פרשת שמיני בס"ד
פ"ק דסנהדרין (ו':) ר"א בנו של ד' יוסי הגלילי אומד אסור לבצוע וכו' אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר תורת אמת היתה בפיהו וכו':
האי גדול אחי קדש הקדשים ראש השלישים ויעט"ר לו ה' מוכת"ר מוגש כתר כהונה זכה בו אהרן, כי רב מאד מחנהו זה מחנה אהרן וחשב עם קונה"ו שליח שוייה יתירה עליו אמ"ה מימין הגולה בדעת ובכשרון, האדם יראה לעינים אך בצלם קדשוהו שמים כי מלאך ה' צבאות הוא וצדיק ירון, ויהי ביום השמיני למילואים אשתפוך חמימי עשות קיד"ה כמו חרו"ן, האי שריפ"ה דאו"ר בנ"י הני כהני בני חניני שלומי אמוני שני סגני הוליד את חסרו"ן, ובעדן רתחא שפתים ישק שתיק משתק וידום אהרן על כן בא בשכרו נתיחד לו הדיבור קורא בגרון, כמשז"ל (ויק"ר סי' י"ב) שקבל שכר על שתיקתו שנאמרה לו פרשת שתויי ועל דרך זה אפשר שז"ש סבור הייתי שיתקדש הבית או בי או בך, כי די באחד ויתקדש בגדול ועכשיו שנתקדש בהם מוכח דהיו שוים ולכך נסתלקו שניהם, וזו הוכחה שהם גדולים בערכם וגם גדולים ממנו, דאם היינו במדרגתם היה צריך שיסתלקו גם הם דמאי חזית אלא ודאי שהם גדולים.
א"נ אפשר במ"ש בשלהי מנחות (ק"ח:) האומר אחד מכבשי הקדש הגדול שבהן הקדש היו לו שלשה הבנוני הקדש, ופריך אמאי אין הגדול הקדש, ופריק שמואל חוששין אף לבינוני דלגבי קטן עין יפה הוא, גם אתמר התם האומר שור בשורי הקדש הגדול שבהן הקדש, ופסקה הרמב"ם פי"ו דמעה"ק, ובה' מעילה פ"ז פסק הרמב"ם אמר כיס מכיסי הקדש שור משורי הקדש מועלין בכלן, ומרן בכ"מ שם הקשה ממ"ש פי"ו
ובזה אפשר שהוא רמז המסרה וידום אהרן וידום השמש, כי ידוע דמשה רבינו נמשל לחמה (ב"ב ע"ה.), וז"ש וידום אהרן וקבל שכר וידום השמש משה רבינו שפרשת שתויי יין נאמרה לו והוא לימדה לישראל ושתק משה רבינו, ושוב ראיתי שכבר קדמוני רבנן הלא בספרתם.
ובתו"כ אמרו היה אהרן עומד ותואה ואומר אוי לי וכו' נכנס משה וכו' א"ל אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו הייתי סבור אובי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך כיון ששמע אהרן כך שתק. ולהבין מאמר זה אפשר במה ששמעתי שכתבו המפרשים דהא דנוטל צדיק אחד ומכפר היינו כשהצדיק הזה גדול שבכולן אך אם יש שנים שוים לוקח שניהם, ממעה"ק דהגדול הקדש, וחילק הרב ברכת הזבח בין אומר שור משוורי דאז מועלין בכולן לאומר שור בשוורי דמשמע הגדול, ונראה חילוק נכון ובהגהותי על הרמב"ם הארכתי קצת ודקדקתי שם על הבה"ז ועל האחרונים ממ"ש הרמב"ם פכ"א מה' מכירה עש"ב ולא ע"ט האסף, והשתא הקב"ה אמר ונקדש בכבודי והכוונה במכובד ממכובדי, ודמי לשור משוורי הקדש דלדעת מרן הוי כשור שבשוורי דר"ל הגדול שבהם, וגם משה רבינו סבר כך דלא כרבינו משה, וז"ש הייתי סבור או בי או בך וכדס"ל למרן דשור משוורי היינו הגדול, אבל אח"כ מסיק משה רבינו כרבינו משה, והיינו דאמר ועכשיו ראיתי שיש חילוק בין שור משוורי לשור שבשוורי כדעת הרמב"ם והרב בה"ז ולכך תפיס כל הגדולים והקטנים דוקא אינם בכלל ההקדש, ומ"ש הר"מ פ"ז דמעילה ויהנה בקטן אריש דינא קאי, או סמך על מ"ש בה' מעה"ק וכמ"ש מורי הרב זלה"ה בס' נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ב, ונראה דה"ה אם יש גדול ובינוני ושנים שלשה קטנים שוו בשיעורייהו בקטנן כבמות ואיכות דאינם בכלל, וז"ש עכשיו ראיתי שהם גדולים ממני וממך, כלומר דהאומר שור משוורי אין משמעותו כשור שבשוורי שהוא הגדול אלא משמע א' משוורי וא"כ הגדול והבינוני הקדש והקטנים אינם בכלל ההקדש, ולדעת הזהר נדב היה גדול מאביהוא, ולכך נתקדש הבית בנדב הגדול ובאביהוא הבינוני ואנו הקטנים נשארנו, ונמצא שהם גדולים ממני וממך.
