פרשת תשא בס"ד
פרק אין עומדין (לב.) ויחל משה רבא אמר שהתיר לו נדרו כתיב הכא ויחל משה וכתיב התם לא יחל דברו ואמר מר הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו:
אם שלמים וכן רבים ספדו הסופדים היטב מפקיד"ה לפקיד"ה, גם כי יתנ"ו על האי שופרא דבלי בארעא בלי חמדה, וכל העם אשר בצע"ר מאנה הנחם נפשם יקננ"ו חסיד"ה, נפש היפה על אחת כמה וכמה בחס"ר אהל מועד איש על העדה, רועה ישראל הוא הדב"ר ומנהיג בנחת רוח הוא המסבי"ר לכל עם הארץ סבר פנים יפות וכמדחו לכל רוח נדיבה ידו הדה.
וזוהי ששנינו (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ופירש הרב מהר"ש אמאריליו דהכי קאמר כל שרוח הבריות נוחה הימנו במשאו ומתנו באמונה וכיוצא רוח המקום דהיינו נשמתו נוחה הימנו שלא יצטרך לבא בגלגול והיינו נחת רוח עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר לומר קרוב לזה, וממדב"ר קדמו"ת אציגה נא עמך אמרי קדוש הרב מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בעל חסד לאברהם בספרו פירוש על המקרא זה שמו בעלי ברית אברהם כ"י וז"ל, אמרו רז"ל והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים יכול אף הרשעים כן ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ויש תימה מפורסם במ"ש יכול אף הרשעים כן דהיאך ס"ד אפילו באפשר רחוק.
אמנם יש לומר שהכונה לאביגיל באומרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך הוא כנודע בזהר שהנפש מתדבקת ברוח והרוח מתקשרת בנשמה, והענין הוא שזהו תכלית ביאת הנשמה בעוה"ז כי הנפש רוח נשמה קודם בואם בעולם הזה השפל כל אחת מהן היתה מקום מנוחתה הנפש בעולם האופנים שהוא עולם העשיה והרוח ביצירה והנשמה בבריאה, ואז קודם רדתם בעוה"ז לא היתה שום אחת מהן יכולה לצאת חוץ ממקום מחצבה לא הנפש לעלות ביצירה ולא הרוח לעלות לבריאה, ובזה גם כן לא היה קשור לעולמות ולא היה דרך לקיום העולמות, שחיות העולמות הוא על ידי האור הנשפע להם דרך עולמות העליונות ואין דרך לירד אלא על ידי קישור העולמות, ולכן גזרה חכמתו יתברך בריאת האדם המעורב ומורכב מכל העולמות כלן אבי"ע ועל ידי התקבצות כל ד' חלקי העולמות יתקשרו העולמות יחד ויתקיימו, וע"י שימשיך האדם שפע להחיות נשמתו ע"י התורה והעבודה שהן סיבה להמשיך עלינו השכינה שהיא חיות הנפש והרוח והנשמה בזה ימשיך גם כן חיות לכל העולמות, גם נמשך תועלת לנר"ן שע"י התורה והמצוה נעשו שלשה מלבושים לנר"ן, כי על ידי המלבוש שיקנו מהתורה והמצוה יוכלו לעלות למעלה ממקום מחצבם להתענג באור העליון ולא יוזקו, כי מהתורה והמצוה נעשו ג' מיני לבושים אחד לנפש בהאי עלמא וא' לרוח בגנתא דלתתא וא' לנשמה בג"ע הארץ קודם שתעלה תוך י"ב חדש, ואחר שתעלה למעלה בכסא אור לבושו מהכונה שהיה לו בעשיית המצות וכו'. א"כ נתבאר שתכלית ירידת הנפש והרוח בעוה"ז הוא כדי שיוכלו להתקשר בעולם הנשמות אחר המות ותתקשר הנפש ברוח והרוח בנשמה ונשמה בהקב"ה שזהו תכלית בריאת האדם ותקון כל העולמות, וז"ש אביגיל לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים שבירכה אותו שישיג תכליתו. והנה הרשעים שלא השיגו תכליתם בעוה"ז הנפש נכרתת, ואמנם הנפש שאינה נכרתת היא כאילן הנטוע בארץ רוה שואבת לחות והוא רענן והיינו דכתיב שתולים בבית ה', ואמנם הנפש הנכרתת אינה שואבת מחיים העליונים, אלא היא החיה מכח השפע הנחלק לחוץ בקליפות מקום בחינת עמידתה והיא מצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך, שהמזון ההוא הנשפע לה אינו מקיימה ומצחצחה, ומלת כרת מורה כנטיעה שנכרתה ממקום אילן חיותה, ולא יש עונש הכרת אלא לחלק הנפש לבד לא לרוח ולא לנשמה והטעם להיות הנפש בעשיה ששם הקליפות לכן יש בה כרת אמנם ברוח ונשמה שהם מיצירה ובריאה בהכרח שיתוקנו. ועוד שכאשר יחטא האדם בורחת ממנו הנשמה ואינו חוטא כי אם בנפש לבד. ולזה הדרוש יקר הערך כיונו רז"ל ואמרו יכול אף הרשעים כן, כלומר כמו שבענין השכר הנפש נקשרת ברוח ורוח בנשמה כמ"ש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, א"כ יכול שגם בעונש יהיה עונש וכרת לשלשתן שנשמה נקשרת ברוח ורוח בנפש וג' יהיו בכף הקלע, ת"ל ואת נפש אויביך וכו' שאין העונש כי אם לנפש לבד ולא לרוח ונשמה עכ"ל מורי זקני הרב זלה"ה בקיצור. ומאמר הלז שהביא מז"ה מצאתיו באבות דר' נתן פי"ב, ופוק חזי במדרש קהלת (פ' ג') פ' מי יודע רוח בני אדם העולה וכו' מאמר ארוך ויש לפרשו על פי הקדמה זו כאשר עיניך תחזינה משרים.
ואני ברגליו אעבורה לפרש בזה פ' (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ולא נאריך בדקדוקים ומתוך הביאור הם כלים מאיליהם, הנה שמענוה מדברי הרב מר זקנינו זלה"ה תכלית בריאת האדם לתקן נר"ן ולקשרם ליחד כל העולמות ולהמשיך שפע לנר"ן ולכל העולמות וזה כל פרי הבריאה אשר יצר את האדם, וזאת הברכה אשר אביגיל הנביאה בירכה לדוד מלך ישראל. ובהיות זה תכלית המבוקש אפשר שזה כיון דוד מלכנו ברוח קדשו בראש מהלליו פתח באשרי האיש אשר לא הלך וכו' ונקט ג' אלה כנגד סור מרע והם כנגד נר"ן, לא הלך בעצת רשעים ולא פגם במחשבה לחשוב עצות רעות והוא כנגד נשמה, ובדרך חטאים לא עמד ובזה לא פגם בדבור אסור כיון שלא עמד בדרך חטאים והוא כנגד הרוח, ובמושב לצים לא ישב שלא פגם במעשה לשבת במושב לצים, וא"כ הרי קיים סור מרע במחשבה דבור ומעשה כנגד נר"ן, ועתה יחוה דעת שקיים ועשה טוב על דרך זה כי אם בתורת ה' חפצו שכל רצונו וחשקו במחשבתו בתורה וז"ש חפצו והוא כנגד הנשמה, ובתורתו יהגה יומם ולילה שכל דבורו בתורה כנגד הרוח, אשר פריו יתן בעתו פרי הלימוד והחשק בתורה יתן בעתו בזמן תפלה וברכות וגמילות חסדים וכל מצות בעתם יקיים במעשה כנגד הנפש, ואמר והיה כעץ שתול על פלגי מים שהצדיק הוא כאילן הנטוע על ארץ רוה השואב הלחות והוא רענן וכמ"ש מז"ה, וכל אשר יעשה יצליח לקשר נר"ן וכל העולמות ולהמשיך שפע כמדובר. ולא תימא שגם הרשעים יתחברו רוחם ונשמתם עם נפשם ויכרתו, דע לא כן הרשעים כי אין העונש כי אם לנפש והרוח יהדוף לנפש ויפרד ממנו וכ"ש הנשמה, וז"ש כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח שנפשם הלא הוא כמו"ץ ותדפנו רו"ח דייקא ליפרד ממנו, ונפשם היא הנכרתת לבד והרוח והנשמה נתקנים ככל אשר דיבר בקדשו מז"ה זלה"ה. וזה אפשר כל שרוח הבריות נוחה הימנו על ידי חסדיו וכבודו עליהם יראה ומכ"ש שהוא טוב לשמים אז רוח המקום שהוא רוחו נוחה הימנו ומתקשרת בנפשו ותלכנה שתיהן להתקשר בנשמה ונשמה בשכינה.
