פרשת נשא בס"ד
ספרי יברכך ה' בברכה המפורשת בתורה וכן הוא אומר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך טנאך וכו':
הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אלה יעמדו לברך את העם מתלתא קראי שמיע לן ברכה המשולשת ברכות בחשבון, האדם יראה לענים זוטרן מיליהו ואולם תחת כבודם כל טוב ארץ ושמים הברכה לכלל" א אישור כולל הכל נתן בערבו"ן, וגם הכהנים הנגשים שרפי קדש המשלשים את ברו"ך לעניה' הברכה יורדת מן השמים ניתן להשבון, כמשז"ל ונביא דבריהם לקמן בס"ד, והנה בהני תלת מילי דב"כ אבא אעיר שנים שלשה גרגירים לפי קצורנו, ויתכן במ"ש הרמב"ם פט"ו דתפלה דין ו' וז"ל כהן שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננין אחריו וכו' הר"ז נושא את כפיו ואין מונעין אותו לפי שזו מצות עשה על כל כהן ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי ואני אברכם הכהנים עושים מצותם שנצטוו והקב"ה ברחמיו מברך ישראל כחפצו עכ"ל.
ומרן בכסף משנה הורה גבר מקור דין זה בירושלמי פ' הנזיקין והכי אתמר התם אמר ר' חיא אם היה כהן אחד אומר כהן לשנים אומר כהנים ורב הונא אמר אפילו לאחד אומר כהנים שאינו קורא אלא השבט שלא תאמר איש פ' מגלה עריות ושופך דמים והוא ויברכני אמר הקב"ה ומי מברכך ולא אני מברכך שנאמר ושמו את שמי ואני אברכם ואע"ג דרב הונא סבר דאפילו לאחד אומר כהנים שאינו קורא אלא השבט שלא תאמר וכו' ואנן קיימ"ל כאביי דאמר פ' אלו נאמרין דלשנים קורא כהנים דכתיב אמור להם ולא לאחד כדאפסיקא הלכתא התם, וכן פסקו הרמב"ם ושאר פוסקים מ"מ סבר הרמב"ם דבהא דסבר רב הונא דכהן שאינו מדקדק במצות ואינו חכם מברך בהא נקיטי' כותיה שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה, ואפשר דכל זה רמוז בכתוב אמור להם ר"ל דלשנים קורא כהנים ולא לאחד וכסברת אביי, ואם נפשך לומר מאחר דלא קי"ל כרב הונא דאפילו לאחד קורא לשבט כהנים א"כ נאמר דכהן שאינו מדקדק במצות לא יברך וצריך שהכהן יהיה אדם גדול דהא אינו קורא לשבט רק לכהנים המברכים דאי איכא תרי קרינן ואי לא לא, לז"א יברכך ה' כלומר שים לבך ועיניך תביט נסח הברכה אז תשכיל דעיקר הברכה מאת ה' היתה זאת וכהן מדבר יברכך ה' וא"כ קבול הברכה תלוי בהקב"ה, ואם רץ לבך לומר מי מפיס ואפשר דכהן הוא מכוין להמשיך הברכה ממקור עליון ולעולם דגברא רבא בעי בקי בהטיה יהי מושך חסד על כן בא הכתוב ובירר הדברים כשמלה ההוא אמר ושמו את שמי ואני אברכם קרי בחיל כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל הוא בעצמו כביכול.
ב) ויוסף עוד דוד לרמוז בכתוב ונבין מ"ש הרמב"ם בדין הנז' ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט וכו' שהרי אמרו רז"ל לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ומה מקום לתמוה והבן יקיר לי ח"ר אברהם נר"ו פירש כי האף אמנם דבר זה מסורת בידינו אל תהי ברכת הדיוט קלה היינו אם ההדיוט מעצמו הוא יברך לימדונו רז"ל אל תבוז ברכתו אבל הכא כתב הרמב"ם ברישא דכהן אף שאינו חכם ואינו מדקדק במצות מצווה לברך ישראל ואין אומרים המנע מן המצות, ועל זה כתב ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט וכו' כי באמת יש לתמוה מה זה היה כי ה' לו ציוה לזה לברך עמו צאן מרעיתו עד שאם אינו מברך מוסיף על חטאתו פשע וה"ל לאפוקי כל כהן שאינו חכם וצדיק ולמה כלל הכל עד שזה השפל הוא בכלל ועליו יהב המצוה מוטלת כמו אקרקפתא דגברי רברבי והא לא דמיא להדיוט המברך מאיליו ומעצמו אשר עליו נאמר אל תהי ברכת הדיוט, ועל זה השיב הרמב"ם שאין קיבול הברכה תלוי אלא בהקב"ה וכו' כלומר להורות שעיקר הכל תלוי בברכתו יתברך לזה באה ונהייתה מצות ה' כללית אף לכהן הזה עד כאן דברי בני ידיד נפשי יצ"ו, וידוע מה שהקשו המפרשים בהא דארז"ל לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך וילפי לה מארונה שאמר לדוד הע"ה ה' אלהיך ירצך ודריוש שאמר לדניאל אלהך דאנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך שהרי ארז"ל דרבקה היתה עקרה כדי שלא יאמר לבן ברכתי עשתה פירות ועבידי דמשנ"ו רבנן תרי שינויי דשאני ארונה ודריויש שתלו הדבר בהקב"ה ואמר ארונה ה' אלהיך ירצך ודריוש אלהך דאנת פלח וכו' ובכגון זה דתלו הדבר בהקב"ה אמור רבנן אל תהי ברכת הדיוט קלה אבל לבן שלא הזכיר ה' ובגאותו שחקים אמר אחותנו את היי לאלפי רבבה כמי שבוטח על זכותו ותפלתו אדרבא דין גרמא שרבקה היתה עקרה, ועוד תירצו דיש הפרש היכא שהמתברך הוא אדם גדול כדוד ודניאל כי גדלה מעלתם מצד עצמם ובכל הארץ יצא קו תהלתם כי אז ההדיוט המברך אין לו פה לומר שברכתו עשתה פירות, וכן דקדקו רז"ל ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור נתברכו מפי שני הדיוטות רמזו בלשון הזהב דמיירו באופן זה דגדולי הדור נתברכו מהדיוטות משא"כ רבקה בת שלשה שנים דאכתי לא ידעי אינשי צדקתה וכשרון מעשיה דאז ודאי יאמר לבן כי ברכתו עשתה פירות אלו דבריהם ז"ל ובזה נבא אל הביאור, וז"ש כה תברכו את בני ישראל והמצוה היא לכל זרע אהרן אף לאותן שאינם מדקדקים במצות ואינם חכמים והעם יחדיו ירננ"ו אחריהם כלם הם מסתמא בכלל המצוה וכי תימא זה הציווי בכלל גם לאותם שאינם הגונים דבר קשה דברכתם קללה תחשב שלא יאמרו ברכתנו עשתה פירות לזה אמר אמור להם, כלומר יש חילוק מלבן ודכותיה לנדון דידן דלבן בירך מעצמו ולכך איכא חששא אבל כהן הדיוט אני מצוהו שיברך והוא חילוק מחודש בין ברכת כהן ללבן ודכותיה, ועוד אין לחוש שיאמר כהן הדיוט שאינו הגון ברכתי עשתה פירות שהרי נסח הברכה היא יברכך ה' רמז תירוץ ראשון הנז' דהיכא דמברך בשם ליכא למיחש כארונה ודריוש שבירכו בשם ה' ונתקימה כאמור, ועוד יאר ה' פניו אליך וארז"ל בתורה וכיון שאתה גברא רבא אין לחוש כתירוץ שני הנז' וכי תימא הן כל אלה טוב טעם כי אין לחוש שהברכה קללה תחשב בהיות הברכה בשם ה' וגם שהמברך גדול וראוי לברכה בלאו הכי, אמנם עדיין צריכין אנו למודע"י מה טעם יצוה ה' לברך להדיוט שאינו הגון דהיינו מ"ש הרמב"ם ואל תתמה וכו' כמדובר, לז"א ושמו את שמי על בני ישראל הטעם שאני מצוה ושמו את שמי היינו להורות שאין ברכת הכהן עיקר רק ואני אברכם כמ"ש הרמב"ם שהקב"ה ברחמיו מברך ישראל כחפצו.
ג) אך אוסיף להביט מאמרם ז"ל בחולין דף מ"ט ויתבארו הכתוב לדרכם וז"ל תניא כה תברכו את בני ישראל רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים ר' עקיבא אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים עליהם אלא ר' עקיבא ברכה לכהנים מנא ליה אמר רב נחמן בר יצחק מאברכה מברכיך עכ"ל, ויש לדקדק כמה דקדוקים וכבר עלו חומה בספרן של צדיקים, ואפשר לומר בהקדים מ"ש הרב כלי יקר בסדר היום וסדר קרח דברכת כהנים היא מתנת חמשה ועשרים לכהנים היא העולה על כ"ד מתנות כהונה המפורשים דכיון דהברכה לישראל היא שיתברך ישראל בנכסים א"כ מזה יותנו תרומות ומעשרות ביותר כברכת ה' לכהנים, וזה רמז כ"ה תברכו את בני ישראל שם רמז כ"ה שהיא זו מתנת חמשה ועשרים לכהנים זהו תורף דברי הרב ז"ל, ואפשר שאל כונה זו סובב הולך מחלקת ר' ישמעאל ור' עקיבא לברר מה טיבה של מתנה זו לכהנים ולהכי תני תנא דבריתא פתח דבריו כה תברכו את בני ישראל לומר דדברי ר' ישמעאל ור' עקיבא בלכתם ילכו נלכה עד כ"ה שהיא מתנת כ"ה, וז"ש ר' ישמעאל למדנו ברכה לישראל לכהנים עצמן לא למדנו כלומר ואיה אפה מתנתם של כהנים כאן לכן דק ואשכח ואני אברכם לכהנים וזוהי מתנה גדולה שהם יתברכו מפי עליון, ור' עקיבא משמע ליה מגופיה דקרא שהמתנה במה שיברכו ישראל היא כדכתיב כ"ה תברכו את בני ישראל שמתנת כ"ה היא שתברכו את בני ישראל אלמא כשיברכו הם לישראל זוהי המתנה והמתנה היא יען שהקב"ה עצמו מברך את ישראל וכיון שהוא עצמו מברכן אמאי צריכים ברכת כהנים אלא שה' חפץ בכבוד הכהנים ולכן ציום לברך, ופריך דנהי דזה יקר תפארת לכהנים שיברכו ישראל וגם כשיהיו לישראל נכסים כן ירבה וכן יפרוץ מנת הכהנים בתרומות ומעשרות מ"מ זה אינה מחודשת שתקרא מתנה בפני עצמה ואי משום כבוד אין זה בסוג המתנות דכלן הן גופן ממון, לז"א ברכה לכהנים מנ"ל שיהיה להם דבר מחודש ומשני ואברכה מברכיך והם מתברכין ממילא, וזוהי המתנה כשיברכו לישראל יתברכו באלהי אמן ושפיר דייק קרא כ"ה תברכו שמתנת כ"ה היא ברכתם לישראל דמעצמה אתיא ברכה להם מואברכה מברכיך.