א"נ אפשר לומר דמשה רבינו תמיד היה סובר לדינא כחילוק הרב בה"ז, רק שסבר כמ"ש ונקדש בכבודי הכוונה במכובד שבמכובדי ור"ל הגדול וז"ש או בי או בך, ואחר מעשה ראה שהכוונה במכובד ממכובדי דהוי כמו שור משוורי דהגדול והבנוני הקדש, וז"ש ועכשיו ראיתי שהם גדולים וכו' כלומר שהפירוש מכובד ממכובדי והם גדולים ואנו הקטנים נשארנו, איברא דלא שייך כלפי שמיא האי דינא דשור משוורי הגדול והבינוני הקדש, דדוקא באדם אמרו הגדול והבינוני הקדש אבל במאמר ה' אין לומר כן דליכא ספיקא קמיה שמיא, אך יש לומר דדעתו ית' ודאי הלא מראש על נדב ואביהוא ומ"ש ונקדש בכבודי כוונתו במכובדים שבמכובדי לאפוקי הקטנים ובזה יעלה כהוגן והבן. ובילקוט משלי (רמז תתק"נ) אמרו יש דרך ישר לפני איש זה אהרן שנאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת ונאמר בשלום ובמשור הלך אתי, ואחריתה דרכי מות אלו בני אהרן שהקריבו דורון שלא ברשות וכו', ואפשר לפרשו במה שהקשו המפרשים במ"ש קח לך עגל לכפר על מעשה העגל דהא אין קטגור נעשה סניגור, ותירצו לדרכם. ודרך דרש אפשר לישב דהא דאמרינן אין קטגור נעשה סניגור היינו בקטגור עצמו, אבל הא דידן דאהרן שאני דהוא עשה עבירה לשמה שכוונתו שלא יהרגוהו ישראל ולא יהיה להם תקומה כמשז"ל, וכתבנו בעניותנו פ' אמור דבכי האי גונא אמרינן גדולה עבירה לשמה דהיה מוכרח מאד, והנה כי כן הך קטגור הוי סניגור דגדולה עבירה לשמה, אבל הא מיהא יען כי אהרן קדוש ה' ובא תקלה מצד אחד צריך כפרה אבל לא שייך אין קטגור נעשה סניגור, וכתב הרב זרע ברך דהגם כי אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, הכא שאני דהוי לזכות את הרבים והיו שוגגין וליכא פשיעה על דרך שכתבו התוס' עש"ב, וז"ש יש דרך ישר לפני איש זה אהרן שכיון יפה ועשה עבירה לשמה לזכות את ישראל שנאמר קח לך עגל וכו' ומזה תבין שהוא דרך ישר דהא אין קטיגור וכו', אלא מוכרח דאין כאן קטגור וכגון דא מצוה רבה ודרך ישר לפני איש זה אהרן, וכי תימא אכתי יש לפקפק דאין אומרים לאדם חטוא וכו', לז"א ועליו נאמר בשלום ובמשור הלך אתי ורבי"ם השיב מעון, דאם היו הורגין אותו היה עון גמור לא כן עתה דהיו שוגגין כמ"ש הזב"ר ובזה אומרים לאדם חטוא, אלא שמה שעשה אח"כ שנטל העגל והיה פוחסו לפניהם וא"ל דעו שאין ממש, בזה הי"ל סרך חטא וכמשז"ל (ויק"ר פ"ז) על פסוק שנאה תעורר מדנים וכו' ועי"ז לא הגין זכותו להציל נדב ואביהוא מחטאם, וז"ש ואחריתה דרכי מות אלו בני אהרן כלומר דסופה דמילתא דרכי מות, לא מות עצמה כי המות עצמה היה בחטאם שהקריבו דורון וכו' רק סוף המעשה שהיה פוחסו היה דרכי מות שלא הגין זכותו להצילם, אבל מה שעשה בתחילה כדין עשה ובזה אמרו גדולה עבירה לשמה והוא דרך ישר. עלה בידינו דאהרן קדוש ה' כונתו לשמים להציל ישראל מעון שלא יהרגוהו ועשה עבירה לשמה ואין בו ח"ו סרך חטא מע"ז, ובזה שמעתי אומרים כוונת רש"י שכתב קח לך עגל להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה. ויש לדקדק אומרו על מעשה העגל שעשה ומה צורך לומר על מעשה העגל, והל"ל על העגל. אמנם כתבו המפרשים בנותן טעם דבשגגת ע"ז עולה קודמת לחטאת כמ"ש רש"י פ' שלח דהעולה