ובאופן אחר יתכן לפרש פ' אשרי האיש וכו' במאי דהוו בה קמאי, דגבי עבד עברי אמרינן פ"ק דקדושין (י"ז.) חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, ואלו פ' האומנים (ע"ז:) אמרינן דהיכא דאניס שכיר או קבלן לא יהיב ליה אלא שכר שלפני האונס. ותירץ מהר"ם ז"ל דשאני עבד עברי שכבר קבל שכרו משא"כ גבי פועל דעדיין לא קבל שכרו. ולפי תירוץ מהר"ם למדנו דהצדיק אם נתבטל מתורה או מצוות אף באונס מדינא אין לו שכר על זמן שהיה בטל כדין פועל דמאחר דלא קבל שכרו אי אניס לית ליה אגרא. ובזה פירשו כת הקודמין מאמר התנא (אבות ספ"ב) אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, הכונה אם למדת תורה נותנין לך שכר דוקא אם למדת, אך אם לא למדת אף שהיה באונס אין לך שכר, וכי תימא הלא דינא הוא דלא אפסיד שכרי כדקי"ל בעבד עברי דחלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, לז"א ודע בין תבין החילוק שיש בין פועל לעבד עברי דעבד עברי כבר קבל שכרו ומראש פרעו"ת כי פרו"ע הוא, משא"כ פועל שכירותו בסוף וכן מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, ולכן אם נאנס אין לו שכר והוא הדבר אשר דברתי אם למדת נותנין שכר.
אמנם הריטב"א תירץ דשאני פועל דהשכירו למלאכה זו על דבר ידוע וכשלא עשאו אף אם נאנס אין לו אלא מעשהו, אבל עבד עברי דנשתעבד לעשות כל מלאכת בעל הבית נסתחפה שדהו. ולפי דעת הריטב"א נמצא דהצדיקים הם משועבדים לכל מלאכת ה' כעבד עברי וא"כ דינא הוא הם יקחו שכרם משלם אף אם נאנסו. ואפשר שזהו כונת (סוף מכות) ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל שאם יתבטלו מתורה ומצות באונס יהיה להם שכר לפיכך הרבה להם תורה מצות ואין קץ לתורה ומצוות ודקדוקיהם וגדריהם, וא"כ הם משועבדים לכל מלאכה ויהא דינם כעבד עברי, וז"ש אשרי האיש אשר לא הלך וכו' וכיון שאינו הולך לדברים בטלים ואסורים הוא מאושר, כי אם בתורת ה' חפצו כיון דלבו לשמים וחפצו בתורה זה יספיק אף אם נאנס חשוב כאלו ובתורתו יהגה יומם ולילה בלי הפסק ולא ינוכה משכרו. והגם שנמשל כעץ שתול אשר פריו יתן בעתו בסוף ששכרו בעתו לאור באור החיים והוה ס"ד כדברי מהר"ם דכיון ששכרו בסוף אין לו אלא מה שעשה כדין פועל, עם כל זה תדע ועלהו לא יבול, אף זמן בטלה שלו לא יבול על דרך שדרשו רז"ל (סוכה כ"א:) אפילו שיחת ת"ח, ולדרכנו זמן בטלה מסיבת אונס שיש בו מחשבה טובה שאלמלא האונס עשה כמצותו ולכך דימהו לעלה שיש בו לחלוחית מיהא ואמר ועלהו לא יבול שלא ינוכה שכרו. וכי תימא הרי קי"ל בפועל דאין לו אלא מעשהו, לז"א וכל אשר יעשה יצליח רמז חילוק הריטב"א דשאני פועל שהוא למלאכה אחת משא"כ ע"ע דמשועבד לכל המלאכות, וכן כל הצדיקים משועבדים לכל המלאכות והוא אומרו וכל אשר יעשה יצליח, ומבואר מזה שהוא עושה כל המלאכות ומאחר שכן נכ"ה לא ינכ"ה והיה שכרו משלם כיון דמשועבד לכל המלאכות כמו שרמז באומרו וכל אשר יעשה יצליח.
ואהיה שעשועים עלי בא"ר מאמרם ז"ל בשוחר טוב מזמור ה' רבי זבדי בן לוי ור' יוסי בר פנחס ור' יהושע בן לוי קראו ג' פסוקים הללו בשעת סלוקן מן העולם חד מנהון אמר (תהילים ה׳:י״ב) וישמחו כל חוסי בך וחד אמר (שם ל"ב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך ואידך אמר (שם פ"ד) כי טוב יום בחצרך מאלף ואית דאמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך ע"כ. וראוי להבין מה ראו השלמים האלה קרוא מקרא כל אחד בעת סלוקו, וגם בעל המאמר מה הגיע אליו בזרועו יקבץ קרי"ת ארבע מקראות הללו. ואפשר במה שנקדים עוד תרי שינויי בענין זה, האחד תירוץ התוספות דעבד עברי גופו קנוי וכל היכא דחלה ברשותיה חלה אבל שכיר אין גופו קנוי כשאינו יכול להשלים לא יטול. והרא"ש תירץ דבעבד עברי איירי דחלה שלש ועבד שלש וכיון דאחר חוליו קבלו בעל הבית מסתמא מחל, אבל גבי שכיר וקבלן החולי היה בסוף וליכא הוכחה דמחיל ליה. והשתא הצדיקים הללו המה ראו כן תמהו מהפלגת שכרם המזומן להם כי כן יסד המלך בהגיע תור סילוק איש צדיק במראה אליו יתודע רב טוב מן המוכן אליו כמ"ש בב"ר (פ' ס"ב), והצדיקים הללו ידעי בנפשייהו דאנסי עידנייהו כפעם בפעם דאגב טירדייהו לא עמדו על המשמר בסדר לימודם ועבודתם, וביום הראות שכרם הביטו אליו ונהר"ו כי רב מאד מאשר שיערו בדעתם וידעו נאמנה דנוטלין שכר במספר מפקד שני חייהם אין נגרע זמן מה דמפגרי רבנן, והוא נגד מאי דקי"ל דשכיר וקבלן אין להם אלא מה שעשו דוקא ותו לא, ולכן כל חד שייר דרך לעצמו לתרוצי בחילוק אחד מדין שכיר לענינם, וצדיק הראשון פתח ואמר וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו כיון לתירוץ התוספות דשאני עבד עברי דגופו קנוי וכו' וז"ש וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו רנה של תורה, כלומר ביום ובלילה כע"ע דעובד ביום ובלילה וזהו לעולם ירננו, ועל ידי זה דגם בלילה עובדים רננו צדיקים רנה של תורה ותסך עלימו שנמשך עליהם חוט של חסד ושמירה מעולה, וכיון דעובדים יום ולילה כעבד עברי דגופו קנוי לכך נוטלים שכרם משלם אף שנאנסו איזה זמן, וזהו שאמר ויעלצו בך אוהבי שמך גדלה שמחתם כי אתה תברך צדיק להרבות שכרו ה' כצינה רצון תעטרנו ונוגה לו סביב מהפלגת שכרו, ואין זה ענין לשכיר וקבלן וזה כמו שחילקו התוס' כמבואר. ובא רעהו ההוא אמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כיון לחילוק הרא"ש דע"ע חלה בתחילה ולבסוף עבד אבל אם נאנס בסוף אין לו כלום על זמן האונס, וז"ש יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו מיתה (ברכות ח'.) רק לשטף מים רבים הם חולאים ויסורין כמו שפי' המפרשים אליו לא יגיעו סמוך למיתה, כלומר שלא יהיה נאנס בסוף דאז אין לו שכר על זמן האונס. ואידך אמר כי טוב יום בחצריך רמז חילוק הריטב"א דע"ע נשתעבד לכל המלאכות, וז"ש בתחלה ילכו מחיל אל חיל וכו' דמבואר שמשועבד לכל מלאכות כי טוב יום בחצרך לעבוד עבודה, וסיים חן וכבוד וכו' לא ימנע טוב על זמן שנאנסו כיון שהם עושים כל המלאכות וזהו להולכים בתמים בתמימות מעשיהם, ולא דמי לשכיר דהוא על מלאכה ידועה וכמו שחילק הריטב"א. ואית דאמרי מה רב טובך כלומר מטובך מתנת חנם אשר צפנת ליראיך שכר גדול גם על זמן שנאנסו וזהו רב טובך לפנים משורת הדין, דע"ע דוקא משום שקבל שכרו לכן אינו מנכה לו על האונס משא"כ שכיר יקוה פעלו ושכרו בסוף ולכך אם נאנס מנכה לו. והוא תירוץ מהר"ם דלפום דינא אם נאנסו עבדי ה' ובטלו מעבודתם אין שורת הדין נותנת ליטול שכר על זמן בטלה אך מטובו הגדול רב חסד קובע להם שכר משלם, וז"ש מה רב טובך מחסדך אשר צפנת ליריאיך והשכר בסוף ועם כל זה פעלת לחוסים בך שלא לגרוע זמן בעלתם נגד בני אדם שעושים על פי הדין לנכות לפועלים אם נאנסו, ואתה לא כן מה רב טובך.