ד) ויתכן לפרש פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא באופן אחר והנה הרב אש דת פירשה בההיא דמילי לא ממסרן לשליח ותשובת המרדכי ע"ש באורך, וכמתלמד מדבריו אפשר לפרש במ"ש מהרימ"ט בראשונות סי' קכ"ז דלהקדש אין בו דין שליחות שאם אמר אדם לחבירו צא והקדש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקימא לן דמילי לא ממסרן לשליח וכו' אבל דבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח עכ"ד. והרב בתי כהונה חלק בית ועד סי' כ"ד פליג עליה ותורף דבריו דלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דגט ומתנה שהוא אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר התם שפיר אמרינן מילי לא ממסרן דמילי בעלמא מסר להו ואינן חוזרין ונמסרין לסופר שיעשה השליחות אבל נדון ההקדש אינו מוסר השליח אותם הדברים לאחר אלא הוא בעצמו אומר אותן הדברים ומקדיש השור והוא בעצמו עושה פעולת שולחו וכל כי האי גוונא לא חשיב מילי ומה שאמרו מילי לא ממסרן פירוש אותם הדברים שקבל שליח ראשון לא ממסרן לשליח אחר אבל לשליח עצמו מוסרן המשלח והשליח בעצמו עושה השליחות והביא ראיות לזה, עיין שם באורך. גם הרב מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ז' חולק על מהרימ"ט עיין שם. וכתבו הרבנים הנז' דבהקדש בדיבורו עביד מעשה עיין בדבריהם באורך, ואפשר דבהך פלוגתא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא דר' ישמעאל סבר כסברת הרב מחנה אפרים והרב בתי כהונה ולדעת ר' ישמעאל פירושא דקרא הכי הוי כה תברכו ואי תימא מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח לזה אמר אמור להם פירוש אתם אומרים להם ואין ביניכם שליח אחר כי היכא דנימא מילי לא ממסרן לשליח וכיון שאתם עצמכם המברכין הוה ליה כסתם שליחות וכסברת הרבנים הנז', ועוד יש טעם אחר ושמו את שמי על בני ישראל ודיבור זה כמעשה דעושים לישראל כלי מחזיק ברכה ומעשה רב הוי והוא אומרו ושמו כאלו הדבר בפועל ומעשה דשייך שימה כלומר הני לאו מילי נינהו כיון דכתיב שימ"ה בפיהם א"כ רחמנא אחשיביה לעקימת שפתי כהן כמעשה ושלוחי דרחמנא נינהו כדין שלוח גמור, ובחון נועם שיח לשון הזהב דקאמר למדנ"ו ברכה לישראל מפי כהנים למדנו דייקא דמהאי קרא למדנו שני חילוקי דינים בענין מילי כמו שנאמר דמכח שני טעמים לא שייך דין מילי וברכתם ברכה ולמדנו לדין הקדש וכיוצא דמישך שייכי השני טעמים דיש בו דין שליחות ולא נאמר בכל כי הני מילי לא ממסרן, ואמטו להכי נקט האי לישנא למדנו ברכה לישראל ומאחר שכן ואני אברכם היינו ברכה לכהנים יתברכו מן השמים ור' עקיבה חולק עליו וסבר כסברת הרב מהרימ"ט דאין אדם יכול להקדיש על ידי שליח דמילי נינהו ודון מינה לברכת כהנים דליתנהו כהנים בהא בתורת שליחות רק שהקב"ה נתן להם רשות לברך ורחמנא אחשיבנהו שיסכים לברכתם, וז"ש למדנו מפי הכהנים מפי הגבורה לא שמענו כלומר כיון דלא שייך שליחות הכא דמילי נינהו מוכרח שהקב"ה כונתו שיברכו הם והוא יסכים וא"כ איה איפה ברכת הקב"ה ואמר ואני אברכם שהקב"ה מפי כבודו טוב בעיני ה' לברך ישראל דבכה"ג לא שייך שליחות, והשתא מוכרח דיש ברכה לכהנים נמי דכיון דאינם שלוחים מאי שיאטיהו לברך ישראל אלא מוכרח דהוא לתועלתן ואיה היא ברכתם ומסיק רב נחמן מואברכה מברכיך.
ה) ויתבאר עוד הכתוב ומאמר רז"ל וישמרך מן החטא יאר ה' פניו אליך בתורה, ולפי פשוטו יאמר נא במ"ש חכמי האמת כי העונות מבדילים להחשיך אור השכל לבלתי הבין שמוע"ה אשר הלך חשכים ואין נוגה לו להבין דברים על בוריין ויסובו עליו קבא דקשית"א ולכן השרידים אשר ה' קורא להם אשר כל מגמתם ללמוד תורה לשמה ולכוין לאמיתה של תורה לפני לימודם יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב ובכן יעלה לימודם זך וישר, וז"ש וישמרך מן החטא וכיון שאתה נקי וצדיק יאר ה' פניו אליך בתורה שלא יהיה פרגוד מפסיק אז תבין עומקה של הלכה וימשך עליך אור עליון לכוין לאמיתה של תורה.
ו) וקרוב לזה אפשר במה שפירש הרב הגדול שארינו מהר"י זאבי זלה"ה הא דתנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמה חכמתו מתקיימת שדקדק דהול"ל כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת וכלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' ואמאי נקט בכינוי, ותו דמאי פסקא והרי דואג ואחיתופל היו גדולים בתורה כמשז"ל ולא קדמה אליהם יראה וכן עינינו הרואות בכל דור ודור המצא ימצא תלמידי חכמים שאינם הגונים, וניחא ליה להרב ז"ל במה שאמר המגיד למרן זצ"ל דזימנין דמשכחת דהחריף לפום חורפא קולט מהאויר מה שאמר החכם בביתו ובחומותיו אחר יגיעתו בעיון נמרץ ואחר שכבר הוא המוציא לאור הדבר ההוא החריף קולטו מהאויר אבל להוציא לאור מה שקבל מהר סיני מפקנא לית ליה אלא כשקדמה לו היראה, ודואג ואחיתופל ודכוותיהו קולטים חכמות בחוץ שנאמרו אך מה שקבלו מסיני לא ידעו ולא יבינו כי לא קדם להם היראה והיינו דדייק חכמתו בכינוי דאם לא קדם לו יראת חטא חכמתו דייקא חלק נשמתו בתורה אינה מתקיימת כי אין בו כח להוציאה לאור זהו תורף דבריו. ועל פי זה אפשר לפרש כונת הכתוב (תהילים קי״ט:צ״ז-צ״ח) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי, וידוע אשר כתב הרמב"ם שהשקידה והחשק הן סיבות עצמיות להשיג המבוקש, וז"ש מה אהבתי תורתך וגדל חשק נפשי מאהבה אשר אהבה ועלז בה וגם כל היום היא שיחתי כי שוקד אני בשקידה רבה, והנה השתי דברים המשיגים החכמה איתנהו בי ולכן מאויבי תחכמני מצותיך יותר מאויבי דואג ואחיתופל תחכמני מצותיך ונתן טעם כי לעולם היא לי כלומר התורה שלי שעל ידי שאני ירא שמים כל מה שאני מחדש הוא לי מנת חלקי ואין לזרים אתי, משא"כ דואג ואחיתופל אויבי כי כל חכמתם ותורתם מאחרים ובחורפתם קולטים מהאויר, וז"ש וישמרך מן החטא ואז בהיותך משומר ובא מכל חטא יאר ה' פניו אליך בתורה אליך דייקא להוציא חלק תורתך לאור, וז"ש אליך כי לא מחכמת אחרים ואם חכמת חכמת לך לגלות חלקך מסיני בעזר משדי, וזהו יאר ה' פניו אליך בתורה יערה עליך רוח ממרום לחדש בתורה חידושים השייכים אליך וזה בהיותך נקי מחטא וירא אלהים אתה.
ז) ולפי מדרשו אפשר לומר ונקדים מאמרם ז"ל בשבת דף פ"ח אמר ריב"ל כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים א"ל הקב"ה למשה החזר להם תשובה וכו' א"ל למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם וכו' יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו וכו' ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב עכ"ל. ושמעתי מהרב המופלא כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה שהיה מדקדק כיון דמלאכי עליון יודעים היו מלאכי השרת דהתורה ישנה בעולם וכמו שאמרו חמדה גנוזה תתע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם למה לא שאלוה עד האידנא דקחזו למשה רבינו סליק ואתא וזה דומה כקנאת איש מרעהו ומה ראו על ככה משנברא העולם ועד עתה שתק"ו יחדיו, ופירש הרב דעד השתא צבא המרום סבור מינה גדול מי שאינו מצווה ועושה כי כן ראו אל האבות וגדולי ראשי הדורות קיימו התורה עד שלא ניתנה ולהכי לא שאלוה עד השתא דגדול מי שאינו מצווה, ואולם השתא המה ראו דאין האמת כן ומשה עלה אל האלהים לקבל תורה והכריעו דגדול המצווה ועד ממהר כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לתת להם תורה ומצות אז ביום ההוא שאל"ו בראש תנה הודך על השמים וישב משה מה כתיב בה וכו' ואסיק יצה"ר יש ביניכם כלומר גם עתה כדבריכם כן הוא דגדול המצווה אבל הוא לבני אדם כי יצר סמוך וכשהוא מצווה מתגבר והולך וכמ"ש התוספות דזהו טעם גדול המצווה וז"ש יצה"ר יש ביניכם כי היכי דנימא בכו גדול המצווה הא ודאי כיון דאין בכם יצה"ר לדידכו גדול מי שאינו מצווה ע"כ שמעתי.