באה על הרהור הלב ובחטאות דשאר איסורים כיון דאין המחשבה מצטרפת למעשה לכך החטאת קודם דהעולה דורון, אבל בע"ז שגם המחשבה מצטרפת קדמה ואתיא העולה לכפר על המחשבה והדר מייתי חטאת לכפר על המעשה, והכא אהרן הוא הקדוש לא היה בו סרך ע"ז רק כוונתו לשמים אלא שהוצרך לחטא זה להציל ישראל, וא"כ חטא זה לדידיה כשאר חטאות שחטאת קודמת לעולה שאין כאן אלא החטא עצמו במעשה ולא המחשבה ולכך חטאתו קדמה לעולתו, וזה דקדוק דברי רש"י להודיע שמכפר לו על מעשה העגל, מעשה דייקא כי חטא זה לגבי אהרן כשאר החטא דאין המחשבה מצטרפת, זהו תורף מה ששמעתי. ובזה אפשר שיובן מאמרם ז"ל (ת"כ) שהיה אהרן בוש וא"ל משה רבינו למה אתה בוש קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, הכוונה שהיה אהרן בוש ממעשה העגל, וא"ל משה רבינו למה אתה בוש הלא עי"ז יצא לאור משפטך שלא חטאת בסרך ע"ז, והעד על זה ועשה את חטאתך ואת עולתך חטאת קודם לעולה, וזה מוכיח שלא פגמת באיסור ע"ז דבע"ז עולה קודמת לחטאת, ואדרבא עתה יתפרסם בזה שאתה נקי וידעו כלם כי כונתך לשמים וידעו כל ישראל מצפוני לבך שכל מעשיך לש"ש, וכל העם רואים סדר קרבניך כי החטאת קודם לעולה וזה מופת חותך שלא חטאת בע"ז וירא אלהים אתה.
וכבר העיד הכתוב (מלאכי ב׳:ה׳) על אהרן בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא תורת אמת היתה בפיו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ורז"ל דרשי הני קראי על אהרן כמ"ש במאמרינו המוקדם ובת"כ ובמדרשים, ואין דרכנו להטריח עין הקורא באורך הדקדוקים וההצעות כי יתן את רוחו אמ"ת מרגיש ולו יעיר כל ההערות שיש בהני קראי, אמנם אפשר לפרש בהקדמתנו, ועוד נקדים משז"ל (שבת נ"ו) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר וה' עמו אפשר שכינה עמו וחוטא, ובפ' חלק (סנהדרין צ"ג:) אמרו וה' עמו שהלכה כמותו, וכתב הרב פרשת דרכים דדא ודא חדא היא דכיון שהלכה כמותו והגיע לפרשת דרכים אין חטא בא על ידו, ואנן בעניותין פירשנו במקום אחר והרחבנו הביאור במשז"ל (עירובין י"ג:) דקבעו הלכה כב"ה מפני שהיו ענוים, ואז"ל פ"ק דסוטה (ה'.) דמי שהוא עניו הוא מרכבה לשכינה דכתיב אני את דכא, ודהע"ה היה עניו וזכה להיות מרכבה לשכינה וזהו וה' עמו, ומזה נודע דהלכה כמותו דכיון שהוא עניו מכוין אל האמת כבית הלל, וכיון דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא ניצול מחטא כמ"ש פ"ק דסוטה.
והנה הכא באהרן הכהן כל אדם חזו מעשה העגל ולבם נמס איך קדוש ה' כה יעשה, אבל כבר אמרו ז"ל דכוונתו לשמים וככל אשר דברנו, וז"ש ואתנם לו מורא ויראני ותמיד הולך ביושרו ויראת ה' אוצרו, ואין לפקפק במעשה העגל ופטירת נדב ואביהוא דח"ו עלתה על לבו לדבר אחר, ועד ממהר כי זכה לענוה והוא אומרו ומפני שמי נחת הוא, והיה הכניעה אזור מתניו והענוה אזור חלציו, ומזה נמשך תורת אמת היתה בפיהו כי על ידי הענוה זכה כב"ה שהלכה כמותו והיה מכוין אל האמת, וא"כ איך אפשר דחטא בא על ידו כיון דשכינה עמו וכמשז"ל על דהע"ה, ומזה תשכיל שענין העגל כדין עשה להציל ישראל מעון כמש"ל, והוא אומרו בשלום ובמישור הלך אתי ורבי"ם השיב מעון כאמור.