ומכללן של דברים אמורים שבח המאושר דעסיקנא בכבודו ניכר שהיה רוח הבריות נוחה הימנו, וכמה פעמים מסר נפשו במעונות אריות אלי הארץ להצלת ישראל כלל ופרט, ולן יאות למבכי על חסר"ו של אדם רועה ישראל כמה דאחים בהספדא דוד הע"ה ותקונ"ן צדיק הוא קוננה על שאול בחיר ה' (ריש שמואל שני), ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים וכו'. וביאר הריב"ש ז"ל (בתשובותיו סי' ס') דקינת דוד כה ענינה כי עד עתה שאול ויהונתן המה הגבורים ללכת אל פני המלחמה ונוצחים, אמנם מי גבר פניו הולכים בקרב, לכן זאת העצה ללמד בני יהודה קשת דהיינו להלחם מרחוק. ועוד זו דרש בנות ישראל אל שאול בכינה בנות היינו כפרים ערי הפרזים אשר היו בוטחים על שאול עתה בכו בכה כי יאחזמו רעד וכו' ע"ש, וכל כי הני מילי שייכי בנדון שלפנינו. א"נ אפשר כוונת הצבי ישראל על במותיך חלל שמנהג שאול ויהונתן היה לצאת למלחמה ולנצוח, ובחזרתם קול נתנו ותצאן הנשים בשיר המעלות בתופים ומחולות, ועתה מוחלפת השיטה על במותיך חלל כלומר במקום מעלה שתנצח המלחמה חלל הוכה ומת הן בעון חוללנו ומבמות הגיא. כנדון דידן כי זה האיש בלכתו תמיד אל השרים היה מצליח ותהי להפך עתה בעוה"ר, איך נפלו גבורים בתורה שהם נטורי קרתא כמ"ש בירושלמי שהיו סומכין על שאול בטח ועתה במותו נפלו.
ויתכן לפרש עוד דגבול גבלו ראשונים שלשה לבכי ז' להספד ל' לתספורת, וכתוב בי"ד סי' שצ"ד דאין מתקשין על המת יותר מדאי בד"א בשאר העם אבל ת"ח הכל לפי חכמתם ואין בוכים עליהם יותר משלשים יום וכו'. וז"ש ללמד בני יהודה קשת להתקשות עליהם יותר מדאי שאינם דומים לשאר העם דכיון שהם ת"ח מותר להתקשות, וז"ש הנה כתובה על ספר הישר דבכו על משה ואהרן שלשים יום ונתן טעם הצבי ישראל שהם צביונן של ישראל בחכמתם לכן מותר להתקשות. ועוד יראה ונקדים מאמרם ז"ל פ"ק דבתרא (י:) א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא וא"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל בואו וראו מה פירש דוד אבא (תהילים קי״ב:ט׳) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבא אמר מהכא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים מ"ט הוא מרומים וכו' משום דלחמו ניתן וכו'. וחוץ מכונתנו אביע אומר הן קדם בהאי קרא כי תשא וכו', והנה שמעתי מאחד קדוש מאמר רז"ל כי תשא את ראש אמר משה לפני הקב"ה כיצד אמנם א"ל לגולגלותם. וצריך ביאור ואמר משם כת הקודמין שפירשו במאמרם ז"ל (יומא כ"ב:) כתיב והיה מספר וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ל"ק כאן בעושים רצונו של מקום כאן שאינם עושים רצונו של מקום, ויש לחקור דהא קי"ל (קדושין מ"ט:) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ונמצא דאם הרהר תשובה תכף ומיד הרי זה צדיק גמור, והגע עצמך דישראל קדושים כמו רגע הרהרו תשובה בלבם כלם כאחד א"כ נתקיים ברגע קטון ועמך כלם צדיקים ונקראים עושים רצונו של מקום, וכיצד יתקיים בתוך שעה אחת שתי מקראות הללו והיה מספר אשר לא ימד דבשעה זו עצמה היו רשעים וקרינן בהו והיה מספר ובשעה זו עצמה בהרהור תשובה נעשו צדיקים ועושי רצונו, ואיך יתכן בתוך שעה אחת להרבותם בגדר אשר לא ימד ולא יספר. אבל התשובה לזה הוא דכשאינם עושים רצונו של מקום כל אחד מישראל חשוב איש אחד פשוט, אכן כשעושה רצונו של מקום האיש ההוא נחשב הרבה על דרך שאמרו ז"ל (ב"ב קכ"א:) כשלשים וששה איש זה יאיר בן מנשה ששקול כרובן של סנהדרין וכן אמרו (מכילתא ר"פ יתרו) שקול משה כנגד כל ישראל, ומעתה זוהי כונת רז"ל דכשאינם עושים רצונו של מקום ואין תוכן קדש כל איש נמנה לאחד ותו לא ובכן יש מספר לגדודי ישראל, אבל כשעושים רצונו כל צדיק וצדיק שקול ישקל ככמה אנשים דעלמא. ובכן תנוח דעתנו בחקירה הנז' דהנה אמת נכון דברגע קטון דהרהרו ישראל תשובה כל אחד ואחד מהם על ידי התעוררות תשובה ובפרט כי ברבים היו מעוררים שרשי נשמתם הקדושה חלק אלוה ממעל ותפרה ישע ברכה ושפע רב בכל העולמות, ואז בו בפרק אלו הן הנשקלים רובי רבבות וכל אחד בעצמו שיער ככמה אנשים ומתקיים אשר לא ימד ולא יספר, וז"ש במאמר הנז' שאמר משה לפני הקב"ה כיצד אמנם דבאיכותם לא איתי גוברין גברין וצבא השמים שמוני"ן את ישראל, דמי בשחק יערוך איש צדיק וצדיק לכמה אנשים יחשב, בלתי לה' לבדו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, ויאמר ה' מנין זה בכמות לא באיכות לגולגלותם עד כאן שמעתי.
ומידי דברי אדברה וירוח לי אשר פירשתי בעניותי זה שנים בהא דאמרינן האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק גמור וכו' פסוקי פ' וירא בשאלת אברהם אע"ה על סדום ותשובת ה' אליו וזה סדרן של כתובים, אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה וכו' ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וכו' ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים וכו' ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים וכו'. ועיין מה שפירש התייר גדול מהר"י קולון ז"ל בתשובותיו (שרש עק"ב) בדקדוק הני קראי ע"ש. ואולם זו היא שקשה מאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים מה ר"ל אם אמצא מי איכא ספיקא קמיה והול"ל לא יש חמשים צדיקים דלפניו נגלו תעלומות לב. ותו דהול"ל גם עשרה לא יש ברישא ולא היה צורך לכל זה. ותו דאברהם אע"ה ברישא קאמר אולי יש חמשים צדיקים ואח"ך שינה את טעמו ואמר אולי ימצאון שם ארבעים אולי ימצאון שם שלשים וכו', ואמאי לא קאמר בכל כדאמר ברישא אולי יש חמשים ושינה אח"ך לומר כמה זימני אולי ימצאון. ויראה בשנקדים מ"ש רבינו ירוחם (חלק אדם וחוה נתיב כ"ב ח"ד) וז"ל, יש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה, ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב הגזלה נקרא צדיק עכ"ל. וידוע דהקב"ה הניח הבחירה לאדם להיות טוב או להפך והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצדיק ורשע לא קאמר. גם ידוע דאנשי סדום רעים וחטאים לשמים ולבריות. ובזה נבא אל הביאור דאברהם אע"ה ידע שפיר דאף רשע גמור אם מהרהר תשובה תכף הוא צדיק גמור כמ"ש בש"ס אך הוה סבירא ליה כדעת המפרשים הנז' דאם הוא רע לבריות כגון גזלן הרהור תשובה לא סגי עד שישיב הגזלה וכיוצא, והכא די גזרת עילאה מטת על סדום ונשתלחו המלאכים, אף אם יהרהרו תשובה אין זה כלום דבעו לאהדורי גזלות וחבלות ואשם מעילות אשר הרעו לבריות ואין שהות לעשות, ולכן אמר אולי יש חמשים צדיקים דהשתא מיהו הוו צדיקים. אכן ה' אמר אל אברהם אם אמצא בסדום ן' צדיקים וכו' רמז לו דעתה ליתנהו, אך להיותם בעלי בחירה כך רצה הוא יתברך דצדיק ורשע לא קאמר דדבורו מעשה וגזרה היא, ולכן אמר אם אמצא בסדום ן' צדיקים ולאו משום ספיקא דאית ליה ח"ו רק כי כך היא המדה שיהיו בעלי בחירה, והוא אומרו אם אמצא בסדום דעדיין יש להם זמן לשוב ובהרהור סגי וכמו רגע הם צדיקים, ולא כאשר עלתה על דעתך דבאנשי סדום ליכא למימר הכי כי הם רעים לבריות, הן לא צדקת אענך אם אמצא בסדום חמשים צדיקים דאע"ג דהשתא ליתנהו יכולים להרהר תשובה להשיב הגזלה וכיוצא והרי הם צדיקים כדעת יש מפרשים בתרא, וקורא אני אליהם אם אמצא להבא ן' צדיקים כי בידם הוא להרהר תשובה כמו רגע. ואברהם אע"ה מכי שמע שמועה זו נאה כי אמר אלהים דבהרהור תשובה מיקרו צדיקים אף אם הם רעים לבריות, גם הוא בחר דרכו יתברך ואמר אם ימצאון שם בשאר החלוקות כאשר דיבר ה' אליו.
