פרשת פינחס בס"ד
במדרש אמר הקב"ה למשה קח את יהושע בן נון ועשה משה בטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך משל למלך שאמר לבן ביתו תן לפלוני סאה של חיטין הלך ונתן לו סאתים אמר לו הדי סאה משל מלך וסאה משלי כך אמר הקב"ה למשה וסמכת את ידך עליו יד אחת מה עשה ויסמוך את ידיו ויצוהו לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יבורך.
יקר בעיני ה' כל קהל ועדה מישראל חיבה יתירה נודעת וכף זכות מכרעת בכל פרשת העבור, מה טוב ומה נעים הקבוץ הנבחר נאה ויאה דבר דבור, הן אל כביר לא ימאס וחסד ה' מעולם חופף על גוזליו ירחף כל דפריש נבער מדעת הרי זה בור, כי לא במקום אחד ולא בשני מקומות הלכתא גמירי לה דחיליה תקיף וגדול כח הצבור. וזו אחת מן ההלכות הנה שמענוה מיסוד רבותנו בעלי התוספות בשבת דף ד' ומסכת עירובין דף ל"ב דאף על גב דאמרינן בעלמא אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך אם הוא לזכות הרבים מותר וכדאמרינן פ' השולח גבי ההיא אמתא מצוה דרבים שאני ע"ש באורך. ובזה נבא להבין מאמרם ז"ל בילקוט סדר היום וז"ל ותקרבנה בנות צלפחד חמשתן אמרו חמשה דברים הראשונה אמרה אבינו מת במדבר שניה אמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח השלישית אמרה כי בחטאו מת הוא המקושש הרביעית אמרה ובנים לא היו לו החמשית אמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו וכל הפסוק עכ"ל, ולכאורה יפלא דרז"ל אמרו דבנות צלפחד היו חכמניות דרשניות ואיה איפה תפארתם אשר לא ידעו לומר שתי דברות בי אם בין חמשתן ועוד דאמאי חילקו הדברים בין כלם לומר כל אחת שלשה ארבעה תיבות יולדת למקוטעין ולישנא קטיעא.
ויראה בהקדים מה שארז"ל במדרש והביאו התוספות בבתרא סוף דף קי"ט דצלפחד המקושש לשם שמים נתכוון שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב לא מחויבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל, ועל פי זה יובן אצלי כונת הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים כי לפום ריהטא הא דקאמר ויהיו בני ישראל במדבר הוא שפת יתר וכי לא ידענו שישראל הם במדבר, אך על פי המדרש הנז' ניחא דבא הכתוב לרמוז המדרש הזה וכאן גלה צדקת המקושש והוא אומרו ויהיו בני ישראל במדבר כלומר מסיבה שהיתה הוייה לישראל במדבר ונגזרה גזירה למען יעמדו ימים רבים ועד אחרן במדבר הזה יתמו לכן וימצאו איש מקושש והכונה כדי שיזהרו במצות אף אם אינם נכנסים לארץ ולכך מסר עצמו למיתה וכוונתו לשם שמים.
אכן יש לחקור דאיך היו סוברים שאינם חייבים במצות ועיניהם רואות המן שלא היה יורד בשבת ויורד ביום הששי לחם יומים, ואפשר שהיו סוברים דכיון שהיה לחם מן השמים לא דמי לגשמים לפי שהמן יורד ממקום עליון וכביכול הכתיב מנוחה לעצמו בשבת או שמא דלא היה יורד בשבת דהאיכא רבבות אלפי ישראל שנכנסים לארץ וחייבין במצות כגון דבציר להו מעשרין או טפי להו משתין דכל אלו נכנסים לארץ וכן כל שבט לוי, ומשו"ה כיון דיש ויש מי שחייב במצות לאלו מוכרח שירד ביום הששי לחם יומים ונמצא דאין כאן מופת חותך שחייבים כלם במצות. ובזה יתבאר אצלנו מאמרם ז"ל בבראשית רבה פ' י"א על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וז"ל ר' יצחק אמר ברכו במן וקדשו במקושש וברכו בעטיפה עכ"ל, ויש להבין מה קשר יש להני שלשה ועוד האי עטיפה מאי היא, ואם כונתו על בגדי שבת היה לו לומר וברכו בבגדים נאים. ואפשר על פי הקדמתנו, ונקדים עוד מ"ש בילקוט פ' שלח וז"ל תנא דבי אליהו וימצאו איש מקושש אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת אמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנאמר ועשו להם ציצית וכו' עד כאן לשונו.
והלא במאמ"ר זה יש לדקדק במ"ש אמר לו הקב"ה למשה חילל זה את השבת דמאי למימרא והוא דבר פשוט שהרי המוצאים אותו התרו בו על חילול שבת וגם משה רבינו היה יודע שהוא במיתה אלא שאינו יודע באיזה מיתה כמשז"ל ומה בא ללמד הקב"ה לומר חילל זה השבת, ויראה במ"ש הרב מהרש"א באגדתיה דכיון דמקושש כונתו לשם שמים להורות דחייבים במצות כמ"ש תוס' משם המדרש הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ע"ש, והרב עבודת הגרשוני בתשובותיו סימן תשעים הקשה דהא אמרינן גדולה עבירה לשמה ואמאי נהרג, ותירץ הרב דכונת המקושש היה לקדש שם שמים וליהרג להורות דצריך לקיים המצות וכן עשו עכ"ד. ואם כן נמצא דהיה מקום לצדד במקושש דפטור דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש מהרש"א וגם דהויא עבירה לשמה כמ"ש הרב עבודת הגרשוני על כן בא האלהים ואל משה אמר חילל זה את השבת, כלומר לא יעלה על דעתך לפוטרו מצד שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה או מצד שהיא עבירה לשמה, לא כן אלא חילל זה את השבת דאף דהוא לשם שמים ובא בשכרו מ"מ מי יודע דברים שבלב וכיון שהתרו בו והתיר עצמו למיתה חשוב שחילל השבת שאין יודע מחשבתו וכונתו והוא במיתה והשיבו משה רבינו ע"ה דע"י התפילין אם בא האדם לעבור עבירה ממש או אם יש לו כונה טובה רואה התפילין וחוזר דקדושת התפילין אהניא ליה לחזור, אבל בשבת עלה על לבו מחשבה זו ולא נתן לב על הפרסום לחלל שבת ואם היה לו תפילין היה חוזר בו, דאף דמעשיו לשם שמים לא יעשה כן להורות לעם חילול שבת ועל זה ציוהו מצות ציצית דיכולה היא שתגן בשבת להציל מעבירה, וז"ש במאמר ב"ר הנזכר ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במן שיום השבת לא ירד מן להורות קדושתו, ועם כל זה אף שלא היה יורד המן בשבת הוה ס"ד דאותן שנגזרה גזירה עליהם שלא יכנסו לארץ רבבות אלפי ישראל ששים רבוא לא יהיו חייבים בקדושת שבת ובמצות ולכן קדשו במקושש אף שכונתו לשמים והוי עבירה לשמה ונוטלין עליה שכר מ"מ נעשה רצונו לקדש ש"ש וליהרג להורות דחייבין במצות, וז"ש וקדשו במקושש וממעשה מקושש נמשך שברכו בעטיפה דהיינו עטיפת ציצית דעיקרו עטיפה וכמו שתקנו נסח הברכה להתעטף בציצית כדי שהציצית תגן שלא לחטוא בשבת.
ובעבור תהיה כוונתנו במאמר הילקוט שהבאתי מראשית כזאת הודעת שהתוספות שם בשבת ועירובין תירצו תירוץ אחר דאותה שאמרו אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך היינו כשחבירו פשע כההיא דהדביק פת לתנור ובדאיכא פשיעה עונותיו ילכדונו ואין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, ולפום הך שינויא יש מקום לפקפק על אהרן קדוש ה' שעשה העגל להציל ישראל וכן על משה רבינו דשיבר הלוחות להצילם דכיון דישראל היו פושעים לא היה להם למשה ואהרן לחטוא כדי לזכות את ישראל דבכי האי גונא אמרו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, וזה שמעתי משם הרב כמהר"ר חנון נבון זלה"ה שהיה מפרש בזה כונת קרח וסיעתו שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' ואמרו רז"ל כי כל העדה כלם קדושים כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך כלומר והם פושעים בעגל וא"כ לא יפה עשיתם לחטוא בשבילם ומדוע תתנשאו על קהל ה' להתפאר וליטול שררה שהצלתם ישראל, אהרן במעשה העגל ומשה בשבירת לוחות כיון דעשיתם שלא כהוגן אשר לא כדת דכשחבירו פושע אמרינן אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, ע"כ שמעתי משם הרב מהר"ח הנז', ולפי דרכנו למדנו לשינויא אחריתי דהתוספות דלהצלת רבים מותר לחטוא אף דהם פושעים דמשה רבינו ע"ה ואהרן קדוש ה' עשו כהוגן דלהצלת רבים מותר לחטוא. עוד נקדים מ"ש בבתרא דף קי"ו כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה וכתבו משם הרב כלי יקר שהכונה שאינו מדריך בנו ליורשו תורה ומצוות, והרב מהר"י פינטו פירש במ"ש כל שאינו מניח בן ליורשו דהכונה דהוי ליה בנים ומתו בעונו ונשארו רק בנות על זה מתמלא עברה ע"ש.
הנה כי כן זאת עשו בנות צלפחד להקל מעל אביהן דאינו כל כך בסוג שהקב"ה מתמלא עליו עברה כי הן חכמניות דרשניות צדקניות ועשו בחכמה חכמות נשים ומשום הכי פלגינהו לדיבוריהו להראות חכמת כל אחת מהן ואשר יד כלן שוה בחכמה ואביהן הורישם חכמה ותבונה, יצאה הראשונה ופיה פתחה בחכמה לפני גדולי ישראל ולפני דלפני משה רבינו ע"ה ותאמר אבינו מת במדבר רמזה שמת בעבור המדבר שהיו סוברין שאין חייבין במצות והוא ויתר עצמו למיתה להודיע שכלם חייבין במצות ועשה לשם שמים וקדש ה', ומשום דיש מקום לומר דצלפחד עשה זה יען ישראל שוגגים דסברו דכיון דנשארים במדבר ואינם נכנסים לארץ אין חייבין במצות ומשום הכי חטא הוא להצילם, דהא דאין אומרים לאדם חטוא היינו כשחבירו פשע וישראל היו שוגגים בזה שסברו דמצד דנשארים במדבר אינם חייבים והוא מסר עצמו למיתה כמו שאמרה הראשונה אבינו מת במדבר בעבור השארותם במדבר, ולפי זה הוא הזלזול כבוד למשה ואהרן שחטאו בעשיית העגל ושבירת לוחות למען הציל ישראל אף שהיו פושעים דעשו שלא כהוגן כמו שאמר קרח כי כל העדה וכו', וכמו שפירש הרב מהר"ח נבון הנז' אי לזאת ותתצב אחותה, וזאת שנית ואמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח אצולי מצלא דאין כונת אביה שחטא משום שהיו שוגגים ח"ו אין זאת כי הוא לא היה בעדת קרח הנועדים על ה' ואין כוונתו דלהיותם שוגגים חטא כמו שסבר קרח ועדתו אשר התרעמו על משה ואהרן, רק אביהן סבר יען שהם רבים החוטאים על כן חטא הוא להציל רבים דאף אם הם פושעים כל שהם רבים שרי לחטוא כמו שעשו אהרן ומשה, וסברת קרח בטלה היא תבטל, ויען שעדין יקשה על צלפחד דנהי סקילה וחלל שבת מהיכא תיתי בשביל זכות חבירו על כן בא לעבור איסור דמשום רבים שרי לחטוא היינו דוקא לחטוא חטא בעלמא, אבל דבר השלישית ואמרה כי בחטאו מת כלומר אף דנסקל לעיני כל ישראל לקושטא דמילתא אינו אלא חטא בעלמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ועוד דהיא עברה לשמה, וז"ש כי בחטאו מת כלומר לא היה אלא חטא בעלמא, ובזה כבר הורו במעמד שלשתן שהם חכמניות ודרשניות ומחוו במחוג ואין אביהם בסוג אינו מניח בן שמתמלא עליו עברה כי הם ירשו תורה ומצות הנשי"ם מלומדות כהלכת גוברין, ואת רב"ע אמרה הרביעית ובנים לא היו לו רמזה לדברי מהר"י פינטו דהא דמתמלא עליו עברה היינו בהו"ל ומתו דבעונו מתו הבנים ונשארו הבנות ולכך אמרה ובנים לא היו לו כלומר דלא הוו ליה כלל ובזה אין הקב"ה מתמלא עברה וכל זה מערכה לשאול הירושה וכלן נסמכו בדופן החמישית.
ולהבין דברי החמישית נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושי יבמות דף כ"ב גבי ובן אין לו עיין עליו, וכתב וז"ל וקשה לי שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הזכר בפסוק כגון זרעו של בן אבל לרבות ממנו בת אי אפשר וכו', אלא יש לומר הואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק"ו לבתו מעתה ואחרים אמרו בת לא צריכא קרא דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי ולא דאיק דאי מהתם וכו' עכ"ל. וזהו שכיונה החמישית ואמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כלומר מאחר דפטרנו ליבום מטעם דאין שמו מחוי א"כ למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו הא לענין יבום אין שמו מחוי על ידינו, וכי תימא דאין זה לימוד יפה וכמ"ש הרמב"ן דלא דאיק מ"מ אכתי ודאי הבת פוטרת כי אין לו ודרשינן אין לו עיין לו אף בת הבן וק"ו לביתו ואם כן תנה לנו אחוזה וכו'.