א"נ אפשר במ"ש פ"ב דיומא (כ"ו.) לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ומיששכר, והקשו המפרשים דהא אשכחן דהע"ה שזכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא היה מלוי, ותירצו בזה דשאני דוד דהיה מלך ומעת אשר נמשח ע"י שמואל הנביא זכה בכתר מלכות לו ולזרעו עד עולם והיינו דאהני ליה לכוין אל האמת. והרב עיון יעקב תירץ דדהע"ה זכה לזה ע"י הענוה. ובזה אפשר לפרש מאז"ל הביאו הרב פרשת דרכים ריש דרוש ט"ו מכתם לדור שמרני אל כי חסיתי בך שמרני שלא אכשל בדבר הלכה, והנה אז"ל פ"ק דסוטה (י':) לדוד מכתם שהיה מך ותם, ופירש"י שהיה מנהיג עצמו כמך ותם אף במלכותו, והביאו הרב פרשת דרכים דף ל"ה ע"ג. ועל פי דרכנו יובן כי גדלה מעלת דהע"ה כי הנה יש סגולה לכוין אל האמת בהיותו מלך כנז' ועכ"ז דהע"ה לא סמך על זה והיה מך ותם שהיה עניו אף במלכותו כמו שפירש"י, כלומר דבהיותו מלך יספיק לכוין אל האמת והוא לא סמך בזה אלא אף במלכותו היה עניו דהענוה היא סגולה נפלאת לכוין אל האמת כמדובר, וז"ש מכתם לדוד שמרני אל שלא אכשל בדבר הלכה להיות עניו כרמוז במכתם, כי חסיתי בך ורציתי להיות עניו שאהיה מרכבה לשכינה וזהו כי חסיתי בך, וע"י זה שמרני שלא אכשל בדבר הלכה כי עם היותי מלך ומלכות סגולה לזה רציתי לחסות בך ולהיות עניו כי זה יועיל לכוין אל האמת ואל אכשל בדבר הלכה, ועוד כתבו המפרשים דהעוסק בתורה ובג"ח מכוין אל האמת, וסמוכות שלהם במאמרם פ"ק דקמא (י"ז.) דעוסק בתורה ובג"ח זוכה כשני שבטים יוסף ויששכר ע"ש, ועוד כתבו דהא דאמרינן לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ומיששכר היינו בהיותו דן יחידי, אבל כאשר ידונו הסנהדרין מכוונים לאמת דזכותא דרבים אהניא להו וכמשז"ל דסנהדרין היו רובן מיהודה, ועפ"ז אפשר לפרש הני קראי ומפני שמי ניחת הוא שהיה עניו כמש"ל, ועי"ז זכה תורת אמת היתה בפיו דייקא אף כשהיה מורה יחידי סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא, ועוד זאת יתירה ועולה לא נמצא בשפתיו דאפילו בתחילת עיונו עולה לא נמצא בשפתיו, אפילו לסלקא דעתין ותחילת דיבר, וזה מפני הענוה, ועוד שעסק בג"ח בשלום ובמישור וכו' שהיה אוהב שלום וכו' כמשז"ל במאמרינו והעוסק בתורה ובג"ח מכוין אל האמת, ועתה יש להקשות דהמדות האלו ענוה וג"ח הן הנה גרמא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, אבל מעלה זו הגדולה דכתיב ועולה לא נמצא בשפתיו דאפי' בתחילת העיון וסלקא דעתין לא נפיק מפומיה דבר שאינו אמת זו לא ידענו, דאסוקי שמעתא אתמר דהיינו דשקיל וטרי ומסיק לאמת, אבל יתכן זמנין דמשכחת דמקמי המסקנא סלקא דעתיה וחשב מחשבות שאינן אמתיות לפום חורפא, לז"א כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כלומר אל תתמה על החפץ שזכה אהרן הכהן למעלה גדולה זו, דמעולם לא אמר דבר שאינו אמת משום כי שפתי כהן וכו' כלומר במה שהוא כהן לבד והוא משבט לוי זה לבד יספיק לכוין אל האמת אפי' יחידי, ותורה יבקשו מפיהו דייקא אפילו יחיד כי כך היא המדה אל הכהן השופט מעצמותו להיותו משבט לוי, וכיון דמעצמותו לבד הוא זוכה לאסוקי אליבא דהלכתא המעלות האלו דענוה וג"ח אהני ליה מדה יתירה על השאר, דעולה לא נמצא בשפתיו כיון דהוא בלאו הכי מסיק אליבא דהלכתא, א"כ המדות אלה אשר בשאר השבטים מהנו לאסוקי אליבא דהלכתא מהנו בכהן דעולה לא נמצא בשפתיו.
וזהו מעלת דהע"ה דהגם דדוד בשתים שהיה מלך והיה יכול לשאול שלא יצא מפיו שום דבר שאינו אמת, דמאחר שהוא מלך הוא סגולה לכוין אל האמת וע"י הענוה היה יכול להשיג כאהרן הכהן דעולה לא נמצא בשפתיו אפילו בתחילת העיון, אך הוא לא שאל אלא שלא יכשל בדבר הלכה לבד כמו שהבאתי לעיל מאמרם ז"ל, וזהו הרמז לדוד מכתם דבתיבת מכתם רמוזות שתי המעלות דמכתם הוא עטרה כמו שפירש"י רמז לעטרת מלכות, וגם רמז מך ותם שהיה עניו כמשז"ל, וגם שהיו לו שתיהן לא שאל אלא שמרני אל שלא אכשל בדבר הלכה.
