המצורע והיתה לו ושלו הגיעו, ביום טהרתו כשישוב בתשובה תחזור לו תורתו, וזהו תהיה לעתיד. ואחר כמה שנים שדרשתי זה ברבים נדפס ס' כתנות אור להרב פנים מאירות ונזדמן לידי כעת, וראיתי בסדר היום שכיונתי לדעת הרב כי הוא דרך זה ממש, אך עם כל זה יש איזה שינוי בין דרכי לדרכו ושמחתי שכיונתי לדעת עליון והוינא בר מזליה בזה בס"ד.
והנה אופן אחד באר"ש בסמיכות הפרשיות במ"ש בכתובות דף ע"ה, רבי יהושע אזיל בתר חזקה דגופא דתנא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור ספק טמא ר"י כיהה אמר רבא כיהה וטהור, והקשו התוספות מ"ט דרבנן דאמרי טמא ואומר ר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה שהיה בו נגע שחין או מחיה קודם והיה מוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ספק ואחר שנטהר מהראשון לא נשאר אלא ספק זה וא"ת שאני התם דכתיב לטהרו דפתח הכתוב בטהרה תחילה כמ"ש בנזיר דף ס"ה וי"ל דמהתם גמרי עכ"ד. והשתא לרבנן אם לא נזקק לטומאה ספיקו טהור אבל אם נזקק לטומאה בהא פליגי על ר' יהושע וסברי טמא, והא דכתיב לטהרו ברישא לאו למימרא דנזיל בספיקיה להקל וטהור אלא טעמא דנקט לטהרו בתחילה משום פתח דבריך יאיר וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לפי דרכו ע"ש, ולפי דעת רבנן אפשר לפרש סמיכות ועירוב פרשיות הללו לטהרו או לטמאו, וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וכו' והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ולא נאריך בדקדוקים רק מתוך הביאור יובנו הכונה לטהרו או לטמאו, והשתא יש מקום לומר דגם בנזקק לטומאה ספיקו טהור משום דפתח הכתוב בטהרה תחילה, לזה אמר לא כי אין כונת הכתוב לטהר בספק ומאי דפתח בטהרה וידבר ה' אל משה לאמר כלומר גילה ה' למשה דפתח בטהרה, לאמר כלומר ללמוד דעת משום פתח דברך יאיר שיהיה אמירה נעימה, וזהו לאמר דמאי דכתיב לטהרו היינו לאמר על עסקי אמירה ויופי הלשון, אבל זאת תהיה תורת המצורע דחוזר לטהרה ביום טהרתו ודאי כשהוא טהור לגמרי ואין בו ספק, והנה נרפא נגע צרעת ודאי ולא יהיה ספק, ולא תימא דבכל ספק אינו טהור, לא היא אלא היינו דוקא כשנזקק לטומאה דאתרע חזקתיה וז"ש מן הצרוע דלית ליה חזקה, אבל אם לא נזקק לטומאה ספיקו טהור דמוקמינן ליה אחזקתיה וכסברת רבנן לפירוש רבנו תם ז"ל.
ובזה אפשר להבין מ"ש במציעא דף פ"ו, ספק קדמה בהרת לשער לבן קב"ה אמר טהור וכל מתיבתא דרקיעא אמרי טמא מאן נוכח רבא בר נחמני כי קא נייחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת ב"ק ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהרה. וראוי להבין אמאי אכפל לומר טהור טהור תרי זימני. ותו דהרמב"ם פסק פ"ב דטומאת צרעת דספיקו טמא, וכבר הוו בה רבנן דפסק הרמב"ם נגד ה' ורבה בר נחמני פקיע ומומחה יחיד בנגעים דאמרי טהור. ובטרם אקרב לפרש על פי הקודם אציגה נא עמך שנים שלשה גרגירים במאמר הלזה, הלא מראש מקדמי אר"ש אביע אומר והיתה ארש"ת שפתי אשר שמעה אזני מפום רבנן דהוו מתרצי הני בי תרי חדא בירך חבירתה, כי באמת רבה בר נחמני הול"ל טהור חדא זימנא ולכך סבר הרמב"ם דלעולם רב"נ סבר טמא, אך להיות תורה יוצאה מפיו בשעת פטירתו לא רצה לומר טמא עם יציאת נפש ואם יאמר טהור הוא נגד הדין לדעתו, לזה נתחכם לומר תרי זימני טהור על דרך מאי דאמרינן בעלמא אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ועל זה כפליה לדיבורי' להורות שכיון לומר טמא כי כך דעתו, ולכך פסק הרמב"ם כרבה דלא בשמים היא עד כאן שמעתי.