ואני בעוניי הנני יוסיף נפך דעדין יש להרגיש קצת במימר קדישין שאלתא דכאשר ראו עיר גבורים עלה חכם והבינו דגדול המצווה איך לא הבינו טעם גדול המצווה שהוא משום היצר הרע דאי לאו הכי איך אפשר דגדול מצווה והרי הסברא להפך דגדול מי שאינו מצווה ומוכרח שהטעם משום היצה"ר וכמ"ש התוס' וא"כ אין מקום לשאלתם וכמו שחזרו והודו והן קדם נובין ונידון תחילת המאמר דא"ל משה מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם, ויש לדקדק למה כפל למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תיסגי באומרו למצרים ירדתם וכיון שלא ירדו מהיכא תיתי שנשתעבדו, ותו דבחלוקה זו אמר תורה למה תהא לכם ובשאר חלוקות המאמר ארבעה וחמשה חלוקות לא אמר תורה למה תהא לכם, ונקדים משז"ל אשר הוצאתיך על מנת כן פדיתיך וכתבו משם הרמב"ם דלזה אמר אשר הוצאתיך ולא אשר בראתיך לומר שהתורה לא נתנה אלא לישראל שהיינו במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם, ואפשר שזהו טעם שבכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים מלבד שאר טעמים דעל ידי שמראה עצמו כאלו הוא יצא ממצרים הוא מראה בקבלת התורה שנתנה ליוצאי מצרים כדכתיב אשר הוצאתיך. עוד נקדים מ"ש בציוני פרשת בא והביאו בס' עמודיה שבעה עמוד א' סימן ח' שהקב"ה ירד עם חייליו למצרים בברית בין הבתרים וירדת הקב"ה לשם עם חייליו זה השלים לת' שנה של גלות מצרים עכ"ד. והבאתי הקדמה זו לעיל פ' בא דף מ"ח ע"ש. ולפי הקדמה זו נמצא דגם מלאכי רום ירדו למצרים, ובזה ניחא דהוצרך משה רבינו ע"ה לומר למלאכים למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כי הנה הוא ידבר לכללות צבא המרום וכנגד המלאכים שלא ירדו למצרים אמר למצרים ירדתם וכי תאמרו יש ויש מלאכים שירדו לז"א לפרעה השתעבדתם שאף אלו שירדו לא השתעבדו לפרעה ח"ו, א"נ אפשר במאי דאמרינן פ"ק דסוכה מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה והכתיב וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה וא"כ הכא נמי שהקב"ה ירד עם חייליו כביכול למצרים לא היה ירידה ממש ח"ו וזה היה כונת משה רבינו ע"ה באומרו למצרים ירדתם כלומר שאין מה שירדו חשוב ירידה בערך ישראל, ואפילו תאמרו דירידה בצד מה היא לפרעה השתעבדתם הא ודאי לא, וא"כ הרי התורה אמרה אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא אמר אשר בראתיך להראות כי זאת התורה ליוצא מצרים שהיו עבדים ומאחר שכן תורה למה תהא לכם ומשום הכי בחלוקה זו אמר תורה למה תהא לכם לפי שהכתוב עצמו קרי בחיל דהתורה היא נתונה לישראל יוצאי מצרים.
ועתה נבא לכונתנו בשאר המאמר בצירוף אשר ביאר הרב מהרי"ך הנז' כי הנה הריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין ישנו בנותן טעם להא דגדול המצווה ועושה דנקרא גדול לפי שמקיים גזרת מלך ע"ש, ועל פי זה אפשר דכאשר ראו מלאכי השרת והכריעו דגדול המצווה ועושה הוו סברי כטעמו של הריטב"א דגדול המצווה מטעם שהוא מקיים גזרת מלך, וזהו שאמרו חמדה גנוזה תתקע"ד דורות אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש וכו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים כלומר חמדה גנוזה וכו' עין רואה שאתה מבקש ליתנה לבשר ודם, אתה מבקש דייקא שהחזיר התורה לישמעאל ועשו ועד אחרן זה משה האיש סליק לעילה לקבלה לישראל וזה מורה דהעיקר הוא דגדול המצווה כי עין בעין ראינו אשר אתה מבקש ליתנה ונראה דגדול המצווה לפי שהוא מקיים גזרת מלך, וז"ש ה' אדונינ"ו מה אדיר שמך בכל הארץ שמקיימים גזרתך והוא אומרו ה' אדונינו שמקיימים גזרת האדון ואדיר שמך וא"כ תנה אודך על השמים כי הלא גם בנו ישנו לטעם גדול המצווה שמקיימים גזרת מלך, ויען משה מה כתיב בה וכו' קנאה יש בכם יצר הרע יש ביניכם כלומר אתם ידעתם שהתורה קדמה שנות דור ודור ומה זה היה לכם שלא שאלתם אותה ועתה כבואי יצאתם לטעון כנגדי ודאי זה אינו בקנאת איש מרעהו שלפי שאני רוצה לקבלה נתקנאתם זה לא אפשר דקנאה יש ביניכם הא ודאי לא ומוכיחים הדברים שראיתם לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שחיבבו התורה וקימוה ולא שאלוה ומוכח דגדול מי שאינו מצווה ולכך גם אתם לא בקשתם אותה ועתה שראיתם דגדול המצווה הכרעתם דהטעם לקיים גזירת מלך ותרצו אותה, אכן אין האמת כן דאם איתא מ"ט האבות לא שאלוה אלא טעם גדול המצווה אינו לקיים גזרת מלך אלא הטעם משום יצה"ר דמסיתו היס"ת כפול, ולכך האבות לא שאלוה דלא שלט בהם יצה"ר כמ"ש פ"ק דבתרא ולדידהו גדול מי שאינו מצווה וק"ו לדידכו, והיינו דקאמר מיד הודו לו להקב"ה וכו' כלומר שבכל התשובות שהשיב משה מה כתיב בה וכו' לא נתקררה דעתם שהם רצו לזכות בסודותיה לא בפשטיה כמ"ש המפרשים אבל כשמעם דטעם גדול המצווה משום יצה"ר מיד הודו להקב"ה ואמרו ה' אדונינו כלומר אף שיש פנים דגדול המצווה לפי שמקיים גזרת מלך וז"ש אדונינו מ"מ מה אדיר שמך בכל הארץ ששם כופים יצה"ר ושם צודק גדול המצווה.
ודרך הלציי אפשר לומר לפי זה במה שאמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה החזר להם תשובה דיש להרגיש מה הלשון אומרת החזר להם תשובה הול"ל השיבם, ותו נבין לדרכנו מ"ש מיד הודו לו להקב"ה דהול"ל הודו למשה אף שהדבר פשוט לדרכנו יומתק יותר אמנם אפשר דכונת הקב"ה באומרו החזר להם תשובה היינו שהדברים עצמן שהם אמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אם תחזור לאומרם להם הוא תשובתם וזהו החזר להם חזור לומר מה שאמרו והוא תשובה דהכונה ה' אדונינו אף שאנו מקיימין גזרת אדונינו עם כל זה מה אדיר שמך בכל הארץ ששם יש יצה"ר וכשמקיימין התורה אדיר שמך בכל הארץ שכופין היצה"ר וזהו טעם גדול המצווה ונמצא כי בחזרת דבריהם הוא תשובתן, וכשבא משה ופירשה מיד הודו להקב"ה שדברי שאלתם הוא תשובתם וחזרו לומר אותו לשון ממש ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ לרמוז שהבינו מאמר ה' החזר להם תשובה, ועל פי האמור אפשר לרמוז שהוא רמז וישמרך מן החטא יאר פניו אליך בתורה ובפסיקתא דרשו וישמרך כענין שנאמר ה' ישמרך מכל רע מיצה"ר, כי הנה לכוללות ישראל מדבר יברכך ה' וישמרך מיצר הרע או מן החטא, ועתה ישראל יאמר נא אעיקרא דדינא למה נברא היצה"ר כי עתה יברכנו לשומרנו יסתלק היצה"ר ולא יצטרך לשומרנו ולמה בראו לז"א יאר ה' פניו אליך בתורה כלומר היצה"ר הוצרך שתזכו אתם בתורה ולא המלאכים, דמטעם דיש חטא ביניכם ויש יצה"ר נתרצו ואמרו מה אדיר שמך בכל הארץ, וז"ש יאר ה' פניו אליך דייקא בתורה ולא למלאכים וזה מסיבת היצה"ר והחטא ולכך אני מברכך להנצל ממנו.