נמשך לזה דמוטב לחטוא להצלת רבים והוא הטעם דמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות וכמש"ל, נסעה ונלכה להבין מאמרם ז"ל בסנהדרין דף פ"ב בענין פנחס וז"ל בקשו מלאכי השרת לדוחפו א"ל הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא התחילו השבטים מבזים אותו ראיתם וכו' בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר לו הקב"ה למשה הקדם לו שלום שנאמר לכן אמור וכו' וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם עכ"ל, ויש לדקדק מה טעם בקשו מלאכי השרת לדוחפו אטו משום שמסר עצמו על קדוש השם ידחפוהו האי דישנא להאי פרדישנא, ותו להבין דקדוק הלשון קנאי בן קנאי הוא דמשמע הוא קנאי בן קנאי לאפוקי אחר, ותו אומרם א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום דמשמע שהדבר זקוק למשה שיקדים לו שלום ומאי טעמא, ויראה במ"ש בירושלמי פ' הנשרפין אהא דהבועל ארמית תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים א"ר יהודה בן פזי בקשו לנדותו אלולי שקפצה רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ופירש הרב יפה מראה וז"ל שלא ברצון חכמים דהא דתנן קנאין פוגעין בבועל ארמית לאו דמצוה למעבד הכי אלא שאם רצו פוגעין בהם ומ"מ אין רוח חכמים נוחה מהם ופריך וכי פנחס עבד שלא ברצון חכמים ומשני דאין הכי נמי ולא עוד אלא שבקשו לנדותו וכו' עכ"ל. והרב מהראנ"ח בראשונות סי' קי"ח כתב דכי אמרינן אין רוח חכמים נוחה הימנו איסורא איכא ע"ש, ולדבריו אפשר דהוא הדין הכא דתני בירושלמי שלא ברצון חכמים היינו כמו לשון אין רוח חכמים נוחה הימנו וכמ"ש הרב יפה מראה ואיסורא איכא, ומעתה א"ש מאי דאמרינן בתלמודין בקשו מלאכי השרת לדוחפו דכיון דהוא שלא ברצון חכמים ואיסורא איכא על זאת בקשו מלאכי השרת לדוחפו א"ל הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, ופירש רש"י לוי בשכם וז"ש קנאי בן קנאי הוא לאפוקי זמרי דהוא בן קנאי דגם שמעון קינא בחברת לוי בענין שכם אבל לא אחז מעשה אבותיו כמו פנחס, ולכן פנחס קנאי בן קנאי הוא, וכי תאמרו סוף סוף איסורא עבד, לז"א משיב חמה בן משיב חמה הוא שאין זה דומה לעלמא כי יצא הקצף וספק פקוח נפש דוחה שבת וכל שכן שדוחה איסור זה, התחילו השבטים מבזין אותו מטעם דאיסור עבד והוא בזיון לבד, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן להורות דכדין עשה דלהצלת רבים אומרים לאדם חטוא כמו שעשה אהרן בעגל, וז"ש למשה הקדם לו שלום שאתה עצמך עשית זה ששברת הלוחות להציל ישראל דלגבי רבים ניחא דלעביד איסורא זוטא וגם פנחס הציל רבים ולא די שכפר באותו פרק אלא שראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם ושפיר עבד פנחס.
ובאופן אחר אפשר לפרש במאמר הנזכר במ"ש בירושלמי פ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והרב שבות יעקב ח"ב סי' ל' כתב דש"ס דילן לא סבר הכי וכבר בקונטריסי שער יוסף בסי' ח' כתבתי בעניותי דמגדולי הראשונים כתבו להא דירושלמי וגם הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג דסוטה הזכירו, ועוד תימה מדברי הרב עצמו באותו חלק משבות יעקב סי' מ"ד ומתשובתו בסוף תורת השלמים שלו סי' ט"ו וממ"ש בחק יעקב סי' תע"ב, וכבר בהא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט קדמונים אחזו צער דבכמה דוכתי אשכחן כמה חומרות וחסידים שבדור ודור נהוג להחמיר על עצמם ועבדי לפנים משורת הדין ושבחו רבנן, והא דירושלמי אפסדן לכל חומרא אפס לא תהיה תפארת המחמיר וכלפי ליא יוצא בגרעון וקורא לו שם חדש הדיוט, ואנן בעניותין שם בשערי אמינא דכל מידי דאף דאיפסיקא הלכתא גם החולק מודה דיש איזה טיבותא וזריזות וסרך מצוה אם בא להחמיר לית דין אתר הדיוט גם ברוך יהיה ולא אמרו כל הפטור אלא במילתא פסיקתא, ודין פשוט אליבא דכ"ע דליכא טיבותא אם יחמיר דליתא להך סברא וזריזות בעולם, ותו אשכחן להרמב"ן והריטב"א בחידושיהם פ"ק דקדושין דכתבו דבמצות אשר ציוה ה' לאחרים אז אם מי שהוא פטור יעשה את מצות ה' יש לו שכר קצת כיון דעושה מצות שהקב"ה יש לו רצון בהן אבל העושה מצות שלא ציותה בהן תורה זוהי שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושה נקרא הדיוט עכ"ד, ועוד ראיתי להמרדכי ריש ברכות שכתב דהמחמיר לקרות ק"ש בלילה מיחזי כיוהרא שכל העושה דבר שאינו צריך לעשות נקרא הדיוט אלא אם כן הורגל בפרישות בשאר דברים עכ"ל. ולמדנו מדבריו דלמאן דנקיט חומרי מתניתא וזה דרכו הולך ונוהג בפרישות בעניניו שרי ליה להחמיר ואינו נקרא הדיוט.
איכו השתא בענין זה דזמרי פנחס לא היה חייב בזה והוא מקום להבת שלהבת ומלבד שאין לו שכר נקרא הדיוט זאת היתה לקדישי עליון שרפים עומדים ממעל אשר בקשו לדוחפו דמי הכניסו בזה דלאו רמיא עליה וזה שמו אשר יקראו הדיוט על כן בא דברו יתברך וא"ל קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא, ולפי פשט הדברים לימד להם חילוק המרדכי דאם נוהג תדיר בפרישות אין זה הדיוט וזהו אומרו קנאי הוא משיב חמה כלומר זה דרכו לקנאות ולהשיב חמה בהוה ותדיר הוא מתחסד עם קונו וירושה היא לו מאבותיו וכיון דכן דרכו אין זה הדיוט, ועוד לימדם כי בתוך הדברים האלה שם רמוז השני חילוקים אחרים, הראשון אשר חילקנו דלא נאמר זה אלא בדליכא טיבותא ושום סרך מצוה אבל אם יש זריזות וסרך מצוה אינו הדיוט, וז"ש קנאי בן קנאי הוא כלומר מצוה הוא דעבד אשר קנא לאלהיו ובכי הא לא אמרו הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דהמקנא לשמו יתברך כגון זו מצוה רבה וכה עשו אבותיו ולמוד אותו השבט לוי לעשות כן כאשר עשה בשכם ובעגל, ועוד משיב חמה רמז חילוק הרמב"ן והריטב"א דזה שנקרא הדיוט היינו אם אין שום אדם מצווה בכך אבל אם אחרים נצטוו אין זה הדיוט, וז"ש משיב חמה בן משיב חמה הוא כלומר אף שהוא פטור על כל פנים גדול הדור חייב לעשות זה על דרך שעשה אהרן להקטיר קטרת לעצור המגפה כענין קרח וחיובא רמיא לגדול הדור להציל ישראל וכיון דאיכא מי שהוא חייב בדבר אין זה הדיוט.
ואפשר לפתור בזה מאמרם ז"ל ברבה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו ומאמר קצר זה הדביקוהו בעלי הפרשי"ם אשר לכאורה יש לדקדק דפנחס אשר עשה התשועה הגדולה סלקא דעתין יוצא בגרעון כמעשה קוף בעלמא וזו אינה צריכה לפנים דבא בשכרו אשר הערה למות נפשו והציל ישראל, ותו דאם רצה לומר בדין הוא שיטול שכרו, מדוע סמך מאמרו לתחילת הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן דלא אמר הכתוב כי אם היחס והו"ל להסמיכו על מאמר הכתוב השיב את חמתי וכו', ולפי דרכנו יאמר נא דבעל המאמר קשיא ליה אמאי אצטריך ליחס והלא מפורסם ביחוסו ותו דזה מאמר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכי משה לא ידעו דעשה לו סימניות, אמנם הענין הוא דבהשקפה ראשונה הנה מקום לומר דמאחר דפנחס לא היה חייב בזה ומה גם דעייל במקום סכנה מרובה אין לו שכר כי היה פטור ועשה ובמקום שכר זה שמו אשר יקראו הדיוט, לזה בא דבר ה' ליחסו אחר אהרן כלומר לשים לב שאהרן בעידן רתחא אשר החל הנגף הקטיר קטורת והעמיד המלאך ואם כן זו מצות גדול הדור להציל ישראל וכשהדבר מצוה שאחר חייב בו אז העושה המצוה אף שהוא פטור אין זה הדיוט ובא בשכרו וכן הכא נהי דפנחס גופיה פטור מ"מ המצוה היא מצוה ונתחייב בה אחר וא"כ אינו הדיוט ובדין הוא שיטול שכרו ואדרבא מתיחס לגדול כאלעזר ואהרן, ולזה יפה דיבר ובזמנו דיבר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו, ובא לתרץ אמאי הוצרך יחוס זה ובמקום שעמד שם ישב לישב הדבר על אופניו.
והיינו טעמן של שבטים שהיו מבזים אותו ראיתם בן פוטי וכו' כלומר דעשה מילתא דליתא בדידיה שלא היה לו שום חיוב והיה פטור לגמרי וא"כ הוא הדיוט ולזה היו מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו וכו' כלומר אין זה תולדה מעין אב ואחז בעקב אבי אמו שפיטם וכו' וגם הוא קנה שם הדיוט לכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן לומר דנהי דהיה פטור אבל אין זה הדיוט דמצוה גדולה עשה ומעשה אבות כשם שעשה אהרן דחיובא רמיא על גדול הדור להציל ישראל ובמקום שיש מצוה ואחרים מצווים אין זה הדיוט, וכפי החילוקים שכתבנו לעיל. וזהו שסיים במאמר הנ"ל אמר הקב"ה למשה הקדם לו שלום להורות דאינו הדיוט אלא מתחשב הוא בשמים ממעל לחש"ב על דרך שאמרו בתעניות דף כ"א אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא כל יומא מרקיעא ולאביי כל מעלי יומא דשבתא ולרבא כל מעלי יומא דכפורי והוה חלשא דעתא דאביי על דאבא אומנא ולרבא על דאביי ע"ש, אי לזאת למען דעת כל עמי הארץ כי אין זה הדיוט וגדול הוא פנחס כשם הגדולים הוריו שדרו ליה שלם מרקיעא על יד רבנן של נביאים במלאכות ה' באמור אליו הנני נותן לו את בריתי שלום ונכתב בספר התורה.
ויתכן לומר עוד בטעם שאלת שלום זה נאחז בסבך מה שפירשנו בעניותנו לעיל פ' וישלח מאמרינו זה דטעמן של שבטי יה שהיו מבזין אותו היינו משום יוהרא שכל העושה מילתא יתירתא לפני גדולים הוא חייב נדוי כדמוכח מההיא דפ' מרובה דאמר רבי אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינו לשקך בגזרא דפרזלא ופירש רש"י נדוי. והנה אמרו פ' הזרוע דף קל"ג אמר ליה רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דבעינא למיכל וכו' רבא אכל ורב ספרא לא אכל אקריוהו לרב ספרא בחלמיה מעדה בגד וכו' ואלא מ"ט אקריין הכי כלפי רבא ולקריין לרבא רבא נזיף הוה ופירש"י כלפי רבא כלומר על רבא שלא ידע להבין וכו' נזוף הוה אני שמעתי משום דהטיח כלפי מעלה וכו', ולי נראה נזוף משום האי מעשה עכ"ל. וק"ק על רש"י דבתעניות דף כ"ד ע"ב כתב וז"ל, בסכיני שרצו להורגו וחתכו את מטתו והיינו דאמרינן פ' הזרוע רבא נזוף הוה ולא מצינו לו נזיפה בכל הש"ס אלא בזה המעשה כשבקש הגשמים בתמוז שלא לצורך עכ"ל, עיניך הרואות בשנותו את טעמו דבתעניות מסכים הולך דזו הנזיפה מחמת שאלת מטר בלא צורך והטיח דברים ואלו פ' הזרוע כתב זה מפי השמועה וגלי דעתיה דאינו רוצה בקיומו ופירש דהוה נזיף מהאי דפ' הזרוע גופיה, והרא"ש בפסקיו פ' ואלו מגלחין ושם פ' הזרוע הכריע דהיה נזוף מאותו מעשה דפ' הזרוע והכי נקיט לה מהרש"ל אכיף ימא רבא ים של שלמה בפ' הזרוע סי' י"ג, הא למדת לכל הדברות דמשום דהוה נזיף רבא לא אקריוהו בחלמיה.