ולפ"ז אפשר לומר דרך הלציי ולכוין הכתוב (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, הכונה מי הוא זה אשר יתחכם לומר בדבר שהוא טמא לומר טהור, ויובן שדעתו לומר טמא לז"א לא אחד, כלומר יתכן זה כשלא יאמר פעם אחד טהור אלא יאמר תרי זמני אז יובן שכונתו לומר טמא כמו שאמר רב"נ, או יתפרש יותר בפשיטות דאם יאמר שני פעמים טמא יובן טהור, ואפשר לתת טעם לזה על דרך כל היתר כנטול דמי, וזהו מי יתן טהור מטמא מי זה אשר דעתו לומר טהור והוא אומר טמא, לא אחד, כשאינו אומר פעם א' טמא אלא שתי פעמים אז יובן שדעתו לטהר.
אמנם אפשר לומר דרך הנז' באופן אחר קרוב למה ששמעתי, והוא דרב"נ אמר טהור טהור תרי זימני להורות שכונתו לומר טמא ומה שאומר טהור הוא כדי שתצא נשמתו בטהרה, וזה כיוון באומרו טהור טהור כלומר מה שאני אומר טהור הוא בעבור טהור כדי שאשאר טהור בפטירה אבל האמת שהוא טמא, ולכך פסק הרמב"ם טמא כרב"נ, ולפי דנתחכם לגלות דעתו באופן זה יצאת ב"ק ואמרה אשריך רב"נ שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהרה, כי הוא נזהר זהירות יתר בהמצאה זו שאמר טהור טהור, דאי משום שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובפרט בעת סילוק הוה מצי לומר אינו טהור וכמ"ש פ"ק דפסחים (ג'.) שלא יוציא דבר מגונה ויליף מדכתיב אשר איננה טהורה, והכא נמי הומ"ל אינו טהור והיתה נשמתו יוצאת בטהרה שתיבת טהור בסוף, ולפי שנתחכם להזהר עוד זהירות יתר שלא רצה לומר אפילו אינו טהור ולהכי אמר תרי זימני טהור, יצאת ב"ק ואמרה אשריך רב"נ על דרך שכתב הרב מהר"ם קורדווירו זצ"ל בפירוש זכאה ב"נ וכו' וכיוצא שאומר בזהר שהכונה הוא שמוסיף זהירות על האמור, אף אנו בעניותנו נאמר שעל דרך זה אמר אשריך שנזהרת זהירות יתר והואיל ונפק מפומך תרי זימני טהור הוברר כי גופך טהור ויצאת נשמתך בטהרה, ורוח הקדש הופיע ומלתו על לשונו לומר תרי טהור, אף שכיונת לדבר אחר העיקר הוא דגוף ונשמה טהורים.