ולפי העלות אמרי קדוש הנתנין למעלה אפשר לרמוז זה בכתוב עצמו, ונקדים מה שכתבו מן המפרשים שטעם מחצית השקל הוא להעיר לב האדם שתמיד יהיה לזכרון בין עיניו שהוא חציו זכאי וחציו חייב, והיינו מחצית השקל רמז הרומז כי כל איש מישראל חייב לשקול עצמו זכיותיו וחטאתיו ולראות עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, ואלו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם לכף זכות ואם עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו והעולם לחובה, וזהו מחצית השקל עד כאן דבריהם. ואפשר לתת טעם לצדיק וחסיד דידע בנפשיה כי זכיותיו רבו כמו רבו, וחטאתיו נער יכתבם שעם כל זה יהיה בעיניו במאזנים לעלות שקל שוה מחצה על מחצה, משום דאפשר דנפשו לא מטוהרה מגלגול שקדם וכל צדקותיו אשר עשה הלואי יהיו להשוות השקל לבד, ויש עוד כמה טעמים אך עתה יעלה בראש טעם בעיקר הלזה. ועתה נבא אל הביאור וידבר ה' אל משה לאמר בעבור אמירה אחת שצריך כל אדם מישראל לומר בעצמו שהוא חציו זכאי וחציו חייב, דע כי תשא את ראש בני ישראל, אם תבא להעריך ראש אחד מבני ישראל אני יודע שזה האחד לבד לפקודיהם יהיה שוקל כמו פקודיהם מניניהם כי זה האיש באיכות גדל מאד והוא בערך כמה אנשים, אך מטעם שמצוה זו היא שכל אדם הצדיק יהיה או רשע יהיה בעיניו בשקל שוה כאלו חציו זכאי וחציו חייב, לכן עתה אנו בכמות לא באיכות ונתנו איש כופר נפש"ו לה' כל בעל נפש נחשב לאחד הן גדל איכותו או מועט, זה יתנו מחצית השקל כי עי"ן בעי"ן יראה מאזני צדק שוו בשעוריהן חציו זכאי וחציו חייב, העשיר בתורה ובמצוות בדעות ובמדות לא ירבה והוא כאדם דעלמא והדל במצוות לא ימעיט ממחצית השקל כי כלם יהיה בעיניהם שחצי זכות וחצי חובה, לתת תרומת ה' כי זה סיבה לצורך גבוה לרומם ה' בתורה ומצות וגם מי שהוא צדיק גמור כה משפטו, והטעם לכפר על נפשותיכם דייקא כי ברבים היו גלגוליו ואפשר שבגלגול שעבר הרבה אשמה ולכן עתה יהיה שקול בעיניו, ואפשר שזה רמז ר' אבהו (ב"ב י':) אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל שיהיו עובדים מאהבה ועושין רצונך א"ל בכי תשא במצות מחצית השקל, שהיא לרמוז שכל אדם יהיה בעיניו שקול חציו זכאי וחציו חייב בזה ודאי ירום וגבה קרן ישראל שיקימו מצות ולא יבואו לידי חטא.
ובאופן אחר אפשר בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בקדושין (ל"ו.) דמר סבר דישראל כשעושים רצונו של מקום הם בנים וכשאינם עושים רצונו של מקום הם עבדים ומר סבר דבין כך ובין כך בנים מיקרו, וכתב הרב פרשת דרכים דף נ"ה דזו היתה סברת ישראל שהיו אומרים עבד שמכרו רבו יש לזה עם זה כלום, ושם ביאר הרב דמהצדקה מוכח דיש לנו דין בנים וכמ"ש פ"ק דבתרא(י'.), ואם יש לנו דין בנים אנו קמים בתחיית המתים דהיא על ידו יתברך והוא כהן והכהן מטמא לבנו כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ל"ט) ע"ש בדברי הרב באורך. ומשם באר"ה דזו פנת יקרת הדת דאי תימא דכשאינם עושים רצונו של מקום הם עבדים ח"ו יש טענת עבד שמכרו רבו וכו', אמור מעתה זו שאלת אביהן של ישראל משה רבינו במה תרום קרן ישראל להודיע שהם בנים בכל זמן כי זו הרמת קרן לגוף ולנפש ממעל לחש"ב, ויאמר אליו בכי תשא כמו שפירש רש"י קח מהם כופר לצדקה כלומר דמהצדקה ירום ונשא קרן ישראל כי דין בנים יש לנו.
ואפשר שלזה כיון שלמה הע"ה (ב"ב י':) כאשר שאלוהו עד היכן כחה של צדקה ויהי כמשי"ב בואו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, כלומר הצדקה דבר גדול שעומדת לעד גם לתחיית המתים וזהו קרנו תרום בכבוד כבוד ה' יאספהו בתחיית המתים, דכיון שהוא עושה צדקה לכל אביון מוכח דכלם בנים מיקרו ולכך זוכה לתחייה כדין בן שהכהן מטמא לבנו ונתן הכסף וקם לו. ויתכן לפרש בהקדים ביאור פ' (רות ב׳:י״ב) ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. והוא דיש לחקור דהצדקה היא כביכול הלואה לה' כדכתיב (משלי י"ט) מלוה ה' חונן דל ואז"ל (סוכה מ"ט:) אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה ותנן (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וחד מיניהו גמילות חסדים, וכיון שהצדקה היא הלואה איך אוכל פירות והא הוי רבית ואסור בין למלוה בין ללוה, והתירוץ הפשוט בזה הוא דלגבי ה' ח"ו לא שייך נשך ורבית שרי. ועוד אפשר לומר במה שהורו מגדולי האחרונים דאם לא יש כי אם פירות ולא מצי לתבוע הקרן שרי, וכמבואר בתשובות הרב מהר"ש פרימו בריש ס' כהונת עולם, וא"כ השתא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא א"כ לא מצי לתבוע הקרן ובעוה"ז אין לו אלא פירות ושרי לאכול פירות, וכתב הרמב"ם (פ"ה דמלוה דין ו') ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית וטעמא דמשעת זקיפה הוי כגבוי כמו שפירש"י והביאו הר' המגיד שם, ומהר"י קולון בתשובותיו (שרש קל"ו) כתב דפליגי מהר"ם והרא"ש דלדעת הרא"ש אף אם זקפן עד שלא נתגייר אינו גובה אלא הרבית שעולה עד שעת הגרות אבל לא מה שעלה משעת הגרות ואילך, ולדעת מהר"ם הכל נעשה קרן וגובה אף הרבית שעדיין לא עלה, והרב תרומת הדשן (סי' ש"ג) תפס כדעת הרא"ש הפך מהריק"ו, ונבוכו האחרונים לתת פנים לכל אחד מהדעות ויש לנו בעניותנו דקדוקי והרהורי דברים בדבריהם אין כאן מקומו. והנה רות הצדקת גם חסיד"ה נפש היפה היא העולה במחשבה תחלה אמימרא דרחמנא שתי בנותיך הנמצאות הפליאה חסדה וצדקתה לוותר לחמותה כתובתה וליטפל בתכריכים ועשתה חסד עם החיים והמתים, ודאי שגם שעדיין לא נתגיירה זה חסדה עד האלהים יבא לשלם לה מפרי ידיה קרן ופירות, ונמצא דעד שלא נתגיירה לגודל נפשה כבר רצה האלהים את מעשיה לשלם לה קרן ופירות, והגם דהפירות ליהוו רבית כי צדקתה עם חמותה היא הלואה לה' כמ"ש מלוה ה' חונן דל, כיון דהלואה זו נעשית עד שלא נתגיירה ובו בפרק קבע לה פירות כל שבידו יתברך כגבוי דמי והו"ל כדין ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן במלוה ונתגייר דגובה גם הרבית, ולדעת מהר"ם וסיעתו גובה אף הרבית שעדיין לא עלה, וז"ש בעז הגד הוגד לי אשר עשית את חמותך, שעשית עמה צדקה וחסד ולכן ישלם ה' פעלך שהוא הקרן ישלם לעוה"ב, והוא ברצונו דאין את יכולה לתבוע הקרן דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, וז"ש ישלם ה' פעלך דהוא שליט בעולמו וברצונו דוקא ישלם עיקר ההלואה וזהו פעלך. ומטעם זה דאין כאן קרן שרי ליקח בפירות וכהוראת מהר"ש פרימו וסיעתו דשרי בכה"ג ליטול רבית, וז"ש ותהי משכורתך שלימה דהיינו הריוח והפירות ואין כאן רבית מאחר דליכא קרן. ועוד טעם אחר מעם ה' אלהי ישראל דלגבי דידיה ליכא רבית ואין כאן נשך ח"ו. ועוד טעם לשבח אשר באת לחסות, דאם היה בישראל אסור, לך שרי דהו"ל כזקף הרבית קודם שנתגייר שהוא כגבוי וכן הדבר הזה אשר באת עתה לחסות תחת כנפיו והו"ל הפירות בידו ית' כגבוי וצד"ק משמים נזק"ף וגובה הכל, וז"ש משכורתך שלימה לרמוז אף הפירות אשר יעלו אחר הגרות כדעת מהר"ם.