ויתכן לפרש בזה משנת חסידים (אבות פ"ו מ"ג) ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו וכו' הלמד מחבירו פרק אחד וכו' עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד, והענין שהשני דברים שלמד הם שלא ילמוד יחידי דכתיב חרב אל הבדים, ושלא יהלך בקומה זקופה דכתיב בבית אלהים נהלך ברגש, וכאשר נדקדק יפה הני תרי מילי לא שייכי כל כך במלך, זה יצא ראשונה שלא ילמוד יחידי אפשר דהיינו דוקא לאיניש דעלמא דלאו מלוי ויששכר שאינו מכוין אל האמת, וכמ"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה כלומר ביחיד כמו שפי' המפרשים, וא"כ נמצא דמלוי ויששכר אף ביחיד מכונים אל האמת, ואפשר דלא עליהם תהיה אזהרת חרב אל הבדים, ולפ"ז גם במלך ליתא וזאת שנית שראהו הולך בקומה זקופה וא"ל בבית אלהים נהלך ברגש, ומוכרח דלאו דוקא שהיה הולך בקומה זקופה דהא אריב"ל (קידושין ל"א.) אסור לילך בקומה זקופה ואיך דהע"ה היה הולך, וכי תימא דאחיתופל חדית ליה דאסור מאי אריא בית אלהים אף בביתו אסור, אלא נראה דלא היה קומה זקופה ממש ועכ"ז א"ל בבית אלהים נהלך ברגש, ואפשר דלגבי מלך דמצווה לנהוג בשררה שיהיה אימתו מוטלת שרי ליה כל שאינו קומה זקופה אף בבית אלהים, וז"ש ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים, ומ"ה נקט מלך ישראל להורות שאותם השני הדברים לא שייכי בדידיה להיותו מלך ישראל, ועכ"ז קראו רבו הלמד מחבירו והוא צריך לאותו דבר שצריך לנהוג בו כבוד.
ומן האמור הבה נא אבא להבין מאמרם ז"ל פ' חלק דף צ"ג על פ' יודע נגן גבור חיל וכו', שכל זה אמרו דואג בלשון הרע, יודע נגן שיודע לשאול, גבור חיל שיודע להשיב וכו', וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, בכלהו אמר יונתן בני כמוהו כיון דאמר וה' עמו מילתא דבדידיה לא הוי חלשא דעתיה ואיקני ביה, וכבר כתבנו דהעניו מרכבה לשכינה וגם העניו זוכה לכוין אל האמת, וז"ש וה' עמו שהיה עניו ועי"ז הלכה כמותו בכל מקום, לא מבעיא אם הוא בבית המדרש שיש שם רבים הלכה כמותו כי כשיש רבים אפילו משאר שבטים יכולים לכוין אל האמת, אלא אף בביתו כשהוא ביחיד הלכה כמותו מצד הענוה, וז"ש בכל מקום בין בבית המדרש בין בביתו בהיותו יחיד, ונודע דשאול ע"ה היה עניו כמ"ש (שמואל א י׳:כ״ב) והוא נחבא אל הכלים וגם כשבזוהו ויהי כמחריש, ועכ"ז לא אסיק שמעתא אליבא דהלכתא, ומוכרח שלא היה עניו עד גדר שיהיה מרכבה לשכינה ויכוין אל האמת, וכשראה שדהע"ה מצד הענוה זכה להיות ה' עמו ולכוין אל האמת למפרע ידע שכל מה שטרח בענוה עדיין הוא מבחוץ, ועד ממהר כי לא זכה לכוין אל הלכה, ולזה כשאמר וה' עמו מילתא דליתא בדידיה אף שהוא עניו איקני ביה.
ומשמו של הר' מהר"ש פרימו שמעתי שהי' מפרש במ"ש המפרשים דדהע"ה זכה שהלכה כמותו מצד שהיה מלך אף שהיה משאר שבטים כמש"ל, וז"ש מילתא דליתא בדידיה אף שהוא מלך איקני ביה דניכר דדוד יהיה מלך עיקרי ולכך זכה בזה, משא"כ הוא שהיה עראי ע"כ שמעתי. ואם נרכיב דרך הרב הנזכר עם מ"ש בעניותנו יבא על נכון, כי הנה דואג אמר וה' עמו שהיה עניו וזה גרם שהלכה כמותו כמש"ל, אבל שאול שהיה סובר שהוא עניו ולא זכה לזה, לדידיה מוכרח שזכה משום שהוא מלך עיקרי ולא כמוהו שהיה עראי מתחילתו כמו פקיד המלוכה עד שיבא העיקרי, וכמ"ש בעניותנו פ' ויחי משם הרב המאירי ז"ל ע"ש. וז"ש מילתא דליתא בדידיה אף שהי' עניו א"כ מוכרח שהוא מצד המלכות ואיקני ביה.