והרב החסיד מהר"ר יהודה חאביליו זלה"ה הביאו בס' ישרש יעקב פירש, דמתיבתא דרקיעא והקב"ה פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א אי ספיקא דאוריתא הוי לחומרא דאוריתא או מדרבנן, מתיבתא ס"ל דטמא מדאוריתא, והקב"ה ורב"נ סברי כסברת הרמב"ם דספקא דאוריתא לחומרא מדרבנן וטהור מדאוריתא, ומשום הכי טמאו הרמב"ם מדרבנן ככל ספיקא דאוריתא דאזלינן לחומרא מדרבנן עכ"ל. וכמתלמד מדבריו נראה לומר על פי דעת הרשב"א דסבר דכל ספיקא דאוריתא לחומרא הוא מדאוריתא, ואעיקרא נובין ונדון לדעתו ז"ל היכי מתוקמא מאי דקמן דהרי בהך ספקא דבהרת ושער לבן דמספקא לן הי מינייהו קדים אמר רחמנא טהור ורבה ב"נ מסכים הולך דטהור, ומאי שנא הך ספיקא מכל ספיקי דאוריתא. אמנם התירוץ פשוט דאמרינן בנזיר דף ס"ה ע"ב ור' יהושע כיהה מאי כיהה אמר רב יהודה כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחילה, ומאחר שכן מתרצתא היא לדעת הרשב"א דאיברא דבעלמא כלהו ספיקי מדאוריתא לחומרא והכא שאני דבפירוש קאמר קרא לטהרו לומר דהך ספיקא רחמנא טהריה דפתח הכתוב בטהרה, ועל פי זה אפשר לומר כמ"ש הרב הנז' דקב"ה ומתיבתא פליגי בפלוגתא הלזו דהרמב"ם והרשב"א אי ספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא, וקב"ה סבר כהרמב"ם דמדאוריתא טהור ומתיבתא סברי כהרשב"א, ואתא רבה ב"נ והכריע דבכל התורה ספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא כמתיבתא והרשב"א, והכא שאני דפתח הכתוב בטהרה תחילה ולכך הכא טהור מן התורה כאשר דיבר ה', וזהו שאמר טהור טהור תרי זימני כלומר דהכא מצד שהכתוב טהרו דפתח הכתוב בטהרה לכך הוא טהור אבל בעלמא ספיקא לחומרא מדאוריתא כמתיבתא, וא"ש כפל טהור טהור. והבת קול אמר אשריך וכו' כלומר זכית לגלות דעתך ולהכריע והסתרת דבריך לכבוד ה' הנה כי כן יבורך, מאי וטהר טהר גברא דגופך ונשמתך טהורים.
ואי בעית אימא דהקב"ה שאמר טהור לאו משום דסבר כהרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה, אלא העיקר כהרשב"א דאזלינן לחומרא מדאוריתא, אלא הכא דוקא טהור ושנא ושנא מכל ספיקי דעלמא דפתח הכתוב בטהרה תחילה וכמדובר, ומתיבתא ס"ל דגם הכא טמא מדאוריתא ומאי דכתיב לטהרו ברישא היינו משום פתח דברך יאיר כמש"ל, ואתא רבה ב"נ והכריע כדבר ה' דשאני האי ספיקא מעלמא משום דפתח הכתוב בטהרה, וז"ש טהור טהור דמסיבת טהור שאמר הכתוב הכא הוא טהור משא"כ בשאר ספיקות.
או כלך לדרך זו, דמתיבתא לא ירדו לעומק מאמר ה' דאמר טהור, וסברו דהקב"ה הכי סבר בכלהו ספיקי דספיקא לקולא, ולהכי פליגי דהוא טמא דהכי ס"ל בכל הספיקות דמחמירין מדאוריתא וכסברת הרשב"א, ואתא רבה ב"נ וגילה דמאי דאמר רחמנא טהור לאו כללא הוא לכל הספיקות רק בענין זה הוא טהור משום דפתח הכתוב בטהרה וז"ש טהור טהור על דרך שכתבנו, והקב"ה לאחזוקי טיבותא לרבא ב"נ ומשום כבוד לעשות יקר לתורתו לא פירש דבריו, יצאת ב"ק ואמרה אשריך וכו' דהכריע כהקב"ה ופירש דבריו ועשה שלום ביניהם כמו שנאמר.
ואפשר לומר עוד דרך דרש, דיש לחקור לדעת הרמב"ם דכל ספיקא רחמנא שרייה וספיקא דאוריתא לחומרא מדרבנן דוקא, א"כ אמאי אצטריך קרא לטהרו או לטמאו דפתח הכתוב בטהרה לטהר ספיקו כמ"ש בנזיר דף ס"ה, ואפשר לומר דאתא קרא לטהרו לומר שיהיה טהור לעולם ורבנן לא יחמירו בזה על דרך מ"ש הרב ט"ז בא"ח סי' קפ"ח וי"ד סי' קי"ז דכל דבר שמפורש ההתר בתורה אין כח לרז"ל לאסור, והגם שהרמב"ם פסק דטמא הוא פסק כת"ק דטמא מדרבנן וכמ"ש שם הרמב"ם ויראה לי שטומאתו בספק, אבל לר' יהושע טהור לגמרי וקרא להכי הוא דאתא שיהיה טהור בכל זמן ולא יהיה רשות לחכמים להחמיר, הוא אשר דיבר בחכמתו לפי העלותו הנה מיתת"ו ביום טהרתו רבה בר נחמני טהור טהור, כיוון שמועתו לומר תרי זימני טהור מדאוריתא טהור מדרבנן, אי נמי הכונה מאחר דכתיב טהור טהור לגמרי אף מדרבנן, יצאת ב"ק ואמרה אשריך וכו' שגם אתה טהור לגמרי בין הגוף בין הנשמה.