והנה במועד קטן דף ט"ו ע"א אמרו מנודה מהו בשאלת שלום אמר רב יוסף ת"ש ובשאלת שלום שבין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום אמר ליה אביי דילמא מנודה לשמים שאני דחמיר, וק"ק דכיון דנזיפה קילא מנדוי כמ"ש הרא"ש בפסקיו שם דנזיפה הוא ענין הכלמה וכו' אבל ריחוק מבני אדם ממנו לא ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאלת שלום וכו' ע"ש באורך. ומצינו דאביי מספקא ליה אי מנודה לשמים קיל, כדאמרו שם דף ט"ו ע"ב מנודה מהו שישלח קרבנותיו אמר רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן א"ל אביי ודילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל האמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה, והשתא כיון דאביי מספקא ליה נמי אי מנודה לשמים קיל א"כ מאי דחי ליה בהא דשאלת שלום דמנודה לשמים חמיר הרי נזיפה קילא מנדוי כדאמרן, ולצד זה דמנודה לשמים חמיר יהיה נדוי דידן כנזיפה לשמים וכיון דבנזיפה לשמים אשכחן דאסורין בשאלת שלום נימא דה"ה למנודה דידן ובהכי לא היה ספקו של אביי מן הקצה אל הקצה דברישא דחי דנזיפת שמים הוי יותר ממנודה דידן ולבסוף דחי דמנודה שמים קיל ממנודה דידן והו"ל למנקט סברא מציעתא דיש לצדד דמנודה לשמים חמיר או קיל אבל נזיפה לשמים אף אי אמרינן דמנודה לשמים חמיר תיהוי נזיפא לשמים כמנודה דידן, וחדא מגו חדא יש להעיר דאמאי לא פשיט אביי לנפשיה דמנודה לשמים חמיר דהא נזיפה לדידן קילא ממנודה כמה קולות ופשיטא דנזוף מותר בשאלת שלום אף אי מנודה נאמר דאסיר, ואם כן אביי ליפשוט לנפשיה דמנודה לשמים חמיר דהא תנן ואסורין בשאלת שלום כבני אדם הנזופין למקום שמע מינה דנזיפה לשמים חמירא וה"ה למנודה, ולכל הפחות אודה לי מיהת דמנודה לשמים לאו קיל הוא דהא נזיפה דקילא לדידן מנדוי אשכחן דנזיפא לשמים חמירא וכמ"ש הרא"ש שם דההיא דתנן ואסורין בשאלת שלום כבני אדם הנזופין למקום וכן הא דרבא דלא אקריוהו בחלמיה דנזוף הוה יש לומר שאני נזוף לשמים דחמיר ע"ש.
ולענין הלכה בהך בעיא אי מנודה אסיר בשאלת שלום ושאר בעיות במנודה דבעי התם איפליגו רבוואתא כמ"ש הטור בי"ד סי' של"ד דיש אומרים דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא איפשיטו והרי"ף פסקם לקולא, ולזה הסכים הרא"ש, וכתבו הרב לחם חמודות ה' תפילין אות קי"ח והרב כנסת הגדולה שם בי"ד סי' של"ד דהני יש אומרים שכתב הטור דנקטי הני בעיות לחומרא הרב העטור שפסק דמנודה אסור בתפילין כמ"ש בשמו מרן בבית יוסף א"ח סוף סי' ל"ח ובגלל הדבר הזה הרב לחם חמודות שם והרב שיירי כנה"ג א"ח סי' ל"ח ושאר אחרונים המה ראו כן תמהו על מרן שפסק בש"ע בי"ד סי' של"ד כהרי"ף דנקיטינן לקולא ובא"ח סי' ל"ח פסק כהעיטור ואין כאן מקום להאריך בזה.
עלה בידינו דאיכא מרבוואתא דסברי דהמנודה אסור בשאלת שלום, ומצינו בההיא דרבא דפ' הזרוע דמשום דהוה נזוף לא אקריוהו בחלמיה, ותו אמרו בירושלמי פ"ט דתרומות דריב"ל עביד כמשנתנו דאם יחדוהו מותר למוסרו ונמסר עולא בר קושב ומשום הכי לא אתחזי ליה אליהו ולבסוף א"ל למסורות אני נגלה וא"ל ריב"ל ולא משנה עשיתי וא"ל אליהו זכור לטוב וזו משנת חסידים, וראה בעיניך דעל שלא עשה ריב"ל משנת חסידים לא אתחזי ליה אליהו, והשתא כלפי דהשבטים סברי דזר מעשהו של פנחס והוא יוהרא ובירושלמי אמרו דבקשו לנדותו כמש"ל, כל קבל דנא להוציא מלבם א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום ואי היה חייב נדוי לדעת הנהו רבוואתא אסור בשאלת שלום, ובר מן דין מן השמים אף בדבר קל מדקדקין כדאשכחן דלא אקריוהו לרבא בחלמא ואליהו זכור לטוב לא אתחזי לריב"ל, ולהורות דפנחס מלבד שאינו חייב נדוי אפילו סרך חטא כל דהו ואף חוט השערה כל עילה לא השתכחת ביה לכן אמר הקב"ה למשה הקדם לו שלום ומהשתא ידעו כל ישראל וגם צבא המרום מלאכי השרת אשר בקשו לדוחפו דפנחס שפיר עבד ולהגיד כי ישר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.
ועוד יראה בכונת מאמרי הבבלי והירושלמי הנתנין למעלה ונקדים אשר כתבו המפרשים משם הרב שני לוחות הברית זלה"ה בכונת מאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי וכו' דמצות קדוש ה' אינה בכל המצות דכל המצות מצוה לחזר אחריהם ביתר שאת אבל מצות קדוש ה' אין לאדם שירדוף אחריה כגון אם יראה עכו"ם לבזות אותם וכיוצא כדי שיבזוהו ויתפסוהו וישרפוהו כי העושה כן מתחייב בנפשו אבל המצוה שאם יארע לו באונס שיתפס אז חובה עליו לקדש את ה' והוא אשר דיבר ר' עקיבא מתי יבא לידי וכו' ע"ש באורך. וכפ"ז יש מקום ערעור על פנחס שהכניס עצמו לסכנה גדולה בענין זמרי שהיה לו כ"ד אלף משבטו שומרים אותו ועל הרוב הדמין יתעבד לולי ה' עזרתה לו ומי בקש זאת מידו לעמוד במקום סכנה גדולה אימתני ותקיפא כזו, כי האף אמנם דהלכה היא ישראל הבא על הגויה קנאין פוגעין בו כי תליא ההיא במקום דליכא סכנה רק הוא יחיד נגד יחיד האיש המקנא עם הבא על הגויה אבל כגון זו שרבים לוחמים כ"ד אלף מה מצוה זו אדרבא יש מקום לומר שהוא מתחייב בנפשו, אמנם פנחס טעמו דהחל הנגף בעם ופנחס מסר עצמו לעצור המגפה ובכי האי גונא להצלת ישראל שפיר עבד ומצוה רבה עשה משום הצלת ישראל, ואפשר שזהו כונת מאמר הש"ס דילן הנז' בקשו מלאכי השרת לדוחפו דטעם מלאכי עליון כי ראו שפנחס עמד במקום סכנה רבה ואין זה קדוש ה' להפיל עצמו בשאט בנפש אין אונס דאדרבא מתחייב בנפשו, ומצות קדוש ה' כאשר אירע שנתפס על כרחו אז חובה עליו לקדש שמו וכמאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער מתי יבא לידי ואמטו להכי בקשו צבא המרום לדוחפו שזה מתחייב בנפשו, על כן בא דבר ה' למשרתיו עושי רצונו הניחו לו קנאי בן קנאי הוא כה עשה לוי עם שכם ואוחז מעשה אבותיו בידו, ומשום דבכל זאת אינה טענה גמורה לפנחס לעשות שלא כהוגן לזה אמר משיב חמה בן משיב חמה הוא כלומר גם עתה כדבריכם כן הוא אם לא החל הנגף אבל כגון זו שהחל הנגף יפה עשה להציל ישראל. ואל זה אביט מאמר הירושלמי הנז' בקשו לנדותו אלולי שקפצה רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו, ויש לדקדק אמאי לא נקט מרישא לכן אמור הנני נותן את בריתי שלום דהוא תחילת דיבר, וע"פ דרכנו יובן ונקדים מה שכתבו משם מהר"ם אלשיך זלה"ה דעושה מצות קדוש ה' מתקדש בו בפרק בכל אבריו וכל גופו גם את הכל ברגע קטן כאחד וזה עשה פנחס שמסר עצמו על קדוש ה' ועלתה לו שנתקדשו כל אחד מאבריו כלם כאחד והוכשר לכהונה עד כאן דבריו, וזה אפשר רמזו רז"ל באמרם יש קונה עולמו בשעה אחת כי הן האדם עולם קטן ורבת שבעה לה נפשו עד יתקן אבר אבר מאבריו לאט ויש אשר בשעה אחת קונה עולמו הוא גופו שהוא עולם קטן אשר היה עלמא דחשוכא ביד הסט"א ועל ידי המצוה ההיא שמסר נפשו וכיוצא קונה עולמו ומתקן כל אבריו כאחת ובזה קונה עולמו בג"ע ומקומו מושכ"ר לו בא בשכרו, והכא גבי פנחס כבר אמרו בירושלמי דהא דקנאין פוגעין בו הוא שלא ברצון חכמים ואם אמרו בסתם בא על הגויה והמקנא אשר אחד באחד יגשו ועם כל זה לא לרצון חכמים הדברים ק"ו בענין זמרי דמתחייב בנפשו ולכן בקשו לנדותו, ויען פנחס עשה זה להתקדש בכל אבריו כדי שיזכה לכהונה כמ"ש מהר"ם אלשיך לכן רוח הקדש אומרת והיתה לו ולזרעו כלומר דכיוין אל האמת ונתקדש בכל אבריו וזכה לכהונה, ולא דמי לדין קנאין דעלמא שהוא שלא ברצון חכמים אלא הכא מצוה רבה עשה וראוי להיות כהן והיתה לו ולזרעו אחריו שהציל ישראל בקנאתו ושפיר קאמר אלולי שקפצה רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו שזהו תכלית עיקרו של פנחס.
ובאופן אחר אפשר לומר ונקדים מ"ש הרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים סדר היום משם מהרימ"ט דנתן טעם הרב שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי, דזמרי אינו חייב מיתת ב"ד והוה אמינא דפסול לעבודה שהרג את הנפש משום הכי נתכהן עתה שכדין עשה דתנן כהן ששימש בטומאה אחיו פוצעין את מוחו בגזרין אף שאינו חייב מיתת ב"ד משום הכי אומר והיתה לו ברית כהונת עולם, וכתב הרב על דבריו וליתא דאף דפסול לנשיאות כפים מ"מ לעבודה לא נפסל ולא מנאו הרמב"ם בה' ביאת מקדש בכלל הפסולים הורג נפש עכ"ל, וק"ק דמותיב עליה ממאי דלא מנאו הרמב"ם בכלל הפסולין וזה יאמר מהרימ"ט דאורחיה דהרמב"ם דמאי דלא הוזכר בש"ס אין אחריותו עליו והוא הביא פי"ד דתפלה דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שזהו המוזכר בגמרא ותו לא, אבל היה לו להקשות על מהרימ"ט שהוא הפך תלמוד ערוך ביומא פ' בתרא דף פ"ה סוף ע"א נענה ר' עקיבא ואמר וכי יזיד איש על רעהו מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופירש"י אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו עכ"ל, אלמא דהורג נפש לא חילל עבודה ואם התחיל משלים עבודתו, גם ביבמות דף ז' וסנהדרין דף ל"ה אמרו דרציחה דוחה עבודה דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות, וכתבו שם התוס' דגברא חזי אף שהרג הנפש ואינו מחלל עבודה ואותה שאמרו כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא, ועוד שהרגו בידו ומשום הכי לא ישא את כפיו דוקא, עיין בדבריהם באורך. הן אמת דההיא דפ' בתרא דיומא דר' עקיבא שהבאתי נראה הפך דברי הרמב"ם פ"ה דרוצח וכבר הרב משנה למלך שם הליץ בעד הרמב"ם ואחריו הוסיף בס' שיח יצחק דף קל"ז, מ"מ מהסוגיות הנז' ודברי התוס' מוכח בהדיא דכהן שהרג לא חילל עבודה דלא כמהרימ"ט, וכבר הרב משנה למלך פ"ט דביאת מקדש השיג על הרב תי"ט פ"ז דבכורות בזה, ובס' מחנה ראובן דף ס' לא ראה שקדמו הרב משנה למלך. וספרו של מהרימ"ט אין עמדי.
אבל יש לקיים דבריו דאע"ג דמדינא כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו אבל לא חילל עבודה כאמור מ"מ יש לומר ולצדד דמשום חומרא לא יעבוד וכמו שצדדתי בספרי הקטן שער יוסף דף קיו וכ"ש דלכתחילה לא יעבוד מי שהרג הנפש וק"ו מי שלא היה כהן שלא יזכה לכהונה אחר שהרג את הנפש ולהורות דפנחס יפה עשה בזה שהרג לזמרי נתכהן אחר שהרגו על דרך שכתב מהרימ"ט, ובזה נבא לפרש מאמר הירושלמי הנז' ונקדים מ"ש הראב"ד בהשגות פי"ב דאסורי ביאה דבועל ארמית דקנאין פוגעין בו היינו כשהתרו בו ולא פירש ואז משובחין וכתב מהרח"א בעץ חיים דלכך היו השבטים מבזים אותו שהרגו בלא התראה ע"ש, ואני הצעיר הוכחתי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד שנדוי לא בעי התראה ע"ש באורך, ועל פי זה אפשר דהיינו טעמא דבקשו לנדותו ולפי שהרגו בלא התראה ומדה כנגד מידה היו רוצים לנדותו דנידוי לא בעי התראה וקפצה רוח הקדש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כלומר הדור אתם ראו דכדין עבד ולא בעי התראה שעד עתה לא היה כהן ואם היה הורג שלא כדין לכתחילה לא היה כשר לעבודה לפי שהרג הנפש וק"ו פנחס שאינו כהן שלא יזכה עתה מחדש לכהונה, ויען שהפליא לעשות והיתה לו וכו' תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ואמרו רז"ל שההורג הרשעים כאלו מקריב קרבנות ולפי שחשוב כמקריב קרבן מדה כנגד מדה יזכה לכהונה ויקריב קרבנות ממש.
ואפנה על ימין בסגנון שאמרו רז"ל בגמרא שלנו שהבאתי לעיל בקשו מלאכי השרת לדוחפו א"ל הניחו לו קנאי וכו' התחילו השבטים וכו' דאפשר לפרש עוד ובמאי דסליק נפתח לאסבורי טעמיהו דהשבטים אשר חרפו עקבות פנחס, והן קדם אביע אומר מאמר רז"ל בילקוט סוף בלק וז"ל רפו ידי משה וידי צדיקים עמו ולמה נתעלמה הלכה ממנו אלא כדי שיבא פנחס ויטול הראוי לו ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו ומכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה כחוט השערה עכ"ל. ויש לדקדק דמאחר דכל צדיק אינו נוטל בראוי לאחר והכא נמי נתעלמה הלכה מהם כדי שיבא פנחס ויטול הראוי לו א"כ למה נענש משה רבינו ע"ה, הלא מאת ה' היתה זאת במאי דקאמר אלא כדי שיבא פנחס ויטול הראוי לו, ולפי זה מאי קאמר עוד לפי שנתעצל משה ומהו העצלות אם כך גזרה חכמתו שפנחס יזכה בזה ועוד צריך להבין דכל מדותיו יתברך הם מדה כנגד מדה והכא איך הוא מכוון אשר לא ידע איש את קבורתו כנגד מה שנתעצל.
ויגע על פי הבא"ר במה שכתב הרב שמלה חדשה ותבואות שור י"ד סי' כ"ח דף נ"ה ע"ב שכתב בשמלה חדשה דין ט' דאם אחד שאינו שוחט מחזר לקיים מצות כיסוי יכול השוחט להרשותו דרך כבוד לפרקים לכסות אבל למכור בדמים או לעשות שליח בשביל שלא לטרוח, לא, ובשמלה חדשה הביא ראיות שיכול לתת המצוה לאחר, אך אמרו ריש פ"ב דקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו, ועל כן לחלק יצא דדוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך כבוד שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כל כך כמו אלו טרח בעצמו אבל בדרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל"ט דדמי למודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחד עושה ומתבסמים שניהם, והביא דברי הרב ש"ך בח"מ סי' שפ"ב שכתב דמוהלים המכבדים אחרים למול בניהם הם מבטלים מצות עשה ודחה דבריו ומסיק כמ"ש דהמכבד לאחר המהדר לעשות המצוה שרי וכל שכן אם הוא גדול שיש ג"כ כבוד למצוה על דרך שאמרו בסוטה דף י"ג אמרו הניחו לו כבודו בגדולים אבל דרך שליחות לא, זהו תורף דבריו ע"ש באורך. והנה זאת מצאנו שאמרו פ' הנשרפין דף פ"א בהצעת המעשה דין עסק ביש ונביא רוב המאמר הלז ובסמוך קסתי בידי תחליף ועליו תטוף מילתי בס"ד, והכי אתמר התם על זמרי תפשה בבלוריתא אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כן למדתנו בירידתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ר' יצחק אמר ראה שבא מלאך ומשחית בעם עכ"ל, ופירש רש"י פרוונקא שליח, וכן פירש בערוך ערך פרוונקא, אתה הראת לדעת דמשה רבינו שליח שוייה לפנחס להרוג זמרי במקומו, הנה כי כן על פי דברי הרב שמלה חדשה יש קצת מקום פקפוק על משה רבינו דכיון דדינא הוא דמצוה המוטלת עליו צריך לקיימה בעצמו ולא לעשות שליח אך אפשר לו לכבד אחר המחזר לעשות המצוה וכמ"ש הרב הנז' היה לו למשה רבינו להרשות לפנחס ולכבדו שיעשה המצוה ובכי הא לא היה שום פקפוק ומה גם שנראה לחוש דדבר זה היה ראוי לפנחס דחזינן שנתעלמה הלכה מכלם וכשר הדבר דמשה רבינו יכבד לפנחס בזה אבל עתה שלא כיבדו אלא עשאו שליח כמו שאמר איהו ליהוי פרוונקא נראה שאינו רוצה לטרוח במצוה ואמטו להכין כך היא המדה לדקדק עם חסידיו כחוט השערה וכאשר הדבר מפורש יוצא מדברי הרב שמלה חדשה. הגם הלום ראיתי אחרי רואי בס' כרתי ופלתי סי' כ"ח בפלתי ס"ק ג' שעמד בזה והעלה דודאי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכר מצוה כאלו עשאה דגבי עבירה המשלח לעשות עבירה לולי דיש סברא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה המשלח חייב בעונש כאלו עשהו, וא"כ במדה טובה במצוה הוא מקבל שכר מצוה כאלו עשאה וא"כ למה יהיה פקפוק למנות שליח כיון דלא נגרע שכרו, אך דוקא במינהו שליח וא"ל עשה זאת בשליחותי פשיטא שלוחו של אדם כמותו, אבל אם מכבדו דרך כבוד במצוה זו אינו מקבל שכר כי מצוה היה בידו ונתנו לאחר בזה ודאי לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ"ל. ועל פי דבריו נתישבו דברי הרב שפתי כהן ח"מ סי' שפ"ב שעמדנו בעניותנו עליהם בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רס"ד אות א' שכתב דהמכבדים אחרים למול בניהם אף שיכולים הם עצמם למול מבטלים מצות עשה וכמו שהבאתי דבריו לעיל והוינן בה דמאי ביטול מ"ע איכא הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו, וכן הקשה בשו"ת יד אליהו סי' נ"א על הש"ך והוסיף לתמוה על הש"ך שהוא גופיה בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א על מ"ש מור"ם דאין האב יכול לפדות על ידי שליח כתב זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכו' ע"ש, והרי לדבריו בח"מ סי' שפ"ב איסור יש בדבר וכ"ש הוא ממילה וכו' ע"ש באורך. ואין מכל זה טענה על הרב ש"ך כי שפתי כהן ישמרו דעת דהרב ז"ל איירי במי שמכבד לאחר ואינו ממנה אותו שליח לא בפירוש ולא ברמז רק שמכבד אותו שימול בנו ועל זה אמר שמבטל מצות עשה המוטלת עליו כיון שאינו עושה אותו שלוחו וכמ"ש בס' כרתי ופלתי אבל בעושה אותו שליח שפיר דמי דהו"ל כאלו קיים המצוה בעצמו, ולכן תמה בסי' ש"ה על פדיון ובלאו הכי לק"מ ממ"ש הש"ך גבי פדיון דאפשר לאוקומה כשהאב בעיר אחרת ולכן התיר בשלוח, ובסי' שפ"ב מיירי אשר היו בעיר האב והמוהל והאב מכבד למוהל ומשום הכי אסר, אבל האמת הוא דהרב ש"ך בח"מ לא איירי בעושהו שליח כאמור וזהו כונת א"ז שהביא בד"מ סי' רס"ד ומהר"ם ריקאנטי סי' תקצ"ב דאסרו ליתן למול ומיירו כשאינו עושהו שליח ונסלקה תמיהת מור"ם בד"מ, וכתבנו בזה בעניותנו בס' הקטן ברכי יוסף סי' רס"ד, ויותר נכון לפרש דבריהם על דרך הנז' דמיירו כשמכבד לאחר וכיוצא דאינו בתורת שליחות, ובעיני נראין דברי הרב כרתי ופלתי ודלא כהרב שמלה חדשה שכתב להפך אף שבס' הקטן ברכי יוסף כתבתי דנראין דברי הרב שמ"ח עתה אמת אגיד שעתה נתישבתי בדבר ורואה אני את דברי הרב כרתי ופלתי ואף אם מכבד לאדם גדול לאו שפיר עבד, ולא דמי לאותה שאמרו פ"ק דסוטה שהביא הרב שמ"ח דאמרינן הניחו לו כבודו בגדולים דהתם המצוה מוטל"ת על הכל ובזה יש להניחה לגדול דגם הוא שייך במצוה וזה כבוד למצוה שתעשה על יד גדול, אבל מילה דמוטלת על האב יקיים מצותו ולא שייך כבודו בגדולים כיון דהויא מצותו דוקא.
ולפי העלות כל האמור נבא למאמרינו דהנה משה רבינו לא רצה לכבד לפנחס שאז אין לו חלק במצוה ולכן אמר קרינה דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא כלומר שיהיה שליח וקי"ל שלוחו כמותו, ומכל מקום יען שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה דקדק עליו דמצוה בו יותר משלוחו כמ"ש פ' האיש מקדש והו"ל לעשותה בעצמו דהוא יש לו שייכות נמי ומצוה בגדול.
אכן עדיין צריכים למודע"י משז"ל דלכך נענש ולא ידע איש את קבורתו דמה ענין זה לזה, ואפשר לומר במ"ש סוף פ"ק דסוטה אמר ר' חמא בר חנינא מפני מה נסתר קברו של משה שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל שמא יבואו לקבורתו של משה וכו' ועומד משה ומבטל הגזרה וכו' ע"ש, ואמרו פ' הנשרפין וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, ופירש מהרש"א באגדתיה דנפקא להו שמכפרת לעולם מדלא כתיב וכפר על בני ישראל בלשון עבר וכתיב ויכפר על בני ישראל בלשון עתיד עכ"ד, וכן הוא מפורש בפסיקתא זוטרתי וז"ל, ויכפר על בני ישראל לכפר לא נאמר אלא ויכפר עד עכשיו מכפר עד שיחיו המתים עכ"ל, ונמצא דכפרת פנחס היא תדירית ועדיין היא מכפרת ומזה נלמוד שאם היה דבר זה על ידי משה רבינו כרב גודלו וחשיבותו היתה מכפרת יותר ויותר, וז"ש במאמר הנז' ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו דבמה שנתעצל נתמעטה כפרת ישראל ולא נעשית על ידי פנחס כמו שהיתה נעשית על ידו ולפי שלא נעשית על ידו גם לא יהיה קברו נגלה שיהיה סיבת תשועת ישראל שהיו הולכים על קברו ומתבטלת הגזרה ונסלח להם וכמ"ש פ"ק דסוטה כאמור והיא מדה כנגד מדה.
ומתוך הדברים הנתנין למעלה נחזור על הראשונות לתת טעם למה שהיו שבטים מבזין אותו דכבר כתבנו דבמצוה הכוללת לכל אז אמרינן הניחו לו כבודו בגדולים והוא כבוד למצוה ליעשות בגדולים זאת היתה להם לשבטי ישורון לבזותו לפנחס לפי שכל השבטים עשו מעשה בעצמן והניחו למשה רבינו לישא ארונו של יוסף מטעם שאמרו הניחו לו כבודו בגדולים וכמ"ש פ"ק דסוטה, ועתה בראותם שקפץ פנחס לעשות ולא הניח הכבוד למשה ולאלעזר היו מבזין אותו שלא עשה כהוגן ליטול עטרה לעצמו במקום גדולים והוא ביזוי לבד כל קבל דנא בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כלומר דנתעברו בו נשמות נדב ואביהו כמ"ש בזהר וזהו פנחס בן אלעזר בן אהרן שפנחס הוא בן אהרן גם כן והשתא חלף הלך טענת השבטים דנדב ואביהוא היו גדולי ישראל וכמ"ש משה רבינו לאהרן עכשיו ראיתי שהם גדולים ממני וממך והשתא פנחס ונדב ואביהוא ודאי גדולים נינהו ואין כאן פקפוק שהי"ל להניח המצוה לגדולים.
אתאן למאמר הש"ס פ' הנשרפין שהבאתי לעיל תפסה בבלוריתא וכו' דאיכא למידק חדא מה רמז זמרי בזה לתופסה בבלורית ואמאי לא תפסה בידה או זרועה וכיוצא, ועוד שאמר זו אסורה או מותרת ומה רמז באומרו זו דמורה אחרת כמאי דאמרינן בעלמא זאת מכלל דאיכא אחריתי, ועוד נדקדק מה טעם קראו בן עמרם, ועוד אומרו בת יתרו מי התירה ל"ך, ועוד מה שאמר פנחס אחי אבי אבא למה דיבר אליו בקריאת שם כזה אחי אבי אבא והלא טוב לקרותו רבי או לפחות דודי בקצרה, והנה במאמר זה כבר הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' בלק ארי דור"ש הלא בספרתי ואנן בעניותין נוסיף לדקדק ולישב כל לשון רז"ל בס"ד, ונקדים מ"ש בע"ז דף ל"ו ע"ב ועל בנותיהן משום דבר אחר בנותיהן דאוריתא היא דכתיב לא תתחתן בם דאוריתא ז' עממין אבל שאר אומות לא ואתו אינהו גזור אפילו שאר אומות ולר"ש בן יוחי דאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין מאי איכא למימר אלא דאוריתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אף דרך זנות זנות בבית דינו של שם גזרו אלא דאוריתא נכרי הבא על בת ישראל דמשכה בתריה אבל ישראל הבא על הגויה לא, ואתו אינהו גזור וכו' ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו דאוריתא בפרהסיא וכמעשה שהיה וכו' עש"ב, למדנו מסוגיא זו דבלאו דלא תתחתן אפשר לפרש דהוי לכל האומות ואפשר דהוי לז' עממין ובהא פליגי רבנן ור' שמעון ובמה שאסרה תורה לא אסרה אלא דרך אישות אבל זנות לא וב"ד של שם גזרו על הזנות ובישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו, והשתא לצד דלא תתחתן הוי לז' עממין דבהם אסרה תורה דרך אישות אפשר לפרש נמי דבז' עממין הוא דגזרו בית דינו של שם על הזנות ובז' עממין הוא ההלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו ומצינו דזימנין דדין תורה נמסר ביד חכמים לפרשו כאותה שכתב הרמב"ם פי"א דע"ז דאסור לגדל בלורית ולוקה ואם היה קרוב למלכות מותר, והקשה מרן בכסף משנה דכיון דלוקה איך התירו למי שהוא קרוב למלכות, ותירץ שהתורה לא פירטה דבר אלא אמרה ובחוקותיהם לא תלכו ומסר הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על קרוב למלכות עכ"ד, ואשכחן גבי הלכה למשה מסיני דהויא סתמית ומפרשי לה רבנן כההיא דכתב הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ה' חמץ דף רנ"ג ע"ג דמלא יאכל אכילה כל דהו משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אבל לאיסורא כדקאי ומה שאמרו מאי טעמא דר' יוחנן משום דחזי לאצטרופי הכי פירושו מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאצטרופי עכ"ד, הרי דגם ההלכה הדבר מסור ביד חכמים לאוקומה כנראה בעיניהם, וכבר ידוע דעמרם גדול הדור היה ושומר מצות, והרמב"ם כתב פ"ט דמלכים דעמרם נצטוה במצרים במצות יתירות וידוע מה שפירשו כת הקודמין במ"ש פ' ר' עקיבא שאמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא שעמרם נשא יוכבד דודתו וגרשה ונשאת לאליצפן בן פרנך לדעת תרגום יונתן והחזירה והוליד משה, וז"ש מה לילוד אשה הידועה שהחזירה עמרם משנשאת והיא דודתו והשיב להם ה' לקבל תורה בא כלומר אין בדבריכם טענה דעדין לא נתנה תורה ומותר בכל, והן עתה הוא בא לקבל תורה ומכאן ואילך חושבנא טבא.
ומעתה על פי הקדמות הללו נבא למאמרינו דזמרי חכם גדול וידע כי לאו דלא תתחתן וגזרת בית דינו של שם על הזנות והלכה דקנאין פוגעין בו יש לדון בהם דאפשר לפרשם על כל האומות, ואפשר דהם דוקא בז' עממין, ואפשר דמקצת דוקא בשבעה עממין דגזרת שם וההלכה יהיו בז' עממין לזה בבואו לעיני כל ישראל ומלכם בראשם משה רבינו תפשה בבלוריתא כיוין בזה לרמוז ענין דין בלורית אשר הוא סתום ונמסר לחכמים והם פירשו דקרוב למלכות שרי וזה אות דכל הדינים הם יכולים לפרשם כרצונם וזהו רצונו יתברך, ורמז זה הוא כמו מערכה אל הדרוש, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר בן עמרם רמז שהוא בן גדול הדור שומר תורה כאבות וגם הוא נצטוה בפרטות במצות יתירות וצריך הוא לנהוג מנהגו ולא יחטיא השערה ואמר זו אסורה זו מכלל דאיכא אחריתי דודאי אסורה והיא מז' עממין ובהא ודאי לא קמיבעיא לי באחרת דודאי אסורה, אך אחת שאלתי ממך זו שאינה מז' עממין אלא מדינית אסורה דלא תתחתן וגזרת שם וההלכה על כל הגוים אין נקי או מותרת דהכל הוא בז' עממין ושאר האומות מותרין בכל, ואם תאמר אסורה דלא תתחתן וגזרת בית דינו של שם וההלכה הם על כל האומות וכך נראה בעיניכם חכמי ישראל מדעתכם וסברתכם אשר ה' לא ציוה בפירוש וזה מסור לכם לפרש הכתוב וההלכה באיזה ענין שתרצו, בת יתרו מי התירה שהיא מדינית גם כן והיא בכלל לא תתחתן לדבריך שזו אסורה, וכי תימא שגיורת אותה קשיא ל"ך שאתה כהן וכמ"ד שמשה רבינו היה כהן כל ימיו וכהן אסור בגיורת אפילו פחותה מבת שלש שנים, וכונת זמרי להורות נגד כל ישראל שהוא סובר שהוא מותר בה באישות ובזנות שהמדיניות לא עליהן תהיה אזהרת לא תתחתן ולא גזרת בית דינו של שם ולא ההלכה דקנאין פוקטין בו, והראה פנים לטעותו דהכתוב סתמא כתיב והוא מסור לפירושנו כדין בלורית, ועוד דיש לנו מעשה רב דמשה רבינו לקח בת יתרו והוא כהן ומי לנו גדול ממשה דאילו עתידתה תורה לאסור לא לקחה, וכל העם בראותם כל תוקף דברי זמרי דלא מסתייה פרשת העבור גדולה עבירה אלא אתא לאגמורי נמי ובאונו שר"א כל בנות הגויים ונתעלמה ממנו הלכה כלומר בירור דינים אלו אם לא תתחתן וגזרת שם והלכה דקנאין אם הם דוקא בשבעה עממין או בכל הגוים וגעו כלם בבכיה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל דמי שאינו מבין ותקפה עליו משנתו יבכה לכפר חטאתיו ואז יאר ה' פניו בהלכה, וכה עשו משה רבינו וכל ישראל כשנעלמה מהם הלכה אינון בכיין וקריין שמע כדאיתא בתרגום המיוחס ליונתן. ואפשר שיובן במשז"ל ברבה פ' ואתחנן דק"ש מכפרת בתמידין ועמ"ש בספר חידושי הגרשוני בסופו פ' וירא והכא שנתעלם מהם עיקר ההלכה בכו וקריין שמע שמכפרת כדי שה' יאיר עיניהם בהלכה.
הוא הדבר אשר דיבר במאמרינו נתעלמה הלכה געו כלם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים, כלומר דמהכתוב לא פורש בכיה זו למה ובכן ינוח לנו דלהיות שנתעלמה הלכה בכו שהוא סגולה להאיר עיניהם, ואמרו עוד במאמרינו וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מאי ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, ויש לדקדק דעדין לא הונח לנו מה ראה דמשמע דהוא לבדו ראה, ואם ראה מעשה זמרי כלם ראו וכן אמרו בתנחומא וז"ל וירא פנחס בן אלעזר וכלם לא ראו והלא לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל היה אלא ראה מעשה ונזכר הלכה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו עכ"ל, ויש להבין איך נתישב בזה דכלם ראו והפשוט הוא דראית פנחס חשובה ראיה דנזכר הלכה אבל מכל מקום אין מיושב כל כך דתלה הדבר בראיה וכלם ראו והו"ל לומר לישנא דמשתמע דפנחס נזכר ולא לומר וירא וכל העם רואים.
ואפשר לפרש ונקדים אשר שמעתי משם גדול אחד באשכנז שפירש ז"ל במאמרינו הנז' התחילו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה וכו' יהרוג נשיא שבט מישראל דיש לעורר דמשמע דמכח שהוא בן פוטי שפיטם אבי אמו וכו' יש מקום לבזותו שהרג נשיא ואם היה מיוחס אין לבזותו שהרג נשיא והוא דבר שאין לו שחר דאם לא טוב עשה להרוג נשיא בשגם הוא שפ"ר יוחסין אנן ניקום עליה סביב מעשה הור"ג לבזויי ולאלטויי ואם עשה כדין להורגו מאי איכפת לנו אם הוא בן פוטי תבא עליו ברכה לעשות בו משפט, ואמר מר דלכאורה יש מקום לומר דזמרי לא עבד איסורא יהיו דבריו עם כזבי לקבל עליה דת ודין ישראל והיא קבלה בכל לב ונתגיירה וקדשה בביאה כדת משה וישראל והגם דחסרא לה טבילת גר מ"מ אין זה כדאי להורגו ח"ו דגיירה ובת מלך היא ואינה חסרה משלחן מלכים, אך לזה יש לומר דפנחס נסתכל ברוח הקדש שהיתה גויה ולא גיירה ולא עלו על לב זמרי והיא דבר זה מעולם ולכך הרגם, אך תירוץ זה בעבור פנחס בטל דאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל ופנחס אבי אמו היה עובד ע"ז ולא אפשר שהיה לו רוח הקדש ואם כן יש לבזותו למה הרגם דאפשר דנתגיירה כזבי, וז"ש הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו וכו' ואינו מיוחס ואין לו רוח הקדש יהרוג נשיא שבט מישראל וגדול הדור שיש לדונו לזכות על דרך שאמרו רב עיליש איסורא לא ספי וה"נ יש לדונו לזכות דנתגיירה כזבי, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן לומר דודאי השכינה שורה עליו וראה שבא על הגויה ממש ולכך הרגם, עד כאן הוא מה ששמעתי בתוספת קצת לפי קצורנו.
ויוסף עוד דוד לצרף לזה הקדמתנו שזמרי הראה פנים באומרו זו אסורה או מותרת זו מכלל דאיכא אחריתי דודאי אסורה שהיא מז' עממין דעלה קאי לא תתחתן אבל זו אפשר דמותרת וזו צריכה לפנים העמק שאלה שלא היה ביד משה רבינו וכל עדת ישראל להשיבו ולכן התחילו השבטים מבזים לפנחס כיון דיש פנים הנראין לומר דלא תתחתן בז' עממין קאי וזו גיירה ושריותא גביה ולא עוד אלא דהאי מילתא טיבותא לפנחס שאביו לקח בת יתרו ובטענה זמרי יצא בדימוס, וז"ש הראיתם בן פוטי זה שדברי זמרי הם קילורית לעין אצלו שאמו מותרת דלא תתחתן אז' עממין קאי שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז ואינו מיוחס לשנאמר דשרתה עליו רוח הקדש וידע שלא גיירה וא"כ יש לבזותו שהרג נשיא שבט מישראל גברא רבא שצריך לדונו לזכות כאמור, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ורוח הקדש שורה עליו כמדובר.
ומהשתא אתאן לדידן דאפשר לומר דזהו כונת אומרם וירא פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה, כי פנחס ראה מעשה ברוח הקדש כי זר מעשהו נכרי"ה עבודתו ושימש בטומאה ולא עלה על לב לגיירה כלל, ובעוד שרוח הקדש שורה עליו לדעת את כל אשר נעשה נזכר הלכה והוא בעצם וירא פנחס כי הוא לבדו ראה מעשה וכל פונות זמרי אשר לבבו פונה מלי כריסיה זנ"י, אבל שארית ישראל המה ראו אבל לא ידעו כן טמא"ו והיה אפשר דגיירה וקדשה בביאה, אמר לו אחי אבי אבא וכו' בחכמה רמז לסתור כל דברי זמרי כי מה שאמר לו בן עמרם וכונתו שהיה גדול הדור ושומר כל התורה עד שלא נתנה וראוי לבנו לנהוג כמותו ואיך לקח בת יתרו והוא כהן לזה אמר אחי אבי אבא רמז דמשה ואהרן באו מיוכבד שעמרם לקח דודתו וגם לקחה אחר שנשאת לאלצפן בן פרנך והחזיר גרושתו משנשאת, והרי דעמרם לא נזהר בכל מה שהתורה עתידה לאסור, וכל זה רמז באומרו אחי אבי אבא לא כך לימדתנו ברדתך מהר סיני רמז שאח"כ שנשא צפורה קבל תורה ורמז מאמר ה' למלאכים שאמרו מה ילוד אשה לקבל תורה בא כלומר שעדיין לא נתנה תורה ואין בו חטא וגם לעצמו הציל שאלעזר לקח בת יתרו קודם מתן תורה וכאשר ירד מהר סיני למדו לפנחס שכבר היה בעולם בעת קבלת התורה ולשון ההלכה שאמרת לנו הוא הבועל ארמית קנאין פוגעין בו וארמית הוא כולל לכל הגויים כמ"ש מורינו הרב מהר"י זאבי זלה"ה ע"ש באורך, ואם כן נפל היסוד של זמרי דבפירושא אתמר הלכה למשה מסיני הבועל ארמית שפירושה גויה מכל מין אומה שתהיה קנאין פוגעין בו ופותה תמית קנאה.
ולהבין במאי קמפלגי הני תלת סמכי קשוט רב ושמואל ור' יצחק דרב קאמר ראה מעשה וכו' ושמואל ראה שאין חכמה וכו' ור' יצחק ראה שבא מלאך וכו' ונבין גם כן מאמר הנז"ל בקשו מלאכי השרת לדוחפו א"ל הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא, ונקדים מה שפירש רש"י שם בדברי שמואל וז"ל שמואל אמר וכו' נזכר פסוק אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' שכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הגויה עכ"ל והיה בהני"ח מונח זה דשמואל אתא בעבור הציל פנחס שלא יהא מורה הלכה בפני רבו אנו בעניותנו נאמר בהקדים פלוגתא דרבוואתא דיש מי שסובר דתלמיד אף בנטילת רשות מרבו תוך שלשה פרסאות אסור להורות דלא מסתייעא מילתא, והוא דעת התוספות וסיעתם ופסקו מור"ם בי"ד סי' רמ"ב דין ד', ודעת הראב"ד והרשב"א וסיעתם דנטילת רשות מהני אף תוך שלשה פרסאות וכמ"ש שם הרב ש"ך והטור א"ח סי' שכ"ח בדין חלול שבת לחולה שיש בו סכנה כתב ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר דגרסינן בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים והרי הכתוב אומר וחי בהם ולא שימות בהם עכ"ל, הנה כי כן אפשר לפרש דרב ושמואל ור' יצחק שלשה המה באו להציל לפנחס מאיסור מורה הלכה בפני רבו ורב סבר כדעת הראב"ד והרשב"א דנטילת רשות מרבו מהני אף תוך שלשה פרסאות ומשום הכי קאמר דראה מעשה ונזכר הלכה ונטל רשות ממשה רבינו והרשהו שא"ל קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא ופטיר ועטיר פנחס מאיסיר מורה הלכה בפני רבו ושמואל אפשר דס"ל כדעת התוספות ודעמיהו דלא מהני נטילת רשות תוך שלשה פרסאות ומשום הכי אתי עלה מטעם אפרושי מאיסורא דבכי הא שרי להורות הלכה לפני רבו וכמ"ש בעירובין דף ס"ג ור' יצחק אתי עלה מטעם אחר דכיון דיש פקוח נפש אין כאן איסור מורה הלכה בפני רבו וכמ"ש בירושלמי השואל הרי זה שופך דמים כאמור.
ודר"ך זו אלך בטעם שהיו השבטים מבזים אותו שבקשו מלאכי השרת לדוחפו דאפשר דטעמם של מלאכי עליון היינו מכח מה שהורה הלכה בפני רבו וא"ל הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, כלומר דלאפרושי מאיסור שרי וקנאת ה' צבאות תעשה זאת לשבר מתלעות עול משיב חמה בן משיב חמה הוא רמז להם טעם אחר דהכא הוא פקוח נפש ואין כאן איסור מורה הלכה בפני רבו כמו שאמרו בירושלמי השואל הרי זה שופך דמים והנשאל הרי זה מגונה, והכא נמי משיב חמה הוא ועינו רא"ה בשל אחרים אשר למות המלאך הדוב"ר אז נדבר"ו במגפה רבים מישראל ואין בזה עון אשר חטא דמשום פקוח נפש וספק נפשות שרי כמדובר.
והבן יקיר לי ואור עיני ח"ר אברהם הי"ו פירש בחלוקה ראשונה דרב אמר ראה מעשה וכו' במ"ש פ"ק דמגילה בחולדה היכי מתנבאה במקום ירמי' ופריק דקרובת ירמיהו הואי ולא מקפיד עלה, ומהא למד בהגהות אשרי פ' הדר דאי לא מקפיד רבו שרי להורות, והגם דסיים בהגהות אשרי וקצת גמגום יש, נראה דהיינו בדינו שרצה להוכיח מכאן שיכול להורות במקום דידוע דלא מקפיד רבו ואהא הוא דגמגם בה וטעמא דיש חילוק דהיכא דרבו לא מקפיד אינו ידוע לכל ואיכא כבוד הרב דדילמא חזי ליה מאן דלא ידע דלא מקפיד רבו וחושדו למורה הלכה בפני רבו אבל אם הוא קרובו שרי ולא חיישינן למי שאינו יודע שהוא קרוב וכדמוכח בהדיא מהש"ס דמשני בפשיטות דקרובת ירמיהו הואי ולא מקפיד עלה, ולדעת רב אפשר דלזה כיוין פנחס לומר למשה רבינו אחי אבי אבא לא כך למדתנו בירידתך מהר סיני הבועל ארמית וכו' רמז לו דסמיך על היותו אחי זקנו כי קרו"ב הוא ולא מקפיד עליה ומשום הכי הורה גם בהיות משה רבינו עניו מכל האדם דודאי לא קפיד עליה ושרי להורות, עד כאן דברי זה בני נאמן הי"ו, ויש לעמוד על זה ממ"ש פ' הדר דמורידין אותו מגדולתו ויליף לה מאלעזר ויש לישב קצתו ואין להאריך כאן.
ועדיין צריכין למודעי במאי דאמר שמואל ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, דיש לדקדק האי דאמר כל מקום שיש וכו' מאי כל מקום וכו' ומאי ריבה גם לדקדק בכתוב דקאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה הני תלתא כנגד מי, ואפשר לומר במאי דקיל"ן בי"ד סימן רמ"ב דאפרושי מאיסורא אף שהעושה שוגג אין חולקין כבוד לרב ויכול להורות, והקשה הרב מהר"ש חייון בביאורו לח"מ סי' כ"ח דהטור כתב בי"ד סי' ש"ג דהרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע אין צריך לומר לו עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג ואלו בסי' רמ"ב ס"ל להטור ז"ל דמשום הפרשת שוגג ידחה כבוד רבו והרב ז"ל נדחק בזה, ולי ההדיוט יש לחלק דגבי כלאים הכבוד הוא ללובש עצמו וכיון שהוא שוגג דין הוא לכבדו ואין צ"ל לו עד שיגיע לביתו דהשוגג והכבוד לחד גברא זה שהוא עושה האיסור אבל גבי הוראה בפני רבו באפרושי מאיסורא שהכבוד אינו לעושה האיסור אלא לרבו לא אהני מאי דהוי שוגג האי דעביד איסורא לכבד לרבו דלא אמרו בענין זה דאפרושי מאיסורא לכבד אלא למי שעושה האיסור דאם הוא שוגג מכבדין אותו לפי שעה ואין אומרים לו בשוק אבל כשהכבוד אינו לעושה שוגג אלא לרבו אין חילוק בין שעושה איסור בשוגג או במזיד דבעינן השוגג והכבוד בחד גברא, וז"ש ראה פנחס בעין שכלו כי כל מקום דייקא אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה' כיון דהשוגג הוא לעושה האיסור אין חולקין כבוד לרב דייקא דאם הכבוד היה לאיש העושה בשוגג כגון לבוש כלאים בשוגג חולקין לו כבוד אבל כל מקום אפילו בשוגג אין חולקין כבוד לרב שהוא אחר אלא יורה ויפריש מאיסור החוטא, וכל שכן גבי זמרי שהיה מזיד לית ביה משום מורה הלכה בפני רבו, ובזה יש לרמוז בכתוב אין חכמה וכו' ונקדים מ"ש ריש פ' שבועות העדות דת"ח אף שאין כבודו להעיד לאפרושי מאיסורא חייב להעיד, וז"ש אין חכמה חכמתו לא תעוז לחכם שלא להעיד היכא דהוי אפרושי מאיסורא וצריך לילך ולהעיד, ואין תבונה אינו מועיל מה שהתבונן מרבו לכבוש דבריו מטעם מורה הלכה בפני רבו אלא תכף לאפרושי מאיסורא יורה יורה ואין עצה אין להשהות הדבר ולשית עצות אף מי שהוא שוגג לכבוד רבו אלא יורה ויפרישנו תכף.
ולפי פשוטו אפשר לומר בדברי שמואל דאמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' דכלהו שייכי בענין זה דזמרי אין חכמה דרבו אשר גדלה חכמתו ולמדו מעכבת שלא להורות אלא לאפרושי מאיסורא יכול להורות, ואין תבונה אין להתבונן במה שיוכל להיות כמה סכנות בדבר כמו שהיה בענין זמרי אלא יעשה לשם שמים, ואין עצה דבענין כזה אין ליקח עצה משום אדם שאם יקח עצה ודאי יאמרו לו שלא יכנס בזה לכן יאבד עצות ויעשה מצותו לשם שמים.
ובאופן אחר אפשר לפרש במאמרינו בדרשות רב ושמואל ור' יצחק, ונקדים מ"ש בחולין דף פ"ז ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה בשוחט וחבירו כיסה וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים, וכתב הרמב"ם פ"ז דחובל דיש מי שהורה שהוא שכר קצוב עשרה זהובים ואף במצוה שאין בה ברכה כגון שור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וקדם זה והרג השור או קצץ אותו האילן חייב, והטור כתב בהורג השור דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכתב הרב דרישה שכונת הטור באומרו כמו שיראו הדיינים היינו לומר שהדיינים עיניהם ישיתו אם הוא צורך שעה להרוג השור מיד ואין פנאי להודיע וכיוצא שאז הוא פטור, ובש"ס פ' החובל אתמר דאם זה טוען אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור, וכתב הרב כנסת הגדולה בי"ד סי' כ"ח דהוא הדין בכל המצות שאם זה החוטף מצוה מימר אמר כי בעל הדבר אמר לו פטור, והנה בנדון זמרי מצוה זו על משה רבינו רמיא דמצוה בגדול ומי לנו גדול ממשה והוא כבוד למצוה שתתקיים בגדול וכמ"ש סוף פ"ק דסוטה הניחו לו כבודו בגדולים, ואם כן פנחס שזרז עצמו תכף לעשות משפט ושוייה לדמי תרתי מעי יש בו מן החיוב כדין חוטף מצוה מהאיש המוטלת עליו שהוא חייב לשלם ועל דבר זה כן באו רב ושמואל ור' יצחק וכל אחד גילה צדקתו של פנחס שהוא פטור ורב אמר שאמר לו פנחס למשה רבינו לא כך למדתנו מרדתך מהר סיני וכו' ומשה רבינו השיבו קרינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, ונמצא דמשה רבינו עצמו אשר המצוה אליו יאתה הרשהו על כך ושליח שוויה ומאחר שכן פטור פנחס דקי"ל שאם טען זה החוטף אתה אמרת לי לעשות פטור כמדובר כמפורש בש"ס והפוסקים וזהו כשטען לחוד כ"ש כשידענו ובעל המצוה עצמו מודה בדבר ולית דין ולית דיין לחייב לפנחס, ושמואל אתי עלה לפטור לפנחס מטעמא אחרינא דכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ולאפרושי מאיסורא שרי לתלמיד להורות בפני רבו אף דהלכה רווחת דמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה כשהורה לאפרושי מאיסורא מותר והדברים ק"ו שאינו חייב מדין חוטף מצוה, ור' יצחק אמר ראה שבא המשחית וכו' הנה נגע זה לפטור לפנחס מצד אחר שאם יש צורך שעה ואין פנאי להודיע לבעל המצוה פטור כמ"ש הרב דרישה וא"כ הכא שראה כי החל הנגף והשחית בעם אין צורך גדול מזה ופטור פנחס מדין חוטף המצוה ונקי וצדיק.
ויתכן לפרש על פי זה מאמר הכתוב ריש סדרא וידבר ה' אל משה לאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וכו' ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וכו', הכונה וידבר ה' אל משה לאמר בשביל אמירה אחת שיאמר האומר לגנות פנחס שחטף את המצוה לכן אומר אליך כי פנחס השיב את חמתי מעל בני ישראל ובמקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב דקי"ל דלאפרושי מאיסורא יכול תלמיד להורות לפני רבו וכל שכן דלית ביה משום חוטף את המצוה, ועוד ולא כליתי את בני ישראל שראה משחית בעם והוי צורך גדול במקום פסידא ואין לחייב בכי הא לחוטף המצוה כמ"ש הרב דרישה ובסמ"ע סי' שפ"ב, לכן להודיע לבני אדם אמור אתה בעצמך הנני נותן לו במקום הקנס שחטף מצותך אתה בעצמך תאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום אתה תתן לו כדתרגמוה בזהר לדרכם דרך הקדש, ובזה אפשר לפרש מאמר המלך המשורר ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם, וכבר כתבינן בעניותין לעיל פ' קדושים דבמעשה הצדקה היה עולה על לב דהעושה צדקה לאו שפיר עבד שהוא חוטף המצוה מהקב"ה כביכול דהוא מצוה המוטלת עליו דכתיב נותן לחם לכל בשר, ולפום קושטא דמילתא בעלי צדקה אינהו משפירי שפירי ומצי העשיר משכיל אל דל למימר אין חטפי ודידי חטפי מכמה טעמי תריצי, והרב הגדול מופת דורנו מהר"ח אבואלעפיא זלה"ה בספרו הנורא עץ החיים פ' ויקהל פירש בזה מאמר כמין חומר וכי ימוך אתיך הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל אר"א כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם לו גמולו הה"ד וגמולו ישלם לו עכ"ל, הלא בספרתו נפלאות מתורתו ולמדנו דמפורש ברז"ל במעשה הצדקה דין חוטף את המצוה, והשתא שפתנו אתנו והם יענו את האר"ש דזה רמז דוד מלכנו ויעמוד פנחס ויפלל ששפט הרשעים והמיתם ולא תימא אשר לא טוב עשה לחטוף המצוה ממשה רבינו שהרי ותעצר המגפה והיה במקום פסידא וצורך שעה דוחקת ואין בזה חוטף המצוה ותחשב לו לצדקה שמצוה רבה זו אלהים חשבה כמו צדקה, דהוה אמינא שעושה צדקה חוטף מצוה ובא הכתוב לקבוע לו שכר וגמולו ישלם לו כן נעשה לפנחס הנה שכרו אתו נוסף על מעשה הצדקה, כי האף אמנם בצדקה כתיב צדקתו עומדת לעד יתר על כן לפנחס לדור ודור עד עולם, דכיון דכפרה זו מכפרת לישראל עד העולם עד תחיית המתים כמ"ש בש"ס ובפסיקתא שהבאתי לעיל א"כ יוסיף אומץ על הצדקה דאגוני מגנא לעושה הוא כוננה ופנחס מכפר והולך לדור ודור עד עולם וכמ"ש ויכפר על בני ישראל שמכפרת והולכת לישראל לעולם, וז"ש לדור ודור מישראל עד עולם והוא יתר הרבה על מעשה הצדקה והשכל מחייב דבכל דור ודור אשר ענין זה של פנחס מתעורר לכפר, פנחס בא בשכרו שמזכה את הרבים ועושה שלום בין ישראל לאבינו שבשמים וזהו לדור ודור עד עולם.
ומעין דוגמא אפשר לפרש בדין מורה הלכה לפני רבו וכבר הרב המקובל מהר"י ווילגר ירושלמי זלה"ה פירש בהקדמת ספרו יאיר נתיב דרך ככב מיעקב וקם שב"ט והיתה לבאר פסוקי הפרשה הנז' בדין מורה הלכה לפני רבו, וזה תורף דבריו כי הנה אמרו בש"ס ראה שאין חכמה ואין תבונה וכו' ופירש"י דמשום הכי הורה הלכה בפני רבו ועוד היה לו טעם דהחל הנגף בעם ועד שישאל רשות יאבדו נפשות ישראל, ואמרו בעירובין פ' הדר דנדב ואביהוא מתו על שהורו לפני משה רבינו, עוד אמרו שם דמורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו ויליף לה מאלעזר ותו אתמר התם מאן דאותיב מלה קמיה רביה אזיל בלא ולד ויליף מיהושע, וז"ש לכן אמור אתה בעצמך כי למראה עינים בתחילת השקפה נגע בכבודך והורה הלכה בפני רבו כל קבל דנא אתה משה בעצמך אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ממלאך המות הפך עונש המורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה בא בשכרו וחי לעולם, והיתה לו ולזרעו הפך המורה הלכה בפני רבו דאזיל בלא ולד ופנחס לו לו יהיה הזרע, ברית כהונת עולם הפך מורידין אותו מגדולתו וזה עולה לגדולה, ואם נפשך לומר וכי משוא פנים יש בדבר בין תבין דכל זה תחת אשר קנא לאלהיו ובמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב כמ"ש בש"ס, ועוד ויכפר על בני ישראל שהיה הדבר נחוץ שלא יאבדו נפשות ישראל והטעם שנתעברו בו נפש נדב ואביהו כלפי שהם מתו בעבור שהורו הלכה בפני משה רבינו לכן נתעברו בפנחס שהורה בפני רבו ולא חטא ואדרבא זכה לכל המעלות זהו תורף דבריו זלה"ה.
וזהו כונת המלך המאושר על ספר הישר ויעמוד פנחס ויפלל וכו' כי עשה משפט כתוב ואם יקשה בעיניך איך היתה כזאת שהורה פנחס הלכה בפני רבו לזה אמר ותעצר המגפה שהיה פקוח נפש ואמרו בירושלמי השואל הרי זה שופך דמים, ועוד מטעם שהקדים ויכעיסו במעלליהם ובמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, ויהיה שיעור הכתוב כך ויכעיסו במעלליהם והיה חילול ה' ותפרוץ בם מגפה והיה פקוח נפש, וזה טעם ויעמוד פנחס ויפלל שעשה משפטם תכף והורה הלכה בפני רבו דמכח הני בי תרי חילול ה' ופקוח נפש שרי להורות בפני רבו ואהנו מעשיו ותעצר המגפה, ובמקום עונש מורה הלכה בפני רבו דחייב מיתה הכא ותחשב לו לצדקה המצלת ממיתה ונוסף על צדקה דהכא היה לדור ודור עד עולם שלום לו ממלאך המות.
ויראה וירצה בזה מאמרם ז"ל ברבה ריש סדרא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו רמזו רז"ל בזה דנתעברו בו נפש נדב ואביהו תרי פלגי גופא, וזה רמז הכתוב פנחס בן אלעזר הוא עצמו פנחס בן אהרן שנתעברו בו נדב ואביהו והטעם שהוא תיקן מה שהורו הם הלכה בפני משה רבינו והוא הורה ולא חטא ולכן נתעברו בו, הוא הדבר אשר דיברו רז"ל סו"ד שתו ומחוו במחוג פנחס בן אלעזר בן אהרן שפנחס בן אהרן, ומזה תבין דלא חטא במה שהורה לפני רבו ובדין הוא שיטול שכרו דעינינו הרואות דנתקנו נדב ואביהו במה שחטאו שהורו ונתעברו בו וזה מופת חותך שלא חטא.
ועוד יתבאר במשז"ל במדרשים ובתרגום המיוחס ליונתן דפנחס חי וקיים ופנחס זה אליהו ולא יתן לעולם מו"ת לצדיק, וידוע דשכר מצות בהאי עלמא ליכא כמשז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אך בפנחס שהוא חי וקים כל שעתא זימניה הוא והיה כזה יום מחר לכן קאמר בדין שיטול שכרו ורואה עולמו בחייו ונשתנה לשבח מכל העולם, וז"ש בדין הוא ולא אחר שיטול שכרו שהוא הובטח לחיי עולם ומיתה לא שכיחא ליה על כן בא בשכרו, ומה גם דטעם טעם מיתה שפרחה נשמתו ואז צר"ף יצרפ"ו נפש נדב ואביהו וחי לעולם ומשום הכי בעל המאמר סמך דבריו לפסוק בן אלעזר בן אהרן הכהן אשר שם רמז הכתוב דנתעבר בו נפש נדב ואביהו ככל הדברים אמורים אחת למעלה והיינו שפרחה נשמתו, והנה צור"ף נפש נדב ואביהו ועל זה קאמר בדין הוא שיעול שכרו דזה שפרחה נשמתו הנה מיתת"ו ועתה הוא חי ולכן בדין הוא שיעול שכרו עושה ואוכל.
ונוסף עוד אפשר לרמוז ונקדים לפרש הכתוב והוא כי הנה האי מתנתא לכאורה לא תכון לפום דינא דהיא בדבר שלא בא לעולם דמתנות כהונה ליתנהו בעולם ויום יום חדשים לבקרים והמקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם הלכה רווחת דלא קנה ולא זו בלבד דמתנה גופא היא דבר שלא בא לעולם אלא דמקנה לדבר שלא בא לעולם דהיינו זרעו וקי"ל המזכה לעובר לא קנה וכ"ש קודם לעיבור, אמנם כתב מהרימ"ט בתשובה ח"מ סי' ס"ט דחכם שהקנה דבר שלא בא לעולם המקח קיים דמסתמא הקנהו כדין, ועוד השמיענו הרב אביו המבי"ט בח"ב סי' קל"ז דדעתו של אדם קרובה אצל בנו להקנות לו דבר שלא בא לעולם כי היכי דאמרינן פ' מי שמת גבי מזכה לעובר ואם תאמר משנתנו דעתו של אדם קרובה אצל בנו, וא"כ הכא דכביכול המקנה אין ספק בדבר דאם אמרו בחכם שהקנה דבר שלא בא לעולם דודאי הקנה בדין כ"ש וכ"ש אמימרא דרחמנא וכ"ש דדיבורו מעשה, ועוד דרחמנא אחשיביה לפנחס טובא ואף האב על בנו דעתו קרובה ומקנה דבשב"ל ומזכה לעובר וה"ה לפנחס בשמים ממעל לחש"ב אמר אליו בני אתה, וגם כתב מור"ם סי' ר"ט דאם נשבע להקנות דבר שלא בא לעולם חייב לקיים מכח השבועה ועתה בא האלהים ובמוט"ב תלתא טעמי תריצי יהיב הני מתנתא, וז"ש לכן אמור ואין לכן אלא שבועה ועוד הננ"י אני הוא הנותן ובודאי כדין יהיבנא, ועוד ל"ו שחביב לי כבן ואחר שרמז הני תלתא טעמי פירש המתנות בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ויען דנכתב לכן לשון שבועה וכאשר ירדוף הקור"א יסבור דדוקא מטעם שבועה זכו פנחס וזרעו, לז"א בדין הוא שיטול שכרו דמן הדין נמי זכה וכמו שביארנו דמלבד שזכה מכח השבועה זכה נמי מכח שהוא יתברך הנותן וגם דחביב ליה וכמ"ש הננ"י נותן ל"ו כאמור.
ועוד אפשר לומר דלדעת רבינו חננאל האשה שהעדיפה לעשות מלאכה יותר מהראוי לה ההעדפה על ידי הדחק הוא לעצמה דקי"ל כר' עקיבא כמ"ש הרא"ש בפסקיו פ' מציאת האשה והטור בא"ה סי' פ"ו וכבר רז"ל והמפרשים משו"ל ימשל"ו בנו דאנן עם קב"ה כדין אשה לבעלה וא"כ מעשה ידינו תחת מזונותנו ולדעת רבינו חננאל העדפה על ידי הדחק דילן היא כאשה דהויא לעצמה והשתא גבי פנחס הויא העדפה על ידי דחק שמסר עצמו ממש ופשיטא דבכגון זה לעצמו וראוי ליקרא שכר ולא דמי לשכר מצוה אחרת דמדינא לא לנו כי מעשה ידינו תחת מזונותנו ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אך הא דפנחס הוא מדינה דהעדפא על ידי הדחק הוי לעצמה, וז"ש פנחס בן אלעזר בן אהרן שפרחה נשמתו ובא לו נפש נדב ואביהו וזהו בן אהרן ומינה דהיה העדפה על ידי הדחק עצום, ולכן אמר הקב"ה בדי"ן הוא שיטול שכרו מן הדין ולא מתורת חסד.
ואפשר לרמוז במאמר הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום ונבין מ"ש בזהר בלק דף ר"א ע"ב דהוו יתבי ר"ש וחבריא אשר שם צפורים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם וכי אתא רבי פנחס בן יאיר גביהו אמר רבי פנחס טורח סגי הוה לאינון עופי בקדמיתא וטורח בעלי חיים לא בעינן דהא ורחמיו על כל מעשיו כתיב אמר רבי שמעון אנא לא אטרחנא לון אבל אי קב"ה חס עלן לית אנן יכלין לדחיא מתנן דיליה עכ"ל. ואפשר דלית אנן יכלין לדחיא מתנן דיליה דאמר ר' שמעון היינו כלפי מ"ש ושונא מתנות יחיה לז"א לית אנן יכלין לדחיא מתנן דיליה דכלפי שמיא לא נאמר זה דאשריו הזוכה דמשמיא מיהב יהבי ליה כי הוא חיינו ואורך ימינו, ויען דר' פנחס בן יאיר לא היה נהנה משום אדם ומשעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו כמבואר בש"ס פ"ק דחולין, ושם נאמר דרבי הוה מסרב ביה והיתה הפציר"ה לאכול אצלו וגבה טורא ביניהו, לזה אמר רבי שמעון אל ר' פנחס דאף למדרגת חסידותו לא שייך כלפי מעלה לית אנן כמוני כמוך אשר אין אנו נהנין משום אדם יכלין לדחיא מתנן דיליה כי כל הוייתנו היא ממנו יתברך ואפשר שזש"ה דאתינן עליה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, דיש לדקדק דתיבת אמור יתר וגם תיבת הנני לכאורה יותרת היא דהול"ל לכן אתן לו את בריתי שלום או נתתי לו את בריתי שלום וסגי ומסגי, ואפשר דהכונה כי להיות דפנחס הפליא לעשות לכן בשבועה וגם אמור שתהיה הבטחה על ידך כי אז מתקיימת שיש בחילופה הכזבת הנביא הנני כביכול אני נותן לו ואין כאן ושונא מתנות יחיה כלפי דידי והנני נותן לו את בריתי שלום שלום ממלאך המות שיהיה חי וקיים, ותא חזי מה בין מתנותי למתנות בני אדם דשונא מתנות יחיה ואלו הכא מקבל מתנה וחי לעולם והיתה לו ולזרעו וכו'.
ולהבין קצת מאמר הזהר הנז' דאמר ר"ש אנא לא אטרחנא לון וכו' אפשר במ"ש פ' אעפ"י התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום ואמרו בש"ס ברשות כמה כמה דבעי אורחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בבית ופירש רש"י ארחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות, וכתבו התוס' על דברי רש"י וז"ל והיאך יצא ר' עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכות לתלמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים וכו' עכ"ל, ולמדנו מדבריהם דאע"ג דצערא דגופא לא ניתן למחל וטב למיתב טן דו וכו' מ"מ כשהן עושות מעצמן בלי פתוי ניתן למחילה והכא ר' פנחס אמר טורח סגי הו"ל לאינון עופי וטורח בעלי חיים לא בעינן וזה מורה דאתי עלה מטעם צער בעלי חיים, על כן בא דברו של רשב"י ואמר אנא לא מטרחנא לון, כלומר כיון שהם באו מעצמם א"כ סברו וקבילו ואין כאן משום צער בעלי חיים דכל דעבידי מעצמם שרי, ותו דמתנן דיהיב לן קב"ה לית אנן יכלין לדחייא מתנן דיליה מאי זה טעם דזה נוגע לכבוד ה' כי הוא נותן מתנה זו, ואם תאמר דיש פקפוק בענין הוא ח"ו נגיעת כבוד לו יתברך וז"ש לית אנן יכלין לדחיא מתנן דיליה שהוא אסור לומר דכביכול לא חייס לצער בע"ח, ואפשר שגם ר' פנחס דקדק בדבריו ואמר טורח בעלי חיים לא בעינן ודייק לומר לא בעינן דמתורת חסידות לא בעי דאף שהוא מותר אין רצוני בזה לפנים משורת הדין, ומש"ה אמר לו ר"ש לית אנן יכלין לדחיא מתנן דיליה דלא שייך להתחסד בזה כיון דכביכול הנותן ואין זה חסידות להראות שאנו חוששין על טורח בעלי חיים והוא יתברך אינו חושש וצריכים אנו לקבל, וכפי זה בין ר' שמעון בין ר' פנחס תרוייהו מודו דאין כאן צער בעלי חיים כיון דמעצמם עושין והוי מעין דוגמא למ"ש התוס' שהנשים מעצמן היו עושות בלי פתוי ואין בזה משום צערא דגופא לא ניתן למיחל וכדבר האמור.
נמשך לזה אפשר לתת טעם למשה רבינו ע"ה אשר ה' לו ציוה לסמוך את יהושע בשתי ידים וכבר רז"ל אמרו במדרש על משה רבינו וקרו עליה טוב עין הוא יבורך כמבואר במאמר פתוח מקדם לעין בראשית מאמר הוא, ודרך דרש אפשר דרז"ל אמרו והביאו רש"י על פסוק יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם וכו' דכיון ששמע משה רבינו שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שירשו בני את גדולתי אמר לו הקב"ה לא עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יהושע וכו', והשתא להודיע לבני אדם דהגם שעלתה על לבו שירשו בניו גדולתו עם כל זה כשאמר לו ה' קח לך את יהושע לא נצטער כלל ושמח לקיים מאמר ה' לזה הוסיף מעצמו תוספת טובה לסומכו בשתי ידים דכיון דמעצמו עביד יורה יורה דאין כאן צער כמדובר לעיל והן שתי ידים זוכות נשא לבבו אל כפים כי בכל לבו הוא עושה ובאתרא דליעול צערא דגופא על בניו ישמח משה לקיים מאמר ה', וכזאת וכזאת אמרינן פ"ב דמציעא דגבי כלך אצל יפות דאם בא בעל הבית והוסיף תו ליכא משום כיסופא כמבואר שם ובמפרשים, זאת היתה לו למשה רבינו להוסיף על מאמר ה' שאמר לו וסמכת את ידך והוא סמכו בשתים ועלתה לו ולהורות נתן כי רצונו הוא רצון ה' וזוהי שמחתו גלה צדקתו.
והלא במאמ"ר הפונה קדים אביע אומר אשר ראתה עיני במכתב משם הרב המובהק מהר' יעקב ששון זלה"ה הרב המחבר ס' בני יעקב שדקדק הרב במאמר הנז' מה טיבו של המשל הזה אם כל עצמו של בעל המאמר לומר דמשה היה טוב עין בלא משל הדבר ניכר ומורגש לכל מראה עיני דרחמנא אמר לסומכו ביד אחד והוא סמכו בשתי ידים ואמאי אצטריך משל לזה והרב ז"ל אביר יעקב מפרשה במה שאמרו בגמרא בכתובות דף צ"ח איבעיא להו א"ל זבין לי ליתכא ואזל וזבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני או דילמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני ת"ש אמר בעל הבית לשלוחו תן חתיכה לאורחים והוא אומר טלו שתים והם נטלו שלש כלן מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי משום הכי מעלו אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי בעל הבית אמאי מעל והתנן השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל וכו' הכא במאי עסיקינן דאמר טלו אחת מדעתו של בעל הבית ואחת מדעתי ושקלו אינהו תלת דהוי מוסיף, והנה משה רבינו ע"ה היה רוצה לתת בעין יפה וחשש שלא יהא מעביר על דבריו של מקום ואפילו לתכא לא קני מה עשה סמך את יהושע ביד אחד ואמר זו משל הקב"ה וחזר וסמכו ביד שניה תכף ואמר לו זו משלי ונמצא דהוי מוסיף על דבריו לכך הביא משל למלך שאמר לבן ביתו וכו' עד כאן דברי הרב הנז' זלה"ה ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ואולם לא תעזוב נפשי לשאול דלפי זה משה רבינו רבן של נביאים עלה ונסתפק בדין זה אי מוסיף הוי אי מעביר הוי ומי לנו גדול ממשה ואדרבא אית לן למימר לפי דבריו דדינא הוא מעביר על דבריו באומר זבין לי לתכא וזבין לי כורא וליתכא נמי לא קני, מדחזינן אבי התעודה משה איש האלהים המקבל תורה דאצטריך לפרושי זו משל המקום וזו משלי וכל קבל דנא עין רואה ואזן שומעת דכל פוסקי הלכות פסק"ו אנשי אמנה דמוסיף על דבריו וסמוכות שלהם משום מאי דאתמר התם בש"ס איכא דאמרי הא לא תיבעי לך היכא דאמר זבין לי לתכא וזבין ליה כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תיבעי לך דאמר ליה זבין לי כורא וזבין לי לתכא וכו' ע"ש, ומאחר דהלכה רווחת דמוסיף על דבריו הוי היכא דאמר זבין לי לתכא וזבין כורא הדבר קשה לומר דמשה רבן של ישראל נסתפק בזה.
וכמתלמד מדברי הרב קדוש יעקב ז"ל אפשר לישב מאמרינו ונקדים מ"ש הרמב"ם ריש פ"ז דמעילה אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה של בשר הלך השליח ואמר טלו שתים שתים בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר את השליחות אבל אם אמר להם השליח טלו שתים מדעתי שניהם מעלו נטלו האורחים שלש אף האורחים מעלו מפני שכל אחד עשה שליחות חבירו והוסיף מדעתו נמצא חבירו חייב לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו, ומרן בכסף משנה הקשה על דבריו דאמאי פטר לשליח ברישא הא אף אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף ושם הביא משם מהר"י קורקוס ישוב לזה ודבריו דחוקים וכבר הוו בה שני המאורות הגדולים מורינו הרב מהר"א יצחקי בשו"ת זרע אברהם ח"מ סי' כ"ד ומורינו הרב מהר"י זאבי בלימודיו סי' קצ"א, והם ז"ל כל אחד לדרכו פנה לישב דעת הרמב"ם ואנו בעניותנו בנימוקינו עמדנו על דברי מורינו הרב מהר"י זאבי אשר דחה דברי מהר"א יצחקי ושייל לו דרך לעצמו ולפי קיצורינו דקדקנו בדר"ך יבחר ושפתנו אתנו משום יתובי דעתם דהרמב"ם בדרך חדש הלא בספרתי בס"ד.
ולפום ריהטא כעת יאמר מן הישו"ב לדעת הרמב"ם באופן אחר לפי קיצורנו דהרמב"ם סמיך אמאי דאמרינן בזבחים דף ל"ד המקריב חיה ר' יוחנן אמר עובר בעשה בהמה אין חיה לא ריש לקיש אמר אינו עובר בלא כלום מתיב רבא אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה כענין שנאמר זאת הבהמה וכו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חיטים והביא לו חיטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול תיובתא דר"ל תיובתא, ואנא בריה קלה במקום אחד הקשתי בעניותי מסוגיא זו על מ"ש מורינו הרב זרע אברהם ח"מ סי' כ"ד דף קמ"ז ע"ב דכשאמר לו קנה לי חיטים וקנה לו חיטים ושעורים דבשעורים מעביר ונימא דאף חיטים לא קני כמ"ש דאי מעביר הוי אפילו ליתכא נמי לא קני, והקשה על הרב המבי"ט ותירץ דאף דהוי מעביר כל מאי דמצינן למימר דלא נתבטל השליחות וכו' ע"ש באורך דהרי מפורש בבריתא זו דהבא לי חיטים והביא לו חיטים ושעורים הוי מוסיף על דבריו ושם הארכתי לחלק בין זו למ"ש התוספות במציעא דף מ"ב דבשני מינין הוי קפידא, וכפי חילוקנו תירצנו בעניותנו תשובת מהר"ם אלשיך סי' כ"ג דמותבי עלה מורינו הרב זרע אברהם שם והרב בני יעקב בתשובותיו סי' י"ד ואין כאן מקום להאריך הלא הוא כמוס עמדי, ושם כתבתי דמדברי התוס' בסוגית זבחים הנז' מוכח דבריתא זו מדין שליחות ולא כנראה מדברי הרב קרבן אהרן ע"ש באורך.
ומהך בריתא דזבחים משמע דבאומר הבא לי חיטים והביא לו חיטים ושעורין דמוסיף על דבריו הוי הנה על החיטים אין כאן ספק דהם למשלח ועשה שליחותו אבל בשעורים נראה דכיון דמוסיף הוי הדבר תלוי וכל שלא גילה דעתו המשלח או השליח בחזקת המשלח קיימי שהרי אמרו לפי זה דאם הביא חיה כשר, והרי הגם דמוסיף על דבריו הוי מ"מ חיה מאן דכר שמה ואיך אמרינן דאם הביא כשר ואצטריך רחמנא לפסול ולכתוב עוד הפעם בקר וצאן לומר דהוי מעביר כמו האומר לתלמידו אל תביא אלא חיטין כמבואר בבריתא הא תו למה לי נהי דחשבינן ליה מוסיף דבחיטים מיהא מיקרי עשה שליחותו אמנם לשעורים מהיכא תיתי דיהיו למשלח דסבור מינה דחיה כשר, אלא מוכרח דכי אמרת מוסיף על דבריו הוי לא מיבעיא לחיטין דהוי שליח גמור אלא גם לשעורים הדבר תלוי ועומד עד שיגלה דעתו המשלח ומן הסתם הם בכלל השליחות ולהכי הוה אמרינן דחיה כשר מן הסתם כיון דהאלהים בשמים ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לזה אצטריך לומר בקר וצאן שנית, ומאחר שכן סברי הרמב"ם ורבינו עובדיא הנמשך אחריו דהך אוקמתא דמוקי בכתובות ומעילה דאמר טלו אחת מדעתו של ב"ה ואחד מדעתי היא אוקמתא עיקרית דכל דאמר סתמא לא עקר שליחותיה דבעל הבית ובחזקת שליחותו קיימא גם החתיכה השניה והשליח פטור ויהבי טעם כעיקר דהא לא עקר שליחות בעה"ב ואכתי בחזקת שליחות הבעה"ב קיימא כמדובר, וסברי הרמב"ם ורבינו עובדיא דללישנא בתרא דאיכא דאמרי דמוסיף הוי טעמא דהאי לישנא דפשיטא ליה היינו מכח הך בריתא דזבחים, ולפ"ז אוקמתא דמוקי הש"ס דאמר טלו מדעתי היא עיקרית להלכה כן נראה לפום ריהטא וצריך חיפוש בדיני שליחות.
דבר הלמד מענינו דכפי דעת הרמב"ם ורבינו עובדיא אף דקי"ל זבין לי לתכא וזבין ליה כורא מוסיף על דבריו הוי, מ"מ לא עקר שליחותיה עד אומרו לתכא מדעתי כי הא דפסקו לגבי מעילה בנותן חתיכה לאורחים דכל עוד שלא אמר השליח מדעתו השליח לא מעל וזו אינה משלו דמוסיף הוי ולא עקר שליחותיה, איכא השתא ניחא טובא אליבא דהלכתא מאמרינו דמשה רבינו ע"ה רצה להוסיף ולגלות דהוא מוסיף מדנפשיה, ומאחר שכן בעל המאמר מוש"ל ברוחו רוח חכמה וישא משלו לאומר סאה משל מלך וסאה משלי כי בזה השניה היא של השליח ואם לא אמר בפירוש סאה משלי אף דהלכה רוחת דמוסיף הוי לא עקר שליחותיה ובחזקת המשלח קאי, משום הכי קאמר סאה משלי ועקר שליחותיה משניה, והיינו דדריש טוב עין הוא יבורך זה משה וכתיב בסיפה דקרא כי נתן מלחמ"ו לדל דייקא דבטובו עקר שליחותיה דבעה"ב והוסיף בפירוש סאה משלו דבאופן זה הויא של השליח כדקי"ל גבי דין מעילה דבאומר טלו מדעתי מעל השליח דהו"ל האורחים שלוחיו, וז"ש כי נתן מלחמ"ו דייקא. ובהכי אתנח לן הא דאמרינן בקמא דף צ"ב ע"ב א"ל רבא לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למרי' וטיבותא לשקייה א"ל דכתיב וסמכת את ידך וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכתבו התוס' חמרא למריה וטיבותא לשקייה כלומר המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה כדאמר במדרש טוב עין הוא יבורך זה משה רבינו ע"ה שא"ל הקב"ה וסמכת את ידך עליו והוא סמך בשתי ידיו כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו עכ"ל. והקשה הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהר"ם גאלנטי דלפירוש התוספות אמאי לא מייתי הש"ס קרא דויסמוך ידיו ושביק קרא דכתיב בענין ומייתי ויהושע בן נון ובשלמא לפירש"י ניחא, והרב מהרח"א בס' עץ החיים בסדר היום מייתי מה שתירץ הרב ז"ל ע"ש, ולפי דרכנו ניחא דכונת הש"ס הכי הוי חמרא למארי' וטיבותא לשקייה דהמשקה נותן בעין יפה ונחשב שלו אף דחמרא למאריה ומייתי שפיר ממשה רבינו ע"ה כפי דרשת המדרש דמשה רבינו ע"ה אחר שסמכו ביד א' מן הקב"ה עקר שליחות הקב"ה ואמר לו דהיד השנית שלו דבאופן זה הוא שלו וכמשל המדרש וכההיא דמעילה דאם לא פי' לא עקר שליחותיה והשליח לא מעל דאכתי בחזקת הבעל הבית ושליחותו קיימי ואף דמוסיף הוי וכמ"ש הרמב"ם ורבינו עובדיה, וא"כ אי הוה מייתי קרא דכתיב ויסמוך ידיו לא ידעינן דמשה רבינו ע"ה עקר שליחותיה, ואפשר לומר דלא אמר זו משל הקב"ה זו משלי אלא סתמא סמך שתי ידיו עליו ובהכי לא חשיבא כשלו דלא עקר שליחותיה, ולזה הביא קרא כי סמך משה ומשם באר"ה דמשה עקר שליחותיה וא"ל זו משלי והיינו דכתיב כי סמך משה דאי בסתמא סמך שתי ידיו אכתי בחזקת בעה"ב ומשה לית ליה מידי כמעילה דבכה"ג לא מעל השליח, וא"כ אצטריך לאתויי קרא כי סמך להורות דמשה קאמר זו משלי ומטיבותיה אוטיב תשית לראשו עטרת פז חיים.