נמשך לזה נבא לבאר פ' (תהילים מ״ה:ד׳-ו׳) והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך חיציך שנונים עמים תחתיך יפלו וכו', והנה מרן ז"ל בכללי הגמרא הקשה אהא דאמרינן פ"ק דעירובין (י"ג:) דזכו ב"ה שיקבעו הלכה כמותן מפני שהם ענוים, דאטו מפני שהם ענוים יקבעו הלכה אשר לא כדת, ותירץ דהענוה סגולה לכוין אל האמת ומשום דמכווני אל האמת הלכה כמותן. עוד נקדים מאז"ל פ"ב דמכות (י'.) עומדות היו רגלינו וכו' מי גרם שעומדות היו רגלינו במלחמה בשעריך ירושלים שערים המצויינים, וכתב הרב פרשת דרכים דסגולה זו לנצח המלחמה אינו אלא ע"י תורת אמת דמסקי אליבא דהלכתא, ורז"ל (שבת ס"ג.) דרשו בהך קרא והדרך צלח רכב אל תקרא והדרך אלא וחדדך אלו תלמידי חכמים המנצחים זה לזה בהלכה, וז"ש וחדדך, כאשר תשב ללחום מלחמתה של תורה ואתם מחדדין זה לזה בהלכה, אשכילך ואורך סגולה טובה שאתה תהיה נוצח ודברך יקום וזהו צלח רכב, והסגולה היא על דבר אמת וענוה צדק שתהיה עניו כהוגן בצדק לאפוקי שאול, ובזה צלח רכב על חביריך, וכי תימא מה תועיל הענוה לענין זה אטו מפני ענותנותי אנצח שלא כדת, לז"א לא כי אלא ותורך נוראות ימינך שהענוה סגולה להורות לך האמת, וזהו ותורך נוראות ימינך, ועוד אחרת תרויח דע"י התורה אליבא דהלכתא תנצח במלחמה, וז"ש חיציך שנונים עמים תחתיך יפלו וכמ"ש עומדות היו רגלינו וכו' כמדובר.
ועפ"ז אפשר לפרש פ' מלכים סי' ג' במראה שלמה הע"ה וכה תוארם, בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך ויאמר שלמה אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ועתה ה' אלהים אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטון לא אדע צאת ובא ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב וכו' ונתת לעבדך לב שומע וכו' וייטב הדבר וכו' יען אשר שאלת וכו'. ויש לדקדק הקדמה זו אשר הקדים שלמה הע"ה אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול וכו' מאי שיאטיה. ועוד פתרון המדות האלה אשר השב"ח השבי"ח לדהע"ה. ועוד להבין אשר הטיבו דבריו בעיני ה' אשר שאל החכמה, ומהיכא תיתי בעל שכל וירא שמים כשלמה הע"ה הלך ילך אחר קנינים גופניים ויניח החכמה והמדע.
והנה אמרו במדרש משלי דרש ר' תנחום בר חנילאי והחכמה מאין תמצא זה שלמה שישב מ' יום בתענית כדי שיתן לו המקום רוח חכמה ובינה והיה משוטט ומבקש אחריה א"ל הקב"ה שאל מה אתן לך אמר לפניו רבש"ע איני שואל ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה בלבד השיבו הקב"ה הואיל ולא שאלת לא כסף ולא זהב החכמה והמדע נתונים לך במתנה, ולפי שישב מ' יום בתענית והיה מבקש החכמה לא קפח הקב"ה שכרו וכו', וכתיב ויחכם מכל האדם זה אדם הראשון, מאיתן האזרחי זה אברהם וכו', הימן זה משה וכו', כלכל זה יוסף וכו', דרדע זה דור המדבר שהיו בני דעה ביותר, בני מחול זה דוד שמחל לו הקב"ה אותו עון.
ויש להעיר במאמר זה הן קדם מאי ק"ל בכתוב והחכמה מאין תמצא ואיך נתבאר בענין זה של שלמה הע"ה. ותו מאי קאמר איני שואל לא כסף ולא זהב והול"ל איני שואל כסף וזהב. ותו מ"ש ולפי שישב בתענית מ' יום והיה מבקש חכמה לא קפח שכרו סותר הקודם דקאמר דמפני שלא שאל כסף וזהב נתן חכמה לשלמה. ותו להבין האי דקאמר ויחכם מאה"ר וממשה ומיוסף ומדור דעה מה פתרון חכמות אלו, וכבר מהר"ם אלשיך פירש דהמ"ם של כלם הוא מעין דוגמה, אבל צריך להבין דנראה דכל אחד מגדולי עולם הללו הי"ל חכמה פרטית ושלמה הע"ה הרי זה קנתה ימינו כלם ומה המה. ותו מחילת דהע"ה מאי בעיא הכא.