הגם הלום בין כתיבה להדפסה זה חזיתי בס' בנין אריאל שנדפס חדש ממש להגאון שושילתא דבי נשיאה מהר"ר שאול נר"ו אב"ד דק"ק אמשטרדם סדר היום, שכתב להכריע סברת הרמב"ם שכתב שטומאתו בספק מסוגית נזיר הנז', דפריך אמאי דתנן אם בהרת וכו' ור' יהושע כיהה וכו' ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחילה וק' מ"ט דרבנן דמטמאין הא פתח הכתוב בטהרה, ואם יש איזה תירוץ לרבנן דילמא ר' יהושע סבר הכי. ותו מאי פריך אימא כיהה וטמא היינו רבנן. אמנם הכי פירושו דפריך ואימא כיהה וטמא היינו דמ"מ פליג את"ק דלת"ק טמא מספק ולר' יהושע ודאי טמא, ומשני אמר קרא לטהרו א"כ אי אפשר דלר' יהושע טמא בספק דאם כן היינו ת"ק, ואין לומר דת"ק סבר טמא ודאי ור"י טמא מספק דא"כ ת"ק היכי עביד מקרא לטהרו, אלא מוכרח דר' יהושע סבר טהור לגמרי לפי שפתח הכתוב בטהרה, ות"ק ס"ל שטומאתו בספק והכתוב פתח בטהרה מן התורה ככל הספיקות וכדעת הרמב"ם דספיקא דאוריתא לחומרא מדרבנן, וא"כ ת"ק ס"ל דטמא מדרבנן וכן פסק הרמב"ם דטומאתו מספק והוי מדרבנן, וז"ש רבה ב"נ טהור טהור ופירש רש"י לפי מה שכתוב בתורה והוא כדעת הרמב"ם דמ"ש טהור טהור היינו כפי מה שכתוב בתורה אבל מדרבנן ספיקו טמא כדעת הרמב"ם, זהו תורף דבריו עיין בספרו באורך. ואיידי דחביבא לן שמעתיה דרב אמרתי אני להתבסם באמרי קדוש, ורואה אני דרש"י תפס טהור לפי מה שכתוב בתורה במ"ש שהקב"ה אומר טהור, דאח"כ מפרש שארית המאמר דרבה ב"נ, ומוכח דרש"י קאי על מ"ש שהקב"ה אומר טהור ושם פירש רש"י טהור לפי מ"ש בתורה וזה הפך דבריו, דלפי דרך הרב נר"ו הת"ק דאמר טמא הוא מדרבנן ורבי יהושע סבר טהור לגמרי אף מדרבנן, וכפ"ז מתיבתא דאמרי טמא ס"ל כת"ק דטמא מדרבנן וקב"ה סבר טהור לגמרי כר' יהושע, ומשמע דרש"י קאי לדברי הקב"ה אי משום דדיבור זה קדים כדאמרינן. ותו דהו"ל רש"י לתפוס טהור טהור להורות דקאי אדברי רבה ב"נ, אלא משמע דקאי על דברי הקב"ה וא"כ לא הול"ל לפי מ"ש בתורה שר"ל וטמא מדרבנן דזהו סברת מתיבתא, אך הקב"ה סבר טהור אף מדרבנן. ותו לפום מאי דסבר הרב נר"ו דרש"י קאי ארבה ב"נ והיינו דסבר כת"ק, וכונת רש"י לומר לפי מ"ש בתורה ומדרבנן טמא, וא"כ רש"י סבר דטמא דאמר ת"ק היינו מדרבנן וכשיטת הרמב"ם, ואשתמיט מהרב נר"ו מ"ש רש"י בסנהדרין דף פ"ז ע"ב דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת ולר' יהושע פטור דמזה מוכח דלרש"י ת"ק סבר דטמא ודאי ומשום הכי חייב כרת, דאי אמרת דלת"ק טמא מדרבנן אינו חייב כרת. ותו דלדברי הגאון נר"ו א"כ רש"י סבר כהרמב"ם ז"ל דספיקא דאוריתא לחומרא הוא מדרבנן, ואיפכא שמעינן לרש"י בקידושין דף ע"ג וכאשר הוכיחו מהרימ"ט בתשובה ריש חלק י"ד והרב פר"ח י"ד סי' ק"י, ושם הר' פר"ח הוסיף להוכיח מדוכתי אחריני ופשיטא להו דרש"י סבר כהרשב"א דספיקא דאוריתא הוי לחומרא מן התורה, וכ"כ הרב מופת דורנו בס' דברי אמת דף פ"ו ע"ש באורך.