ובזה נבא לביאור המאמר דעסיקנן ביה, רק נקדים כי מודעת זאת דיש לך אדם נדיב נדיבות ורחב לבב אשר מצד נדיבות לבו הוא פזרן בכל עניניו במאכלו ומלבושיו וכל צרכי ביתו בשופע גדול ובכלל הוא הולך צדקות לתת לכל שואל, ולכאורה האדם הזה יעלה על לב כי זו הצדקה שעושה אינה חשובה כל כך שיורד על פי מדותיו שהם הפזור והנדיבות, ולא כן הדבר רק שודאי צדקותיו חשובות ומרוצות לפני ה' כי הנדיבות הוא מסטרא דקדושה ונוטל שכרו משלם. ואף גם זאת למדנו מעלת הצדקה כי רבה ממשז"ל גבי אחאב בפ' חלק (ק"ב:) דאחאב היה שקול לפי שהיה מהנה ת"ח מנכסיו, והוא פלא כי היה עע"ז, ואז"ל שם פ' חלק שהחמורות של ירבעם היו הקלות של אחאב ועם כל זה הצדקה שעשה כיפרה לו מחצה והיה שקול. ומזה ישכיל אנוש לפי הפשט דאע"ג דאמרו בזהר שהרשע המצות שעושה הולכות לסטרא אחרא על דרך ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וגם אמרו ז"ל (סוטה כ"א.) עבירה מכבה מצוה. כל זה לא נאמר לגבי מעשה הצדקה שהרי אחאב עע"ז יותר מירבעם וצדקתו אלהים חשבה לכפר לו מחצה, והוא מילתא דתמיהא בגדולת מעלת הצדקה. וגם אמרו רז"ל שהצדקה הופכת מדת הדין למדת רחמים כמשז"ל (הובא ברש"י בראשית י"ח ט"ז) על פסוק השקיפה ממעון קדשך. ועל פי זה אני אפרש פ' (ישעיהו נ״ד:י״ד) בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראו וממחתה כי לא תקרב אליך. דאז"ל בילקוט ריש פ' שופטים עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח שהקרבנות מכפרים על השוגג וצדקה גם על המזיד, ומצינו באבות דר"נ פ"ד שהי' ר' יהושע מצטער על שבטלו הקרבנות ואין עתה במה יתכפר האדם וא"ל ריב"ז יש לנו עכשיו כפרה טובה מן הקרבן והיא הצדקה שמכפרת על המזיד גם כן. ואפשר שזהו הטעם שהצדקה מקרבת הגאולה דכיון שמכפרת על המזיד ואינה בחלקו של טורף הסט"א כאמור ראויה היא לקרב הגאולה, וז"ש בצדקה תכונני כלומר כנסת ישראל המלאה לה בגלות כמה עונות ואין כאן קרבנות לכפר, דעי וראי בצדקה תכונני כי על ידי הצדקה תבנה ותכונן כנסת ישראל סליח"ה הוא דעבי"ד ותפרה ישע ישועת ישראל, וכי תימא מה נועיל בצדקה אחרי שאנו יראים מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה סט"א שטורפת כל מעשים טובים, לז"א רחקי מעושק כי לא תיראי, שסט"א אינה יכולה לעשוק הצדקה כמצות אחרות, וגם אם נגזרה גזירה ח"ו הצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים ואף שהוא עידן רתחא לאחרים להבה לא תבער בך, כמשז"ל פ' חלק שנח ניצול בזכות החסד שהיה עושה עם החיות והבהמות אשר אתו ויסך ה' בעדו, וז"ש וממחתה כי לא תקרב אליך, אף שיש שבר על שבר תהיה את בטח כי לא תקרב אליך. ומעתה נחזור לכונתנו דהמלך שלמה שואלי"ם הלכו בו עד היכן כחה של צדקה, וברוח מבינתו רמז להם אמרי קדוש דוד הע"ה בפ' פזר נתן וכו' והאי קרא אליו ישגיחו אליו יתבוננו על אחת כמה וכמה יגדל כח הצדקה, תחילה וראש אמר פזר נתן לאביונים, כלומר אף כי זה האיש הוא נדיב וזה דרכו פזר שמפזר מעותיו בשופע על כל דבר ובכלל נתן לאביונים. לא תימא אין זה חשוב לה' כי במה יתרצה זה בצדקתו מאחר כי זה דרכו ומדתו, לא היא אלא צדקתו עומדת לעד לו ולבניו כמו שפירש רד"ק משום דהצדקה יש לה קרן ויש לה פירות והיא גמילות חסד שאוכל מהפירות בעה"ז, וכי תימא יש בדבר משום רבית כי הצדקה הלואה היא דכתיב מלוה ה' חונן דל, לז"א קרנו תרום בכבוד, רמז סברת האחרונים דכשאינו יכול ליקח הקרן שרי ליקח פירות כמש"ל, וז"ש קרנו הקרן שלו שהיא ההלואה תרום בכבוד תרום ממנו לעוה"ב, וז"ש בכבוד לפני מלך הכבוד בעוה"ב ליהנות מזיו השכינה היא הכבוד, וכיון שאין כאן קרן בעוה"ז שרי. ועוד בה רשע יראה וכעס, רמז מעלה אחרת שאין השטן שולט בה כשאר מצות ואין עבירה מכבה אותה כמצות דעלמא, וז"ש רשע הוא שטן הוא יצה"ר יראה מעשה הצדקה וכעס ענינו כי אין לו יד שולטת בה, שיניו יחרוק על כמה עונות שהיה לזה והיה שמח בהם ונמס שהצדקה מכפרת על המזיד, ואף גם זאת בעידן רתחא שהמשחיתים התאוו תאוה לבלע ולהשחית לגביה דידיה תאות רשעים תאבד, כי הצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים וניצול. והרי כמה מעלות רמות ונשגבות לעושה צדקה והיא תשובה נצחת מהמלך החכם לשואליו.