ח) ויראה וירצה במ"ש פ' היה נוטל הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם ומפרש זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא וכתבו התוספות דאע"ג דבעידנא דלא עסיק בה לא מצלא כיון שהוא ת"ח תדיר מהרהר בתורה ומיקרי בעידנא, ובזה פירשו כת הקודמין מאמר המשורר במקראיו מזמור ל"ז פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו וכו' הכונה פי צדיק יהגה חכמה כלומר חכמה אמיתית ולשונו תדבר משפט שאומר דין אמת משפט לאשורו והיינו דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא וכשבא לידי מדה זו תמיד הוא מהרהר בתורה, וז"ש תורת אלהיו בלבו דייקא כי מחשבות לבו בתורה וא"כ לעולם מיקרי בעידנא דעסיק בה ואצולי מצלא, וז"ש לא תמעד אשוריו ולא יטה מעולם מן הדרך הטובה כי יכולה היא שתגן והצל תציל מיצה"ר בשגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול וצופה רשע לצדיק וכו' מ"מ ה' לא יעזבנו בידו בזכות התורה עכ"ד. ואפשר שזה רמז וישמרך מן החטא אפילו כל דהוא אי נמי וישמרך מיצה"ר וזה כי יאר ה' פניו אליך בתורה וסלקא לך שמעתתא אליבא דהלכתא, ובזה תהיה נשמר מיצה"ר ומן החטא דכיון שתכוין לאמיתה של תורה כי יתן ה' את רוחו רוח חכמה עליך וממילא כל מחשבותיך יכונו בתורה ואתה ניצול מיצה"ר ומן החטא.
ט) ואיכא למדרש עוד וישמרך מן החטא יאר ה' פניו אליך בתורה ויחנך שנה ר' חייא הגדול יחנה ה' אצלך כמשז"ל במדרש ישא ה' פניו אליך אמרו שם בשעה שאתה עומד ומתפלל, ויראה קשר"ן של דברים במשז"ל פ"ק דסוטה ואת דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא, ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה השרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני למעלה נמצא שמי שהוא שפל רוח מסתברא שה' שוכן אצלו, ואמרו פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי מלוי ומיששכר ומקשים שהרי דוד המלך דאתי מיהודה כתיב וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ותירץ הרב עיון יעקב דשאני דוד המלך ע"ה דהיה עניו ובזכות הענוה מכוין להלכה כמ"ש פ"ק דעירובין (דף י"ג:) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן שהיו נוחין ועלובין, גם ידוע דבמקום שיש השראת שכינה הברכה מצויה שם, וגם כתבנו בכמה מקומות משם כת הקודמין דטעם השראת שכינה בארץ שיתעורר האדם ולא יחטא דאף דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויריאה לחטוא מהשכינה ואמרו בתעניות דר' אליעזר התפלל ולא נענה ור"ע התפלל ונענה יצאת בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו ולמדנו מכל האמור דכשהשכינה שורה באדם בא האות והמופת כי הוא עניו ושפל רוח ומי שזכה לזה הוא מתברך כי השכינה שרויה אצלו וגם אינו חוטא, דאם השראת שכינה בארץ דין גרמא שלא לחטוא כל שכן מי שזכה ונעשה אושפיזכן לשכינה והוא כביכול מרכבה לשכינה ודאי אין חטא בא על ידו, ובפירושא אתמר וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו, וגם בזכות הענוה אף דהוא משאר שבטים מכוין את ההלכה לאמיתה של תורה ועוד זוכה שבהתפללו על דבר צרה הוא נענה וכמבואר מכל ההקדמות אשר כתבתי, ומעתה נוחים הדברים והמה באו בקשר אמיץ יברכך ה' תתברך באלהי אמן, ועוד וישמרך מן החטא, ועוד יאר ה' פניו אליך אף שאתה יחיד ואינך מלוי ויששכר עם כל זה תכוין אל האמת כי יאר ה' פניו אליך בתורה ויופיע עליך רוח חכמה לכוין אל האמת, וכל מעלות אלו ברכה והצלה מחטא ולכוין האמת תזכה בענוה שתגרום יחנה ה' אצלך ותהיה מרכבה לשכינה ומזה יתקיימו כל המעלות הנז' ועוד ישא ה' פניו אליך בשעה שאתה עומד ומתפלל דהעניו נענה בתפלתו כמו שמצינו בר' עקיבא כמדובר לעיל.
י) ואמרו רז"ל במדרש יברכך ה' בנכסיך וישמרו שלא ישלטו אחרים עליך יאר ה' פניו מאור תורה שיאיר עיניך ולבך בתורה, ולפי פשוטו הדבר מבואר במשז"ל (אבות ו') אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וידוע דת"ח שתורתו אומנותו מנדה בלו והלך לא שלט למרמי עליה, וז"ש יברכך ה' בנכסיך וכי תימא דין הניין להתעשר אך זה חולי שישלטו אחרים הן מצד האומות הן מצד המסים וארנוניות לזה אמר וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך בשום דבר כי יאר ה' פניו אליך זה מאור תורה שיאיר עיניך ולבך בתורה ועל ידי זה תנצל מן הכל כי תורה אצולי מצלא, ולפי מדרשו אפשר במ"ש בדרוש שמואל פ' לך לך דישראל משועבדים תחת עשו לכבדו לקיים ואת אחיך לרבות אחיך הגדול משא"כ כשעוסקים בתורה אז מחמת התורה ישראל חשובים יותר ודרשינן את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואין חייבין לכבדו עכ"ל, וכתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ז' דאח גדול שחירף וביזה לאחיו יקטן והוא ת"ח ונדהו הקטן יפה עשה שנדהו דכיון שאינו נושא פנים בתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו, וז"ש וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך דהיינו עשו וכל אביזריה וזה כי יאר ה' פניו אליך זה מאור תורה ואז מן הדין כלם חייבים לכבדך כדין ת"ח כמדובר.
יא) ועוד אפשר לומר במאמר הנז' ובמאמר אחר דומה לזה יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין יאר ה' פניו אליך בתורה, ונודע חקירת המפרשים דיעקב ועשו חלקו העולמות וקם העוה"ז והנאותיו ותשמישיו ותענוגיו לעשו והעוה"ב ליעקב אע"ה ומאחר שכן מצאה הקפידא איך זרע יעקב לא סגי להו דאכלי תרי עלמי דבשלמא עלמא דאתי לזרע יעקב יאתה ברם בהאי עלמא לית להו מידי והכל לעשו ואלופיו, ורבני אשכנז תירצו במ"ש התוס' פ' איזהו נשך דף ע' דאף דרבית דגוי לא שרי אלא לכדי חייו מ"מ האידנא דא"ה גודא רבא שדיוהו אכולא כרכא מסים וארגוניות ואלימי לאפקועי ממון ישראל הכל נקרא כדי חייו, ומזה גלמוד דעתה שאגו בגלות ומחסרים ממנו ממון הרבה בתואנות וטענות וחקים כל מה שיש לנו נקרא כדי חיינו, אמנם יש מי שתירץ דקי"ל המציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו וא"כ נהי דהעוה"ז הוא לעשו מ"מ אם לא היו ישראל מקבלים התורה נמוגים ארץ וכל יושביה ונחרב העולם וא"כ ישראל שקבלו התורה והם הצילו העוה"ז שלא יחרב זכו בו כמ"ש המציל מזוטו וכו' הרי אלו שלו, וז"ש יברכך ה' בממון אף שהעוה"ז נטל עשו ולא תימא כי הוא הטעם כמ"ש רבני אשכנז הנז' שעל ידי המסים והארנוניות נקרא הכל כדי חייו לז"א וישמרך מן המזיקין שלא יהיה שום הזק בממוניך ואין כאן מסים וכיוצא, וכי תימא ובמה אני זוכה בעוה"ז כי ירא אנכי מעשו דהעוה"ז שלו, לז"א יאר ה' פניו אליך בתורה ועל ידי התורה אתה מקיים העוה"ז והוי כמציל מזוטו של ים שהכל שלו ולכן יברכך בממון, וזה עצמו אפשר לפרש במאמר הנז' יברכך ה' בנכסים וכי תימא הרי עוה"ז אינו שלנו לז"א וישמרך שלא ישלטו עליך אחרים גונדא דחימה זרע עמלק ועשו והטעם יאר ה' פניו אליך זה מאור תורה וכיון שקבלתם התורה קניתם הכל כמדובר.
יב) והנה אופן אחד באר"ש ונבין מאמרם ז"ל (ברכות דף כ':) ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה איך לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, וכתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים סי' כ"ד דמדאוריתא צריך לברך על כזית והא דאמר והם מדקדקים על עצמם עד כזית הכונה שהם מדקדקים ודורשים ואכלת כי סתם אכילה האמורה בתורה בכזית עכ"ד, ונמצא לפי זה שהוא מן הדין הגמור לברך על כזית ולא מתורת חומרא וצריך לדעת לפ"ז מה יתרון לאדם מישראל בזה כיון שהוא עושה חיובו אחת דתו אשר בעבור זה אמר הקב"ה איך לא אשא פנים וכו', ויראה במ"ש הרב מהרש"א באגדתיה בשבת דף י"ג בעובדא דההוא תלמידא שמת בחצי ימיו והיתה אשתו וכו' וא"ל אליהו זכור לטוב ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ופירש הרב מהרש"א שהתלמיד לא נשא פנים לתורה שלא החשיב התורה לדרוש איסור בימי לבונה מריבויא דתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתטבול עכ"ד. וכן פירשה הרמב"ן בספר המצות לאוין שנ"ג שלא נשא פנים לתורה התלמיד רק שהוא פירש שלא נשא פנים לעשות סייג, ומה שהשיג עליו שם הרב מגילת אסתר אינה השגה ע"ש, ועל פי דברי מהרש"א וסברת רבינו אליעזר ממיץ הנז' יובן המאמר הנז' דהוי מדה כנגד מדה דכיון דישראל קדושים נושאים פנים לתורה ומדקדקים להבין כל דיבור ודיבור והאותיו"ת אשר תבאנה שזהו נשיאות פנים לתורה שהם מחשיבים התורה מאד ונותנים לב להבין ולהשכיל עומק דבריה ולכן אף דכתיב בהדיא ושבעת דקדקו דכתיב נמי ואכלת וסתם אכילה בכזית וזה הוי נשיאות פנים לתורה כן הקב"ה נושא להם להחשיבם ולמלאת פרטי רצונם מדה כנגד מדה, ובזה יבא הקש"ר אמיץ יברכך ה' וישמרך מן החטא שתהא זהיר מכל חטאות האדם שאדם דש בעקביו כי הוא יעזרך ושמר רגלך מלכד שתדקדק בדקדוקי תורה לשמור לעשות וזה על ידי יאר ה' פניו אליך בתורה אז תבין יראת ה' ותהיה נושא פנים לתורה לדרוש ולתור וליזהר עוד, והנה כי כן ישמרך מן החטא כיון שזה רצונך וכל מעיינך להבין התורה לשומרה ועל ידי שאתה נושא פנים בתורה לדרוש רבויי ומעוטי כללי ופרטי גם הוא ישא ה' פניו אליך מדה כנגד מדה.