ואולם טרם אענה ביאור הכתובים הנז' ואגבן אבא נא להבין המאמר, וכבר הקדמנו לעיל דלא משכחת צורבא מרבנן דמורה והוא באחד אלא מלוי ויששכר, אמנם גם משאר שבטים בהיותם רבים מכווני לאמת או אף יחיד אם הוא מלך או עניו או עוסק בג"ח ובתורה, והנה הריטב"א בחידושיו שם ביומא כתב דדוד הע"ה מלוי קאתי כמ"ש בסוטה פ"ק (י"א:) דוד ממרים קאתי, והרב עיון יעקב כתב שם ביומא דהנכון בזה דמ"ש לא משכחת צורבא מרבנן דמורה היינו ת"ח בחור להורות כהלכה צריך שיהיה מלוי ויששכר, אבל כשאינו בחור זמנין דמשכחת אף בשאר שבטים. ובזה נבוא לביאור הכתובים אתה עשית חסד גדול עם דוד אבי שהיה מכוין להלכה וזכה בזה כאשר הלך לפניך באמת, ובצדקה שהיה עוסק בתורה ובג"ח שזוכה להיות כיששכר דכתיב יודעי בינה כמ"ש פ"ק דקמא ובישרת דהי"ל ענוה כמ"ש סוף פ"ו דחולין (פ"ט.) יכול יגיס דעתו, ת"ל מישרים תשפטו בני אדם, וזהו בישרת לבב דהי"ל ענוה דגם הענוה סגולה לזה כמש"ל והוא מרכבה לשכינה, וז"ש בישרת לבב עמ"ך על דרך וה' עמו שהשכינה עמו כמשז"ל, ומובן מדבריו שגם יאחז צדיק מעשה אבותיו, ועתה אתה המלכת את עבדך שזו סגולה אחרת דהמלך מכוין לאמת כמ"ש הרב חידושי אגדות ביומא, ועוד תחת דוד אבי דאתי ממרים, ואפשר דחשיב שאני משבט לוי וגם משפחת אם לבינה תקרא ומהניא, ובכל זאת שהקיפו יחד כמה סגולות לא שוה לי מסיבה שאנכי נער קטון ויתכן כי זהו עיקר הדבר דצורבא מרבנן והוא נער לא משכחת יורה יורה אלא מלוי ומיששכר ומשפחת אם אינה קרויה משפחה, ולגבי הא מלתא שאני נער קטון אין תרופה בשום סגולה על כן זחלתי ואירא ואנכי מבקש ונתת לעבדך לב שומע וכו', ומשום הכי טוב בעיני ה' אשר שאל כי הי"ל כמה וכמה דברים אשר היה יכול לישען בהם לכוין אל האמת ומשום ספק ספקא שהוא נער לא סמך עצמו, ולשאו"ל הגיע לב שומע וא"ל יען שאלת וכו'. ועתה נבא להבין המאמר וממדב"ר קדמו"ת אמרתי אקדמה מה שפי' גדול הדור מהר"י בר דוד בדרוש הששי במ"ש בברכות דף נ' מברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת"ח ובטובו ת"ח ומטובו הרי זה בור והכתיב ומברכתך וכו' שאלה שאני, והכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה, וכתב הרב הנזכר כי האף אמנם דבמילי דעלמא לאו אורח ארעא לשאול כי אם מקצת כדכתיב ומברכתך וכו', אם הקב"ה יאמר לאדם שאל ממני ואתנה מסתברא דאף במילי דעלמא יכול לשאול הרבה, אך לשאול חכמה ודברי תורה תדיר יוכל לשאול הרבה כדכתיב הרחב פיך וכו', וזו מעלת שלמה דעתה כי ה' אמר שאל והיה יכול לשאול מילי דעלמא טובא, דאי אפשר לו לשאול בעת אחר כי צריך לשאול מקצת, ושביק כל מילי ושאל החכמה, אשר הוא דבר דיכול לשאול הרבה בכל עת זהו חשיבותו וייטב בעיני ה', ועמ"ש הרב חוות יאיר סימן ר"ו.
ואפשר לומר עד"ז באופן אחר, במ"ש הרב תאוה לעינים דמאי ק"ל מהרחב פיך הנאמר בצבור ומעלת הצבור גדולה, ותירץ דמלך עדיף מציבור וכו' ע"ש. והשתא נולד ספק דאף דבדברי תורה כתיב הרחב פיך ואמלאהו אפשר דהיינו דוקא בצבור אבל לא ביחיד, וגם יש מקום לומר דמלך לענין זה דילמא לאו כרבים, ואף דהשתא כל זה פשוט לתלמוד מ"מ מקום יש בראש להסתפק קצת, וז"ש שלמה הע"ה אתה המלכת וכו' ויש מקום לומר דמלך כצבור דיכול לשאול הרבה בתורה, אבל עכ"ז אני מסתפק דדילמא לענין זה עבדך בתוך עמך ואני דין יחיד יש לי לענין זה ולא אוכל לשאול הרבה בד"ת, לכן עתה שהרשתני לשאול אני שואל ונתת לעבדך לב שומע וכו', וייטב בעיני ה' כי היה יכול לסמוך דבד"ת אפילו יחיד שואל הרבה, ואם תמצא לומר דדוקא ציבור מלך כציבור, ועם כל זה משום ספק ספקא לא סמך ושאל עתה.