ודרך אחר אפשר לומר במ"ש בכתובות (דף ק"ז) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר אבידתו וכו' בשלמא שוקל את שקלו מצוה קעביד וכו' אלא פורע חובו הא קמשתרש ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו רבא אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסיקינן שלוה על מנת שלא לפרוע. וכתבו התוס' ד"ה חנן אומר איבד את מעותיו ליכא לאקשויי מהא דקימא לן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ולבונה חרבתו דנותן לו מה שהנהו דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חוב וכו' ע"ש. וכתבו המפרשים משם הרב בינה לעתים דהוה ס"ד במעשה הצדקה דדמי לפורע חובו של חבירו כביכול, דהוא יתברך מוטל עליו לפרנס כל חי דכתיב נותן לחם לכל בשר ועושה צדקה הוי כדין פורע חובו של חבירו, ובזה פירש מאז"ל כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר בא זה וחטף את המצוה וכו' עכ"ד. והשתא לצד זה נראה דאם נותן הצדקה לתלמידי חכמים ועל ידי שזן לת"ח עוסק בתורה השבח בעין דעל ידי צדקתו השבח השביח הת"ח חידושי תורה, ובכי הא מודה חנן דחייב כדין יורד לתוך שדה חבירו ובונה חרבתו כמ"ש התוספות, ולרבנן דסתם פורע חובו של חבירו חייב א"כ בכל מעשה הצדקה בא בשכרו דנהי דכביכול הוא חובו של מקום דכתיב נותן לחם לכל בשר מ"מ בעי שלומי, והנה אפילו לחנן כל זה הוא בפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אבל אם הוא מדעתו ועל פי ציוויו פשיטא דצריך לשלם, וזו שאלת רבן של נביאים במה תרום קרן ישראל שצדקתם יהיה קרן ולא ילך לאיבוד בטענת פורע חובו של חבירו, וא"ל בכי תשא ופירש"י קח מהם כופר לצדקה, כלומר ראה הפקדתיך ליקח מהם לצדקה וכיון שהוא מדעתי תרום קרנם ובעי שלומי. וכזאת וכזאת שאלו לחכמה שלמה החכם עד היכן כחה של צדקה, כלומר מי נימא דהלכה כחנן וכפ"ז אינה משתלמת מן הדין אלא בעושה צדקה עם עמלי תורה דהשבח בעין וכמ"ש (קה"ר פ' י"א) אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה, דכיון דצדקתך להספיק שיעסקו בתורה והשבח בעין גם לחנן בעי שלומי, או דילמא הלכה כרבנן דסברי דפורע חובו של חבירו חייב וכן כל מיני צדקה ה' משלם מדינא וזהו העמק שאלה. והשיב שלמה הע"ה לדעת ר' אבא צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר נתן לאביונים שהוא כינוי לת"ח בסוד וכל בניך למודי ה' צדקתו עומדת לעד דהשבח בעין ואז קרנו תרום בכבוד דבעי שלומי, וזה לפי שהלכה כחנן דפורע חוב חבירו פטור. אמנם רבא אזיל לטעמיה דמוקי מתני' כרבנן וסבר דקי"ל כרבנן דפורע חוב חבירו חייב, ולכן הביא קרא והוא מרומים וכו' לחמו ניתן וכו' דאיירי בכל צדקה ונפרע משלם.
ואפשר עוד לומר במאמר הנז' ומכללא כעת יאמר ביאור הכתוב ללמד בני יהודה קשת וכו' אשר יעדנו לעיל, והוא דאמרינן פ' הנזיקין, הנזיקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית. וכתבו המפרשים דהחוטא הוא בעל חוב כי תרגום חטא חובא ודינו לפרוע בבינונית, אך אם הרבה לפשוע אז דינו כמזיק ונפרעין ממנו מן העדית, וז"ש ללמד בני יהודה קשת שתקשו ויצטערו על מות שאול ויהונתן כי הדברים מוכיחין כי גברו עוונות ישראל והן הן המזיקין כי עינינו הרואות שנפרע מן העדית כי דין המזיק לפרוע מעדית, וכן עתה ציביונן של ישראל שאול ויהונתן נדדו הלכו, והוא אמרו ללמד בני יהודה קשת התקוששו וקוש"ו בקושי גדול מראות ברע הצבי ישראל על במותיך חלל והוא העדית וישב ממנו צב"י וכיון שנפרע מהעדית מוכח שדינם כמזיק. ובזה נבא לבאר מאמרם ז"ל ברבה ריש סדרא אמר הקב"ה למשה אמור לישראל שיפרעו מה שחייבים לי אף אני אפרע וכו', ופירש הרב יפ"ת דכי תשא תרתי משמע שהם חייבים לי והוא חייב כביכול. ואפשר שז"ש משה במה תרום קרן ישראל להודיע חיבתן, וא"ל בכי תשא כלומר משם באר"ה גדולת ומעלת ישראל ותוקף חיבתן דכביכול בעת שהם חייבים קרי אנפשיה שהוא חייב דכי תשא תרתי משמע שהם חייבים והוא חייב, וזהו אהבה עזה ותפארת גדולה דכביכול הוא חייב וירום ונשא קרן ישראל. ולדקדק לשון המאמר הנז' אפשר בהקדים מ"ש שם פ' הנזיקין מ"ט ב"ח בבינונית שלא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה וכו' ע"ש, וכפי זה יש צד לומר דגם החוטא פשוט שהוא בעל חוב נפרעין ממנו מעדית כדין התורה דכלפי שמיא ליכא טעמא שלא יראה שדה נאה וכו', ואפשר שז"ש במאמר הנז' אמר הקב"ה למשה אמור לישראל שיפרעו מה שחייבים לי, כלומר דכשהם חייבים לי דינם לפרוע בעדית כדין תורה, ובזה יראה כונת הכתוב בפרשה ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב הכונה שישראל היו חייבים בעגל, וכמו שפירש הרב יפה תואר במאמר הנז' דמ"ש שיפרעו מה שהם חייבים לי היינו בעון העגל, וא"כ הם בע"ח, אך להיות שהחוב אליו יתברך דינם לפרוע מעדית כדין התורה, וז"ש ויתנצלו בני ישראל את עדיי"ם דייקא שפרעו מן העדית, וכי תימא שב"ח דינו לפרוע מבינונית, לז"א מהר חורב דחזר הדין לסיני, כי הטעם שאמרו לפרוע בבינונית שלא יראה אדם שדה נאה וכו' לא שייך הכא וחזר הדין מהר חורב כדין התורה. ואפשר לתת טעם קצת על פי הדין לסילוק עדיי ישראל, והן קדם אביע אומר אשר ראיתי בספר חדש ממש (שנזדמן לידי לפי שעה) זה שמו ס' בירך יצחק דחקר כמה חקירות יקרות בענין העגל ושבירת לוחות, כי הנה אמרו רז"ל דטעם משה לשבור הלוחות דידונו כפנויה ולא כאשת איש, וזאת מצינו לרז"ל שאמרו דבמעמד הר סיני היו הקדושין. ועוד במה טעו בעגל ומה שמץ דבר מצאו לטעות. ועוד להבין כי מצאה הקפידה על ביאת משה בשש שעות דכאשר באו שש ולא בא עשו העגל. ואיהו מפרק במ"ש בקדושין (דף ס') האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, והכא נמי דכוותא שקדשם במעמד הר סיני בעשרת הדברות ודבור ואמירה על מנת שלסוף ארבעים יום יתן להם הלוחות, וא"כ אם נתן הלוחות קודם מ' יום מקודשת וגמרו קדושין ראשונים ואם נתעכב משה רבינו עד אחר מ' יום הרי בטלו הקדושין שלא נתקיים התנאי, וזו היתה סברת הטועים בעגל דכיון דבאו שש ועברו מ' יום ולא נתקיים התנאי בטלו הקדושין והם ברשות עצמם ובחרו לעגל, ודין גרמ"א למשה רבינו לשבור הלוחות משום דהוא ירד בזמנו דיום ראשון לא היה לילו עמו כפירש"י, ולכן אמר מוטב שידונו כפנויה שלא יתקיים התנאי ואז נדונים כפנויה. וכל זה אינו אלא להיות לו קצת פתחון פה אך לפי האמת הוא היה שלוחם וכשהגיעו לידו גמרו הקדושין ואף ששיברם דין ישראל עם משה ולא עם השי"ת, כמ"ש בח"מ סי' קכ"א דאמר שלח פקדוני על יד פ' ונאבד פטור המשלח וכתב הסמ"ע דאפילו פשע בו השליח. ולפי זה אף ששברם משה לא נתבטלו הקדושין ונתקיים התנאי בהגעת הלוחות ליד משה, ולכן אמר לו פסל לך וכו' דהקדושין במקומן, אלא דטעם משה דיש לדון בדין הסמ"ע דאפשר דאם פשע השליח דין המפקיד עם המשלח כמ"ש הרב שפתי כהן שם, זהו תורף דברי הספר הנז' ע"ש באורך.