יג) ואבא היום להבין מאי דאתמר במדרשא רבתי כדעות ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים היה ר' יוסי בן דוסאי אומר כיצד יתקיימו שתי מקראות הללו אלא ישא ה' פניו בדבר שבינך לבינו אשר לא ישא פנים בדבר שבינך לבין חבירך ר' עקיבא אומר כתוב אחד אומר ונקה וכתוב אחד אומר לא ינקה היאך אפשר לקיים שני פסוקים הללו אלא בדבר שבינך לבינו ונקה בדבר שבינך לבין חבירך לא ינקה בן עזאי אומר מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, וראוי לדעת במאי פליגי הני תנאי, ואפשר לומר בהקדים מאי דתנן סוף יומא עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, וכתב הרב פרי חדש בא"ח סי' תר"ו משם הרב מהר"ר שמואל גראמיזאן ז"ל שעבירה שבין אדם לחבירו יש בה חלק למקום כגון אם ביזהו בדברים הרי עבר על ואהבת לרעך כמוך וכיוצא וכל זמן שלא הרצה את חבירו אפילו מה שבין אדם למקום אינו מכפר, ואפשר דר' יוסי דוסאי סבר כסברת הרב מהר"ש גארמיזאן דאם לא פייס את חבירו האף אמנם דעבירות שבין אדם למקום אם שב בתשובה מתקבלת תשובתו כי אל רחום ה' וימינו פשוטה לקבל שבים היינו דוקא בעבירות שבין אדם למקום שאינן נוגעות כלל לעבירות שבין אדם לחבירו אבל במה שחטא למקום בכלל מה שחטא לחבירו אף שהתודה בחלק המקום ונתחרט ושב אותו הדבר נאחז בסבך אף שהוא חלק ה' עד שירצה את חבירו, וז"ש ר' יוסי בן דוסאי אשר לא ישא פנים בעבירות שבין אדם לחבירו ובודאי דמה שחטא לחבירו ולא תקן ולא פייסו לא צריכא למימר שאינו מחול לא נצרכא אלא לחלק המקום שיש בכל עבירות שבינו לבין חבירו ישא ה' פניו אליך בדבר שבינך לבינו ולא ישאר לך שום דבר חטא לפני המקום, אימתי וישם לך שלום כשיהיה לך שלום עם חבירך אז ישא ה' פניו אליך בכל עבירות שבינך לבינו ואף באותו חלק שיש לו בכלל עבירות שבינך לבין חבירך אבל אם אין לך שלום בינך לבין חבירך לא ישא פנים בחלק שיש לו בכלל דבר שבינך ובין חבירך וכסברת הרב מהר"ש גארמיזא"ן ז"ל, ור' עקיבא סבר כי כל הדברים אשר בינו לה' אף בחלק שבכלל דבר שבינו ובין חבירו נמחל, והיינו דדריש מקרא ונקה דמשמע נקיון גמור ולא כתיב שם דוגמת וישם לך שלום שסבר ר' יוסי בן דוסאי שהוא תנאי כמדובר ואמטו להכי דריש לה בקרא ונקה ולא ינקה היינו חלק אדם לבד לא ינקה ובן עזאי ראה דר"ע סבר דביוה"כ יש כפרה אף לאינם שבים כרבי וכמ"ש מהר"י פינטו סוף יומא ומשו"ה האי קרא דריש ליה סתמא ונקה בדבר שבינו למקום וכו' דהאי קרא הוא כולל בכל זמן ולכן דרשיה בסתם לזה אתא איהו ודריש ונקה לשבים וכו' דהוא סבר כרבנן דגם ביוה"כ צריך תשובה.
יד) עוד זאת אדרש ונבין מאמרם ז"ל ברבה ויחנך יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר חנן יחנך לקול זעקך בשמעתו ענך, ונקדים כי הרב דת ודין פ' אחרי מקשה ורמי הני בי תרי דאמר רבנן זכה תאות לבו נתת לו לא זכה וארשת שפתיו בל מנעת סלה ואלו בתעניות אמרו שבחא דצבורא היכי הוי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא ואתמר התם דאם נענו מקמי תעניתא הוי כאומר תנו לו ואל אראה פניו וזה סותר אותה שאמרו תאות לבו נתת לו, וניחא ליה להרב ז"ל דגבי תעניתא הוא דבר הלמד מענינו דבתענית צבור למען ידעו כי ה' שמע תפלתם ושולח מים לכבוד צבור והצדיק המתפלל לכבוד ולתפארת זהו שבחם אשר במאמרו משיב הרוח ישב רוחו וכי קאמר מוריד הגשם יזל מים דייקא נמי דקאמר שבחא דצבורא היכי הוי וכו', ואפשר שז"ש יאר ה' פניו אליך בתורה שתהיה גברא רבה דהני ברכתא ברוך בכלל וברוך בפרט ועל ידי זה ויחנך במשאלותיך וה' יענה, וכי תימא מה שבח הוא זה אדרבא אמרינן זכו תאות לבו נתת ויותר שבח הוא בלי שאלה לז"א ישא ה' פניו אליך זה שאתה צריך לשאול היינו לכבוד ולתפארת להודיע כי הוא יתברך נושא לך פניו וישם לך שלום שבשבילך שם שלום בעולם, ובאופן זה אני אומר ויחנך בשאלותך לתת לך יקר וגדולה ובחילוק הרב דת ודין, גם רמז באומרו וישם לך שלום דכשאינו שבחא דציבורא ה' מעצמו שם לך שלום בלי שאלה כענין שאמרו זכו תאות לבו נתת לו.
טו) והנה בא"ר מה שדרשו עוד במדרש יברכך בעושר וישמרך שתעשה ממנו מצות כמ"ש המפרשים דכשעושה צדקה זוכה לכוין אל האמת, וסמוכות שלהם במ"ש בקמא (דף י"ז.) כל העוסק בתורה וגמילות חסדים זוכה לברכות כיוסף וכיששכר כמש"ל פ' שמיני וז"ש יברכך ה' בעושר וישמרך שתעשה ממנו מצות ועל ידי זה יאר ה' פניו אליך בתורה שזוכה להיות מסיק שמעתא אליבא דהלכתא כמדובר. ופשט המאמר הוא מבואר במ"ש (כתובות דף ס"ו) מלח ממון חסר, גם אמרו רז"ל על פסוק האמור בפרשה ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה והביאו רש"י ז"ל איש אשר יתן לכהן מתנות הראויות לו לו יהיה ממון הרבה וסמיך איש איש כי תשטה אשתו לפסוק ואיש קדשיו לו יהיו לומר אם אתה מעכב ממון הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא את הסוטה ונמצא דגם כי תכה לעושר אם אינו עושה צדקה ונותן המעשרות כראוי העושר אבד בענין רע ותבא לו מארה בביתו זו אשתו, וז"ש יברכך ה' בעושר ועדיין אינו ברכה אם לא תתנהג בו כהוגן לכן אמר וישמרך שתעשה ממנו מצות צדקה וגמילות חסדים ומעשרות שעל ידי כן מתקיים העושר ונשמר ועל ידי שתעשה מצות יאר ה' פניו אליך שתהיה ביתך מלא ברכת ה' ואשתך כגפן פוריה דכיון שתעשה מצות ומעשרות לא יהיה שום תקלה כסוטה וכיוצא ואדרבא יאר ה' פניו אליך דאיש ואשה שזכו שכינה ביניהם ויחנך שיהיו לך בנים כמשז"ל.
והנה צריכין אנו למודע"י איך מצד שהוא מעכב המעשרות נמשך שתהיה אשתו סוטה, ויראה במ"ש פ' הזהב אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו ונמצא דברכת הבית מרובה מחמת"ה, והשתא אם האיש אינו נותן מעשרות שמשפטו להיות עני ואבד העושר ההוא ואם הבית מתברך בשביל אשתו הוו תרתי דסתרן ולקתה מדת הדין ולכן בעונו תתקלקל אשתו ומסתלקת הברכה, דודאי אם האשה תאהב זרים מאין תשרה הברכה ותהי להפך זנותא בביתא כקריא לשומשומי, וזה אפשר שיהיה כונת הכתוב ביחזקאל סי' מ"ד וראשית כל בכורי כל וכו' תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, ויש להרגיש מה הלשון להניח ברכה הו"ל לומר להביא ברכה או לברך ביתך, ועם הקודם מבואר והכונה אם הבית כבר מבורכת בעבור האשה ויאמר האיש מה צורך למעשרות להתברך הלא הבית מבורך בעבורה לזה אמר להניח ברכה אל ביתך ונקט לשון להניח כלפי אשר חנן לו אלהים עושר וכבוד בעבור אשתו לומר לו על ידי המעשרות יהא מונחת הברכה אל ביתך זו אשתך להניח ברכה במקומה ולא תצא, והוא דקדוק לשון להניח דבר שהוא שם שלא יצא אלא יהא מונח אך אם לא יתן המעשרות תתקלקל אשתו ואזדא לה הברכה, וז"ש איש איש כי תשטה אשתו נקט לשון תשטה דהיינו תט מן הדרך שמי שאינו נותן מעשרות אף כי לפנים ברכת הבית מרובה בעבור אשתו איכו השתא תשטה אשתו תטה מן הדרך הטוב אשר היתה בה ועל ידי כן מסתלקת הברכה.
ולהבין איש איש כי תשטה אשתו וכו' אפשר במה שאמרו במדרש מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה האחת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה של אחת מהן לקנאת לה ולהשקותה מים המרים בירושלם הלכה לעיר שאחותה נשואה שם א"ל בעלי רוצה להשקותני מי המרים ואני טמאה א"ל אחותה אני הולכת תחתיך ושותה א"ל לכי ועשי כן וכו' יצאתה אחותה שזנתה לקראתה כיון שנשקו זו לזו הריחה במים המרים מיד מתה עכ"ל, וזה רמז איש איש כי תשטה אשתו לרמוז להך עובדא שהיו שני אנשים בעל הסוטה ובעל אחותה כי תשטה אשתו של אחת שנטמאה ומעל בו מעל שהוסיפה עוד מעל באישה לשלוח אחותה תחתיה ושכב איש אותה שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה הסוטה פוסלתה כמו שפירש רש"י ובזה נבין קצת דקדוקים בפרשת סוטה כמו שיתבאר לקמן בס"ד.
וראשית כל נבא להבין פסוק אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וכו', ויש לדקדק תיבות ואם לא שטית דהו"ל למימר אם לא שכב איש אותך ולא שטית ותו תחת אישך יתר, ואפשר במ"ש הרמב"ם סוף פ"ג דסוטה מעל באישה ולא שוגגת והרב מהר"י קולון שרש קס"ח כתב דשוגגת דנקט הרמב"ם פכ"ד דאשות דשריא לבעלה היינו בסבורה שהוא בעלה אמנם שוגגת שלא ידעה שיש איסור לזנות קרינן בה ומעלה בו מעל, ואני בעוניי הוכחתי בלקוטי מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ט דמאי דאסרינן באשה זו שסברה דמותר לזנות היינו מקנסא דהו"ל למידק אמנם מן התורה שריא לבעלה וכפ"ז אין המים בודקין אותה ואפשר דזהו מה שרמזה תורה אם לא שכב איש אותך או אפילו אם שכב אם לא שטית טומאה כלומר שלא ידעת שהוא טומאה וסברת שמותר לזנות או שהיית שוגגת וסברת שאת תחת אישך דהיינו שוגגת לדעת מהר"י קולון בכל אלה אם לא שכב או תרי גווני שוגגת אין המים בודקין אותך הנקי וכו'.
ומשתכל הוית להרב מופת הדור מהר"ח אבואלעפייא בס' עץ החיים שכתב משם מהרימ"ט וז"ל ומהרי"ט פירש עמ"ש בירושלמי הוא שוגג והיא מזידה בודקין אותה ולא אותו ואסורה לבעל ולבועל הוא מזיד והיא שוגגת בודקין אותו ולא אותה ומותרת לבעל ולבועל, וז"ש אם לא שכב ואפילו שכב אם לא שטית במזיד הנקי וז"ש ויתן איש בך את שכבתו לפעמים ירכך ובטנך לנכח כשהיא מזידה ולפעמים לצבות בטן וירך של הבועל כשהוא מזיד עכ"ל. וראוים הדברים למי שאמרן ברם הא דכתב בשם הירושלמי דהוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעל ולבועל לכאורה יקשה דבירושלמי ריש פרק כשם אמרו להפך והביאוהו התוספות שם וז"ל הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה גירש מהו שיהא מותר בה אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת הכין וכו' ע"ש, הרי דבירושלמי אמרו דאף שהיא שוגגת כיון שהוא מזיד אסורה לבועל ומרתח קרתח אפשר לומר מזיד ואת אמרת הכין ואפשר דכונת הרב על מאי דאתמר התם בירושלמי בתר הכי ומנין שהדבר תלוי בה שמעון בר אבא בשם ר"י אמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה בה הדבר תלוי אם היתה מזידה אסורה שוגגת מותרת וסבר מהרימ"ט דפליג אדלעיל וסבר דהיא שוגגת מותרת לבועל אף דהוא מזיד והכי תרגמא רב במשנה למלך פ"ב דסוטה דין י"א וספר מהרימ"ט אין עמדי.
והרב מהרח"א פירש לצבות בטן וכו' במאי דתנן פ"ב דסוטה ר' מאיר אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא דסבר ר"מ דמתנה על להבא דלכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותה וז"ש בתת ה' ירכך נופלת מעכשיו ובאו המים במעיך לפקדון שמורים במעיך כשתזני להבא יהיו מים אלו שמורים במעיך לצבות בטן לעתיד שמערערין עליה ובודקין אותה אותה שעה שתזנה ואמרה האשה אמן אמן הוא קבלת הב' שבועות לשעבר ולהבא עכ"ל. והנה בריש פ' כשם דף כ"ח אמרי' דלר' עקיבא שיתא קראי כתיבי דכתיבי תלתא ובאו ודריש ווי"ן תרי לצואה דידיה ודידה ותרי לידיעה דידיה ודידה ותרי לעשיה דידיה ודידה, וע"ש בפירוש רש"י באופן דלר"ע המים בודקין אותו מוי"ו ובאו קדריש ולרבי תלתא כתיבי דלא דריש ווי"ן ובודקין אותו נפקא ליה מדכתיב לצבות בטן ולנפיל ירך ירכו של בועל ולר"ע אתא דמודע לה כהן דבטן ברישא וכו' ואידך א"כ לכתוב בטנה וירכה ותרתי ש"מ מדלא כתיב בטנו וירכו ע"ש כל הסוגיא.
ואיכא למידק דמה הכריח רבי אתה אומר בטנו וירכו של בועל או אינה אלא בטנה וירכה של נבעלת כשהוא אומר וצבתה בטנה וכו' הרי בטנה וירכה של נבעלת ומה אני מקיים וכו' נימא דאתא להבא וכמו שפירש הרב מהרח"א גם לר' עקיבא אמאי אצטריך לומר דמודע וכו' לימא דהאי קרא להבא כמו שנאמר ונראה דסוגיא זו אתיא כדעת ת"ק דפליג על ר"מ וסבר ת"ק שלא היה מתנה להבא, אמנם הרמב"ם פ"ד דסוטה דין י"ז פסק כר' מאיר וטעמו מדבעי רב אשי אליביה וכמ"ש הראב"ד ומרן בכסף משנה ע"ש, ורבינו עובדיא בפירוש המשנה פ"ב דסוטה פסק כתנא קמא דלא כר' מאיר ואפשר לומר שדעתו ז"ל דאף דרב אשי בעי אליביה דר' מאיר הא חזינן סוגיא זו דפ' כשם דמהדר לאוקומיה קרא דלצבות ואי קי"ל כר"מ לוקמא כר"מ דהוי להבא, ולדעת הרמב"ם יש לומר דכיון דהכא רבי סתם דלא כר"מ דתני לס' תנא קמא בסתם ש"מ דרבי לא סבר כר"מ ומשו"ה מוקי ליה כאידך בריתא דלצבות לבועל ולא לנבעלת ותנא דההיא בריתא סבר כת"ק וגם ר"ע אוקמיה כסתמא דמתניתין דכלהו סתמי על הרוב אליביה אבל להלכה פסקינן כר"מ מאחר דרב אשי סבר הכי, ועוד י"ל דסברי הרמב"ם והראב"ד דאין ראיה מסוגיא זו דפ' כשם דלא ניחא להש"ס לומר דלהכי אתא קרא דאי אמרינן כר' מאיר דאמן הוא להבא ממילא משמע דבודקין אותה להבא ולא צריך קרא להכי ולכל הדברות דרך דרש ואסמכתא מצינן למימר כהרב מהרח"א ולרמוז זה בכתוב.
אני ברגליו אעבורה ודרכו יחפץ, ואפשר לומר דרך אסמכתא בהקדים מה שחקר הרב משנה למלך פ"ג דסוטה דין י"ז אם בודקין את הבועל להבא גם כן או דוקא בזה שקינא לה בודקין אותו והכריע הרב דבודקין את הבועל נמי בין לעבר בין לעתיד ע"ש, וכפי זה לדעת ר"מ שפסק הרמב"ם כוותיה בחיבורו אפשר דלדעת רבי דבודקין אותו נפקא ליה מהאי קרא דלצבות ולנפיל דרשינן ליה כמ"ש מהרח"א ובאו במעיך לפקדון לצבות בטן ולנפיל ירך להבא שאם תזנה בודקין אותה ונקט בטן תחילה להודיע דבטן ברישא ולא נקט בטנה להורות דגם לבועל בודקין אותו להבא ומכ"ש בזו שקינא לה, ולר"ע דדריש מוי"ו ובאו דבודקין אותו הדרשא תדרש כמ"ש מהרח"א להבא ומוי"ו שמעינן דגם לבועל בודקין אותו אף להבא ומכ"ש בזו שקינא לה וכמו שהסכים הרב משנה למלך, א"נ אפשר לומר השתא דאתית להכי דגם לר"ע יש לדרוש מדלא כתיב בטנה וירכה בטן וירך דבועל כרבי אלא דאף דקרא כפי דרשא זו איירי להבא היה אפשר דהא דבודקין אותו הוא בזו שקינא לה דכיון דקרא בדידה קאי שבודקין אותה להבא וגם להודיע דבטן ברישא והא דבועל מדיוקא דלא נקט בטנה נפיק הוה ס"ד דתיסגי לומר דבודקין אותו בזו שקינא לה להכי כתב רחמנא ובאו בוי"ו לרבות לבועל דהשתא אית לן תרי קראי לבועל דבודקין אותו חד לזו שקינא לה וחד לשעבר ולהבא דבודקין אותו כמ"ש הרב משנה למלך זלה"ה.
ומהראנ"ח הביאו בס' עץ החיים דריש האי קרא דלצבות בטן בההוא עובדא דשתי אחיות דאתינן עליה והכי פירושא דקרא ובאו המים מופקדים במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך אחותה וקרא קמא דמיירי כשהיא זנתה דיבר לנכח ירכך ובטנך עכ"ד, והנה לפום מאי דקי"ל כר"מ דמתנה על העתיד וכמו שפסק הרמב"ם נראה דאחותה הטהורה עתה ששתתה מי המרים והשביעה הכהן על העתיד ואמרה אמן אמן, אם לעתיד זנתה בודקין אותה המים המרים ששתתה אף שלא היה הבעל שלה משקה כיון ששתתה ונשבעה על העתיד ואחותה הטמאה עתה מריח מים בצב"ת עשויה כמעשה שהיה, ואפשר שזהו רמז הכתוב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתת ה' ירכך וכו' ובאו וכו' לצבות וכו' דליכא מידי דלא רמיז באוריתא והכונה יתן ה' אותך את שאינך הסוטה ואת שותה יתן לעתיד אם תזני אותך לאלה בתת ירכך וכו' שאם תזני אף שבעליך לא קנא לך ולא השקך מ"מ כיון שבאת עד הלום אם תזני להבא יתן ה' אותך להבא לאלה בתת ירכך וכו' והשתא לשעה שאת טהורה ואחותך הסוטה ובאו המים במעיך לצבות בטן אחותך כמו שפירש הרב מהראנ"ח כמדובר.
וחשבתי למשפט לרמוז עוד בהני קראי והוא דלכאורה יש להסתפק בשתי אחיות דומות והאחת קנא לה בעלה וטהורה היא אמנם אימתא דכהן וכוליה ענינא עליה ולכן אמרה לאחותה דדמיא לה תיזיל איהי ותשתה ואף אחותה טהורה ואזלא ושתיא ונמצאו אחיות וחבקו ונשקו זו את זו ולאחר מכן האשה אשר קנא לה בעלה זנתה האם נאמר כיון שהכל פלא דריחא מילתא עביד ומהני במי שלא שתתה להבא ובודקין אותה או נימא אין לך בו אלא חידושו דדוקא כמעשה שהיה שהיתה טמאה מריח מים מתה אבל להבא לא, ונראה דלהבא אין בודקין אותה ויש להביא ראיה ממ"ש הרב מהרימ"ט הביאו הרב מהרח"א בעץ חיים וז"ל א"נ עמ"ש אמן על העבר אמן על העתיד וא"ת והלא שותה ושונה וכן פסק הרמב"ם ומאחר שבודקה על העתיד אמאי שונה, וי"ל דמיירי כשלא התנה על העתיד לכן בבדיקה דלעבר דאינה מספקת לשתות עד שפניה מריקות וכל העולם יודו אמר בטנך וירכך לנכח משא"כ בבדיקה דלעתיד דיתלו העולם דבשביל ששתה מים מגולים אירע כן אמר בטן וירך עכ"ל, למדנו מדברי הרב מהרימ"ט דאם לא היה מתנה עמה לעתיד לא היתה נבדקת והיה צריך להשקותה עוד הפעם, וכן כתב הרב עוד בתשובותיו ח"מ סי' ק"ה, וא"כ מוכח דזו האחות דלא שתתה אף שאחותה התנו עליה על העתיד ונשבעה היא לא התנו עמה ולא נשבעה ואינם בודקין אותה על העתיד וכפי דעת ר' עקיבא פ' כשם דהא דבודקין אותו לבועל נפקא ליה מובאו ובאו כמו שכתבנו לעיל אפשר דמהאי קרא ובאו המים המאררים האלה במעיך שמעינן כל הדרשות הנז"ל והכי פירושא דקרא ובאו המים במעיך לפקדון ופקדון זה מועיל לתרתי דהיינו דהכתוב מדבר באחות הטהורה ששתתה כמ"ש הרב מהראנ"ח, וז"ש המים הללו יבואו במעיך לפקדון ויועילו לצבות בטן אחותך הטמאה ומדלא כתיב בטנה וירכה שמעינן דגם לה עצמה שאינה הסוטה יועילו לצבות בטן אם תזני לעתיד אך זה דלעתיד לא יועיל אלא לשותה ונשבעת, וז"ש ואמרה האשה אמן אמן לעבר ועתיד אך אם לא התנה עמה אף ששתתה וכ"ש התנה עם אחות השותה אינו מועיל לאחות שלא שתתה ולא התנה עמה וז"ש במעיך לצבות וכו' ואמרה וכו' דבעינן שתתה ואמרה וכמ"ש מהרימ"ט דהתנאי הוא עיקר, ועמ"ש הרב מש"ל פ"א דסוטה דין י"ד ד"ה ודע דנהי בקושית מהרימ"ט דאמאי שונה הנז' ועמ"ש הרב המג"ן בס' קרבן חגיגה ויראה המעיין שיש להשיב על דבריו ואין כאן מקום להאריך.
ויומתק בענין זה של שתי אחיות מאמר הכתוב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וכו' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה ויש להרגיש דאומרו וטהורה היא ונקתה יתר וגם אומרו והאשה ההיא תשא את עונה יתר תיבת ההיא ודי היה באומרו והאשה תשא את עונה ונקדים מ"ש הרב עץ החיים דזו אחות הסוטה ששתתה מועלין בה המים ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת למ"ד או הלידה תהיה בריוח וכו' למ"ד ע"ש ריש דף ע"ג ובספרי הקטן פני דוד על התורה נתתי טעם לדבר דרך דרש ע"ש סדר היום בס"ד, ואפשר שאל זה רמז הכתוב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא כלפי הסוטה ששותה ואמר ונקתה כלפי אחות הסוטה ששתתה על לא דבר ונקתה שהיא מנוקה מכל וכל ונזרעה זרע, כל אחת מהנה קרי בה ונזרעה זרע ונמצא דבפרשת סוטה יש רמזים בענין זה של שתי אחיות ואל זה ירמוז מש"ה זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה וכו' שהיא סוטה פשוטה או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו אבל הטעוהו ולא העמיד אשתו אשר קנא לה רק והעמיד את האשה לפני ה' דהיינו אחות אשתו הכל מפורש ורמוז בפרשה והאשה ההיא דייקא שהיא אשתו הסוטה תשא את עונה אעפ"י שלא שתתה וכמעשה שהיה.
ורוח אחרת אתי לרמוז בהני קראי במה שפסק הרמב"ם דהתחילו לבא עליה חולאים עם כל זה מותר לבא עליה וז"ל פ"ג דין כ"א סוטה ששתתה ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן ואעפ"י שהתחילו החולאים לבא עליה וחלו שאר אבריה הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול ה"ז מותרת אבל משהתחיל ירכה לנפול ובטנה לצבות הרי זו אסורה ודאית עכ"ל, ויש לחקור דמאחר דקי"ל דיש זכות תולה ומתנולה והולכת וכל קבל דנא אם טהורה היא כתב הרמב"ם שם דמתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור וכו' וא"כ כי חזינן זו האשה התחילו חלאים לבא עליה היכי שרינן לה לבעלה הרי אם איתא דטהורה היא כששתתה אז תתחזק ותתרפא כמי"ם הפני"ם באות מאירו"ת וזו הנחלאה פניה לא היו לה על שאינן זהירו"ת וחלאים רעים ממשמשין ובאין וק"ו אם היא אשת כהן מדוע בושש איסור חל עד אשר נפישי נפילי בטן וירך כאורחיה.
ונראה דהדבר פשוט דהא דמתחזקת באחור"י אפי זהיר"י טפי ועלתה בידה הבריא"ה היינו דוקא כאשר זאת האשה היא תמימה האחת צנוע"ה ואת הכבודה ודבר סתר עם האיש החשוד לא איתרע בה מילתא לא מינה ולא מקצתה והן סתרה הגלויה לזאת יקרא טהורה ונקתה ונזרעה זרע והיא מתחזקת ופניה פנים מאירות ואולם האיכא שוגגת ואנוסה ובא עליה דרך אברים דמיא לא בדקי להו ומותרות לבעליהן וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג ומאחר שכן בשגם דהתולה לה זכות ברישא תחלה חולאים אחרים מ"מ כל שלא התחילה לצבות בטן הגם דאית בה משום אכחוש"י והדבר הקשה ולא חזינא בה כההוא סימנא דטהורה לא אתחזק רעותא דאפשר דזו היתה שוגגת או אנוסה או בא עליה דרך אברים דאינה נאסרת ומ"מ אינה זוכה למעלות הטהורה ותהי להפך, ואשת כהן אף דשוגגת ואנוסה אסירן ליה אכתי אפשר דבא עליה דרך אברים דאינה נאסרת לכהן כמ"ש הרב מש"ל סוף פ"ג דסוטה ומה"ט כחדא שריין לבעליהן אחד ישראל ואחד כהן, ואפשר שז"ש ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע הורה בזה שלזכות שתתקיים בה ונזרעה זרע צריך תנאים ורמז באומרו ואם לא נטמאה האשה שלא עשתה עבירה וטהורה היא לאפוקי שוגגת ואנוסה דהגם דאינה נבדקת ומותרת לבעלה אינה טהורה ונקתה שלא באו עליה דרך אברים והיא נקיה לגמרי אז ונזרעה זרע אבל אם אחת משלש אלה תעשה אז לא מתקיים בה ונזרעה זרע כאמור.
ולהבין אומרו ונקה האיש מעון וכו' נדקדק דהול"ל ונקי האיש מעון כי לשון ונקה משמע קצת לשעבר, ועוד נבין דברי רז"ל שאמרו בזמן שהאיש מנקה מעון מים בודקין את אשתו דתיבת בזמן יתירה וטפילה לכאורה דהול"ל אם האיש מנוקה מעון מים וכו' ומאי בזמן דקאמר. והנה הרמב"ם פ"ב דין ח' כתב כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו והרב הגדול מאריה דארעא דישראל המג"ן בס' קרבן חגיגה סי' פ"ב עלה ונסתפ"ק בסוטה שתלתה לה זכות וביני ביני חטא הבעל אי המים בודקין את אשתו, ואנו בעניותנו בהגהותנו על הרמב"ם שם בדין הנזכר כתבנו דכיון דקי"ל זכות תולה וניכרת ותכף המים מתחילין לעשות פעולתן מעט מעט ומתנולה והולכת עד שלבסוף מתה באותה מיתה א"כ הכא דכשאשתו הסוטה שתתה הוא לא היה בו עון ומיד התחילו המים לפעול ודאי המים גומרין פעולתן, והבאתי ראיה לזה ע"ש, ואפשר שזה רמז הכתוב באומרו ונקה האיש מעון ולא אמר ונקי האיש מעון לרמוז דאם לשעבר בעת ששתתה נקה האיש מעון אף שתולה לה זכות שנה או שנתים ועתה אינו נקי האשה ההיא שכבר נתחייבה בבדיקה והתחילו המים לפעול תשא את עונה לעתיד שיגמרו המים פעולתן לצבות ולנפיל ומתה באותה מיתה.
ולשון בזמ"ן שהאיש מנוקה דנקטי רז"ל אפשר לפרש במ"ש הרב המג"ן שם דלמאי דקי"ל דמתנה להבא אף דבשעה שהשקה היא והוא היו טהורים ונזרעה זרע אם אח"כ קינא לה ונסתרה אם הוא מנוקה מעון גם בעת ההיא המים הראשונים מערערין אותה ובודקין אותה ואם ביני ביני נטמא האיש אין המים בודקין אף דבעת השתיה היה מנוקה ע"ש, ואפשר שזהו שדקדקו רז"ל בלשון הזהב ואמרו בזמן שהאיש מנוקה מעון דדוקא באותו זמן שהאיש מנוקה מים בודקין אף ששתתה כבר בעינן כזמן תחילת הבדיקה שיהא נקי וצדיק ולא סגי שיהיה מנוקה בשעת השקאה דאז היתה טהורה ועתה דפנים חדשות באו ומתחילין המים לפעול צריך שיהיה הוא טהור.
נמשך להקדמות הנז' אפשר לפרש פסוקי משלי סי' י"ד צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו, הולך ביושרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו, בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חכמים תשמרם, ולא נאריך בדקדוקים כי הן הן נרגשים ועל הכל קשרן של דברים, והנה הרב גדול הדור שארינו מהר"י זאבי זלה"ה בספרו הבהיר בדרוש פ' קרח דף כ"ט פירש פסוק חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו במ"ש דיש זכות תולה לסוטה וז"ש חכמות נשים שעוסקות בתורה שבכתב ותורה שבע"פ בנתה ביתה אף אם היא סוטה שנסתרה ולא היתה ראויה לזה אפילו הכי בנתה וכ"ש לצדקניות וסיים לומר ואולת וכו' להורות לנו דמאמר בנתה ביתה אינו לעולם דא"כ אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו אלא קרי לה בנתה ביתה לגבי האולת שאינה חכמה ונסתרה דבהיות המים בידיה תהרסנה דאינה מספקת לשתות לגבי זאת נקראת החכמה בנתה ביתה והוא לזמן עד כאן דבריו ז"ל, וכמתלמד מדברי קדשו אפשר לפרש כל המשך הפסוקים וכבר נודע משז"ל דהמים בודקין לבועל נמי לצבות ולנפיל ואמרו בברכות דף ל"א אם ראה תראה א"ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו' ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנא' ונקתה ונזרעה זרע גם אמרו פ' ארוסה דף כ"ד מי שבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובתה ויוצאה ונודע דידיעת האדם לשארו מכונה בכתוב ובדברי רז"ל בלשון אכילה ואמרו מרעיבו שבע משביעו רעב, וז"ש צדיק שהוא שומר הברית יסוד צדיק אוכ"ל בקדושה לשובע נפשו שמרעיבו ושבע וזהו לשובע נפשו לתקן נפשו, לא כן הרשעים הני זנ"י בישי לקו כשלוקה הסוטה, וזהו ובט"ן רשעים תחסר דכשם שבודקין אותה בודקין אותו לצבות בטן, חכמות נשים שלמדו תורה וידעו פירוש ונקתה ונזרעה והכריעו להלכה כמ"ד דאם היתה עקרה נפקדת ויודעות שהזכות תולה לה אחת מהן שהיא טהורה אפשר לה להסתתר ועל ידי זה בנתה ביתה שנפקדת כמו שארז"ל על פסוק ואבנה גם אנכי שמי שאין לו בנים אין קרוי בנוי אלא הרוס וזהו בנתה ביתה על דרך שרצתה לעשות חנה, אמנם האחרת שתולה לה זכות אף שעסקה בתורה וקורין לה חכמה נשתטית כמש"ה כי תשטה אשתו וזהו ואולת בוי"ו נוסף דאית בה תרתי חכמה ושטות לא תימא כסברת רב יוסף פ"ק דסוטה דף ו' דלרבנן דפליגי עליה דרבי זכות תולה לה ואינה מתנולה כלל לשנה או שנתים אלא אמיתות הדבר כרב ששת דלכ"ע מתנולה וכמו שפסק הרמב"ם פ"ג דסוטה דין ך' דתכף חולאים כבדים באים עליה עד שלבסוף היא מתה באותה מיתה וצבתה בטנה, וז"ש ואחת מהחכמות שקנתה שם אחר ואולת בידיה תכף תהרסנו מתחלת להתנונות אמנם תהרסנו לעתיד דזכות תורה מאריך לה וכלפי בעל הסוטה ושוטה שמוליכה לירושלם להשקותה קאמר הולך ביושרו שהולך לקיים בה מצות סוטה ביושרו שנכנס בו רוח טהרה לאפוקי ממ"ד שנכנס בו רוח שטות בפ"ק דסוטה דף ג' ע"א, לזה אמר הולך ביושרו שנכנס בו רוח טהרה כדאסיקנא התם וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות סוטה וזה שהולך ביושרו ואינו בא עליה בדרך ירא ה' שאם תמות או לא תשתה מחזיק ביראת ה' מתחילה ועד סוף, אבל ונלוז דרכיו שבא עליה בדרך ונלוז דרכי"ו נלוז הוא את אביו שבשמים בוזהו שאין המים בודקין אותה והוא משלם כתובתה והיה לבוז כי כל טרחו לריק ויתפרש עוד באופן זה צדיק אוכל כמו שכתבנו ובטן רשעים על דרך אשר יצא ממעיך ופירש הראב"ע שהוא כינוי וז"ש תחסר כי משביעים עצמם והם רשו ורעבו דמשביעו רעב, חכמת נשים כלומר אם הנשים יתחכמו כענין סוטה שהטמאה שלח תשלח את אחותה וכמעשה שהיה כמש"ל עם כל זה אחת מהם שהיא טהורה בנתה ביתה שהועילו לה המים ופניה מאירות ותתחזק ותתרפא וזהו בנתה ביתה בתי הנפש וכמש"ל שגם היא בכלל ונזרעה זרע כל קבל דנא, ואולת היא אחותה הסוטה בידיה שחבקה לאחותה אף שלא שתתה בידיה תהרסנו מריח מים תמות, ואמר תהרסנו לשון זכר רומז לבועל דכשתמות היא באותה שעה ימות הבועל כמ"ש הרמב"ם הולך ביושרו שמימיו לא בא ביאה אסורה ירא ה' ואז אולת בידיה תהרסנו לה ולבועל שאם בא ביאה אסורה אין המים בודקין וכמ"ש לעיל, וזה כיוין באומרו הולך ביושרו כלומר זה שאמרתי אולת וכו' היינו כשהבעל הולך תדיר כל ימיו ביושרו ירא ה' וסר מרע אז המים בודקין אמנם ונלוז דרכיו דייקא דרך גבר בוזהו דאם בא ביאה אסורה ומשקה את אשתו בוזהו כביכול שגורם לשם שימחה וגם בוז יבוזו שמוציא לעז על מי המרים וכמ"ש הרמב"ם פ"ג ע"ש.
ובאופן אחר אפשר לפרש בהא דאמרו בירושלמי פ"ג דסוטה הלכה ה' תני ר' שמעון בן אלעזר אומר אפילו טהורה ששתתה סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה, וכיוצא בזה אמרו בספרי ובמדרש משם בן עזאי ע"ש, עוד נקדים מה שכתב הרב גדול בדורו בס' משנה למלך פ"ב דסוטה דין ח' שהוכיח מדברי הראשונים שאם בא ביאה אסורה בשוגג וידע קודם השקאה אין המים בודקין את אשתו, וכתב שם הרב ז"ל דמסתמא קודם השקאה היו אומרים ב"ד הוי יודע שאם באת ביאה אסורה מימיך אין המים בודקין ובודאי אם בא ביאה אסורה לא היה משקה אותה, עיין שם באורך וברוחב. ובזה נבא אל הביאור חכמות נשים שעוסקות בתורה ונכנסת ערמה בקרבן אחת מהנה בנתה ביתה כי התורה נעשית לה סם חיים ומתחכמת להיות צנועה ביותר ועל ידה ברכת הבית מרובה וכמ"ש אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, ואולת היא הסוטה שנסתרה אף שהיא טהורה כל שהיתה אולת ונסתרה בידיה תהרסנו לעתיד שתמות בחלאים רעים כמ"ש בירושלמי כנז' הולך ביושרו האיש המקנא ירא ה' דעל ידו מתקדש שם שמים לבדוק הסוטה אבל ונלוז דרכי"ו כמו שכתבנו לעיל בוזהו אף שהוא בשוגג כל שיודע הוא ומכחיש בוזהו כביכול ולמי סוטה, אמנם דע כי הן אמת בפי אויל השוטה שבא ביאה אסורה חוטר גאוה שמתגאה על אשתו ומוליכה לירושלם לבודקה אבל שפתי חכם יושבי שער תשמורם שלא יבא השם לידי מחיקה על מגן והם נשמרים מזה שמודיעים לו שאם בא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו ומוציא לעז ומוכרח הוא להודות להם כמ"ש הרב מש"ל ושפתי חכמים תשמורם שלא למחוק השם הקדוש לבטלה ולא להוציא לעז כי שלמים הם וכל ישראל עליהם יסמוכו להדריכם דרך ישרה דרכי חיים.