ואצלי ההדיוט יתקרבו דברי רש"י דאמר לפי מה שכתוב בתורה בההיא דרבני צרפת (ריטב"א עירובין י"ג:) דפירשו אלו ואלו דברי אלהים חיים דכל הסברות אמת, וה' הראה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והכל אמת וההכרעה ביד חכמי הדור, ובזה יבא לכל ישוב מאמר זה, דלכאורה יפלא איך מתיבתא פליגי עם הקב"ה ותורה דיליה היא והוא אומר טהור, אבל לפי דברי רבני צרפת שתי הסברות הטמא והטהור אמת צדקו יחדיו, אך המחלקת דפליגי מתיבתא עם הקב"ה היינו בפירוש הכתוב בתורה שנתן לישראל כמאן אזלא ולא פליגי בעיקר הדין, כי הסברות שתים הנה אמרי אמת כמראה האופנים ואלו ואלו דברי אלהים חיים הוא אשר דיבר רש"י בנועם שיח לפי מ"ש בתורה, כלומר המחלקת בכונת הכתוב בתורה, ואמרי מאן נוכח נוכח רבה ב"נ דאמר יחיד אני בנגעים ובכי האי גוונא כי גדלה חכמתו אזלינן בתריה נגד רבים, כמ"ש פ"ק דיבמות (י"ד.) דב"ש עשו כדבריהם ולא חשו דבית הלל רובא, דכי אמרה תורה אחרי רבים ה"מ כי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי, וא"כ מלבד שההכרעה גזרה חכמתו יתברך ומסרה לחכמי הדור עוד בה דרבה ב"נ ברוב גודלו וחכמתו יכול להכריע נגד רבים, ואע"ג דהרמב"ן פ' זה בורר פליג על הגאון וסבר דלא נאמר זה ביחיד ממש, מ"מ הרי הכא קב"ה קאי כותיה ומצורף לזה דאמרן דעת הוא דכמה רבנן על עומדם יעמודו בשיטתו.
ואולם מדברי רש"י בכתובות דף נ"ז משמע דרוח אחרת אתו בפי' אלו ואלו דברי אלהים חיים ולא סבר כרבני צרפת כאשר עין אדם בלבבו יבין ועיניו תראינה וככתוב אצלינו בעניותנו במקום אחר, וגם לעיל פ' לך לך דף י"ד כתבנו בזה לך נא ראה ומשם באר"ה.
ולכן נראה יותר לפרש דרש"י אזיל לטעמיה דסבר כהרשב"א ז"ל דספקא לחומרא מדאוריתא, ולפי זה הא דקאמר קב"ה טהור לאו משום שהוא ספק שרי, דאי נמי הוא ספק לדידן כי אין אתנו יודע הי קדים הוי טמא מן התורה ככל הספיקות שמן התורה יש להחמיר בהן וא"כ גם מדאוריתא אינו טהור, לכן פירש"י טהור לפי מה שכתוב בתורה כלומר דהתורה התירה ספק זה ואינו דומה לכל הספיקות שהם אסורים דבר תורה כי זה טהור לפי מה שכתוב בתורה, והיינו כדאמרינן שהכתוב פתח בטהרה תחילה ודייק אומרו לפי מ"ש בתורה לדרכנו, דלפי מה שפירש הרב הנז' הול"ל טהור מן התורה דהיה לשון קצר וברור, וכבר נודע דרש"י דייק בלישניה טובא, אבל כונתו דאינו טהור מכח הספק רק הוא טהור ודאי לפי מ"ש בתורה דהתורה התירתו, ומשום הכי אין דומה לשאר ספיקות דמן התורה יש להחמיר וק"ל.
עוד זאת אדרש במאמרין במה שנודע שכתב מהריב"ל בח"ג סי' קי"ו וסי' קי"ט דחכם שכתב פסק נאמן לפרש דבריו, ומהר"ם מינץ בתשובה סי' ק' סבר דאינו נאמן לפרש דבריו, והשתא אפשר. לפרש דהך פלוגתא דקב"ה ומתיבתא אינו דבר פרטי לחוד אלא הוא פרט וכלל והוא מחלקת כולל בכל התורה כולה, ובהכי ניחא דהוצרכו בזה לאתויי רבה ב"נ להכריע כי אינו דבר פרטי רק הוא דבר כולל בכל התורה כלל ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, ויען שהוא דבר הנוגע לכללות התורה אצטריכא ליה שעתא לרבה ב"נ להכריע, והענין הוא דהכא פליגי קב"ה ומתיבתא דרקיעא בהך קרא דכתיב לטהרו או לטמאו, דהקב"ה פירש דפתח בטהרה תחלה ללמד דספיקו טמא, ומתיבתא סברי ספיקו טמא ומאי דכתיב לטהרו ברישא משום פתח דבריך יאיר, וחדא מגו חדא פליגי פלוגתא אחריתי אי אזלינן בתר פירוש הכתוב לפי דעתם או חייבין לשמוע אשר יאמר כי הוא זה הקב"ה אשר נתן התורה וציוה לכותבה למשה רבינו וכתבה מפי הגבורה, דהקב"ה סבר כמהריב"ל דכותב הפסק נאמן לפרש דבריו ולו שומעין דזה כונתו, ולכן אמר ה' דפירוש הכתוב דפתח בטהרה ללמוד דספיקו טהור, ומתיבתא סברי כדעת מהר"ם מינץ דכל דכתיב ומנח הם רשאים לפרש הכתוב כמשמעות הענין לפי דעתם, ומחלקת זה כולל בכל התורה אי כביכול נותן התורה פרושי קא מפרש הכתוב אם מן הדין חייבין לשמוע פירושו או לא, אמטו להכי שדור עליה פריסתקא דרבה ב"נ גדול הדור יכריע בפרט וכלל כרב גודל חכמתו כי לא לפניו יתברך חנף יבא כי מי כמהו מורה הן בענין עצמו דיחיד הוא בנגעים והן אי רשאים לפרש קרא לפי דעתם נגד פירושו כביכול דחיילא בכולל בכל התורה כלה, אז ראה ויספרה רבה ב"נ והשיב תשובה שלימה באומרו טהור טהור. ושתים זו שמענו דבענין זה ספיקו טהור, והכותב דין שאומר זו כונתי אליו שומעין, והיינו דכפליה למילתיה לומר טהור טהור כלומר כיון דהקב"ה אמר טהור ופירש דבריו כן הוא טהור וחייבין לשמוע ככל היוצא מפיו בפירושא דקרא וכמהריב"ל, והיינו דנקט טהור טהור וק"ל.
וחזיתיה להרב מהר"ם מינץ שם דמייתי ראיה מהך דקמן דאינו נאמן לפרש דבריו, דהרי מתיבתא פליגי על הקב"ה ע"ש. ואנן בעניותין הרחבנו הדיבר לפרש המחלקת בביאור הכתוב והכרעת רבה ב"נ, ולפי דרכנו למדנו דהעיקר כדעת מהריב"ל וזה דבר ה' והכרעת רבה ב"נ, ועוד כתבנו בזה ובפירוש המאמר בקונטריס פתח עינים על עין יעקב בס"ד.
אמור מעתה נבא אל ביאור המאמר על פי הקדמתנו לפי פירוש רבינו תם הנז', דהנה אמת נכון הדבר לומר דקב"ה ומתיבתא דרקיעא פליגי בפלוגתא דר' יהושע ורבנן, ובנזקק לטומאה דאז רבי יהושע מטהר ורבנן מטמאין, אבל אם לא נזקק לטומאה גם רבנן מודו דטהור דמוקמינן ליה אחזקתיה, ובנזקק לטומאה הקב"ה סבר כר' יהושע ומתיבתא ס"ל כרבנן ורבה ב"נ סבר כרבנן וכמתיבתא דרקיעא, אמנם לא ניחא ליה לומר טמא בהדיא הפך הקב"ה, לכן נתחכם לגלות דעתו ברמז ובחכמה יסד אר"ש ואמר טהור טהור כלומר אם לא נזקק לטומאה והא גברא טהור כשנולד ספק זה הוא טהור דמוקמינן ליה אחזקתיה, וממילא משמע דאם נזקק לטומאה ואז נולד בו ספק אינו טהור וכמתיבתא דרקיעא וכרבנן, ולכן יצאת ב"ק ואמרה אשריך רבה ב"נ וכו' כלומר דעשית כהוגן לרמוז סברתך ולא לומר בהדיא אך נגד ה', ומהשתא דרבנן ורבה ב"נ סברי טמא פסק הרמב"ם הכי דלא בשמים היא ומרוב ענותנותו יתברך מסר ההכרעה לחכמי הדור, ושוב ראיתי בספרן של צדיקים יש מי שפתח בדרך זה קצת גם אחר זמן רב בלכתי בשליחות מצוה שמעתי באומרים לי כי כן פירש הגאון מהר"ר העשיל ז"ל, וכמדומה כי הראוני כתוב כך באיזה ספר ומינייהו ומינן יתקלס עילאה.
ובדרך הזה אפשר להבין מ"ש במציעא דף נ"ט, דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו אמר דוד רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם מקרעין בשרי לא היה דמי שותת ולא עוד אלא בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי הבא על אשת איש מיתתו במה ואני א"ל בחנק ויש לו חלק וכו' וכלם מרגישים מה הלשון אומרת בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות וכו'. ולפי דרכנו אפשר דגם כי עסקי בנגעים ויודעים דלר' יהושע אף אם נזקק לטומאה נולד ספק מוקמינן גברא אחזקתיה וספיקו טהור, ואף לרבנן בדלא אתרע חזקתיה ספיקו טהור כפירוש ר"ת, עכ"ז מאנו הכלם דהיה להם לחשוב דדוד הע"ה חזקתו אלימתא דה' עמו, וא"כ בספק כי האי דבת שבע דינא הוא דמוקמינן ליה אחזקתיה, ובכי האי גונא דלא אתרע חזקתיה כ"ע מודו דטהור, והיינו רתחיה דדוד הע"ה דהגם שעוסקין בנגעים וידעי דספיקו טהור בדלא אתרע חזקתיה אפילו הכי הם אמרו הבא על אשת איש וכו'.
ובאופן אחר אפשר לפרש במאי דתנן בנגעים פי"ב אפילו ת"ח לא יגזור ויאמר נגע אלא כנגע, וכתב הרב תוספת י"ט דהקשה הרא"ם דאם לא יאמר הכהן טמא אין כאן טומאה, ותירץ הרב גור אריה משום דובר שקרים. והקשה עליו הרב קרבן אהרן דהרי הוא נגע ודאי רק שהכהן מטמאו, ותירץ הרב תי"ט דכשיאמר נגע המכוון ממנו נגע טמא ואיכא דובר שקרים ומשום הכי יאמר כנגע, וז"ש אף כשעוסקין בנגעים ועין רואה כמה הקפידה תורה שלא לשקר דאף דהוא נגע, ולפי האמת תיבת נגע אינו ר"ל טמא אלא שמפני שכשאומרים נגע המכוון הוא טמא לכן משום דובר שקרים לא יאמר נגע אלא כנגע. ואחרי ראות את כל תוקף מה שהקפידה התורה בפרשת נגעים שלא להיות דובר שקרים, אתו הנו ואמרי הבא על אשת איש כפשיטות גמור הגם דאיכא כמה טענות וכמה ספיקות וכמה צדדים לזכות, הם ברשען בשאט נפש עשו בנפשם שקר דרכו לשונם לראות במו אופל באתרא דליעול האי שינון בתורת ה' תמימה מרפא לשון עץ חיים.