ולפי זה אפשר לפרש הכתוב ויתן אל משה ככלתו, ואמרו רז"ל (שמ"ר פ' מ"א) ככלה זו מה כלה זו וכו'. ועל פי דרכנו רמז גדול רמז הכתוב דהן לו יהי דהקדושין היו על תנאי שיתן הלוחות, מ"מ כיון שהגיעו בשליח משה רבינו קבלתו כקבלתם דודאי כך נתבארו הדברים שהוא יהיה שליח קבלה וכאשר הגיעו לידו קודם מ' יום הוי כאלו קבלום ישראל, וז"ש ויתן אל משה ככלתו כלומר דנתינתם למשה היה כאלו נתנם לכלתו שהם ישראל ויד משה כידם, וז"ש אל משה ככלתו דא ודא חדא היא ונתקיים התנאי וקדושין גמורים הם, וז"ש פסל לך דתיבת לך יתירה וכבר דרשוה רז"ל (נדרים ל"ח.), אך על פי האמור ניחא פסל לך דייקא שאתה חייב בלוחות שאני קימתי תנאי וישראל יש להם דין עמך שפשעת ושברתם ולא עמי כסברת הסמ"ע, ולכן פסל לך לשלם לישראל.
ואבא היום להבין מאמרם פ' ר' עקיבא (דף פ"ז), תניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו הוסיף יום א' מדעתו ופירש מן האשה ושיבר את הלוחות הוסיף יום א' מדעתו מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו וכו' שבר הלוחות מה דרש אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו' ע"ש. ויש לדקדק מנינא למה לי, הלא עין רואה דתלת מילי הוו. ותו דהש"ס מפרש טעמא דשבירת לוחות ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג וכו' אמאי לא מפרש מטעם שידונו כפנויה. אמנם על פי האמור הנה נכון דהוסיף יום אחד מדעתו מטעם דבעינן שיהיה לילו עמו, וכי תימא היכי עביד הכי לסמוך על דעתו והו"ל לשאול פי ה' ולא יעשה דבר מדעתו, לזה אמר פירש מן האשה ונשא ק"ו בעצמו כדמפרש ואזיל, ועיקר הטעם הוי כדפירשו בזה שהיה בעלה דמטרוניתא וכדכתיב משה איש האלהים והיה אומר קומה ה' שובה ה', ולזה פירש מן האשה החומרית, וכיון שפירש מן האשה להיותו בעלה דמטרוניתא לכך הוסיף משה יום אחד מדעתו, והוה פשיטא ליה שהקב"ה יסכים למעשיו, ולא תימא דבמעשה העגל שנאמר לו לך רד ואמרו ז"ל (ברכות ל"ב.) לך רד מגדולתך שבו בפרק ירד ממדרגה זו ולא היה יכול לעשות מדעתו שום דבר עד שימלך בשכינה, לא היא הלא תראה דשבר הלוחות בלי רשות ואפילו באותה שעה סמוך לבו לא יירא שלא יהיו מעשיו רצויים כי קים ליה שיסכים על ידו וכן הות ליה, ובטעם שבירת הלוחות היה מקום לומר משום שידונו כפנויה, ברם עיקר שורשוי דעדיין ביום שירד משה עדיין זימניה הוא לקיים התנאי דיום שעלה אין לילו עמו ומשום הכי שבר הלוחות שלא יתקיים התנאי ופקעי קידושין. אמנם זה אינו דכיון דהיה שליח קבלה כשהוא קבלם היינו כאלו קבלום ישראל ונתקיים התנאי וחייל קדושין ואפילו פשע השליח דין המפקיד עם השליח ולא עם המשלח כמ"ש סמ"ע, ומשום הכי לאפוקי סברא זו דשבר הלוחות משום דאין לילו עמו והיה מתקיים התנאי ושברם להפקיע הקדושין, דייק תנא ונחית למנינא שלשה דברים עשה משה לאשמועינן דטעמא דשבירת הלוחות לאו משום דיום שעלה אין לילו עמו וכו' כמדובר, אלא טעמא הוי כדמפרש ומה פסח וכו' ולהורות נתן כונתו במאי דפלגינהו לתלת מילי יודיע דרכיו דטעם שבירת הלוחות אין לו יחס עם הא דהוסיף יום א' מדעתו כלל ואינו מטעם שאין לילו עמו וזמניה הוא לקיים התנאי ושברם שלא יתקיימו הקדושין וכו', אלא הוא טעם אחר שאמר ומה פסח וכו' כדמפרש.
ולצד זה שכונת משה שלא יתקיים התנאי ונמצאו הקדושין בטלים אפשר דזה טעם לסלוק עדיי ישראל, דקידש על תנאי ולא נתקיים כל הדורונות שנתנו לכלה חוזרים כמבואר בא"ה סי' ן', והיינו טעמא דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים דכיון דנתבטלו הקדושין הדורונות חוזרים, וישראל שגם הם היו בדעת זה דכיון שבאו שש ולא בא משה לא נתקיים התנאי ופקעי קדושין דין הוא לסלק עדיים שהם הדורונות שקבלו, וז"ש ועתה הורד עדייך מעליך ויתנצלו בני ישראל את עדיים.
ויש לחקור לפום מאי דאמרן בשם הזהר דמשה רבינו בעלה דמטרוניתא, ואמרו עוד בזהר דעל משה רבינו נאמר אישה יקימנו ואישה יפרנו, א"כ הא דאמרינן פ' אין עומדין והוא מאמרינו המוקדם ויחל משה שהתיר לו נדרו דכתיב לא יחל אבל אחרים מחלין לו ומוכח דבלשון התרה התיר לו הדבר, קשה דקי"ל (נדרים ע"ח.) בעל בלשון הפרה וחכם בלשון התרה ואם החליפו לא עשו כלום, וא"כ משה רבינו דהוא בעלה דמטרוניתא היה לו לומר לשון הפרה. ולזה יש לצדד ולומר דכיון דא"ל לך רד מגדולתך א"כ באותה שעה לא הי"ל בחינה זו דבעלה דמטרוניתא שיאמר בלשון הפרה, ולכך אמר בלשון התרה דחכם מתיר. אך יש להבין מאמר הכתוב ויחל משה את פני ה' אלהיו דהווה ליה לומר ויחל משה לה' ותו לא. ותו להבין מאז"ל פרק אין עומדין (ל"ב.) ועתה הניחה לי א"ר אלעזר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקב"ה כביכול כאדם שתופס לחבירו בבגדו וא"ל איני מניחך עד שתמחול ותסלח עונותיהם של ישראל. ובילקוט והביאו רש"י אז"ל שפתחו לו הקב"ה פתח ורמז לו שבו הדבר תלוי, ויש להבין מאי דעתיה דמשה שתפסו כביכול להקב"ה. ותו לדרשא אחרת שהקב"ה אדרבא העירו לבקש רחמים אמאי הוצרך לומר ואעשה אותך לגוי גדול. ועם שיש כמה תשובות לדבר יתישב היטב לפי דרכנו בס"ד.
ואפשר שיובן הכל במאי דקי"ל בי"ד (ריש סימן רכ"ח) דהחכם המתיר לא יהא נוגע בדבר, ומקשים דהרי משה רבינו התיר השבועה למקום כביכול כשרצה לכלות ישראל והורידו מגדולתו והרי הוא נוגע בדבר והיכי מצי למשרי, ותירצו בזה דלא מיקרי נוגע בדבר דהרי נאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול, וכבר נודע דרבינו שמשון סבר דכל שהחכם יודע שמתחרט הנודר וחפץ בהתרה החכם מתירו שלא מדעת הנודר והביא סברתו הריב"ש בתשובה (סי' ש"ע) והרשב"ץ (בח"ב סי' קס"ג), אכן הרב משנה למלך פ"ו דשבועות דין ד' הוכיח דלא כרבינו שמשון מההיא דרבה בר בר חנה דפ' הספינה וכתב דשאני בעל דמצי מפר דעל דעת בעלה נודרת ואינו ענין להתרת חכם, ומעתה אפשר לומר דהגם דמשה רבינו איש האלהים בעלה דמטרוניתא באותה שעה שנאמר לו לך רד והורידו מגדולתו ירד ממדרגה זו דהיה בעלה דמטרוניתא, אך הוא לא ידע כי אין לו עתה דין בעל וסבר דהוא יכול להפר בעל כרחו כביכול כדין בעל ולזה היה תופס בחוזק כביכול להורות דבחזקת היד מצי להפר, על כן בא דברו יתברך ועתה הניחה לי, כלומר אם לשעבר כביכול היית יכול להפר כרצונך עתה אינך במדרגה זו ועתה שירדת מגדולתך אין לך דין בעל והניחה לי כי תלוי ברצוני, ולהורות נתן כי לפי שעה אין דינו רק כחכם, וכלפי שבחכם צריך שיהיה מדעתו ושיהיה בפניו לדעת הרב משנה למלך ושלא יהיה נוגע בדבר, לכן הוא יתברך שלש אלה יעשה לו, כי באומרו ועתה הניחה לי שם רמז גם כן שהוא מתרצה ונותן לו רשות להפציר ובלאו הכי הוא בפניו, ואעשה אותך לגוי גדול כדי שלא יהיה נוגע בדבר, ומשה רבינו ידע מאי דמחוו ליה במחוג ויחל משה בהתרה כדין חכם בלשון מותר לך ולא כדין בעל בהפרה, וגם את פני כלומר בפניו וברצונו ה' אלהיו רמז שעתה אינו בבחינת בעלה דמטרוניתא שהיה אומר לישראל ה' אלהיך ה' אלהיכם כמ"ש בזהר, אך עתה כמוהו כמוהם ה' אלהיו.