איכו השתא נבא לבאר המאמר הנז', ונקדים מה שפי' מהרימ"ט פ' מקץ (איוב כ״ח:י״ב) בפ' והחכמה מאין תמצא וכו' והנמשכים וזה תורף דבריו בקיצור, כי החכמה נשגבה מכל קניני העוה"ז, כי כל הדברים היקרים לקורבתם להנאת ההמון אף בטורח יגעו להשיגם, אמנם החכמה יקרה נעלם לא ידעו ערכה והשגתה קשה כמ"ש (ברכות ס"ג:) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואיך יתן נפשו בעמל מכאיב בדבר שלא ידע ערכו, וז"ש מאין תמצא לא ידע אנוש ערכה קודם והיא עזה כמות לא תמצא בארץ החיים וכו' במי שמחייה עצמו עליה וכו', והחכמה מאין תבא אחר היגיעה כי אף ביגיעה הכל תלוי ביראת חטא ורצון ה', וזהו אלהים הבין דרכה שזהו ירא חטא והוא ידע את מקומה שהוא עניו כמ"ש המכיר את מקומו, זהו תורף דבריו עש"ב. גם נקדים דיש מעלות בתורה סיני ועוקר הרים, ועוד מי שיודע למשול משלים ללמד דעת וכמו שהארכנו בזה בעניותנו פ' מקץ בס"ד, גם אמרו בנדרים דף ל"ח דמשה רבינו ע"ה היה לומד ושוכח עד שניתנה לו התורה במתנה ע"ש.
ואפשר דר' תנחום רצה לאסבורי הני קראי והחכמה מאין תמצא וכל המשך הכתובים, ולכן ישב ודרש זה שלמה שישב בתענית והיה מבקש ומשטט אחריה, וכבר היה חכם כמ"ש לו דהע"ה כי איש חכם אתה והיה יודע ערכה, ולכך התענה ובקשה, אבל מי שלא ידע ערכה איך יהיה יגע מאד להשיגה והוא לא ידע ערכה וזהו מאין תמצא לא תמצא בארץ החיים, ואחר זה הוצרך סיעתא דשמיא שהבטיחו ה' אחר שהכין עצמו לעשות משפט וצדקה וענוה כאביו כמש"ל בביאור הכתובים בס"ד, ובזה יובן אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה כמו שפי' מהרימ"ט, וכך אמר שלמה רבש"ע איני שואל לא כסף שהוא דבר מועט ואני יכול לשאול בכל עת דשאלה במקצת יכול לשאול כדכתיב ומברכתך וכו', ולא זהב שהוא הרבה, עתה שאמרת לי שאל ובאמירתך שאל הותר לי לשאול הרבה עתה כמדובר, ואיני שואל אלא חכמה בלבד, ויאמר ה' יען וכו' החכמה והמדע נתונים לך כמשה רבינו ומעלה זו שיהיה לו במתנה ככלתו חביבה זכה לפי שלא שאל אלא החכמה, אך עיקר החכמה זכה לפי שישב בתענית, וע"י תעניותיו ויגיעתו זכה לעיקר החכמה, וה' נתן חכמה לשלמה במתנה ככלה כמשה רבינו כאשר דיבר לו זה זכה לפי שלא שאל וכו', וזהו כאשר דיבר לו כי יען אשר לא שאלת וכו' ויחכם כאדה"ר שניתן לו ספר חכמה כמ"ש בזהר ח"א דף ל"ז וח"ב דף ע' וזו מעלת סיני, וגם הי"ל מעלת עוקר הרים כמו שהיה אברהם אבינו ע"ה שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה שזהו מעלת עוקר הרים שהוא מעיין המתגבר, והימן זה משה שניתנה לו במתנה כמדובר, וכלכל זה יוסף שהיה יודע משלים כמ"ש הרב יפ"ת במאז"ל ע"פ צפנת פענח, ועוד זכה לבחינת דור דעה שהיו ס' רבוא שכוללים כל הדעות בכללן וכמשז"ל הרואה ס' רבוא אומר ברוך חכם הרזים שהם כל הדעות, ושלמה הע"ה זכה לכוללות הדעות שיש בס' רבוא וגם שהיו בדור דעה, ומאחר שכל זה זכה שלמה הע"ה זה מופת חותך שמחל ה' לדוד הע"ה ולא היה עון א"א בידו, דא"כ לא יהיה לו ער בחכמים ולא היה יוצא מהזווג ההוא שלמה החכם, וכמו שהאריך הר' פרשת דרכים בריש ספרו שמתכונת הבנים הוא הוראה לזיווג עש"ב, ומאחר שכן הנה נודע כי לא היה באדונינו דוד עון א"א ח"ו ואיזה סרך חטא שהיה לו נמחל, וכבר אביגיל הנביאה זאת אומרת לדוד מראש מקדם והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.