ולהבין קצת הכתובים הנמשכים אני אפרש בתחילה כתובים הבאים ביונה וכה תוארם, וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו ויתפלל אל ה' ויאמר אנא ה' הלא זה דברי וכו' ועתה ה' קח נא את נפשי וכו' ויאמר ה' ההיטב חרה לך ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סוכה וכו' עד אשר יראה מה יהיה בעיר וימן ה' אלהים קיקיון וכו' ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון וכו'. וראוי להבין ענין זה בכלל ופרט הלא מראש נדעה נרדפה יונה נביא ה' מדוע לא יחוס על אבדן כמה רבבות ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב יתמו חטאים ולא כתיב חוטאים, ולא די שלא התפלל עליהם כדרך שהתפלל אברהם אע"ה על סדום אלא דכאשר ידע שבתוקף תשובתם מן השמים ירחמו עליהם וינחם ה' ארע לו רעה גדולה הגם שאו"ל ועוצר רח"ם. ועוד צריך לדעת אחר אשר נחם האלהים על הרעה מה כוונתו לצאת מקיר העיר וחוצה לראות מה יהיה בעיר, ומה יוחיל ומה יראה אחר כי יצאו בדימוס וינחם ה'. גם ענין הקיקיון בכללו צריך למודע"י ולישבו על אופניו. ויראה במ"ש הרמ"ע ז"ל דהגויים אין להם תשובה וגם שישובו מדרכם הרעה אין בם מועיל וגזרה עומדת לעומתם, וגם בנינוה לא הועילה תשובתם רק לזמן ולא לכלה הפשע ולהתם החטאת, אבל ישראל להם לבדם נתנה התשובה כי על ידי התשובה נעקר החטא משרשו כדכתיב (ישעיהו מ״ד:כ״ב) מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך ע"ש באורך. ובזה נחה שקטה תגבורת חקירתנו כי יונה הנביא ידע בחכמתו דנינוה נכתם עון יושביה ואין להם תקומה, וכל תשובתם לא מצלא מכיון חרוץ אשר התעתדו ואין זה מעלה ארוכה אלא לזמן מה, ולכן דינא קתבע דבשלמא אם תשובה מועלת להם לגויים כישראל אין לפצו' פה כי הכל מעשה ידיו, אבל מאחר כי כל הגויים כאשר נגמר דינם על חטאתם שוב אין להם תקנה וגזרת עילאה מטת עלייהו, א"כ מה בצע לעכב הפורענות לזמן תהי יד ה' בם להומם ולאבדם לשמה כרגע כי תשובתם כענן בקר, ולכן אירע לו שקראוהו נבא השקר וגם שמזה יצא תקלה לישראל כמשז"ל, ואם תשובתם תשובה הטענות האלה אינם כלום כי כף זכות ומדת רחמים יכריעו להציל רבבות בני אדם, אכן בהיות דכל זה אינו אלא לזמן חרה לו עד מות מצד טענותיו וישאל נפשו למות לפני ה' ועוצם כוונתו כאשר דברנו. ויען ה' ההטיב חרה לך, ובזה נסתפק יונה בתשובת ה' אם אומרו ההטיב חרה לך בלשון תימה ותוכחה כי לא דיבר נכונה ומילתא בעלמא אמר ליה, או כונת אומרו יתברך ההיטב חרה לך הוא שכביכול קבל דבריו והודה שהדין עמו ובדין חרה לו, וא"כ ישפוך זעמו עליהם וימהר ויחיש גזר דינם כי אין תשובתם מועלת, ומשום ספק זה יצא מן העיר לראות מה יהיה בעיר כי לא ידע אם זמנא יתיהיב להו או עשו דבריו פירות וימחו מן הארץ מיד, לפי שנסתפק בתשובת ה' אשר השיבו ההטיב חרה לך. ובעל הרחמים העירו בקיקיון שדרך טבע הקיקיון מתיבש במדת ימים בשמש וכל אדם יודע זה דרכו כי השמש יום יום מכה בו ומתיבש בסוף ודאי, ועתה כאשר נתיבש תכף ותך השמש על ראש יונה וישאל נפשו למות, יש לדון בזה אחת משתים או שנצטער על הקיקיון שגם שעתיד להתייבש דרך טבע לא הגיע זמנו להתיבש, ולפי הרגילות עוד היה מתקיים איזה ימים וירע ליונה כי פתאום בא אידו לפני זמנו. או אפשר שלא נצטער על הקיקיון מאחר שעתיד להתיבש ומה לי היום או מחר כל העומד להתיבש כיבש דמי, ומה שנצטער הוא על ראש לחולי אשר הוכה בתוקף השמש, ולכן כדי שהוא בעצמו יפרש שיחותיו שאל לו ההטיב חרה לך על הקיקיון כלומר חרונך על הקיקיון עצמו או על צער ראשך וגופך, והוא הסכים שהוא על הקיקיון ואמר חרה לי עד מות, ונמצא דגם שידע שעתיד להתיבש נצטער מאד שנתיבש תכף לפני זמנו, והשיבו ה' אתה חסת על הקיקיון וכו' כלומר פקח עיניך וראה בחו"ס תעמוד על הקיקיון עצמו לחיי שעה ולזמן מה, ומאחר שכן איך אני לא אחוס על נינוה אף שהוא לזמן מה ולפי שעה ראוי לחוס מק"ו מהקיקיון שחסת עליו לזמן מה, והנה בטעם הדבר הזה שאין תשובה לגויים כתבו המפרשים שהטעם משום שאנו בני אל חי ואב שמחל על כבודו מחול, אך הגויים עבדים ומלך שמחל על כבודו אינו מחול. ועוד כתבו דהגויים שלא יש להם כי אם שבעה מצות בני נח אפשר לעמוד בהם ושורת הדין שאין להם תשובה כי מעט אשר נצטוו צריכים ליזהר, אבל ישראל שנצטוו תרי"ג וענפיהם ותולדותיהם אדם מחומר קורץ ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולא נתנה תורה למלאכי השרת, לכן הסברא מחייבת שיהיה להם תשובה. והנה לטעמים אלו יש מקום לומר דאין תשובה מועלת לעגל דכיון שח"ו המירו כבודו בתבנית שור אם אב הוא איה כבודו ותו לא מיקרו בנים, וגם בעיקר אלהותו יכולים ליזהר והוי טפי מז' מצות דלא יש תשובה לגויים כי מעטו וק"ו לעיקר אלהותו, דאף דבכל המצוות יש תשובה ברם עיקר אלהותו לא יהיה תשובה, אבל יש ראיה דמועלת תשובה לע"ז כי ישראל במצרים עע"ז וגאלם ה', וז"ש למה ה' יחרה אפך וכו' לפי שהקדים ה' ואמר ועתה הניחה לי ואכלם, ואז"ל (בר"ר פ' כ"א) שתיבת ועתה רומז לתשובה, וז"ש ועתה אף שיעשו תשובה הניחה לי ואכלם כי אין תשובתם תשובה, ועל זה אמר למה ה' יחרה אפך בעמ"ך דייקא כי ישראל יש להם תשובה ואינם כגויים וא"כ למה יחרה אפך בעמך לומר שאין להם תשובה, וכי תימא שגם ישראל בע"ז אין להם תשובה, לז"א אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה שהיו עע"ז ושר של מצרים עמד בדין ואמר מה אלו אף אלו ובכח גדול הצלתם ומוכרח שתשובה מהני לע"ז, ואם נפשך לומר ולחלק דשם היה באונס וכו', למה יאמרו מצרים וכו' דכיון דשם עע"ז ומחלת להם, מצרים לא ירדו לחלק ויאמרו ברעה הוציאם וכו', וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמ"ו שכיון שהם עמו אף לע"ז יש תשובה, ואם את"ל דליחיד קשה מאד לעשות תשובה בע"ז מ"מ לציבור יש תשובה אף לע"ז כמ"ש במקום אחר וקרא הכי כתיב (דברים ד׳:ג׳) כי כל האי"ש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו וכו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים.